Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפצצת אושוויץ היא סוגיה בחקר השואה. במרכזה עומדת השאלה מדוע לא הפציצו בעלות הברית את מחנה ההשמדה אושוויץ ואת מסילות הרכבת המוליכות אליו, למרות פניות אל הממשלות השונות שהחלו ביוני 1944. על פי הערכות שונות, ייתכן וניתן היה להציל עשרות אלפי יהודים מהשמדה על ידי הפצצה כזו, ובעיקר למנוע לפחות חלק משואת יהודי הונגריה. בעלות הברית ניהלו מערכה נרחבת של הפצצות אסטרטגיות ברחבי אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה, ולפיכך ניתן היה להעלות את האפשרות להפציץ את מחנה המוות כדי למנוע את המשך ההשמדה. הדיון בסוגיה זו עוסק גם בשאלת ההיתכנות המבצעית של ההפצצה ומידת יעילותה, וסובב סביב כמה שאלות: מה וכמה ידעו בעלות הברית אודות השמדת היהודים בכלל, ואודות אושוויץ בפרט; אם אכן היה מידע על המחנה ועל ההשמדה המתבצעת בו, יש לשאול האם הייתה קיימת אפשרות טכנית לביצוע הפצצה כזו, והאם אפשר היה להוציאה לפועל בזמן לפני סיום תהליך ההשמדה. וגם אם הייתה אפשרות כזו, שאלה חשובה נוספת היא האם בעלות הברית לא ביצעו את התקיפה מסיבות פוליטיות.
למעשה, מחנה ההשמדה אושויץ 2 - בירקנאו הופצץ בטעות כחלק מהפצצת מפעלי התעשייה הסמוכים במונוביץ ב-13 בספטמבר 1944. על בירקנאו הוטלו שבע פצצות, שהרסו תא גזים אחד והרגו כ-50 מאנשי צוות המחנה[1].
ערך מורחב – אושוויץמחנה הריכוז וההשמדה אַוּשְׁוִויץ (מגרמנית: Auschwitz; בפולנית: Oświęcim) שבדרום פולין היה הגדול במחנות ההשמדה שהקימה גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, ובו נרצחו כמיליון ומאתיים אלף נפשות, בהם כמיליון ומאה אלף יהודים (91%), יותר מבכל אתר אחר במהלך המלחמה[2]. היה זה מחנה ההשמדה שפעל במשך הזמן הרב ביותר (מיוני 1940 עד ינואר 1945) מכל מחנות ההשמדה, ובו הגיע לשיאו תיעושו של רצח ההמונים.
מחנות אושוויץ שכנו סמוך לעיר הפולנית אושוויינצ'ים (בנוסח הגרמני, אושוויץ), שבדרום פולין, כ-50 קילומטר ממערב לקרקוב, וכ-290 קילומטר מדרום לוורשה. העיר נמצאת במישור בעל אקלים יבשתי, חלקו ביצתי, מצפון לרכסי הטאטרה ובקרבת אחד מחלקיו הצרים של הסולה, שהוא אחד מיובליו של הויסלה. מיקומה הגאוגרפי של אושוויינצ'ים, מדרום לשלזיה הפרוסית-גרמנית הוביל את האימפריה האוסטרו-הונגרית, ששלטה בחבל מאז חלוקת פולין, למקם לידה צומת רכבות חשוב[3].
באושוויץ היו שלושה מחנות מרכזיים: אושוויץ I, שהיה מחנה הריכוז הראשוני ושימש מרכז מנהלי למערכת המחנות, ובו נרצחו כ-75,000 אינטלקטואלים פולנים וכ-15,000 שבויי מלחמה סובייטיים; מחנה אושוויץ II (בִּירקֶנַאוּ) (Birkenau), שבו התבצעה עיקר השמדת היהודים, ובו נרצחו בין מיליון ומאה אלף למיליון ושלוש מאות וחמישים אלף יהודים, וכ-22,000 צוענים; ומחנה אושוויץ III (מוֹנוֹבִיץ) (Monowitz), שפעל כמחנה עבודה עבור חברת אִי גֶה פַארבֶּן. מעבר לשלושת המחנות הללו פעלו סביב אושוויץ כארבעים מחנות משניים, שבהם הועבדו יהודים בעבודות פרך.
ההוראה להקמת המחנה ניתנה על ידי היינריך הימלר ב-27 באפריל 1940, וב-14 ביוני 1940 הובא למחנה משלוח ראשון של אסירים, 728 אסירים פולניים מהעיר טרנוב שבגליציה שהיו רובם ככולם אסירים פוליטיים. חלק מהמגורשים במשלוח זה היו צעירים יהודים מטארנוב. כל המגורשים היהודים נרצחו בתוך ימים אחדים[4]. במרץ 1941 החליט הימלר על הגדלת קיבולת המחנה ל-30,000 איש, ועל הקמת מחנה שבויים ענק בבירקנאו, סמוך למחנה המקורי. המחנה החדש נועד להכיל 100,000 איש, בעיקר לכליאת שבויי מלחמה סובייטיים ממבצע ברברוסה שנועד להיפתח באותו קיץ. המחנה הראשון נקרא אושוויץ I, והשני - אושוויץ II. במקביל להקמת בירקנאו, הוחלט על הקמת תשלובת מפעלים, שתהיה מחנה מונוביץ, אושוויץ III[5].
לקראת אמצע 1942 הוחל ברצח ההמוני באושוויץ II, תחילה בתאי גזים ארעיים, ולאחר מכן, באביב 1943, בתאי גזים קבועים[6]. ההשמדה נמשכה עד נובמבר 1944. באמצע ינואר 1945, עם התקרבות הצבא האדום, פינו הגרמנים את המחנה, והצעידו את רוב האסירים מערבה בצעדת מוות. ב-27 בינואר שחררו חיילים סובייטיים את המחנה, ומצאו בו כמה אלפי אסירים חולים וגוססים[7].
ערך מורחב – מברק ריגנרעדויות שונות מראות כי ידיעות על התרחשותו של רצח שיטתי והמוני של יהודים הגיעו למערב, למדינות שנכבשו בידי הנאצים ולמדינות החופשיות כבר בחודשים הראשונים לביצוע הפתרון הסופי. ב-13 במרץ 1942 ערך נציג ארגון הג'וינט במזרח אירופה, ברטרנד ג'ייקובסון (Bertrand Jacobson), מסיבת עיתונאים, ובה מסר כי הנאצים רצחו קרוב לרבע מיליון יהודים באוקראינה (כיום ידוע שהערכתו הייתה נמוכה בהרבה מהנתונים האמיתיים)[8]. בתחילת אוגוסט 1942 קיבל גרהארט ריגנר, נציג הקונגרס היהודי העולמי בשווייץ מידע מהתעשיין הגרמני אדוארד שולטה, בדבר הפעלת הפתרון הסופי. ריגנר התקשר להווארד אלטיג, סגן הקונסול האמריקאי בז'נבה, מסר לו את המידע וביקש שיעבירו למשרד החוץ האמריקאי, ולידיעת הרב סטיבן וייז, ממנהיגי יהדות ארצות הברית. אלטינג העביר את המידע במברק למשרד החוץ, וציין כי ריגנר הוא מקור מהימן. ריגנר העביר ב-29 באוגוסט 1942 מברק זהה, באמצעות הקונסוליה הבריטית, גם לידיעת חבר הפרלמנט הבריטי היהודי סידני סילברמן. לאחר שסילברמן העביר את המידע לווייז, מסר גם תת-השר סמנר וולס את תוכנו לידיעת וייז. המברק נקרא מברק ריגנר[9][10]. בנובמבר של אותה שנה הגיע ללונדון יאן קרסקי, איש המחתרת הפולנית. קרסקי הסתנן בסוף שנת 1942 לתוך גטו ורשה וגם למחנה באזור לובלין, וכך יכול היה להביא איתו ידיעות מכלי ראשון על הנעשה במחנות[11].
