Loading AI tools
השבטים אשר לפי המקרא הרכיבו את עם ישראל הקדום מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שבטי ישראל או בני ישראל הם השבטים שעל פי המקרא הרכיבו את עם ישראל הקדום, ונחשבים לפי המסורת לאבותיהם של היהודים של ימינו.
_(FL199992287_2369250)_(cropped).jpg)
לפי המקרא, השבטים הם הצאצאים של שנים־עשר בניו של יעקב, שנקרא גם "ישראל".[1] מאחר שמצאצאי יוסף בן יעקב יצאו שני שבטים נפרדים – אפרים ומנשה – היו בפועל שלושה־עשר שבטים, אך בהתייחסויות לשבטי ישראל במקרא המספר היחיד המוזכר במפורש הוא שנים־עשר. הסיבות לכך שונות: בחלק מהמקרים נספרים רק השבטים שקיבלו נחלה בארץ ישראל, ולכן שבט לוי נעדר מהספירה ובני יוסף, אפרים ומנשה נספרים כשני שבטים; במקרים אחרים נספרים שנים עשר בני יעקב, ואפרים ומנשה לא מוזכרים;[2] ובחלק מהמקרים נכתב רק "שנים עשר שבטי ישראל" מבלי לפרט.
על פי המסופר בתורה ובספר יהושע, שבטי ישראל נדדו במדבר סיני, ובתום מסע של ארבעים שנה במדבר כבשו את הארץ מידי העמים הכנענים, התנחלו באזורים שונים של ארץ ישראל, הנקראים נחלות, ויחד הקימו את ממלכת ישראל המאוחדת.
בארכאולוגיה המקראית וביקורת המקרא ישנן מספר תאוריות בנוגע למוצאם האתני והגאוגרפי של השבטים. חלק מהן כוללות התפתחות של תרבות ישראלית מתוך עמי כנען שישבו בארץ ישראל, ואחרות מתארות שילוב של עמים אלה עם קבוצות שונות שהגיעו ממקומות אחרים כמו ממלכת מיתני, עבר הירדן, ומצרים.[3][4] חוקרים אינם בטוחים כי אכן התקיימו 12 שבטים ומניחים כי מדובר במספר טיפולוגי. כמן כן, במחקר המדעי יש ויכוחים וספקות לגבי היבטים כמו תקופת האבות, הנדודים במדבר סיני, כיבוש הארץ בתקופת יהושוע, ומקום התיישבות השבטים. חוקרים רבים סבורים כי חלק גדול מהטקסטים הנוגעים לתיאור תקופת השבטים בתקופת האבות, השופטים וספרי מלכים, נערכו בתקופות מאוחרות יותר כמו לאחר גלות ישראל או אף מאוחר יותר וכי יש בהם אי דיוקים.[5][4] גם לגבי האמונות הדתיות של השבטים יש תאוריות שונות כאשר חלק מן החוקרים טוענים כי המסורת הדתית של ישראל גובשה כתוצאה משילוב של אמונות שהביאו שבטים שונים, שמקורן ממקורות שונים כמו מצרים, עמים במדבר סיני, עמי כנען ועוד והתגבשו לגבי תאולוגיה יהודית רק בשלבים מאוחרים יותר.[4]
ערכים מורחבים – תקופת האבות, היסטוריה של עם ישראלמוצאם של שבטי ישראל על פי המסופר בספר בראשית הוא בהופעתו של אברהם אבי האומה הישראלית במאה ה-19 לפני הספירה והגירתו מאור כשדים לחרן, וממנה לארץ כנען. בארץ כנען נולד יצחק לאברהם משרה, וליצחק נולד יעקב. ליעקב נולדו שנים עשר בנים, שמהם יצאו שנים עשר שבטי ישראל.
בספר מלכים נאמר כי בני ישראל יצאו ממצרים 480 שנה לפני בניית בית המקדש הראשון, ולאחר ארבעים שנות נדודים חזרו לארץ בה ישבו אבותיהם, כבשוה במלחמות יהושע, וחילקוה לנחלות שבטיות ולאחוזות משפחתיות על פי חלוקה לשנים עשר שבטי ישראל והמשפחות שהרכיבו כל שבט, על בסיס המפקד שעליו מסופר בפרשת פינחס.
