Loading AI tools
הקראה של פרשה מתוך ספר תורה, לפני ציבור - לפחות מניין מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת התורה היא הקראה של פרשה או מספר קטעים מתוך ספר תורה בפני ציבור המונה עשרה גברים לפחות, לרוב כחלק מתפילת שחרית. קריאת התורה היא מהתקנות העתיקות ביותר ביהדות.
קוראים בתורה מידי שבת, שני וחמישי וכן בראשי חודשים, ימים טובים, ימי חול המועד, חנוכה, פורים ותעניות.
קריאת התורה נעשית מתוך ספר תורה בו כתובים הפסוקים ללא ניקוד, פיסוק וטעמי המקרא. על הקורא בתורה, המכונה "בעל קורא", לקרוא בתורה באופן מדויק, על פי הניקוד, הפיסוק וטעמי המקרא אותם הוא משנן בעל פה.
קריאה בתורה ועלייה לתורה מהוות מרכיב מרכזי בטקסי בר מצווה כיום.
קריאה בתורה במועדים קבועים היא תקנת חז"ל[1]. ישנן דעות שלפיהן חיוב קריאת כמה מארבע פרשיות הוא מהתורה.[2]
בזמן שבית המקדש היה קיים נהגה מצוות הקהל, שעיקרה קריאה בתורה על ידי המלך במוצאי יום טוב ראשון של סוכות בשנה שאחרי שנת השמיטה (פעם ב־7 שנים) בבית המקדש.
על פי המסורת, התקנה הראשונית של קריאת התורה בכל שבת, שני, וחמישי, מיוחסת לנביאים בתקופת דור המדבר[3]. בני ישראל לא למדו תורה במשך שלושה ימים, וכתוצאה מכך נחלשו, ולכן תקנו הנביאים קריאה מידי כמה ימים, על מנת שלא יעברו שלושה ימים בלי לימוד תורה[4]. התקנה לקרוא בכל מועד פרשייה הקשורה בעניינו מיוחסת למשה רבינו[5].
עזרא הסופר תיקן את הקריאה בתורה במנחה של שבת, וכן את צביון קריאת התורה: כמות העולים, אורך הקריאה ומספר הפסוקים לכל עולה[6].
ערך מורחב – אמנת נחמיהבספר נחמיה מתואר אירוע ובו קריאה בתורה בפומבי בתחילת ימי בית המקדש השני:
ויאספו כל העם כאיש אחד אל הרחוב אשר לפני שער המים ויאמרו לעזרא הסופר להביא את ספר תורת משה אשר צוה ה' את ישראל. ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל, מאיש ועד אשה וכל מבין, לשמוע ביום אחד לחדש השביעי. ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים מן האור עד מחצית היום נגד האנשים והנשים והמבינים. ואזני כל העם אל ספר התורה...
— נחמיה ח'
קריאה פומבית זו הייתה במטרה ללמד את המון העם על חוקי התורה והמצוות, ובעקבותיה חזר העם בתשובה בתחומים שונים.
אזכור לקריאת התורה מופיע בכתבי יוספוס פלביוס[7], ופילון האלכסנדרוני, שניהם מהמאה הראשונה לספירה (סוף ימי בית שני). גם מחברים רומאים אחרים בני התקופה מוסרים כי היהודים עוסקים בבתי הכנסת בקריאה בתורה ובלמידת חוקיה, אף שתפילת הציבור עדיין אינה מוזכרת בוודאות. על פי זה נראה שהנהגת קריאת התורה מוקדמת לתפילה בציבור, כמקובל במסורת.