חלק מהמידע הגיע גם לאמצעי התקשורת. ביולי 1941 דיווחה העיתונות ביידיש שהתפרסמה בארצות הברית על רצח מאות אלפי יהודים במינסק, ברסט ליטובסק, לבוב ומקומות נוספים. אנה פרנק כותבת ביומנה, ב-9 באוקטובר 1942, כי האזינה לשידורי ה-BBC, ובהם נאמר כי היהודים המגורשים מזרחה מומתים בגז[12]. בסוף אוקטובר 1941 דיווח העיתון "הניו יורק טיימס" בעמודיו הפנימיים על רצח מאתים אלף יהודים במזרח פולין וברוסיה, ובמרץ 1942 דיווחה העיתונות הכללית והיהודית בארצות הברית על ההיקף העצום של רצח היהודים. כותרת בעיתון "דיילי טלגרף" מלונדון ב-30 ביוני 1942 הכריזה כי "יותר ממיליון יהודים נרצחו באירופה"[13]. מסתבר כי הידיעות שפורסמו נקלטו בדעת הקהל בארצות הברית. סקר גאלופ בינואר 1943 מצא, כי 47% מהמשיבים היו סבורים שהידיעות ש-2 מיליון יהודים נרצחו נכונות. רק 29% סברו שידיעות אלו אינן נכונות, ול-24% לא הייתה דעה[14].
המידע על השואה הועבר גם לידיעת צמרת השלטון של בעלות הברית המערביות. ב-17 בדצמבר 1942 פרסמו ממשלות ארצות הברית, בריטניה וברית המועצות הצהרה משותפת המגנה את מעשיהם של הנאצים נגד היהודים, ומבטיחה להעניש פושעים נאציים לאחר המלחמה. להצהרה הצטרפו גם נציגי ממשלות נוספות, שכולן היו באותה עת תחת כיבוש גרמני. בהצהרה הוזכרו הגטאות, מחנות עבודה, וכן הגירושים למחנות ההשמדה; דובר בה על יהודים שגורשו למזרח ומאז לא נשמע מהם דבר. ההצהרה הייתה מבוססת על "דיווחים רבים" ("numerous reports"), שהגיעו ממזרח אירופה[15].
ערך מורחב – ועידת ברמודהב-23 במרץ 1943 הצהיר הארכיבישוף מקנטרברי, ויליאם טמפל, בפני בית הלורדים בפרלמנט הבריטי כי מוטלת על הפרלמנט הבריטי "אחריות עצומה בפני ההיסטוריה, האנושות ואלוהים", ביחס לגורלם של היהודים[16]. דברים אלה החלו תהליך שהוביל לועידת ברמודה, ועידה אנגלו-אמריקאית שהתכנסה בין ה-19 וה-29 באפריל 1943 בברמודה, שהייתה טריטוריה בריטית. מטרתה המוצהרת של הוועידה הייתה דיון בנושא "הפליטים המדיניים", אך למעשה היא נועדה להשקיט את דעת הקהל ואת ארגוני ההצלה היהודיים שתבעו ממעצמות בעלות הברית לעשות דבר מה על מנת לעצור את השמדת היהודים במסגרת "הפתרון הסופי". לא היו לוועידה כל תוצאות משמעותיות[17].
למרות המידע שזרם לגבי השואה, לא תמיד הייתה נכונות לקבל אותו או להבין אותו. מנקודת מבט מודיעינית לא היה שום תקדים היסטורי למתקני רצח עם כמו אושוויץ לפני סוף 1944 ולבעלות הברית היה מחסור במידע על הפתרון הסופי כדי להבין את משמעותו במלואה[18]. ההיסטוריונית דינה פורת טוענת, שייתכן שרוב השרים והפקידים הבריטים ראו בווייז, גולדמן, ויצמן, שרתוק ויהודים נוספים שפנו אליהם ”מפריחי כזבים ובודי בדיות שאין הדעת סובלתן: ניסויים, רפואיים כביכול, באנשים ונשים חיים, בילדים ובתאומים; שלדים חיים וממוספרים, מתנועעים בבגדי פסים; אלפי אנשים הנכנסים חיים ובריאים בשערי המקום, והופכים לאפר ולעשן תוך זמן קצוב ומתוכנן. כל אלה יכלו להתפרש בעיני אותם פקידים ושרים כיציריו של דמיון יהודים פרוע, שנולדו מתוך האסון - אסון נורא, כמובן, אך לא עד כדי כך.”[19] בדומה טוען ההיסטוריון ברנרד וסרשטיין, שפקידים בריטים שהובאו בפניהם סיפורי ההשמדה סירבו להאמין להם וראו בהם הגזמה. הם זכרו את תעמולת הזוועות במלחמת העולם הראשונה ואת תעמולת הזוועה על מעשי האכזריות באירופה המזרחית בשנים 1918–1921[20]. מעבר לכך, היה חשד במניעיהם של מעבירי הדיווחים מפולין. ויליאם קאבנדיש בנטינק, יושב ראש ועדת הביון המשותפת, אמר ביולי 1943: ”הפולנים ובמידה רבה עוד יותר היהודים נוטים להפריז בעניין האכזריות של הגרמנים, במטרה להמריץ אותנו לפעול.”[21]
גורם נוסף לאי-הבנת המצב לאשורו היו גם דיווחים מוטעים. דו"ח שהופץ בידי המשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS, ארגון הביון, המודיעין הצבאי והמבצעים המיוחדים של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה) באוקטובר 1944 הסתמך על נתונים שלפני 1941. רשימת המחנות בו הייתה מעודכנת ל-1937, ותנאי החיים בהם תוארו כ"סבירים"[22].
ואולם, הגורם המשפיע מכל היה מדיניות מכוונת למנוע את הפצת המידע על השואה. משרד החוץ של ארצות הברית ניסה לעצור פרסומים כאלה על ידי הוראות לנציג האמריקאי בז'נבה לא להרשות לארגונים יהודים להעביר דרכו "סיפורים" על השואה[23].
כאמור, ידיעות שונות על גירוש היהודים למזרח ולמחנות שונים הגיעו למערב החל משנת 1942. אולם השם אושוויץ לא היה ברור עד 1943. המודיעין הבריטי ידע כבר ב-1942 ממספר מקורות על אושוויץ כמחנה השמדה, וזאת גם על ידי יירוט ופענוח תשדורות רדיו של מחנות ריכוז, כולל אושוויץ, ובהן מספרי האסירים הנכנסים ומספרי האסירים המתים[24][25]. המשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS), ארגון הביון, המודיעין הצבאי והמבצעים המיוחדים של ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, קיבל דיווחים על אושוויץ החל מספטמבר 1942[26][27].