ערכים מורחבים – ארכאולוגיה מקראית, קבוצות שהוצעו לזיהוי כעם ישראל המקראי| השם שזוהה כ"ישראל" בכתב חרטומים | ||||||||
|
עקב הקושי לזהות באופן ארכאולוגי את תקופת האבות, ומיעוט התעודות הכתובות, אין לדעת בוודאות כיצד נוצרו שבטי ישראל. האזכור המוגדר כקדום ביותר של המילה "ישראל" מחוץ לתנ"ך הוא מצבת ישראל, שלפי השערת החוקרים נוצרה בסוף מאה ה-13 לפנה"ס, ומזכירה את השמדתה של ישות אתנית או עם בארץ ישראל, שנקראת: "אי-סי-רי-אר", שפורש כ"ישראל". האזכור הבא של שבטי ישראל או של עם ישראל כישות מדינית, מופיע כשלוש מאות שנה מאוחר יותר במצבת מישע, בה מתואר ניצחונו של מישע מלך מואב על ממלכת ישראל ומוזכר "איש גד" המתייחס לדעת החוקרים לשבט גד[דרוש מקור].
מהמחקר הארכאולוגי באזור ההר של ארץ ישראל עולה כי בסוף תקופת הברונזה המאוחרת התקיימו באזור כ-25 אתרים מאוכלסים בכ-20,000 נפש, בעוד שבתקופת הברזל המספר עולה למעל 300 יישובים במרחב זה, שאוכלוסייתם נאמדת בכ-40,000 נפש.[6] מעריכים שמדובר באתרים שיושביהם היו נוודים-למחצה ממוצא כנעני מקומי.[7] יישובים אלה המיוחסים לראשוני הישראלים, בנויים בעיקר ממבנים מטיפוס בית ארבעת המרחבים, שצורתם מעידה על כך שלא התקיימה בבתים הפרטיים הפרדת תכנון היררכי. חוסר מקומות קבורה מתקופת-הברזל-א' ביישובים הישראלים הקדומים (תופעת היעדר הקבורה מופיעה גם בתקופת הברונזה המאוחרת)[8] הוסבר בכך ששבטי ישראל נהגו לקבור מתיהם מחוץ ליישובים; עובדה זו, וכן העובדה שנפקדו עיטורים במוצרי הקרמיקה שלהם – בניגוד לכלים המעוטרים והמושקעים של תושבי הארץ הכנענים והפלשתים – מעידות על כך שהחברה הישראלית הקדומה הייתה חברה שוויונית, המורכבת (מבחינה רעיונית/תרבותית) מאנשים פשוטים[דרושה הבהרה].[9]
.png)
ויליאם דיוור מסכים שמוצא רוב הפרוטו-ישראלים באותם יישובים הוא כנעני מקומי, אך טוען שייתכן גם שחלקם אכן הגיע ממצרים אחרי שחווה חוויית עבדות ממנה נמלט, מה שמשאיר אפשרות שזיכרון המנהיג שהוביל אותם מעבר הירדן לאזור ההר (בסביבות 1250–1200 לפנה"ס) נשתמר, ונהפך עם הימים למיתוס סביב דמותו של משה המקראי.[10]
קיימות מספר השערות בנוגע לראשיתם של בני ישראל. חלק מן החוקרים סבורים כי שבטים שונים הגיעו מאזורים שונים:
יש הטוענים כי הפתרון לשאלת מוצאם של בני ישראל, הוא שילוב של כמה מההשערות, היינו: קבוצות נוודיות שהגיעו מחוץ לכנען עם מסורות שונות ממסופוטמיה, וייתכן גם תוצאת בריחת קבוצות אוכלוסין ממצרים, ומיזוגן לבסוף עם מקומיים שחיו באזור שדרת ההר המרכזי הדל באוכלוסייה.[3]
בספר בראשית מסופר כי ליעקב, שנקרא גם ישראל, היו שנים עשר בנים. לקראת מותו אמר יעקב ליוסף ששני בניו שנולדו במצרים, אפרים ומנשה, ייחשבו כבניו שלו.[25] המונח 'שבט' מופיע לראשונה בברכת יעקב לבניו,[26] שבסופה מוזכר לראשונה מספר השבטים כשנים עשר, בהתייחס לשנים עשר בניו הישירים של יעקב – כולל יוסף, וללא אפרים ומנשה שקיבלו ברכה נפרדת.[27]
בתורה נמנים אפרים ומנשה כשני שבטים נפרדים בעיקר בכל הנוגע לירושת ארץ ישראל וחלוקתה לנחלות.[דרוש מקור][מפני ש...] למשל, במפקד השבטים לאחר היציאה ממצרים,[28] בסיפור המרגלים,[29] בהטלת הגורל לשם חלוקת הארץ בין השבטים,[30][hebrew 1] ועוד. שבט לוי, שלא מקבל נחלה[31] לא נמנה ברשימות אלה.
כאשר מונים את שבט לוי בין השבטים, נמנים אפרים ומנשה כשבט אחד תחת השם יוסף.[hebrew 2] למשל, על אבני האפוד והחושן,[32] ובמעמד הר גריזים והר עיבל.[33] כך יוצא שעל אף שבפועל היו שלושה עשר שבטים, המקרא מונה לרוב[hebrew 3] שנים עשר: לעיתים אלה שנים עשר בני יעקב ולעיתים שנים עשר השבטים שקיבלו נחלה.
