Loading AI tools
מערכת יחסי הגומלין שבין יפן לבין שאר מדינות, ישויות, וארגוני העולם מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יחסי החוץ של יפן הם מערכת יחסי הגומלין שבין יפן לבין שאר מדינות, ישויות, וארגוני העולם. משרד החוץ היפני (ביפנית: 日本の国際関係) הוא סוכנות ממשלתית האחראית על ניהול יחסי החוץ של יפן. מבין חברות האומות המאוחדות בנוסף לקוסובו, קוריאה הצפונית היא היחידה שיפן לא מקיימת איתה יחסים.
|
יפן
|
היחסים הדיפלומטיים הראשוניים ביותר של יפן עם מדינות העולם אירעו במאה ה-7. באותה המאה, יפן שלחה עשרות משלחות דיפלומטיות למדינות אסיה דוגמת סין, קוריאה והפיליפינים. למרות היחסים הפוריים עם מדינות אסיה, רק במחצית המאה ה-16, ראשוני האירופאים הגיעו ליפן. מיסיונרים רבים שהיגרו ליפן על מנת לנצר את התושבים גרמו לתרבות היפנית להתפורר ולהישכח. בעקבות כך, יפן סגרה עצמה בפני העולם החיצון וניתקה את כל קשרי המסחר שלה עם מדינות העולם למעט סין, קוריאה וחברת הודו המזרחית ההולנדית. ביולי 1853 הופיעו ספינותיו של הקומודור פרי האמריקאי בנמל אדו (טוקיו). הופעתם של האמריקאים גרמה למהומה בחצר שוגונות אדו מתוך חשש ממלחמה עם המעצמה האמריקאית. לאחר משא ומתן שנוהל בין שוגונות אדו לאמריקאים הוסכם כי יפן תפתח שעריה לסחר עם השכנה האמריקאית ועם שאר מדינות העולם. פתיחתה של יפן אל העולם המערבי בשנית גרמה לצמיחה חסרת תקדים של הכלכלה היפנית. לאחר רסטורציית מייג'י, היפנים שינו את מדיניות החוץ שלהם למדיניות חוץ מערבית ומודרנית. במאה ה-19, יפן נכנסה למרוץ האימפריאליסטי ביבשת אסיה ונחלה קרבות ומלחמות רבות מול מעצמות עולמיות כמו סין, ארצות הברית ורוסיה., יפן הכפילה את שטחה פי 5.5 משטחה כיום בעת מלחמת העולם השנייה. היא כבשה אזורים כמו מנצ'וריה, קוריאה, איי הודו המזרחיים ההולנדים, טאיוואן והודו-סין הצרפתית. בשלהי מלחמת העולם השנייה יפן נכבשה על ידי ארצות הברית, ואיבדה את כל נכסיה הכלכליים והטריטוריאליים מעבר לים. בשנת 1951, כאשר יפן קיבלה עצמאות מהאמריקאים, המדיניות הדיפלומטית שלה התבססה על קשרי ידידות, סחר, צבא, בריאות ותרבות עם שאר מדינות העולם. במהלך תקופה זו הפכה יפן לאחת מהמעצמות הכלכליות החזקות בעולם; עם הכלכלה השלישית בגודלה (לאחר ארצות הברית וסין בהתאמה),[1] ההוצאה הצבאית השמינית בגודלה בעולם,[2] הכוח הצבאי השישי בגודלו,[3] והרביעית בדירוג התמ"ג.[4] בשנות התשעים, יפן השתתפה בכמה פעולות לשמירה על השלום במסגרת האו"ם, ושלחה כוחות סיוע נרחבים לקמבודיה, מוזמביק, מזרח טימור וגבול ישראל-סוריה.[5]
יפן חברה ב-79 ארגונים בינלאומיים, דוגמת האומות המאוחדות,[6] G7,[7] G-20,[8] APEC,[9] הבנק האירופאי לשיקום ולפיתוח,[10] OECD,[11] הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה והארגון למניעת הפצת נשק כימי.