ב-1944 כבר היו בידי בעלות הברית ידיעות ברורות למדי על הנעשה במחנה; ידיעות אלה הוברחו מתוך המחנה על ידי המחתרת, וכן הגיעו באמצעות בורחים שונים. אחד מן הדו"חות החשובים היה זה שהובא על ידי רודולף ורבה ואלפרד וצלר שנמלטו מן המחנה ב-7 באפריל 1944 (ראו להלן). באביב 1944 כבר היה בידי מקבלי ההחלטות במערב מידע מדויק למדי על הנעשה במחנה, אך המידע עוכב בידי גורמים שונים, והגיע מאוחר מדי לידיעת הציבור הרחב[28].
מחנה ההשמדה אושוויץ הוזכר בעיתונות. ב-18 בנובמבר 1943, פרסם העיתון פלסטיין פוסט ידיעה תחת הכותרת "Last polish ghetto wiped out", ובה מוזכר כי שרידי גטו בוכניה נשלחו ב"רכבת מוות" לאושוויץ [29]. כשלושה חודשים לאחר מכן, ב-16 בפברואר 1944, פרסם העיתון ידיעה נוספת שכותרתה "Tale of one death camp" ובה נאמר כי עד סוף 1943 נרצחו במחנה למעלה מחצי מיליון בני אדם[30]. ידיעה דומה פורסמה באותו יום גם בעיתון "דבר"[31]. ב-11 ביוני 1944 פרסם "דבר" ידיעה על הרכבות: "הגיעה השיירה הראשונה מהונגריה לפולין...ויש לראות בזה את אות האזעקה הראשונה לחיסול היהדות ההונגרית"[32].
מצדדי התקיפה הצביעו על שני מקורות שלפי דעתם סיפקו מידע מודיעיני מספק על מנת לאפשר תקיפה מוצלחת של מחנה בירקנאו: האחד - תצלומי אוויר של אושוויץ, והשני - דו"ח ורבה וצלר ודו"חות נוספים שאיששו אותו.
_-_Oswiecim,_Poland_-_NARA_-_305899.jpg)
בעלות הברית המערביות, בעיקר חיל האוויר המלכותי וחיל האוויר של ארצות הברית, ביצעו מספר רב של גיחות הפצצה על מתקני הדלק והגומי הסינתטי של גרמניה שבשלזיה עילית, במטרה להחניק את אספקת הדלק לורמאכט. במסגרת הפצצות אלה נקבע מחנה אושוויץ III מונוביץ כיעד לתקיפה. באותה עת היה מקובל בעריכת תצלומי אוויר כי הטייס יפעיל את מצלמתו זמן קצר לפני הגיעו מעל לאתר שהתבקש לצלמו ויסגור אותה כאשר יגיע למסקנה שחלף מעבר לאותו אתר. מחנה מונוביץ צולם לראשונה לקראת תקיפה ב-4 באפריל 1944. בעת הצילום סגר הטייס את המצלמה לאחר שעבר שישה קילומטרים, וכך צולמו עשרים תצלומים נוספים שבשלושה מהם הופיע מחנה אושוויץ I. מחנה בירקנאו, אושוויץ II, צולם לראשונה ב-31 במאי.
התמונות נשלחו לפיענוח במודיעין האמריקני ובמודיעין הבריטי. אולם מאחר שנמצאו שפע של פרטים רלוונטיים וחשובים בבתי החרושת, לא ראו המפענחים צורך להתייחס לשורות הרבות של הצריפים באושוויץ I, שלא היו שונים במאומה ממאות צריפים אחרים, מחנות צבא, מחנות של שבויי מלחמה ומחנות עבודה באזור שלזיה[33]. מחנה אושוויץ I צולם בשלישית ב-26 ביוני 1944, בעת טיסת סיור נוספת לצילום המפעלים במונוביץ. באחד מבין עשרים התצלומים נראים אושוויץ I, מונוביץ ובירקנאו[34].
ערך מורחב – דו"ח ורבה-וצלררודולף ורבה ואלפרד וצלר שהו באושוויץ-בירקנאו כעצירים במשך שנתיים, עד שהצליחו להימלט ב-10 באפריל 1944, לסלובקיה. בזכות תפקידיהם המנהליים במחנה עלה בידם לגלות פרטים חיוניים אודותיו, אותם הם חרטו בזכרונם. הם זכרו את מספרי היהודים שנרצחו בבירקנאו לפי ארצות מוצאם וכן את ממדי המחנה[35]. דו"ח דומה התקבל גם ממורדוביץ' ורוזין, שני יהודים שנכחו בגירושים מהונגריה למחנה[36]. שני זוגות נמלטים אלה הגיעו אל ראשי המחתרת היהודית הסלובקית, סיפוריהם תוחקרו כל אחד בנפרד, הוצלבו ואומתו[37]. מספר עצירים פולניים הצליחו להימלט מן המחנה ולהעביר דו"חות על המתרחש בו. הידוע שבהם הוא הדו"ח של יזי טבו (Jerzy Tabeau), אז סטודנט לרפואה, שנכלא גם הוא במחנה, ברח לאחר מספר חודשים וכתב דו"ח מפורט על שהותו באושוויץ. מחמת קשיי התקשורת בזמן המלחמה הגיעו הדו"חות אל בעלות הברית רק לאחר חודשיים[38][39].
דו"ח ורבה-וצלר הגיע לידיעת העולם בעקבות פעולתו של ג'ורג' מאנטלו (George Mantello), דיפלומט יהודי שעבד בקונסוליה של אל סלוודור בשווייץ. מאנטלו ניסה להתערב בגירוש יהודי הונגריה למחנות ההשמדה באביב 1944. הוא ביקש מחברו, הדיפלומט הרומני פלוריאן מנוליו (Florian Manoliu) לנסוע לבודפשט כדי לברר את המצב. מנוליו נפגש עם משה קראוס, ראש המשרד הארצישראלי בבודפשט, וזה מסר לו לו כמה דו"חות, ובהם תמצית של דו"ח ורבה-וצלר. מנוליו מיהר לחזור לשווייץ, וב-21 ביוני הגיעו הדו"חות לידיו של מאנטלו. בניגוד לדיפלומטים אחרים, מאנטלו הפיץ מיד עותקים רבים של הדו"ח, שנשלחו ליעדים רבים, בשווייץ ובעולם. משלוח הדו"ח החל מסע תקשורת עולמי, שהביא את אושוויץ לכותרות העיתונים. בעקבות הרעש התקשורתי פנו מדינות וגופים רבים לשליט ההונגרי מיקלוש הורטי בדרישה להפסיק את המשלוחים למחנה ההשמדה, משלוחים שאכן הופסקו בידי הורטי ב-7 ביולי[40][41].
הבקשות להפציץ את אושוויץ הופנו בעיקר לבעלות הברית המערביות ולא לברית המועצות כי בעלות הברית המערביות ניהלו מערכה אווירית אדירת ממדים והחזיקו ציי ענק של מפציצים אסטרטגיים למשימה זו. חיל האוויר האדום היה מיועד רובו ככולו לסיוע טקטי קרוב לכוחות הקרקע ומטוסיו התאימו הרבה פחות להפצצות עומק, שאכן כמעט שלא בוצעו על ידו במהלך המלחמה.