בתורה מוזכרים אפרים ומנשה בדרך כלל בתוספת הייחוס אל אביהם יוסף, ונראה שהוכרו כשבטים נפרדים למחצה.[34] לעומת זאת בתנ"ך הם מוזכרים לרוב ללא הייחוס ליוסף, בפרט לאחר כיבוש הארץ והתנחלות השבטים, ונראה שהוכרו כשני שבטים נפרדים לחלוטין.[35]
משפחתו של קהת, אחד מבני לוי, זכתה במקום אחד בתורה לתואר 'שבט'.[36] בספרות התורנית[37] ניתנו לכך מספר הסברים, למשל שמשפחת הקהתי הייתה שקולה כנגד שבט שלם בשל תפקידה הנכבד בנשיאת כלי המשכן במשך נדודי בני ישראל במדבר.[38]
בספרות חז"ל ופרשנות המקרא עומדים על כך שדינה מוזכרת באופן חריג כאחד מצאצאי יעקב אף על פי שהמקרא לעיתים רבות איננו מאזכר את הבנות. יש גישות בחז"ל הרומזות על קשר בין דינה לבין יצירת השבט השלושה עשר, דבר הבא לידי ביטוי בין היתר בפרשנות לפיה אסנת אשת יוסף הייתה בתה של דינה. ומשכך, הפכו ילדיהם לשני שבטים בפני עצמם. וכן במדרש אודות הולדת דינה, שעל הריונה התפללה לאה שלא ייצא ממנה שבט נוסף אלא מרחל[39] ובדרכים נוספות.
כמו כן עוסקים חז"ל בכך שיוסף נחשב לבכור[40] מאחר שהיה בנה הראשון של רחל, שהייתה אמורה להיות אשתו הראשונה של יעקב. ומאחר שעל פי ההלכה היהודית הבכור יורש נחלה כפולה, ועל מנת לפייס את יוסף על כל אשר אירע לו ולאמו, ומסיבות נוספות, קבע יעקב שכל אחד משני בניו של יוסף יהיה שבט בפני עצמו היורש נחלה[25] בעת כניסת בני ישראל לארץ.
בספרות המקראית מוזכרות רשימות מלאות או כמעט מלאות של השבטים בכ-26 מקומות.[5] בספרים בראשית עד מלכים, יש התייחסות רבה לשבטים ורשימות שבטים מופיעות בהן 19 פעמים. עד שנות ה-1980 רוב החוקרים הניחו כי מערכת זו של תריסר שבטים מדויקת מבחינה היסטורית. החוקרים ניסו לשחזר בצורה מדוקדקת את מערכת השבטים ואת מוסדותיה החברתיים. במהלך העשורים האחרונים החלו חוקרים להטיל ספק הולך וגדל במקורות מקראיים כבסיס לשחזור ההיסטוריה העתיקה של ישראל. על רקע זה חוקרים רבים כיום מפקפקים בכך שאמנם התקיימה מערכת השבטים המתוארת.[5]
חלק מהחקירה נוגע לשאלה איך ומתי החלו לראות עצמן ממלכות יהודה וישראל קשורות זו לזו. מספר חוקרים חושבים כי הזהות עם ישראל נבנתה ביהודה לאחר גלות ישראל ב-722 לפני הספירה, וכי רוב רשימות השבטים חוברו בממלכת יהודה רק לאחר גלות ישראל[5] עם זאת במשך רוב המאה ה-20 מלומדים לא ראו בכך בעיה רצינית, משום שהניחו כי רוב הכתובים הם גלגול של תורה שבעל פה קדומה יותר. בשנים האחרונות החוקרים חושבים כי רוב רשימות השבטים בתנ"ך הן ממקור מאוחר בממלכת יהודה.[5] עם זאת יש שלושה יוצאי דופן שנחשבים עתיקים: שירת דבורה בשופטים ה', ברכת יעקב בבראשית מ"ט, וברכת משה בדברים לג.[5]
חוקרים רבים מחשיבים את שירת דבורה כמקור העתיק ביותר המכיל רשימה של השבטים. רשימה זו לא מכילה את שבט לוי ואת שבטי הדרום: יהודה ושמעון. הסיבות להשמטה זו יכולות להיות על רקע אי השתתפותם בקרב, או על רקע נסיבות אחרות. יש חוקרים החושבים שהעדר שבטים אלה מעיד על מקור מאוחר של השירה.[41] השירה לא מזכירה את שבט גד בשמו, אם כי פרשנים טוענים כי "בני גלעד" הם כינוי לשבט זה ולבני מנשה הגרים בהרי גלעד. אך לפי חוקרים אחרים הכוונה היא לצאצי שבט מנשה. השירה מזכירה את גם את מִנִּי מָכִיר, שיש הטוענים שהם ובני גלעד הם בעצם מצאצאי מנשה ואמורים להיות חלק משבט המנשה,[42] אבל זוכים להתייחסות מיוחדת דומה להתייחסות לשבטים.[5]
על פי המסופר במקרא (בראשית, ל"ה), אבות השבטים (מלבד בנימין) נולדו בחרן שבארם על פי החלוקה הפנימית הבאה:
למעשה מופיעות במקרא לא פחות מ-15 רשימות של השבטים: החל מסדר לידתם (בראשית, כ"ט-ל'), בני יעקב (בראשית, ל"ה), רשימת היורדים מצרימה (בראשית, מ"ו), וברכת יעקב (בראשית, מ"ט), ועד המפקדים (במדבר, א', במדבר, כ"ו), סדר השבטים (במדבר, ב'), המרגלים (במדבר, י"ג), נשיאי המטות להתנחלות (במדבר, ל"ד), סדר המסעות במדבר (במדבר, י'), העמידה על הר גריזים והר עיבל (דברים, כ"ז), וברכת משה (דברים, ל"ג).