בתקופת אסוקה, יפן ניהלה יחסים חזקים עם סין. בין השנים 600 ל-659 נשלחו לסין 7 שליחויות דיפלומטיות רשמיות מיפן. גם היחסים בין יפן לממלכות הקוריאניות התחממו ונחלו חילופי משלחות דיפלומטיות בשטחן.[12] במחצית המאה ה-9 קשרי המסחר של העם היפני עם סין וקוריאה הופסקו כמעט לחלוטין בעקבות היחלשותו של שושלת טאנג הסינית. בשנת 1268, כוחם של המונגולים בסין התחזק ומנהיג המונגולים, קובלאי חאן דרש מהיפנים להכיר בשושלתו כמעצמה חדשה באזור.[13] היפנים סירבו לדרישתו של החאן וכתגובה, המונגולים ניסו לפלוש ליפן פעמיים ובשתיהן נכשלו. תקופה זו היא ציון דרך משמעותי עבור יפן, מדינה צעירה בעלת צבא קטן שהצליחה להביס את צבא האימפריה המונגולית.[14] היחסים בין יפן לסין כוננו מחדש בתחילת תקופת אשיקאגה. בעקבות חידוש קשרי המסחר עם סין, כלכלת יפן החלה לצמוח ולצבור התעניינות רבה מצד מדינות המערב. לקראת סופה של תקופת אשיקאגה ראשוני האירופאים הגיעו ליפן; ספינות פורטוגזיות עגנו לראשונה באי טנגשימה, דרומית לאי קיושו ב-1543, ותוך שנתיים החלו הפורטוגלים להגיש בקשות לקבלת זכויות הפעלת נמלים בקיסרות.[15][16][17] אחרי הפורטוגזים הגיעו גם הספרדים ב-1587 ולאחריהם ההולנדים ב-1609.[18] עם בואן של מדינות אירופה ליפן, היפנים החלו להיפתח לתרבות המערב ולפתח קשרי מסחר בנשק חם עם מדינות המערב.
בסוף המאה ה-16, בתקופת שלטונו של הדאימיו, טויוטומי הידיושי, יפן ניהלה שתי מערכות כושלות נגד קוריאה ואף התכוונה לפלוש לסין. בתחילת תקופת אדו היפנים הקימו לעצמם מערך ספינות מסחר, "ספינות החותם האדום", שאפשרו ליפן לקיים קשרי מסחר חזקים יותר עם מעצמות אירופה ועם יבשת העל אמריקה. הקמתן של ספנות החותם האדום נחשבת לתקופה בה קשרי המסחר של יפן עם מדינות העולם היו חזקים מתמיד. עם זאת, פיתוח קשרי המסחר עם אירופה הזיק במידה רבה לתרבות היפנית, בעקבות הפצת הנצרות על ידי מיסיונרים ישועים דוגמת פרנסיסקו חאווייר.[19] לאחר מרד שימאברה בשנים 1637–1638, יפן סגרה את עצמה בפני העולם החיצון, וכל קשרי המסחר שלה עם אירופה הופסקו, למעט קשרי המסחר עם סין, קוריאה וחברת הודו המזרחית ההולנדית.[20][21]
כאשר הופיעו ספינותיו של הקומודור פרי האמריקאי בנמל אדו (טוקיו) ביולי 1853, החלה מהומה רבתי בחצר שוגונות אדו מתוך חשש מלחמה עם המעצמה האמריקאית. לאחר משא ומתן שנוהל בין יושב ראש מועצת הזקנים של שוגונות אדו, אבה משהירו לאמריקאים הוסכם כי יפן תפתח שעריה לסחר עם השכנה האמריקאית ועם שאר מדינות העולם. במרץ 1854 נחתם "חוזה השלום והידידות האמריקאי–יפני" (חוזה קאנאגוואה) אשר פתח שני נמלים ביפן לסחר עם האמריקאים, הבטיח יחס הוגן לניצולי ספינות אמריקאים שיגיעו לחופי יפן והתיר שליחת קונסול אמריקאי לשימודה, נמל קטן בחצי האי איזו, מדרום מערב לטוקיו, שהייתה אז בשם אדו. חמש שנים מאוחר יותר נחתם חוזה מסחרי נוסף שפתח תחומי מסחר נוספים לאמריקאים ביפן.