הבקשות להפציץ את אושוויץ החלו להישמע ממנהיגים יהודיים רק ב-1944, ולא במקרה. בסוף ינואר 1944 הקים נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט את הוועד לפליטי מלחמה (War Refugee Board), שנועד לסייע לאנשים שנפגעו מן המשטר הנאצי. הקמת גוף זה יצרה כתובת ברורה שאליה ניתן היה להפנות בקשות כאלה, כתובת שלא הייתה קיימת לפני כן. מנהל הוועד אף פנה לארגונים יהודים וביקש מהם הצעות לפעולות הצלה. בנוסף, המצב המלחמתי באירופה השתנה: בעלות הברית הצליחו להשיג עליונות אווירית מעל שמי אירופה במהלך החודשים הראשונים של 1944, דבר שהקל בהרבה על ביצוע גיחות הפצצה. ההתקדמות באיטליה, הפלישה לנורמנדי בתחילת יוני והתקדמות הצבא האדום במזרח אירופה יצרו תנאים נוחים בהרבה לפעולה נגד אושוויץ, וקיצרו מאוד את הטווח שהיה על מפציצים לעבור. מאידך, ההשתלטות הנאצית על הונגריה במאי ותחילת השילוחים של יהודי המדינה לאושוויץ, היו ידועים לקהילייה הבינלאומית ודרשו התערבות מיידית. ניצחון בעלות הברית נראה בטוח יותר ויותר, ובאווירה זו חשו מנהיגי היהודים כי הם יכולים לבקש את הפצצת אושוויץ, צעד שלא היו יכולים לעשות בשנים שלפני כן[42].
כשלושים מנהיגים ונציגי ארגונים יהודיים היו מעורבים בהעלאת הצעות מעין אלה. ההצעות הוגשו לברית המועצות, בריטניה וארצות הברית, ונידונו גם עם אנשי הממשלות הגולות של פולין וצ'כוסלובקיה. ההצעות הועלו בפגישות סגורות, כמעט ללא פרסום. מעלי ההצעות לא היו אנשי צבא ולא הייתה להם הכשרה צבאית. הם לא היו יכולים לדעת אילו מהצעותיהם היא רלוונטית וישימה, ולכן העלו שלוש דרכי פעולה עיקריות:
הפניה הראשונה לגופים רשמיים בארצות הברית בבקשה להפציץ את אושוויץ ואת מסילות הברזל המובילות אליה נעשתה ב-2 ביוני 1944. יצחק גרינבוים, ראש ועד ההצלה של הסוכנות היהודית, פנה בבקשה זו לוועד לפליטי מלחמה שהוקם בשנת 1944 בפקודתו של נשיא ארצות הברית רוזוולט. גרינבוים פנה לוועד מבלי להיוועץ עם חבריו מהסוכנות[44]. פנייה זהה הועברה כמה שבועות לפני כן, במאי, על ידי הרב האורתודוקסי הסלובקי חיים מיכאל דב ויסמנדל, והיא הגיעה לוועד לפליטי מלחמה ב-18 ביוני. הרב ויסמנדל דרש את הפצצת קו הרכבת קושיצה-פרשוב שבו הועברו יהודים מהונגריה לאושוויץ[45].
הפניה הבאה להפצצת מתקני ההשמדה הייתה ב-24 ביוני. גרהארט ריגנר, איש הקונגרס היהודי העולמי (שהוזכר לעיל) מסר לרוזוול מקלילנד, נציג הוועד לפליטי מלחמה בברן, תקציר של דו"ח ורבה-וצלר. הוא צירף לדו"ח כמה הצעות: האחת, להזהיר את הגרמנים לבל יבצעו את תוכניתם; שנייה, לפרסם את הדו"חות בעיתונות; וגם שתי הצעות להפצצה: האחת, הפצצה של שש מסילות הברזל שהוליכו אל אושוויץ, תוך ציון שמותיהן, והשנייה - "יש להפציץ מן האוויר את מחנות אושוויץ ובירקנאו, במיוחד את הבניינים המכילים את תאי הגז והמשרפות, שאפשר להבחין בהן על פי ארובותיהן הגבוהות"[46]. בראשית נובמבר הגיע נוסחו המלא של דו"ח ורבה-וצלר לוועד האמריקני לפליטי מלחמה[47].
ב-26 ביוני 1944 העבירו מנהיגים יהודים בבודפשט בקשה דחופה להפציץ את מסילות הברזל המובילות מהונגריה לאושוויץ. הבקשה ציינה גם קטע ספציפי להפצצה: מסילת הברזל בין קושיצה[48] לפרשוב[49]. הבקשה הועברה דרך המחתרת היהודית בברטיסלאבה ליצחק שטרנבוך[50], בסנט גאלן, בשווייץ, והוא ניסה להעביר אותה לארצות הברית באמצעות הנספח הצבאי שלה. בקשות נוספות הגיעו בשבועות הקרובים, וגם הן הועברו באותה דרך, אך לא נתקבלה תגובה כלשהי. פניות דומות הועברו גם ליצחק גרינבוים, ראש ועד ההצלה של הסוכנות היהודית, וגם הוא העביר אותן לארצות הברית, גם פניות אלה לא נענו. במקביל לפניות אלו פנו הרב חיים מיכאל דב ויסמנדל וגיזי פליישמן מסלובקיה, במכתב נרגש שבו ביקשו גם הם את הפצצת מסילות הברזל המובילות לאושוויץ ואת תאי הגזים עצמם. מכתבם נכתב בשבוע השלישי של מאי והוברח לשווייץ, אליה הגיע לקראת סוף יוני[51].
בסופו של דבר הצליח שטרנבוך להעביר את הפניות דרך דיפלומטים פולניים, וכך לעקוף את הערוצים האמריקאיים. המידע הגיע לידיו של הרב יעקב רוזנהיים, נשיא אגודת ישראל, שפעל אז מניו יורק. הוא הפיץ את קריאתו של שטרנבוך להפציץ את מסילות הברזל בין פקידי ממשל בכירים[52][51].
ממשלת פולין הגולה פנתה לבריטים כבר ב-1 בינואר 1941, בבקשה להפציץ את אושויץ כדי לשחרר אסירים פולנים[53] במקביל להגעת המידע לרשויות ממשלת ארצות הברית, הגיע תקציר של דו"ח ורבה-וצלר למשרד החוץ הבריטי ב-4 ביולי, באמצעות נציגי ממשלת צ'כוסלובקיה בז'נבה. ב-26 ביולי הגיע למשרד החוץ הבריטי הדו"ח המלא[54]. עמו הוגשו בקשות להפצצת מסילות הברזל והפצצת המשרפות באושוויץ ובבירקנאו "שאפשר להבחין בהן על פי ארובותיהן הגבוהות ומגדלי השמירה שלהן"[55].
ב-30 ביוני 1944 נפגשו חיים ויצמן ומשה שרת עם תת-שר החוץ הבריטי, ג'ורג' הול, והעלו בפניו את הבקשה להפציץ את אושוויץ. שבוע לאחר מכן, ב-6 ביולי, נפגשו עם שר החוץ הבריטי עצמו, אנתוני אידן, וביקשו ממנו להפציץ את אושוויץ ואת מסילות הברזל המובילות אליה. לדבריהם, אידן הביע יחס אוהד לבקשה[56].
הבריטים השיבו לפניית ממשלת פולין הגולה ב-15 בינואר 1941, שהפצצת אושוויץ אינה מעשית[57].