נראה כי המקרא מקדיש תשומת לב רבה לאפיון החלוקה הפנימית שבעם ישראל בהיבטים שונים. על פי הרב מאיר גרוזמן,[43] שלשה גורמים ראשיים שולטים בסדרן של 15 הרשימות המופיעות במקרא:
ברוב הרשימות הועדפו בני הגבירות לאה ורחל על פני בני השפחות בלהה וזלפה, וברוב הרשימות נשמר המספר שנים עשר, כאשר לפעמים שבט לוי נכלל במניין ושבטי אפרים ומנשה (בני אסנת) נמנים ביחד במקום "יוסף", ולפעמים נמנים אפרים ומנשה כשני שבטים נפרדים ושבט לוי לא נספר. על פי גרוזמן, סדרם של השבטים ברשימות מושפע פה ושם מברכתו של יעקב לבניו; ממצבם הדמוגרפי של השבטים; מהתנהגותם במדבר ומן היחס ששרר בין השבטים לבין עצמם.
.JPG)
למעט בנימין, שמקבל את שמו מיעקב ללא הסבר, ומנשה ואפרים שמקבלים את שמם מיוסף, כל הבנים מקבלים את שמותיהם מאמם ומשמעות השם מוסברת במקרא. על פי המקרא, הבנים נולדו בסדר הבא, כאשר הראשונים הם בני לאה והאחרונים הם בני רחל:
| שבט | האם | הסבר | משמעות | מקור |
|---|---|---|---|---|
| ראובן | לאה | "כי ראה ה' בעניי, כי עתה יאהבני אישי" | ראו בן | בראשית, כ"ט, ל"ב |
| שמעון | לאה | "כי שמע ה' כי שנואה אנכי, ויתן לי גם את זה" | שמע ה' | בראשית, כ"ט, ל"ג |
| לוי | לאה | "עתה הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים" | לויה | בראשית, כ"ט, ל"ד |
| יהודה | לאה | "הפעם אודה את ה'" | הודיה | בראשית, כ"ט, ל"ה |
| דן | בלהה | "דנני אלהים וגם שמע בקולי ויתן לי בן" | דין | בראשית, ל', ו' |
| נפתלי | בלהה | "נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי גם יכלתי" | התפתלות | בראשית, ל', ח' |
| גד | זלפה | "בא גד" | בא המזל | בראשית, ל', י"א |
| אשר | זלפה | "באשרי כי אשרוני בנות" | אושר | בראשית, ל', י"ג |
| יששכר | לאה | "נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי" | יש שכר | בראשית, ל', י"ח |
| זבולון | לאה | "זבדני אלהים אותי זבד טוב, הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו שישה בנים" | חלק טוב, מתנה | בראשית, ל', כ' |
| יוסף | רחל | "יוסף ה' לי בן אחר" | הוספה | בראשית, ל', כ"ד |
| בנימין | רחל | "בן אוני, בנימין" | בן הגבורה | בראשית, ל"ה, י"ח |
| מנשה | אסנת | "כי נשני אלוהים את כל עמלי" | אלוהים השכיח את סבלי | בראשית, מ"א, נ"א |
| אפרים | אסנת | "כי הפרני אלוהים בארץ עניי" | אלוהים הפרה אותי בגלות | בראשית, מ"א, נ"ב |
פעמיים מופיעות במקרא ברכות לשבטים, המנוסחות באופן המשלב אפיונים תיאוריים עם איחולים ונבואות לעתיד. יעקב אביהם מברכם בסוף ימיו במצרים, ואילו משה מברכם בפעם השנייה לפני מותו בערבות מואב. ישנם הבדלים שונים בין הברכות ופרשני המקרא עומדים עליהם.