בתקופת התלמוד הונהגו שני מנהגים מקבילים: בארץ ישראל השתמשו בחלוקה לסדרים, המחלקת את התורה למקטעים קצרים יחסית, כך שסיום התורה נערך אחת לשלוש עד שלוש וחצי שנים, ואילו בבבל השתמשו בחלוקה לפרשות, כך שסיום התורה נערך אחת לשנה. ייתכן שבארץ ישראל נהגו בקריאה בחלוקה נוספת במקביל, על מנת לסיים את התורה מדי שנה, בשבת שלאחר שמיני עצרת[8]. מנהג בבל התפשט בארץ ישראל, ככל הנראה, החל מהמאה התשיעית, בעקבות עולים שעלו לארץ ישראל באותה תקופה[9]. החל מן המאה ה-13 בערך, נהוג בכל קהילות ישראל המנהג הבבלי לקרוא בתורה במחזור של שנה אחת, המסתיים בשמחת תורה.
מידי שבת, בין תפילת שחרית למוסף, קוראים את פרשת השבוע. לקריאה עולים שבעה 'עולים', חוץ מה'מפטיר'. לאחר הקריאה קורא ה'מפטיר' את ההפטרה; קטע מספרי הנביאים הקשור לפרשת השבוע או המועד.
בתפילת מנחה קוראים קריאה קצרה כבימי שני וחמישי, כדלהלן.
בשבת ראש חודש, חנוכה ופורים משולש מוציאים ספר תורה נוסף, וקוראים את המפטיר מתוך הקריאה של המועד, וכן בשבתות שסביב פורים, קוראים למפטיר את ארבע פרשיות מתוך ספר תורה נוסף. לעומת זאת, כאשר חל יום טוב או חול המועד בשבת, קוראים את הקריאה של המועד במקום פרשת השבוע. חלק מהספרדים נוהגים לקרוא בשבת חתן קריאת 'ואברהם זקן'.
בתפילת שחרית שמידי שני וחמישי, בין תחנון ל'אשרי', קוראים קריאה קצרה מתוך הפרשה של השבת הבאה, לרוב את עליית 'ראשון'. לקריאה עולים שלושה עולים. כאשר חל מועד כל שהוא בשני או בחמישי נדחית הקריאה לחלוטין.
בימים טובים קוראים פרשייה הנוגעת בעניינו של המועד, כדלהלן, ולאחריה מפטיר העוסק בקרבן של אותו חג מתוך פרשת פינחס. לקריאה זו עולים חמישה עולים, (וביום כיפור שישה) חוץ מהמפטיר. כאשר חל יום טוב בשבת קוראים את אותה קריאה, אלא שעולים אליה שבעה עולים, במקום חמישה.
בראשי חודשים ובימי חול המועד, בין הלל ל'אשרי', קוראים בתורה פרשייה העוסקת בקרבן המיועד לאותו יום, מתוך קרבנות המועדים שבפרשת פנחס, למעט ימי חול המועד פסח, בהם מוציאים שני ספרי תורה, באחד קוראים פרשייה הנוגעת בעניינו של פסח, ובשני על הקרבן של פסח. לקריאה זו עולים ארבעה עולים.
בחנוכה קוראים את קרבנות הנשיאים, נשיא בכל יום ובזאת חנוכה הנשיאים שנשארו, ובפורים קוראים על מלחמת עמלק. בקריאות אלו עולים שלושה עולים.
בתעניות קוראים בשחרית ובמנחה את פרשת ויחל, מתוך פרשת כי תשא, העוסקת בבקשת משה למחילה על חטא העגל. לאחר קריאת התורה במנחה נהגו בני אשכנז לקרוא במנחה את הפטרת דרשו ה' בהמצאו, העוסקת בקריאת ה' אל העם (על ידי הנביא ישעיהו) לחזור בתשובה. אך בקרב בני עדות המזרח נחלקו הדעות, ישנם קהילות שלא נהגו להפטיר[10], וישנם קהילות שנהגו להפטיר, וקוראים את הפטרת 'שובה ישראל'[11] שבספר הושע, מלבד צום גדליה שבו קוראים את הפטרת 'דרשו ה' בהמצאו'. משום שבשבת הסמוכה לצום (שבת שובה) קוראים את הפטרת 'שובה ישראל' ולא רוצים שיקראו פעמיים בשבוע את אותה הפטרה[12]. בתשעה באב בבוקר קוראים את פרשת "כי תוליד בנים" מתוך פרשת ואתחנן העוסקת בחטאי ישראל ובעקבות זאת גלותם מארץ ישראל, ומפטירים "אסף אסיפם" בספר ירמיהו.