ג'ון פהל (John W. Pehle), יושב ראש הוועד לפליטי מלחמה, פנה ב-24 ביוני 1944 ליועץ שר המלחמה ג'ון מקלוי בבקשה להפציץ את מסילות הברזל קושיצה-פרשוב. מקלוי השיב לו, ראשית, שהמבצע האווירי "אינו בר ביצוע", שכן "אפשר להוציאו אל הפועל רק תוך כדי הקצאת סיוע אווירי ניכר, הדרוש באופן חיוני להצלחת כוחותינו העסוקים עתה במבצעים מכריעים". נימוק נוסף שהעלה היה כי "הסיוע היעיל ביותר לקרבנות רדיפות האויב הוא להביס את מדינות הציר מוקדם ככל האפשר ועלינו להקצות לכך את כל המשאבים העומדים לרשותנו. מכל מקום תועלתו תהיה כה מפוקפקת שלא תצדיק את השימוש בו"[58]. מקלוי הוסיף נימוק נוסף ב-14 באוגוסט: "מאמץ כזה, אפילו הוא בר ביצוע, עלול לעורר את הגרמנים לפעולות נקם נוספות"[59]. כאשר ביקש פהלה להפציץ את אושוויץ השיב משרד המלחמה כי מפציצים אמנם יכולים להגיע לאושוויץ משדות תעופה באנגליה, אך למטוסי הקרב המלווים אין טווח מספיק. רק לאחר המלחמה התברר לפהלה כי הוטעה - בזמן שבו הועלתה טענה זו פעלו מפציצים ומטוסי קרב שיצאו מאיטליה באזור אושוויץ[60].
ב-6 ביולי נפגשו משה שרת וחיים ויצמן עם שר החוץ של בריטניה אנתוני אידן, כדי להציג את המידע שברשותם ולבקש את התערבות בעלות הברית. הם הציעו חמש הצעות שונות לתקיפה אפשרית של המחנות או של מסילות הברזל המובילות אליהן. אידן העביר מזכר בנושא לראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, שקיבל אותו למחרת. באופן יוצא דופן, במקום להעביר את הנושא לדיון בקבינט או מול מפקדי הצבא, כתב צ'רציל על המזכר: "האם יש צורך להעלות את הנושא בקבינט? השג מה שתוכל מחיל האוויר וערב אותי אם יש צורך"[61].
עם זאת, ארצ'יבלד סינקלייר, שר האווירייה הבריטי השיב לפנייתו של אידן בנושא ב-15 ביולי 1944, כי ניתוק מסילות הברזל "היא למעלה מכוחותינו. רק הודות לריכוז אדיר של מפציצים הצלחנו לנתק את דרכי התחבורה בנורמנדיה; המרחק של שלזיה מבסיסינו מבטל לחלוטין את האפשרות לפעול בדרך דומה." בנוסף ענה סינקלייר כי "הפצצת המתקן היא מעבר ליכולתו של פיקוד המפציצים, משום שהמרחק גדול מכדי לאפשר הפצצת לילה. האמריקנים מסוגלים להפציצו באור יום, אך יהיה זה מבצע יקר ומסוכן ביותר. יעילותו מוטלת בספק, שכן גם אם נהרוס את המתקן, איני בטוח כלל שאמנם דבר זה יסייע לקורבנות". בנוגע לאפשרות של הפצצת המחנות והצנחת נשק בתקווה שחלק מהאסירים יוכלו להימלט, הזכיר סינקלייר פעולה דומה שבוצעה בצרפת, כאשר פרצו פרצה בחומות בית-סוהר ו-150 איש שנידונו למוות הצליחו להימלט. הוא ציין שהקשיים הכרוכים בפעולה שכזו בשלזיה גדולים בהרבה וגם אם תצליח ההתקפה על המחנה, סיכויי ההימלטות יהיו קטנים[62].
לפי יהודה באואר, גנרל קרל ספאץ, מפקד חילות האוויר האסטרטגיים של ארצות הברית באירופה ב-1944, הציע להפציץ את אושוויץ ב-2 באוגוסט לאחר שנודע לו תוכנו של דו"ח ורבה-וצלר, אולם הוא לא קיבל לכך הרשאה[63]. למרות זאת, כאשר שלח משרד המלחמה לספאץ עותק של בקשת הוועד לפליטי מלחמה להפצצת אושוויץ, ב-4 באוקטובר 1944, החליט המטה של גנרל ספאץ שלא להפציץ, אף על פי שב-20 באוגוסט וב-13 בספטמבר פגעו מפציצים אמריקאים באזור התעשייה אושוויץ, חמישה קילומטרים מארבעת תאי הגזים של המחנה, והפציצו מספר פעמים מפעלי יצור דלק סינתטי באזור.[64] הייתה זו הפעם היחידה שבה הועלה במטה של גנרל ספאץ נושא זה[65].
בקיץ 1944 סירבו גם הסובייטים למספר בקשות להפצצת אושוויץ[66].
ערך מורחב – סוגיית הפצצת אושוויץ: ההיתכנות המבצעיתכאמור, לבעלות הברית היה ידוע על אושוויץ כבר מסוף 1942. מידע רב התקבל מדיווחים שונים, ובהם דו"ח ורבה-וצלר ודו"ח פילצקי. ב-4 באפריל 1944 התבצעה טיסת צילום מעל מחנה מונוביץ, ובה צולם גם מחנה בירקנאו. כל אלה נתנו מידע רב שעל פיו ניתן היה להפציץ את המחנות.
ניתן היה לצאת להפצצת אושוויץ מבסיסים באנגליה[67], אך ניתן היה לבצע גיחות הפצצה לאושוויץ גם מבסיסים קרובים יותר, והאפשרות הסבירה ביותר הייתה יציאה להפצצה מהבסיסים סביב העיר פוג'יה (Foggia) שבדרום איטליה[68][69]. בחודשי הקיץ של 1944 אכן הופצצו מטרות בטווח דומה לזה של אושוויץ, על ידי מטוסים שיצאו מפוג'יה[70][71][72]. בסיס אפשרי אחר ליציאה לתקיפה היה האי ויס, אי קטן בים האדריאטי, השייך כיום לקרואטיה[73][74], אם כי לשימוש בו מגבלות משמעותיות[75]. אפשרות נוספת לתקיפה הייתה מהבסיס הסובייטי פולטבה[76] אם כי גם לו היו חסרונות רבים[77].
ההפצצה עצמה הייתה יכולה להתבצע מגובה רב, אך כך היה יורד דיוק ההפצצה. קושי נוסף היה בפיזור הרב של המתקנים באושוויץ ובבירקנאו, מה גם שהחלק העיקרי של תאי הגזים היה תת-קרקעי, והפרופיל האווירי הצר שלהם הקנה להם צורה כשל גשר גדול, דבר שהקשה על דיוק ההפצצה מגובה רב[78][79]. חוסר דיוק בהפצצה היה עלול להביא לפגיעה באסירים, ועל פי ההערכות הפצצה כזו הייתה עלולה לגרום למאות ואף אלפי הרוגים בין האסירים[80]. בנוסף, השמדת תאי הגזים מן האוויר הייתה עלולה להיות קשה. הגרמנים עצמם היו זקוקים לכמויות עצומות של חומר נפץ כדי להשמיד את קרמטוריום V, בליל 20 בינואר 1945, לקראת נטישת המחנה. יש להניח שהפצצה מן האוויר הייתה מתקשה יותר להשמיד את מתקני ההשמדה שהיו בחלקם מתחת לפני האדמה[81]. לא ניתן לשער אם ההתקפה הייתה מצליחה בהשמדת מתקני הגז ובוודאי שהיו נגרמות אבדות רבות לעצירים כתוצאה מההפצצה. לא ניתן גם לשער את האפקט, שיכול היה להיות גם שלילי, על הפתרון הסופי. ייתכן שהריסת תאי הגזים באוגוסט או בספטמבר, כשהגרמנים היו שרויים בלחץ כבד, הייתה מונעת מהם לבנות אותם מחדש; בתנאים רגילים ארכה בניית תאי הגזים שמונה חודשים[82].