| ברכת יעקב | ברכת משה | |
|---|---|---|
| ראובן | רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז; פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה | יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת, וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר |
| שמעון ולוי | שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם; בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר; אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל | וּלְלֵוִי אָמַר: תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ, אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה. הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו, וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע, כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל, יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ. בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה, מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן |
| יהודה | יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ; גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ; לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים; אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה; חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן-שִׁנַּיִם, מֵחָלָב | וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר: שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ, יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה |
| זבולון | זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן | וְלִזְבוּלֻן אָמַר: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ. עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק, כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי חוֹל |
| יששכר | יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם; וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד | |
| דן | דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד, שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל; יְהִי-דָן נָחָשׁ עֲלֵי-דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי-אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי-סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר; לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה' | וּלְדָן אָמַר: דָּן גּוּר אַרְיֵה, יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן |
| גד | גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב | וּלְגָד אָמַר: בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד, כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד. וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן, וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל |
| אשר | מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי-מֶלֶךְ | וּלְאָשֵׁר אָמַר: בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר, יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ. |
| נפתלי | נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי-שָׁפֶר | וּלְנַפְתָּלִי אָמַר: נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת ה', יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה |
| יוסף | בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי-שׁוּר; וַיְמָרְרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים; וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל; מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם; בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל-בִּרְכֹת הוֹרַי עַד-תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו | וּלְיוֹסֵף אָמַר: מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ, מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת. וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים. וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם. וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה, תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו. בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ, וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה |
| בנימין | בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל | לְבִנְיָמִן אָמַר: יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו, חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן |
הנקודות העיקריות המעוררות תמיהה בהשוואה בין נוסחי הברכות:
.JPG)
על פי המקרא נערכו במהלך נדידת בני ישראל במדבר, שבין היציאה ממצרים לכניסה לארץ ישראל, שני מפקדים, בהם נמנו הגברים הראויים להילחם בכל שבט ושבט, מבני עשרים שנה ומעלה.
|
| ||||||||||||||||||||||||
|
|
סה"כ 603,550 במפקד במדבר ו-601,730 במפקד בערבות מואב. בין אם מדובר במספר ריאלי ובין אם מדובר במספר טיפולוגי, על פי המקרא יש ללמד על היחסים של סדרי הגודל בין השבטים השונים, על השבט הגדול ביותר יהודה, ועל התמעטותו הדרמטית של שבט שמעון עקב נפילתם של 24,000 מהם במגפה לאחר חטא בעל פעור.
ניתן לראות ברשימות אלו ששבטי נפתלי, אפרים, ראובן, שמעון וגד התמעטו בין שני המפקדים, בעוד ששבטי דן, אשר, מנשה, בנימין, יהודה, יששכר, וזבולון התרבו. בסה"כ התמעטו בני ישראל בין המפקדים ב-1,820 גברים הראויים להילחם מבני 20 ומעלה.
על פי ספר במדבר (פרק ב') התחלקו השבטים במדבר לארבעה מחנות שכל אחד כלל שלשה שבטים כאשר בראשם השבט הדומיננטי:
במרכז המחנה היה המשכן וסביבו שבט לוי. המטרה כנראה הייתה לפזר את הכוחות הצבאיים החזקים, כך שתהיה הגנה צבאית סבירה מכל כיוון שיותקף, וגם ליצור הפרדה ומידור בין המשכן לבין כל השבטים באמצעות שבט לוי.