בזרמים הליברליים, כגון היהדות הרפורמית והיהדות הקונסרבטיבית, וכן בחוגים מסוימים גם בציונות הדתית, קוראים בתורה גם ביום העצמאות.
סביב קריאת התורה בשבתות התפתחה מסורת של לימוד "פרשת השבוע", כלומר הפרשה שקוראים באותה שבוע. לפיכך, נהוג לחלק את התורה ל"פרשות", ולא לפרקים וכדומה.
קריאה התורה בבתי הכנסת נעשית מתוך ספר תורה כשר, הכתוב על קלף בדיו מיוחד. הקריאה היא בניגון טעמי המקרא, כאשר המנגינה של הטעמים שונה מעדה לעדה. בעבר כל עולה לתורה היה קורא בעצמו את חלק הקריאה שלו. אך מאחר שעל הקורא לשנן את הטעמים והניקוד בעל פה לפני הקריאה, שינו את המנהג לנוהג המקובל כיום לפיו כל הפרשה נקראת על ידי "בעל קורא", אשר הכין את הקריאה היטב, בעוד העולה לתורה קורא יחד עמו בלחש[13]. אצל יהודי תימן השתמר המנהג המקורי, והם עדיין נוהגים שהעולה לתורה קורא בעצמו. גם אצל הספרדים נהוג שעולה לתורה המכיר את הקריאה קורא אותה בעצמו במקום הקורא. נהוג להסתייע במהלך הקריאה ביד (נקראת גם אצבע) העשויה לרוב עץ או מתכת איתה מצביעים על מקום הקריאה. הקריאה נעשית רק כאשר יש מניין מתפללים.
הקריאה בשבת, שהיא הקריאה המרכזית בימות השבוע מחולקת לשבעה חלקים ("עליות") ובנוסף לעליית מפטיר (קריאת שלושה פסוקים לפחות מסוף הפרשה) הבאה ביחד עם ההפטרה, כאשר לכל עליה מוזמן אדם אחד, המברך ברכה לפני הקריאה וברכה לאחריה וקורא בלחש עם בעל הקורא (או קורא בעצמו בקול רם). הברכות קרויות "ברכות התורה". הגבאי עומד בסמוך לבעל הקורא משמאלו ואחראי לקריאת האנשים לעלות לתורה, והעולה לימין בעל הקורא. אצל האשכנזים נהוג שלאחר הקריאה מגביהים את ספר התורה ומציגים אותו לציבור - "הגבהה", ולאחר מכן גוללים אותו - "גלילה". אצל הספרדים מגביהים את הספר לפני הקריאה, והכינוי לכך הוא "הקמת ספר תורה". אצל התימנים מגביהים את היריעה בלבד ולא את כל ספר התורה. אצל הספרדים והתימנים ספר התורה מונח בתוך כמין ארון קטן, ובשעת הקריאה מניחים את הארון על הבימה. למנהג הספרדים ספר התורה עומד, מה שאין כן אצל האשכנזים שאין לספר התורה ארון משלו והוא מונח על הבימה שוכב (וכך גם מנהג התימנים). אין נוגעים בספר התורה, ואין העולה יורד מן הבימה לפני שבא העולה שאחריו.
לאחר הקריאה בתורה בשבתות קוראים פרק מיוחד מספרי הנביאים – "הפטרה", הקרויה כך כי היא נוספת לקריאה הרגילה.