ניתן היה גם לבצע תקיפה מגובה נמוך, שהיא מדויקת יותר אך מסוכנת יותר, ולהערכת חוקרים סיכויי ההתקפה בדרך זו לא היו רבים, גם בשל גילוי מוקדם וגם בשל העובדה שטייסי המפציצים הכבדים חסרו את השיטה, הניסיון והאימון המיוחדים הנדרשים לביצוע משימה כזו[83].
חוקרים הציעו אפשרויות נוספות, כמו תקיפה על ידי מפציצים בינוניים מסוג B-25 מיטשל, שדייקו בהפצצה מגובה נמוך[84], או הפצצה על ידי מטוסי דה הבילנד מוסקיטו[82][85][86] אך חוקרים אחרים טוענים כי הצעה זו לא הייתה ריאלית[87][88][89].
ייתכן שהגרמנים עצמם ראו בהפצצת המחנות איום חמור. חוקרים מסיקים זאת על סמך העובדה שתשדורת בריטית בנושא הפצצת המחנות ומסילות הברזל, שנקלטה על ידי הגרמנים, הועברה לראש המשרד הראשי לביטחון הרייך, ארנסט קלטנברונר, לשר החוץ של גרמניה הנאצית, יואכים פון ריבנטרופ, ולממשלה ההונגרית. ההפצצה האפשרית על אושוויץ הביאה גם למעבר לשריפת הגופות בלילה, כתוצאה ממחאותיהן של היחידות האנטי-אוויריות[90].
בנוסף להפצצת המחנות עצמם, הציעו מנהיגים יהודיים ואחרים אפשרות נוספת לתקיפה צבאית שתמנע את המשך ההשמדה על ידי תקיפת מסילות הברזל שהוליכו למחנה[91][92]. ישנם הסבורים שאפשרות זו לא הייתה יכולה להיות יעילה כי פסי מסילת ברזל אפשר לתקן בקלות יחסית[93][94].
מפקדים בכירים בחילות האוויר של בעלות הברית סברו שהיו יכולים להפציץ את אושוויץ, אם היו נדרשים לכך. גנרל איירה אייקר שימש מ-15 בינואר 1944 כמפקד זירת האוויר של המזרח התיכון. תחת פיקודו עמד גם חיל האוויר ה-15, שעסק במשימות הפצצה על מתקני הדלק בסביבות אושוויץ ושהוצע כי יערוך הפצצה על המחנה. לדברי עיתונאי שראיין אותו ב-1979 הוא לא היה מודע לקיומה של בירקנאו בזמן תהליך ההשמדה, וגם עוזרו, ג'יימס פטרון, מי שהיה אחר-כך היסטוריון של זירת חיל-האוויר של המזרח התיכון, מציין שחיל האוויר לא היה מודע לקיום המחנה[95]. עם זאת, אייקר אמר בתחילת יולי 1944 בעת ביקור בלונדון, שכוחותיו יכולים וצריכים להפציץ את אושויץ[96].
עד לשנות התשעים של המאה העשרים רווחה בקרב חוקרי שואה התפישה כי החל מחודש יוני 1944 היה ביכולתן של בעלות הברית לתקוף מהאוויר את מחנה אושוויץ ולהשמיד את תאי הגזים והמשרפות ולמנוע את המשך השמדת היהודים. בנוסף, הפצצה כזו הייתה יכולה ליצור הזדמנות בריחה לאסירי המחנה. זאת ועוד - לפי אותה תפיסה, הפצצת מסילות הרכבת המוליכות מהונגריה אל המחנה הייתה יכולה למנוע את גירושם של יהודים מהונגריה לשם. הידיעות על גירושם של 430,000 יהודים מהונגריה לפולין הגיעו כבר ב-19 ביוני 1944, ושילוחם של יתר 360,000 היהודים שנותרו בבודפשט ובסביבתה עלול היה להתחיל באותו שבוע[97]. כאמור לעיל, ב-20 באוגוסט 1944 הופצץ מחנה מונוביץ; בדיעבד, לפי מספר היהודים שנספו במחנה, אנו יודעים שמאה אלף יהודים הומתו בגז לאחר הפצצה זו. קודם לכן, ב-7 ביולי (עת הופסק זמנית שילוחם של היהודים מהונגריה לפולין, ולמעצמות המערב היה פנאי להיערך להתקפה), היו מספרים אלה גדולים בחמישים אלף[98].
סוגיה זו נחקרה לראשונה על ידי דייוויד ויימן, שהתמחה במדיניות ממשלת ארצות הברית כלפי היהודים בעת תקופת השואה. בספרו "הפקרת היהודים", שיצא לאור ב-1984, הפך ויימן את מחדל אי הפצצת אושוויץ לדוגמה לאוזלת ידן הגדולה של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה בנוגע ליהודי אירופה וטען שהיה ניתן לבצעה. ויימן כתב: "בסוף יוני כבר ידע אפוא העולם החיצוני את האמת אודות אושוויץ, לרבות התיאורים של מיקומו הגאוגרפי של המחנה ושל מבנה המחנה"[99]. וכן: "האם היו ההפצצות מן האוויר יכולות להיות מדויקות עד כדי חיסול מבני הרצח ההמוני? אין שום ספק בדבר". ויימן מפרט את הידיעות אודות הרציחות באושוויץ, את הבקשות של גורמים יהודים שונים להפציץ את המחנות, את האפשרות הטכנית לבצע הפצצה מן האוויר וכן מדוע הדבר לא נעשה חרף כל זאת.
היסטוריונים רבים אחרים החזיקו בדעתו של ויימן. כך למשל מרטין גילברט, בספרו "אושוויץ ובעלות הברית" שיצא לאור ב-1981, סוקר את תולדות מחנה אושוויץ ובעיקר את הסתננות הידיעות למערב אודות השואה בכלל ואודות אושוויץ בפרט ואת הניסיון הדל מצדן של בעלות הברית ובראשן בריטניה וארצות הברית להציל את היהודים. גילברט מתאר בצורה נרחבת את הידיעות אודות אושוויץ ואת הבקשות להפציץ את המחנה. הוא גם סוקר בפירוט דוגמאות להפצצות שביצעו בעלות הברית באזורים הסמוכים לאושוויץ, שמהן משתמע שהפצצת אושוויץ הייתה אפשרית, אולם הוא אינו מסביר כיצד הייתה הפצצת מתקני ההשמדה אפשרית. גילברט כתב: "בקיץ 1944... כבר נמצא בידי ממשלת ארצות-הברית מידע מקיף למדי על אושוויץ, לרבות על מקומו ועל מה שמתחולל בו וכן עמדה לרשותה היכולת הטכנית להפציץ, הן את מסילות-הברזל המוליכות אל המחנה והן את תאי הגז במחנה עצמו"[100]. דבר דומה הוא כותב ביחס לבריטניה.