| דן אשר נפתלי | ||
| יהודה יששכר זבולון |  | אפרים מנשה בנימין |
| ראובן שמעון גד |
בכניסה לארץ דרך הירדן, למעמד הברכה והקללה, התפצלו השבטים: חציים על הר הברכה, הר גריזים, וחציים על הר הקללה, הר עיבל.[44]
| גריזים: | שמעון | לוי | יהודה | יששכר | יוסף | ובנימין |
| עיבל: | ראובן | גד | אשר | זבולון | דן | ונפתלי |
על פי ספר יהושע (פרקים יג-יט), עם כניסת השבטים לארץ ישראל קיבל כל שבט נחלה, מלבד שבט לוי שלאנשיו פוזרו בין השבטים והוקצו להם 48 ערי הלוויים. בראש כל שבט עמד נשיא או ראש מטה. רוב השבטים ישבו באזור ההר והתקשו לתפוס את ערי הארץ כולן מידי יושבי הארץ, כמו הכנענים יושבי אחלב בצפון הארץ והיבוסים בירושלים, בשל עוצמתם הצבאית שכללה "רכבי ברזל". חלוקת הארץ באופן גס הייתה כדלהלן:
התוכנית המקורית הייתה להתנחל רק ממערב לירדן. עקב רצונם של אנשי ראובן וגד להתיישב בשטחי המקנה שנכבשו במזרח הירדן, נותר שטח של מובלעות בתחומי ארץ כנען.[45] שבט ראובן וגד התיישבו בתחום שבין נחל יבוק הצפוני לבין נחל ארנון הדרומי שנשפך למרכז ים המלח, וחצצו למעשה בין העמים-האחים עמון הצפוני ומואב הדרומי. שבט מנשה היה השבט היחיד שהתפצל והיה משני הצדדים של הירדן.
שבט דן במקור יועד להתגורר באזור גוש דן של ימינו, אבל בלחץ הפלשתים הוא נדד צפונה לבשן ונהיה השבט הצפוני ביותר. שבט לוי לא קיבל נחלה, כי "ה' נחלתו", והוא למעשה התפזר בין כל השבטים ושימש בתפקידים של הנהגה רוחנית. שני השבטים הגדולים והנחשבים אשר הקימו בתי מלוכה, הם שבט יהודה ושבט אפרים. סביבם התפצלו המלכויות לממלכת יהודה וממלכת ישראל.[46]
במרוצת הדורות חיברו מלומדים ואמנים פרשנות מילולית וחזותית לתיאורי נחלות השבטים וגבולותיהן, וכן צוירו והודפסו מפות רבות המתארות את ארץ ישראל ונחלות השבטים.
בשנת 2002 פרסמו פרופ' עמוס פרומקין ופרופ' יואל אליצור (חוקר מדעי היהדות) מאמר בו נטען כי תוואי הגבול של נחלת שבט יהודה באזור ים המלח, כפי שהוא מתואר בספר יהושע,[47] תואם לקו החוף של ים המלח בין המאה ה-15 למאה ה-13 לפנה"ס, תקופה אשר במהלכה התבצעה, לפי הכרונולוגיה המסורתית, החלוקה של נחלות השבטים.[48]
בתקופת השופטים כיהנו מנהיגים ממספר רב של שבטים. הבולטים שבהם היה שבט אפרים ומשבט לוי
| שבט | שופט | שופט | שופט |
|---|---|---|---|
| אפרים | יהושע בן נון | דבורה הנביאה | עבדון בן הלל |
| יהודה | עתניאל בן קנז | אבצן | |
| בנימין | אהוד בן גרא | ||
| שמעון | שמגר בן ענת? | ||
| נפתלי | ברק בן אבינעם | ||
| לוי | שמגר בן ענת | עלי הכהן | שמואל |
| מנשה | גדעון בן יואש | יאיר הגלעדי? | יפתח הגלעדי? |
| יששכר | תולע בן פואה | ||
| גד | יאיר הגלעדי? | יפתח הגלעדי? | |
| זבולון | אילון הזבולוני | ||
| דן | שמשון |
לשבט אפרים היה מספר השופטים הרב ביותר. לעומת זאת, אין שופטים שהמקרא מייחס אותם לשבטי ראובן ואשר (אם כי על פי התלמוד אין שבט שלא עמד ממנו שופט).[49]
על פי שירת דבורה, שבטי אפרים, בנימין, מנשה, זבולון, נפתלי ויששכר יצאו למלחמה עם סיסרא, לעומת ראובן, גד, אשר ודן שהשתמטו ממנה. היא מתארת את הגיבורים משבט אפרים ובנימין, ואת מסירות נפשם של זבולון ונפתלי. ולעומתם היא מתארת את ראובן ממשיך ברעיית הצאן ואת דן ממשיך בשיט בספינותיו.[50]
בתקופת השופטים שבט בנימין כמעט ונכחד, לאחר שכל השבטים הכריזו עליו מלחמה, עקב התנהגות בלתי מוסרית (פרשת פלגש בגבעה).
ערך מורחב – ממלכת ישראל המאוחדתלעומת הגיוון הרב בתקופת השופטים, על פי המקרא, בתקופת הממלכה המאוחדת כיהנו מנהיגים משבטי בנימין ויהודה בלבד. בתחילה שאול משבט בנימין שייסד את המלכות בישראל, ולאחר מכן דוד ושלמה משבט יהודה שביססו את המלכות. בספר שמואל מתוארים התנגשויות ועימותים בין שאול ודוד ואנשי שבטיהם. על פי הפרשנות המקובלת, מדובר לא רק בשני שבטים איתניים אלא גם בשני זרמים רוחניים שונים, בני רחל לעומת בני לאה. סיפורם של מלכים אלו מתואר באריכות ובפירוט בספר שמואל וגם בספר בדברי הימים. לאחר מות שלמה ופיצול הממלכה, מלכו בממלכת ישראל הצפונית מלכים שמוצאם משבטים שונים. סיפורם של מלכים אלה מתואר בספר מלכים.