נהוג בקהילות אשכנז לעמוד לפני קריאת הפסוק האחרון בכל אחד מחמישה חומשי תורה, וכשהבעל קורא מסיים את קריאת החומש אומר הקהל "חֲזַק חֲזַק וְנִתְחַזָּק", ולאחר מכן חוזר על כך הבעל קורא. מנהג זה מבוסס על דברי הראשונים[14] שהסתמכו על הפסוק בספר יהושע ”לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ... הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ” (א', ח-ט). בעבר היה נהוג לומר "חזק חזק חזק", ובדורות האחרונים התגבש נוסח המבוסס על הפסוק בספר שמואל ב' ”חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ, וַיהוָה יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו” (י', י"ב)[15].
ליהודי תימן מספר מנהגים מיוחדים בקריאת התורה:
בימי חז"ל היה נהוג לתרגם את הקריאה. נקבע כי הקורא בתורה לא יקרא יותר מפסוק אחד לפני שיתרגמנו המתרגם, ובנביאים (המפטיר) עד לשלושה פסוקים[17]. מנהג זה נועד כדי שגם אלה שאינם בקיאים בשפה העברית יוכלו להבין את הקריאה. התרגום נעשה בעיקרו בארמית או ביוונית. לצד זה נקבעו הבדלים בין הקורא למתרגם: הקורא לא יתרגם, שלא יחשבו שגם התרגום כתוב בספר, הקורא לא יגביה קולו יותר מן המתרגם ולהפך, ונקבעו מספר פסוקים שאין לתרגם, כדי שלא טעו בהם ההדיוטות[18].
בימינו פסק המנהג הזה, מאחר שהתרגום לארמית כבר אינו מסייע להבנת הקריאה בידי הציבור[19], למעט בקהילות תימן שנוהגות בו עד היום. בקהילות אירופה, נהגו בימי הביניים לקרוא את התרגום רק בקצת מימי הפסח ובשבועות, כנראה במטרה להוסיף חגיגיות לקריאות משמעותיות[20]. שריד למנהג זה הוא הפיוטים הארמיים אקדמות מילין ויציב פתגם, הנאמרים עד היום סביב קריאת התורה וההפטרה בשבועות.
על פי המשנה[21] מספר העולים שצריכים לעלות לתורה הולך וגדל ככל ומדובר ביום יותר קדוש: בשני וחמישי - שלושה עולים, בראש חודש וחול המועד – ארבעה עולים, ביום טוב – חמישה עולים, ביום הכיפורים – שישה עולים, בשחרית של שבת – שבעה עולים. במנחה של שבת, שבה הקריאה היא תקנה מאוחרת, יש צורך בשלושה עולים.
המשנה מציינת שמדובר במספר עולים מינימלי שאין לפחות ממנו, אך ניתן להוסיף עולים יותר מהנדרש בשבת. דעת הרשב"ץ ובעל ה'עולת שבת' היא שכיום אין להוסיף עולים מפני שכך הם יצטרכו לברך את ברכות העלייה לתורה, ויש לחשוש לברכה שאינה צריכה. לשיטתם דווקא בעבר היה ניתן להוסיף עולים, כיוון שהתקנה המקורית היא שרק העולה הראשון והעולה האחרון מברכים כל אחד ברכה אחת, וממילא הוספת עולים לא מוסיפה ברכות. לעומתם, דעת הרמב"ם, הטור, השולחן ערוך, הלבוש והאליה רבה היא שגם בימינו ניתן להוסיף עוד עולים לתורה[22].
המשנה אוסרת על הוספת עולים בראש חודש ובחול המועד. הטעם לכך הוא שבימים אלו מותר לעשות מלאכה, לפחות באופן חלקי, וחכמים חששו שריבוי עולים יגרום לטורח ציבור ומניעת מלאכה[23].
לגבי הוספת עולים ביום טוב, נחלקו הראשונים: רש"י, רמב"ם, מהר"ם וטור סוברים שגם ביום טוב ניתן להוסיף עולים יותר מהנדרש. וכך נפסק בשולחן ערוך. אמנם, יש מפרשים שהמשנה התירה דווקא בשבת להוסיף עולים, אך ביום טוב אסור. וכתב הרמ"א שכך נוהגים, למעט בחג שמחת תורה בו נוהגים שכל אחד עולה לתורה[22].