דינה פורת, בספרה "הנהגה במלכוד" (1986), הסוקר את תגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואת יהודי אירופה ומאמציו להצלתם, כתבה: "מפקדי טייסות של בעלות הברית שטסו אז מאיטליה צפונה, היום קצינים בדימוס, הביעו לאחרונה את דעתם, שאפשר היה לבצע את הפצצת המשרפות בקלות יחסית, לו נמסרה להם בשעתו אינפורמציה מדויקת. אך זו כנראה לא נאספה ולא נמסרה להם מהיעדר עניין בנושא"[101]. יהודה באואר, בספרו "תגובות בעת השואה" (1983), סוקר את ניסיונות ההתנגדות וההצלה של יהודי אירופה בזמן המלחמה. בפרק העוסק בהפצצת אושוויץ כתב באואר: "ההפצצה לא הייתה כרוכה בבעיות כלשהן. כל הטענות בדבר קשיים טכניים, שבגינם לא הפציצו את המחנות, אינם אלא דברים בעלמא כי לא היה בכך כל קושי"[102]. במאמר שפרסם בעיתון הארץ ב-2013, טוען באואר, כי מידע אמין אודות ההשמדה באושוויץ הגיע לוושינגטון לראשונה ב-4 ביולי 1944, עם סיכום של דו"ח ורבה-וצלר, וכי הגנרל האמריקאי קארל ספאץ מפקד חיל האוויר ה-15 באיטליה, אכן הציע ב-2 באוגוסט להפציץ את אושוויץ אך לא קיבל הרשאה לכך. הסיבה העיקרית לאי ההפצצה, לדעת באואר, היא החלטה שקיבלו ראשי המטות המשולבים בוושינגטון בינואר 1944, על פיה אין להשתמש באמצעים צבאיים להפצצת מטרות שאינן צבאיות במובהק. הוא טוען כי מבחינה מוסרית היה על האמריקאים להפציץ, אם כי מבחינה מעשית ספק אם בשלב הזה הייתה הפצצה מביאה להצלתם של יהודים[103].
ברנרד וסרשטיין, בספרו "בריטניה ויהודי אירופה", סוקר את מדיניותה של בריטניה המנדטורית בארץ ישראל, בה שלטה, וכן את מדיניותה בנוגע להצלת יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה. הוא כתב: "הפצצה מדויקת של מחנה כגון אושוויץ משדות התעופה שבאיטליה הייתה אפשרית והדבר הוכח ב-13 בספטמבר 1944, כאשר כוח אווירי אמריקאי הפציץ את המכלול התעשייתי של אי גה פארבן שבקרבת אושוויץ"[104]. הנרי פיינגולד, שחקר את מדיניות ארצות-הברית כלפי הפליטים היהודים בזמן המלחמה, מסכים כי ההפצצה הייתה אפשרית לביצוע: "מוכח ללא כל ספק כי הפצצת אושוויץ הייתה אפשרית כבר באביב 1944". עם זאת, הוא רואה את הנושא מנקודת ראות רחבה יותר מאשר היתכנות טכנית. במאמרו "מי ישא באשמת השואה?" אודות תוצאות ההפצצה הצפויות, כתב כי "לנוכח הפנטיות הגרמנית בכל הנוגע לשאלה היהודית והקשיים הטכניים הכרוכים בהפצצה מדויקת, היו אז ועדיין ישנם היום ספקות רציניים באשר ליעילות ההפצצה כגורם שיפסיק את ההשמדה"[105]. פיינגולד כתב עוד, שגם אם היו המחנות נהרסים לא היו נפסקות רציחות היהודים, שכן היו לנאצים דרכים אחרות לבצען.
כל החוקרים שהוזכרו לעיל הם היסטוריונים של השואה ושל מדיניות פליטים. הם אינם היסטוריונים צבאיים ולא ערכו מחקר מקיף לגבי האפשרות ההיפותטית של המבצע הצבאי להרס מתקני הרצח. הם סברו כי בעלות הברית לא הוציאו לפועל את הבקשות החוזרות ונשנות שהובאו בפניהן להריסת מתקני הגזים ולהריסת מסילות הברזל מהטעם הפשוט שלא היה אכפת להן די מן הדבר, כפי שניסו להוכיח בעיקר פורת וויימן. פורת כותבת: "אין מנוס מן המסקנה המרה שבעלות הברית פשוט לא רצו להפציץ את אושוויץ, משום שהיו אדישות לגורל היהודים שהיו בה"[106].
לעומתם, שני חוקרים שהקדישו תשומת לב להיתכנות ההפצצה מנקודת המבט הצבאית הם ריצ'רד פורג'ר (Richard Forreger) וג'יימס קיצ'נס (James H. Kitchens III). פורג'ר, רופא מנתח והיסטוריון צבאי חובב, סקר במאמרו מ-1990 את האפשרות להשמיד את תאי הגזים והכין תסריט אפשרי לביצועו של מבצע אווירי לצורך זה. מאמרו "ניתוח טכני" (technical analysis)[107] מהווה סקירה מקצועית ומקיפה, המבוססת על ההנחה שהיה בידי בעלות הברית מידע מספיק לצורך ביצועה של הפשיטה. הוא בודק את יעילותן של דרכי הפצצה שונות. הוא סוקר את אפשרות הפצצת מסילות הברזל כמו גם את אפשרות הפצצת המחנות עצמם בהתבסס על ספרות צבאית בתחום. [דרושה הבהרה]
קיצ'נס, היסטוריון צבאי של מלחמת העולם השנייה, כתב ב-1994 מאמר מקיף בשם "הפצצת אושוויץ: בחינה מחדש" (The Bombing of Auschwitz re-Examined)[108]. במאמר הוא סוקר בצורה מקיפה ביותר את הידיעות על ההשמדה, את הספרות שנכתבה בנושא ואת כל תהליך קבלת ההחלטות והביצוע ההיפותטי של בריטניה וארצות-הברית, למן הרגע שבקשת ההפצצה הוגשה להן. הוא בוחן את דרכי הפעולה האפשריות בכל שלב, מנתח את פני השטח של אושוויץ, בחירת סוג המטוסים המתאים, קשיי המבצע עד ההגעה ליעד, קשיי ביצוע הפעולה וסיבות נוספות שהניאו את המנהיגים האזרחיים והצבאיים מלבצע את המבצע, שאין להן קשר עם אנטישמיות או עם אדישות כלפי סבלם של בני אדם. מסקנתו של קיצ'נס היא שהמשימה לא הייתה בת ביצוע.
ישנם חוקרים הטוענים, כי נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, נמנע במכוון מלפעול למען קרבנות השואה[109]. לדברי חוקרים אלה, הנשיא רוזוולט, בחושיו הפוליטיים המחודדים, ידע שהגירת יהודים לארצות הברית אינה פופולרית. הוא נמנע מכל פעולה לטובת היהודים באירופה, ומינה את ידידו ברקינרידג' לונג לאחראי על עניין הפליטים. לונג הורה לקונסולים באירופה לדחות שוב ושוב מתן אשרות כניסה לארצות הברית. התוצאה הייתה שרק עשרה אחוזים ממכסת ההגירה השנתית נוצלה, וממאות אלפי יהודים נמנעה ההצלה על ידי כניסה לארצות הברית.
לונג ניסה למנוע את הפצת מברק ריגנר; הוא ביקש מציר ארצות הברית בשווייץ שלא לקבל עוד שדרים מריגנר ולא להעביר ידיעות כאלה לאזרחים פרטיים בארצות הברית. באפריל 1943 כונסה ועידת ברמודה שמטרתה הייתה לדון בהצלת הפליטים, אך למעשה היא נועדה להשקיט את דעת הקהל ואת ארגוני ההצלה היהודיים שתבעו ממעצמות בעלות הברית לעשות דבר מה על מנת לעצור את השמדת היהודים במסגרת "הפתרון הסופי". לוועידה לא היו כל תוצאות משמעותיות, אך גם את המועט שהושג בה פירש לונג, כפי שהעיד בשימוע בקונגרס, כאילו החלטותיה התירו לשאת ולתת עם גרמניה. לונג גם הטעה את הציבור באשר למספר הפליטים היהודים שכניסתם לארצות הברית הותרה במהלך המלחמה. בעדותו בפני הקונגרס בשנת 1943 מסר כי רובם של 580,000 הפליטים מאירופה שכניסתם לארצות הברית הותרה היו יהודים. ביומנו הודה לאחר מכן כי מספר הפליטים שקיבלו אשרות כניסה היה 545,000 ורובם לא היו יהודים.