ערכים מורחבים – פילוג ממלכת ישראל המאוחדת, עשרת השבטיםלפי המקרא, לאחר מותו של שלמה המלך נוהלה הממלכה המאוחדת במשך כשנתיים בידי בנו רחבעם שהקשה על העם במיסים ובעבודות יותר מאשר אביו. נציגי העם ביקשו פשרה והתמתנות של רחבעם, אך הוא בחר להקשיב ליועציו הלא מנוסים וחשב שאם יכביד את הנטל על העם יוכיח את כוחו כשליט. המצב הגאו-פוליטי כלל התמרדויות שונות מבית ומחוץ לממלכת ישראל המאוחדת, בעיקר ידועים מעשיו של פרעה שישק שעודד את ירבעם בן נבט משבט אפרים ואת הדד שליט אדום הכבושה על ידי ישראל להתמרד כנגד שלטון בית דוד הישראלי. לאחר מכן התפצלה ממלכת ישראל המאוחדת לשתי ממלכות, ממלכת יהודה בראשות רחבעם בדרום וממלכת ישראל בראשות ירבעם בצפון.
ממלכת יהודה כללה את שבט יהודה (ובתוכו את שבט שמעון שנטמע בתוכו כמעט כליל), שבט בנימין וחלק מבני שבט לוי, בעוד שממלכת ישראל כללה את כל היתר. לאחר חורבן ממלכת ישראל בידי האימפריה האשורית הוגלו לפי המקרא עשרת השבטים של הממלכה לפחוות שונות ברחבי האימפריה (מקומות שלדעת רוב החוקרים הם בשטחי סוריה, עיראק וחלק מאיראן של ימינו), אולם לפי המחקר הארכאולוגי עולה כי האשורים הגלו רק את האליטה החברתית בממלכת ישראל ויתר התושבים נשארו במקומם תחת מס גולגולת כבד. רבים מתושבי ממלכת ישראל שנחרבה נמלטו עם חורבנה דרומה לממלכת יהודה, ומשלב זה הפכו שבטי ממלכת יהודה לחלק העיקרי בעם ישראל. לפי האגדות היהודיות בתקופות המשנה והתלמוד גורלם ומקום הימצאם של "עשרת השבטים" המוגלים לא ידוע עד היום, אך ייתכן כי הגולים שמרו על ייחודם ועל זהותם הלאומית לפחות כמאה שנה לאחר הגלות, טרם נספחו לגולים מיהודה או נטמעו בחברה הכללית באזורים אליהם הוגלו, שכן בספר ירמיהו שנכתב כמאה שנים לאחר מכן ובתיאור שיבת ציון שבספר דברי הימים א', פרק ט' מוזכרים אנשים מהשבטים אפרים ומנשה – שפורשו על ידי משה דוד קאסוטו ואליה שמואל הרטום כ"כינוי לכלל שרידי עשרת השבטים שנטמעו בגולי יהודה".
צאצאי בני ממלכת יהודה (כולל תושבי ממלכת ישראל שנטמעו בהם), שהוגלו על ידי נבוכדנאצר בגלות יהויכין בשנת 597 לפנה"ס וכן לאחר חורבן-הבית בשנת 586 לפנה"ס, הגיעו לבבל והכו בה שורשים. לאחר חורבן-הבית בידי טיטוס בשנת 70 ולאחר דיכויו של מרד בר כוכבא בשנת 135 באו פליטים נוספים מארץ-ישראל לבבל.[51] בבבל היו ערים שאוכלוסייתן הייתה כמעט יהודית לגמרי, כגון נהרדעא על נהר פרת, סורא, פומבדיתא ועוד. בערים אלו נוסדו ישיבות, כגון ישיבת סורא וישיבת פומבדיתא, שנוהלו על ידי האמוראים, הסבוראים והגאונים. בתחילת המאה ה-1 מנו יהודי בבל כ-1,000,000 תושבים, והערכה היא כי עלה מספרם בין המאה ה-3 ותחילת המאה ה-6 ל-2 מיליון.[52]
לכל שבט היו מאפיינים מיוחדים: כך היו שבטים מלחמתיים כמו בנימין, גד ודן, היו שבטי מלוכה כמו יהודה ואפרים, היה שבט למדני כמו יששכר, היה שבט רועים כמו ראובן, היה שבט איכרים כמו אשר, היה שבט סוחרים ויורדי ים כמו זבולון והיה שבט כהונה כמו לוי. על פי הספירה המקובלת, מספר השבטים הוא כמספר חודשי השנה וכמספר המזלות בשמיים. לכל שבט היה דגל בצבע מסוים ועליו סמל, וכן אבן חן מסוימת בחושן. הצבע בדגל תאם את הצבע של האבן שהתייחדה להם, והסמל לרוב היה לפי ברכת יעקב או ברכת משה לשבטים.