בתקופת מייג'י, יפן שלחה משלחות דיפלומטיות אל מדינות שונות בעולם, כדי לחקור את העולם המערבי וללמוד ממנו. באותה תקופה יפן החלה לבסס עצמה בתחום הדיפלומטי באמצעות חתימה על מספר הסכמים בילטרליים עם מעצמות שונות דוגמת האימפריה הצרפתית, הקיסרות הגרמנית, האימפריה ההולנדית והאימפריה הבריטית. גם עם המעצמה האמריקאית נחתמו מספר הסכמים שייסדו ארבע ערים חדשות באדמת יפן ואת נמל "קנגאווה", מה שהגדיל את קשרי המסחר בין שתי המדינות.[22] בעת משטרתו של מייג'י סכום הסחר הדו-צדדי בין יפן למדינות העולם הכפיל עצמו פי תשעה ביחס לתקופת אדו.
השאיפות האימפריאליסטיות המודרניות של יפן התממשו במלחמת סין–יפן הראשונה. באותה המלחמה יפן כבשה טאיוואן, איי פנגחו וחצי האי ליאדונג והכניסה את חצי האי הקוריאני תחת אזור ההשפעה שלה.[23] בסיום המלחמה יפן הפכה למדינה האסייתית הראשונה שמנהלת קולוניה מודרנית מעבר לים (טאיוואן).[24] מעצמות העולם ראו את חוזקה של המעצמה האזורית החדשה וחיזקו את היחסים הדיפלומטיים שלהם עמה. הניצחון היפני במלחמת רוסיה–יפן הפתיע את העולם כולו. הצאר ניקולאי השני, ניהל את המלחמה בציפייה לניצחון רוסי, וכשיפן הוכיחה אחרת עם צבא קטן אך מיומן היטב, ניקולאי השני המשיך להילחם נגד יפן כדי לשמור על כבודה של רוסיה ולהימנע "מהפסד משפיל". בשנת 1915, היחסים בין יפן לארצות הברית ולבריטניה התערערו בעקבות עשרים ואחת התביעות - דרישות שהוגשו לממשלת סין על ידי יפן שמטרתן הייתה להרחיב את חוג ההשפעה היפני במנצ'וריה. האמריקאים והבריטים התנגדו בתוקף לדרישות ופתחו חרם צרכנים על יפן.[25][26] יפן זכתה בחלק מן הדרישות שלה אך איבדה את אמונן של מעצמות העולם.
ב-1931, לאחר שהממשלה האזרחית ביפן נפלה ובמקומה החל משטר צבאי ביפן, צבא יפן כבש את מנצ'וריה והקים בה ממשלת בובות חדשה, "מנצ'וקוו".[27][28] הבריטים והצרפתים דרשו ממדינות העולם שלא להכיר בממשלת הבובות שהוקמה במנצ'וריה על ידי יפן וטענו כי יש להחזיר את האזור חזרה לסין. כדי להמשיך ולהגשים את החזון האימפריאליסטי של יפן, בזמן מלחמת העולם השנייה יפן נלחמה לצד מדינות הציר. ניתן לחלק את המישור הדיפלומטי של יפן במלחמת העולם השנייה לשני חלקים. מחד גיסא, יפן טיפחה ופיתחה קשרים דיפלומטיים עם מדינות הציר דוגמת המדינה האימפריאלית של איראן, גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית, ממלכת רומניה ותאילנד. מאידך, רוב מדינות העולם ניתקו את כל קשרי המסחר והדיפלומטיה עם יפן ואף חלקן הכריזו מלחמה על יפן. יפן הפכה ממדינה מוערכת בקרב מדינות העולם, למדינה מנותקת, אימפריאליסטית, צבאנית ופשיסטית.[29] אחד האירועים הזכורים לשמצה במלחמת העולם השנייה היה טבח ננקינג, אירוע רצח ואונס אשר בוצעו על ידי צבא יפן בעיר ננקינג שבסין. הטבח זעזע את מדינות העולם ועד היום הוא זכור כדבר שלא ייעשה באף מלחמה עתידית.