פעילותו של לונג הביאה לכך ששר האוצר של ארצות הברית, הנרי מורגנטאו, שיגר ב 16 בינואר 1944 מזכר לנשיא רוזוולט ובו הוקיע את מה שכינה "הכישלון המוחלט של פקידים מסוימים במשרד החוץ" לנקוט פעולה יעילה למניעת השמדתם של היהודים באירופה הכבושה. מורגנטאו נקב במפורש בשמו של לונג וגינה את יחסו "האדיש, הקשוח ואף העוין" של משרד החוץ לעניין הצלת היהודים. מורגנטאו הביא במזכרו לשיא פרטים רבים על חלקו של לונג בהסתרת המידע שהגיע באמצעות מברק ריגנר. בעקבות מחאתו של מורגנטאו הודח לונג מתפקידו כממונה על נושא הפליטים במשרד החוץ והנשיא הודיע ב 22 בינואר 1944 על הקמת הוועד האמריקני לפליטי מלחמה, המורכב משרי החוץ, האוצר והמלחמה, שתפקידו ל"לנקוט בדחיפות פעולות כדי לסכל לאלתר את התוכנית הנאצית לחסל את כל היהודים ואת המיעוטים האחרים באירופה"[110]. לונג המשיך לשרת במשרד החוץ עד לחודש נובמבר 1944 ואז פרש לגמלאות.
לקראת הבחירות לנשיאות ב-1944 היה חשוב לרוזוולט לזכות בתמיכת מיליוני האמריקאים ממוצא פולני, ולכן הצטרף לבריטים ושלח מפציצים אמריקאים להטיל הספקה לעזרת מרד ורשה, משימה שבוצעה תוך אבדות כבדות ותרומתה הייתה מצומצמת. לעומת זאת היהודים ממילא תמכו בו ברוב עצום ולא היה לו צורך פוליטי להתאמץ לזכות בקולותיהם, למשל להפציץ את אושוויץ. בשל כך התנגד ממשל רוזוולט להפצצת אושוויץ.
עם זאת, רוזוולט בכל זאת שלח מכתב מאיים, באמצעות על ידי שר החוץ קורדל הול, לשליט הונגריה, אדמירל מיקלוש הורטי. המכתב נשלח ב-26 ביוני 1944, ובו נכתב: "אני סומך לא רק על שיקולים הומינטרים אלא גם על כוח הנשק... גורל הונגריה לא יהיה כמו אף אחת מהארצות התרבותיות... אלא אם המשלוחים יופסקו מידית"[111]. מספר ימים לאחר מכן, ב-2 ביולי, הופצצה בודפשט על ידי 600 מפציצים של חיל האוויר של ארצות הברית. המכתב (עם מכתבים נוספים של מלך שוודיה, האפיפיור ועוד) וההפצצה שכנעו את הורטי להפסיק את המשלוחים לאושויץ, וכך ניצלה שארית יהודי הונגריה (כ-200,000 נפש, בעיקר בבודפשט)[112].
טענה אחרת המועלית על ידי חוקרים היא שהיוזמה לדחיית הפצצת אושוויץ הייתה של מחלקת המלחמה של ארצות הברית. על פי ויימן, משרד המלחמה דחה את התוכנית להפצצת אושוויץ ולא נועץ כלל עם מפקדי חיל האוויר באירופה. סיבת הדחייה הייתה מדיניות סודית של משרד המלחמה, לפיה הצבא לא יעסוק "בהצלת קורבנות פעולות הדיכוי של האויב, אלא אם יהיו פעולות הצלה שכאלה תוצאה ישירה של מבצעים צבאיים שמטרתם להביס את כוחות האויב." על מדיניות זו הוחלט בוושינגטון חמישה חודשים קודם לכן[113].
מדריך השדה של משרד המלחמה של ארצות הברית, שיצא לאור ב-1940, ציטט מילה במילה את אמנת האג משנת 1907, שנגדה את ההריסה ההיפותטית של אושוויץ: "ההתקפה או ההפצצה בכל אמצעי שהוא, של ערים, כפרים, מבני מגורים, או בניינים לא מוגנים, אסורה". המדריך אף מפרט שלוש דוגמאות של "מקומות מוגנים", שאחד מהם יכול היה לשמש להצדקת הפצצת אושוויץ מבחינה חוקית: "מקום שמיושב על ידי כוח צבאי"[114].
לא מן הנמנע שכתוצאה מהפצצה היו נהרגים מאות, אם לא אלפי אסירים ומספר גדול פי כמה היו נפצעים. בנוסף לכך היה חוסר ודאות בהצלת הנותרים. שיקולים אלה היו למכשול בפני החלטת מנהיגי בעלות הברית בביצוע ההפצצה על עשרות אלפי אזרחים חפים מפשע, זאת דווקא בגלל שיקולים הומניטריים ומשום לבם הרחום. קיצ'נס תומך בדעה זו, באזכרו ספר שכתב ההיסטוריון רונאלד שאפר שמתאר את רגישות מנהיגי צבאות בעלות הברית להרג חפים מפשע. קיצ'נס גם מזכיר עדות בנושא מ-1985 של לואיס פאוול, שהיה קצין במודיעין האמריקני ומאוחר יותר שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. פאוול ענה לשאלה ספציפית בנושא באומרו: "אני בטוח לחלוטין שגנרל ספאץ היה מתנגד לכל הצעה להרוג אזרחים יהודיים, על מנת להוציא את אושוויץ מכלל פעולה באופן זמני. לא סביר לחשוב שאדם הגיוני ינהג לפי הצעה כזו"[115]. אך לפי יהודה באואר, הגנרל קארל ספאץ, מפקד חיל האוויר של ארצות הברית באירופה, אכן הציע להפציץ את אושוויץ ב-2 באוגוסט 1944, לאחר שנודע לו תוכן דו"ח וורבה-ווצלר. הצעתו לא אושרה[103].
זהו אחד הנימוקים שהעלה מקלוי בתשובתו לפהלה מ-14 באוגוסט באשר לדחיית בקשת ההפצצה: "מאמץ מסוג זה, אפילו נניח שהוא מעשי, עלול לעורר את הגרמנים לנקוט פעולות נקם חריפות עוד יותר"[116]. לסברת מקלוי היה על מה להסתמך. בדו"ח של המודיעין הבריטי מ-5 בספטמבר 1944 נאמר כי בידי הגרמנים היו 160,000 שבויים מחבר העמים הבריטי, ו-30,000 שבויים אמריקאים[117]. כפי שמציין פיינגולד, הנאצים יכלו להסלים את הטרור ולהוציא להורג שבויי מלחמה. הוא מאזכר ראיון שנעשה עם מקלוי בשלהי המאה העשרים ובו הוא אמר שדווקא נימוק זה ולא חוסר הנכונות להקצות משאבי מלחמה למשימות לא חיוניות היה הנימוק העיקרי לדחיית אופציית ההפצצה[118].
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