על פי מדרש רבה[53] אלו הם האבנים והדגלים של השבטים:
| מספר | שבט | אבן | דגל | סמל | משמעות הסמל |
|---|---|---|---|---|---|
| 1. | ראובן | אודם | אדום | דודאים | בשל מסירותו ללאה אימו, על פי הסיפור המקראי. |
| 2. | שמעון | פטדה | ירוק | שכם העיר | על כך שקינא לאחותו במעשה שכם. |
| 3. | לוי | ברקת | שליש לבן, שליש שחור ושליש אדום | אבני החושן | תמצית עבודת הכהונה. |
| 4. | יהודה | נופך | תכול שמים | אריה/כתר וכינור | על פי ברכתו "גור אריה יהודה", לבטא את מנהיגותו וגבורתו/ סמליו של דוד שהוא צאצא שבט יהודה. |
| 5. | יששכר | ספיר | דומה לכחול | שמש וירח/ חמור | על פי הכתוב "וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים".[54]/ על פי הכתוב "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים" |
| 6. | זבולון | יהלום | לבן | ספינה | מבטאת את משלח ידו. |
| 7. | דן | לשם | כעין ספיר | נחש/ מאזניים | על פי ברכתו. |
| 8. | גד | שבו | אפור | מחנה צבא | על פי ברכתו "גד גדוד יגודנו". מבטא יכולת צבאית. |
| 9. | נפתלי | אחלמה | אדום בהיר | איילה | על פי ברכתו, "נפתלי איילה שלוחה". |
| 10. | אשר | תרשיש | צהוב | עץ זית/קערת פירות. | על שם הברכות שקיבל מיעקב וממשה "מאשר שמֵנה לחמו" "וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ". |
| 11. | יוסף | שוהם | שחור | שור / אגודות חיטים | על דגל אפרים מצויר שור, על פי "בכור שורו הדר לו". על דגל מנשה מצויר ראם, על פי "קרני ראם קרניו". אגודות החיטים על פי חלומו של יוסף בו אלומות חיטים המשולים לאחיו המשתחווים לו. |
| 12. | בנימין | ישפה | צבעי כל יתר השבטים יחד | זאב | על פי ברכתו: "בנימין זאב יטרף בבוקר יאכל עד". מבטא את יכולתו הצבאית, וביצוע מבצעי לוחמה נועזים. |
בשנים 1954–1955 הוציא השירות הבולאי הישראלי, סדרה של 12 בולים, שבכל אחד מהם סמל שבט אחר על פי הברכות. את סדרת הבולים עיצב המעצב הגרפי הישראלי-אוסטרלי ג. המורי George Hamori [55]
האומן היהודי מארק שאגאל יצר ויטראז' של 12 חלונות זכוכית צבעוניים (כל אחד בגובה של 3.5 מטר וברוחב של 2.5 מטר) בבית החולים הדסה עין כרם, הקרויים חלונות שאגאל, המסמלים את שנים עשר השבטים. חלונות אלו זכו להיות מונצחים על בולים.
סמלים של שבטים מסוימים זכו להנצחה בסמלים של יחידות בצה"ל, כמו סמל האיילה של שבט נפתלי או סמל האריה של שבט יהודה.
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
 |
| סדרת הבולים "שבטי ישראל" משנת 1955 | |||||||||||
על פי ספר חזון יוחנן (ז 1–8, יד 1–5, כא 11) נאמר כי באחרית הימים, מכל אחד משבטי ישראל נחתמים 12 אלף איש. ל-144 אלף איש "החתומים" הללו אלו מובטח שלא ימותו, אלא ימלאו את יעודם בבשורת האל. ברשימה זו לא מוזכרים דן ואפרים ובמקומם מצוינים יוסף ולוי. אנשים אלו מצוינים כביכורים ובתוליים "שלא נטמאו באישה". שנים-עשר השליחים בנצרות הושפעו מ-12 השבטים.
שבטי ישראל, דף שער בספרייה הלאומיתמפות
מפת שבטי ישראל, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: זהר הרקוב, אבי ורשבסקי, רוני מגידוב (עורכים), ירמיהו: האדם והשליח, תשס"א, 2001בולים
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