[30][31] הניתוק הדיפלומטי של יפן ממדינות העולם הכניס את יפן למשבר כלכלי חמור ולמחסור בנפט, ששימש כדלק לכלי המלחמה של צבא יפן. ב-2 בספטמבר 1945, האימפריה היפנית נכנעה באופן רשמי ובכך סיימה את מלחמת העולם השנייה. יפן איבדה את יוקרתה בפני מעצמות העולם ונכנסה למשבר דיפלומטי עמוק שהסתיים רק לאחר חתימת חוזה סן פרנסיסקו, חוזה השלום בין יפן למדינות העולם. כיום, למרות כמה הצהרות התנצלות שפורסמו על ידי ממשלת יפן, הסינים טוענים כי הם מחכים להתנצלות רשמית ואמיתית מממשלת יפן.[32]
עם תום מלחמת העולם השנייה, יפן נכבשה במלואה על ידי ארצות הברית בראשותו של הגנרל דאגלס מקארתור. באותה תקופה, חלה עלייה חדה בין היחסים בין יפן לארצות הברית. בעקבות המכה הקשה שיפן ספגה במלחמת העולם השנייה עד כי היא לא הייתה מסוגלת לדאוג לאינטרסים הלאומיים שלה, והרצון האמריקאי לבלום את הקומוניזם הסובייטי שהתפשט ברחבי אסיה, ליפנים ולאמריקאים היה אינטרס משותף לשמור על היחסים בין שתי המדינות חזקים ככל הניתן.[33] בזמן הכיבוש האמריקאי על יפן, כל היחסים הדיפלומטיים של יפן עם מדינות העולם נותקו, ואזרחי יפן לא הורשו לעבור את גבולות המדינה.[34] כדי להרחיק את האיום הקומוניסטי מיפן, ארצות הברית החלה להשריש את הדמוקרטיה ברחבי יפן.
במהלך מלחמת קוריאה, כשהיפנים עוד היו תחת שלטון אמריקאי, כלכלת יפן צמחה באופן חסר תקדים ויפן החלה לבסס את עצמה הן במישור הכלכלי והן במישור הדיפלומטי. ארצות הברית, בריטניה וצרפת (שלחמו לצד קוריאה הדרומית) השתמשו ביפן כבסיס צבאי–כלכלי.[35] ממשלת יפן דרבנה את הפיתוח התעשייתי היפני באמצעות פרוטקציוניזם והרחבת קשרי המסחר של יפן עם שאר מדינות העולם. בשנת 1952, הופסק הכיבוש האמריקאי ביפן וב-19 בדצמבר 1956, יפן הפכה לחברה ה-80 באומות המאוחדות.[36] בשנת 1968, יפן הפכה למעצמה הכלכלית השנייה בגודלה בעולם (אחרי ארצות הברית). בשנת 2011, היפנים הודחו המקום השני כתוצאה מצמיחתה של הכלכלה הסינית.
העשור האבוד ביפן (ביפנית: 失われた10年) הוא התקופה שלאחר קריסתה של בועת הנדל"ן ביפן שגרמה לקריסתה של כלכלת יפן. המונח מתייחס במקור לשים 1991 עד 2000,[37] אך לעיתים שימוש בו כולל את העשור הראשון של המאה ה-21. בין השנים 1995–2007 התמ"ג היפני ירד מ-5.33 טריליון דולר ל-4.66 טריליון דולר, השכר הריאלי ירד ב-5% והמדינה חוותה קיבעון ברמת המחירים. המדינה הצליחה להתאושש מהמשבר רק בעשור השני של המאה ה-21. במהלך שיקום כלכלת יפן, מדינות רבות דוגמת ישראל, ארצות הברית, צרפת, בריטניה וגרמניה שלחו סיוע כספי ליפן. בשנת 2020, עם פרוץ מגפת הקורונה שפגעה קשות בכלכלה העולמית, כלכלנים יפנים רבים חוששים כי העשור האבוד יכול לחזור בעשור השלישי של המאה ה-21 ויש להתכונן אליו בהתאם. כיום, יפן מארחת כ-153 שגרירויות ומאות קונסוליות ונציגויות דיפלומטיות בדרגים שונים של מדינות רבות. כמו כן, ליפן יש מספר רב של נציגויות דיפלומטיות מעבר לים.