במקרה של פרשיות מחוברות, נחלקו הפוסקים כיצד ראוי להוסיף עולים: הלבוש והאליה רבה כתבו שיש לשמור על האיזון בין שתי הפרשיות, ולהעלות לכל אחת מהן מספר עולים זהה. לדוגמה: אם רוצים להעלות סך הכל עשרה עולים בשבת בה קוראים 'ויקהל-פקודי' - יעלו חמישה ב'ויקהל' ועוד חמישה ב'פקודי'. לעומתם, הטורי זהב, הפרי מגדים והמשנה ברורה סוברים שלא צריך לשמור על איזון של סך כל העליות, אלא העיקר שיהיה איזון בשבעת העולים הראשונים. לכן יקראו 4 עולים את 'ויקהל', והרביעי ימשיך אל תוך 'פקודי', כמו בקריאה רגילה, ובתוך 'פקודי' יוסיפו כמה שירצו[22].
למרות האפשרות ההלכתית להוסיף עולים, כתב המשנה ברורה שנכון להימנע מכך, מחשש לטורח ציבור. השימוש הראוי לדעתו בתוספת עולים הוא במקרים שיש צורך לכבד חתני שמחה רבים, כגון בברית או חתונה, ואם לא יעלו את אחד מהמכובדים הוא עלול להיפגע. כך גם דעת פניני הלכה[24]
במקומות רבים נוהגים למכור את העליות במכירה פומבית, וכך להכניס תרומות לבית הכנסת. בהרבה מהמקומות נוהגים שמכירות כגון אלו יתרחשו רק בשבתות מיוחדות, או בחגים וכדומה.
במקרה שדילגו בקריאה על אחד מהפסוקים - חוזרים ומוציאים ספר תורה וקוראים שוב את הפסוק עליו דילגו יחד עם 2 פסוקים נוספים, שכן אי אפשר לקרוא בתורה פחות מ-3 פסוקים[25].
ערך מורחב – עיכוב קריאהמרכזיותה של הקריאה בתורה בתפילה הפכה אותה גם למוקד חברתי משפטי. לפי מנהג אשכנז בעבר התאפשר למי מבני הקהילה (כולל נשים) שמחה כנגד עוול שנגרם לו על ידי חבר אחר בקהילה או אפילו הציבור עצמו, למנוע את הקריאה בתורה עד אשר התחייב הקהל או אחד מן הפרנסים לסייע בידי הקובל.
לאחר הקריאה הבעל-קורא או העולה האחרון אומר "חצי קדיש". בתפילות מנחה של שבת ושל תענית ציבור אין אומרים חצי קדיש לאחר הקריאה; ואמנם, למנהג חב"ד, יזדרזו עם הגבהת וגלילת ספר התורה, ובתוך כדי כך יחל שליח הציבור באמירת חצי הקדיש שקודם תפלת הלחש.
למנהג האשכנזים, ברוב הימים בהם קוראים בשני ספרים (או יותר מכך) - לאמירת החצי-קדיש מניחים את הספר השני על יד הספר הראשון, ורק אז יאמרו את הקדיש. למנהג הספרדים, יאמרו חצי קדיש כמה פעמים, לאחר גמר הקריאה בכל ספר וספר.
קיים נידון בין הראשונים האם הקדיש שייך לשליח ציבור (רמב"ם)[26] ליתומים (שו"ת התשב"ץ)[27]
יש שאמרו שהקדיש נתקן לטובת נשמת אלו שאין אומרים קדיש אחריהם ולכך אין האבלים יכולים לאומרו. [28]
למנהג הספרדים נהוג כי העולה האחרון ממנין העליות אומר הקדיש באם הוא יתום
האשכנזים נוהגים כי בעל הקורא אומר הקדיש אם זאת רבים מן הפוסקים אמרו כי ניתן וראוי כי אבל יאמרו[29]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