בשנות ה-60 של המאה ה-19, יפן החלה בתהליך מודרני שחיזק אותה בתחום התעשייה, כלכלה, דיפלומטיה וצבא וביטחון. היכולות הצבאיות החדשות של יפן איפשרו לה לפלוש ולהתפשט לקוריאה, סין, טאיוואן ואיים נוספים באוקיאניה.[38] יפן ראתה בעצמה כמתחרה חדשה במירוץ האימפריאליסטי באסיה. בשל הרצון העז של יפן לשלוט על מנצ'וריה, קוריאה וטאיוואן, בין השנים 1894–1895, יפן נלחמה נגד סין במלחמת סין–יפן הראשונה, ונגד רוסיה בין השנים 1904–1905 במלחמת רוסיה-יפן. המלחמה נגד סין הפכה את יפן לאימפריה המזרחית הראשונה בעולם, והמלחמה עם רוסיה הוכיחה כי כוחות הצבא של יפן מסוגלים להביס מעצמה מערבית כמו רוסיה. בעקבות שתי המלחמות הללו, יפן הפכה לכוח הדומיננטי ביותר במזרח הרחוק עם תחום השפעה המשתרע על דרום מנצ'וריה וקוריאה, שסופחה רשמית לאימפריה היפנית בשנת 1910.[39]
בשנות ה-70 של המאה ה-19 נוצרו סכסוכים רבים בין יפן לשושלת צ'ינג סביב תביעת ריבונות יפנית על איי ריוקיו, ועל קוריאה. לאחר שיפן בנתה לעצמה מערכת פוליטית וכלכלית יציבה עם צבא קטן אך מאומן היטב, ניצחה את שושלת צ'ינג בקלילות, במלחמת סין–יפן הראשונה ב-1894. במסגרת חתימת הסכם שימונוסקי סין חויבה לשלם ליפן פיצויים, לוותר ולספח את האי פורמוזה וחצי-האי ליאודונג ליפן ולקבל את התנאי היפני להכיר בעצמאותה של קוריאה. בנוסף, סין הקימה חמש ערי-נמל חדשות לצורכי מסחר, ואפשרה ליפן (ולמעצמות מערביות נוספות) להקים מפעלים בערים הללו. רוסיה, צרפת וגרמניה ראו בהסכם כמקור להיחלשות הכוח שלהם במזרח הרחוק ולכן אילצו את יפן להחזיר את חצי האי ליאודונג חזרה לסין. התוצאה החיובית היחידה עבור סין הייתה כאשר המפעלים הרבים שהיפנים הקימו בסין הובילו לתהליך תיעוש משמעותי שהשפיע על כלכלת סין כיום.[40]
בספטמבר 1931, הצבא היפני הקיסרי, שפעל ללא אישור ממשלת יפן, כבש את אזור מנצ'וריה בצפון סין. יפן הקימה במנצ'וריה ממשלת בובות (מנצ'וקוו) שנשלטה על ידי שליט הבובה, קיסר סין האחרון, פויי. כיבוש מנצ'וריה גרם להגירה גדולה של יפנים לאזור. היפנים ראו במנצ'וריה כאזור מפתח לחיזוק הכלכלה היפנית, ומרבית היפנים שגרו במנצ'וריה היו מנהלי חברות גדולות. ב-1932 הממלכה המאוחדת וצרפת שהיו מן המדינות המייסדות של חבר הלאומים, פרסמו את דו"ח "ליטון" אשר דורש לא להכיר בממשלת הבובות שיפן הקימה במנצ'וריה וכי יפן פלשה "בטעות" למנצ'וריה ויש להחזירו לסינים. בעקבות הדו"ח יפן פרשה מחבר הלאומים. מזכיר המדינה של ארצות הברית אמר כי הוא לא יכיר בכיבוש היפני בעוד שגרמניה בירכה על המעשה.[41][42] מבחינה אסטרטגית, מנצ'וריה הייתה מחוץ לטווח המפציצים האמריקאים, ולכן היפנים ראו באזור כבית לאלפי מפעלים. המפעלים היפניים שהוקמו המשיכו את תפוקתם עד החזרת מנצ'וריה לסין ב-1945.[28]
הממשלה היפנית ניסתה למזער את הנזקים הדיפלומטיים שגרם הצבא היפני בעקבות הפלישה לסין והודיעה שהיא נסוגה מסין. בניגוד להצהרת הממשלה, הצבא (אשר לא היה נתון לשליטת הממשלה) השלים את הכיבוש היפני במנצ'וריה. בעקבות המשך הכיבוש הצבאי במנצ'וריה, ממשלת יפן התפרקה. ראש הממשלה החדש, אינוקאי צויושי, ניהל משא ומתן עם סין השכנה ובעקבות כך, נרצח בניסיון ההפיכה של 15 במאי 1932. לימים, ניסיון ההפיכה נחשב לתחילת העידן הלאומני–יפני ולסיום התקופה הדמוקרטית ביפן.[43]
בשנת 1623 ההולנדים כבשו את האי טאיוואן על מנת לפתח אותו כבסיס מסחר עם השכנות, יפן וסין. חברת הודו המזרחית ההולנדית בנתה את העיר פורט זילנדיה, ועד מהרה ההולנדים שלטו בילידים המקומיים ושיעבדו אותם לצורכי בנייה ותחזוקה של המקום. בשנות ה-60 של המאה ה-19, העם הסיני התחיל להגר לטאיוואן ועד שנות ה-90 של המאה ה-19, מספר המהגרים הסינים שהיגרו לטאיוואן עמד על 2.3 מיליון סינים. לאחר הניצחון היפני על סין במלחמת סין–יפן הראשונה, הוסכם כי האי הטאיוואני יעבור לריבונותה של יפן. טאיוואן הייתה הקולוניה הראשונה של יפן מעבר לים.[24]
תועלת הכיבוש היפני הייתה קטנה יחסית למה שהיפנים ציפו, ובפועל קיבלה הטבות מזעריות על הכיבוש. יפן הבינה כי בסיס האם שלה מסוגל להוות כבסיס משאבים מוגבל, והיא קיוותה שטאיוואן תוציא את יפן ממחסור במשאבי הטבע שלה. עד שנת 1905, יפן הפירה תועלת רבה מטאיוואן, אך אט אט השלטון היפני על טאיוואן הפך למעמסה על השלטונות היפנים בייחוד בעת המלחמה עם סין במלחמת העולם השנייה. במהלך הכיבוש היפני בטאיוואן, יפן ניסתה לקדם את התרבות והשפה היפנית לשאר המזרח הרחוק, בעזרת הקמת בתי ספר, מוזיאוני תרבות ואנדרטאות יפניות. יפן הקימה בטאיוואן משטר קפדני ויסודי אשר עזר לה לפתח את החוקה היפנית בטאיוואן. בשנת 1945, יפן הובסה במלחמת העולם השנייה, וטאיוואן הוחזרה לריבונותה של סין.[44]
בשנת 1905 חתמו האימפריה היפנית והאימפריה הקוריאנית על "אמנת יולסה", שהכניסה את קוריאה לאזור ההשפעה של האימפריה היפנית. חוזה יולסה הוביל לחתימת "אמנת 1907" בין יפן לקוריאה, אשר הבטיחה כי קוריאה תפעל תחת ממשלת יפן, ועניינים פנימיים של קוריאה יהיו בשליטה יפנית. לבסוף, בשנת 1910, נחתמה אמנת הסיפוח הרשמית של קוריאה ליפן.[23]
בסוף המאה ה-19, יפן זעמה על תוכניותיה של רוסיה ליצור אזור השפעה בקוריאה ובמנצ'וריה. כפשרה, יפן הציעה להכיר בדומיננטיות הרוסית במנצ'וריה בתמורה להכרה רוסית ביפן כשליטה היחידה של קוריאה. רוסיה סירבה להצעה ודרשה מקוריאה להיות אזור נייטרלי בין יפן לרוסיה. ממשלת יפן הכריזה מלחמה על רוסיה כדי להפסיק את האיום הרוסי על תוכניותיה של יפן להפוך לאימפריה במזרח הרחוק. אף על פי שהתקיים משא ומתן בין רוסיה ליפן ב-1904, חיל הים היפני תקף את הצי המזרחי הרוסי בפורט ארתור שבסין, ובכך הכריז רשמית על מלחמה. רוסיה ספגה הפסדים רבים בעת הלחימה מול יפן. הצאר, ניקולאי השני, המשיך להילחם נגד יפן בציפייה לניצחון רוסי במלחמה, וכאשר יפן הוכיחה אחרת, ניקולאי השני נלחם לשמור על כבודה של רוסיה ולהימנע "מהפסד משפיל". המלחמה הסתיימה בעת חתימת הסכם פורטסמות', בתיווכו של נשיא ארצות הברית, תאודור רוזוולט. הניצחון היפני על המעצמה הרוסית שינה את מערכת יחסי הכוחות באסיה, וערער את שאר מעצמות העולם.
מדיניות "אסיה לאסייתים" (או מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי) הייתה מדיניות שייצגה את האנטי-מערביות היפני בתקופת מלחמת העולם השנייה. המדיניות קבעה כי היפנים רצו ליצור גוש של מדינות אסייתיות, בהנהגת יפן, החופשי מהתערבות מערבית של המעצמות ששלטו ביבשת אסיה. המדיניות קידמה את האחדות הכלכלית והתרבותית של מדינות אסיה. המדיניות הוצגה באופן רשמי ב-29 ביוני 1940 על ידי שר החוץ היפני, האצ'ירו אריטה.[45] המושג "מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי" פותח לראשונה על ידי קיושי מיקי, פילוסוף אנליטי של בית הספר "קיוטו". הרעיון המקורי היה מעין משאלה אידיאליסטית לשחרר את אסיה משלטון המעצמות המערביות, אך כמה לאומנים יפנים האמינו כי ניתן להשתמש בגוש האסייתי שירקם לאינטרסים האישיים של המעצמה היפנית, דוגמת השגת משאבי טבע חיוניים ליפן, ואף נמשכו אליו כאידיאל.[46][47] פומימרו קונואה, ראש ממשלת יפן באותה העת, תכנן שהגוש אסייתי יורכב בעזרת כרזות תעמולה וקירוב התושבים לתרבות היפנית.
האידאולוגיה של השאיפות האימפריאליסטיות של יפן הכילה שתי גישות סותרות. מחד גיסא, הקמת האימפריה היפנית הביאה לאחדותם של גזעי אסיה תחת שלטון יפני ולהשמדת השלטונות האירופיות והאמריקאיות באסיה. גישה זו הביאה לידי ביטוי את הערכים הרוחניים של המזרח בניגוד למטריאליזם המערבי.[48] ומאידך, האימפריה היפנית נתפסה כאימפריה הרסנית, משעבדת בני אדם וצורכת בצורה מסיבית משאבי טבע חיוניים.[29]
בשנת 1937, יפן פלשה בשנית לסין, דבר שגרם לסנקציות כלכליות קשות שהוטלו על יפן ממדינות אירופה. האימפריה ההולנדית הקפיאה את כל הנכסים היפנים שפעלו בשטחה, וביטלה את כל קשרי המסחר שלה עם יפן.[49] מאידך, ארצות הברית פגעה בתחום הנפט והפלדה, שהיו חיוניים ליפן להמשך המלחמה, באמצעות הקפאת כל קשרי המסחר בין שתי המדינות. בשנת 1939 יפן כבשה את כל מחוז מנצ'וריה ואת מרבית חופי סין, אך בעלות הברית סירבו בתוקף להכיר בכיבושים היפנים.[50] כיבוש מנצ'וריה יצר גבול רחב היקפים בין ברית המועצות לבין יפן. הסובייטים הצליחו להדוף את האיום היפני מהגבול ולבסוף, העימותים הצבאיים בגבול בקיץ 1939 הסתיימו בניצחון סובייטי.
כתוצאה ממחסור הנפט החמור, ששימש את צבא האימפריה היפנית לתדלוק כלי הלחימה שברשותם, היפנים החליטו לפלוש לאיי הודו המזרחיים ההולנדיים ולמושבות הבריטיות באוקיינוס השקט כדי להתגבר על מחסור הנפט בעוד שראש ממשלת יפן, פומימרו קונואה, האמין כי הפלישה דרומה תוביל את יפן לתבוסה, הצבא האמין כי ברגע שהם יכו את ארצות הברית מכת נוקאאוט שתשמיד את הצי האמריקאי בפרל הארבור, ארצות הברית תביא עצמה לשולחן המשא ומתן עם יפן.[51][52][53] ב-7 בדצמבר 1941, היפנים הפציצו את נמל פרל הארבור וגרמו לארצות הברית, האימפריה הבריטית והולנד להכריז מלחמה על יפן. מספר מדינות נוספות ששמרו על עמדה נייטרלית במהלך המלחמה, דוגמת פרו, אקוודור ובוליביה, ניתקו את יחסיהם הדיפלומטיים עם יפן.
לאחר הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי והכרזת המלחמה של ברית המועצות נגד יפן, ב-15 באוגוסט 1945 היפנים הכריזו את כניעתם לבעלות הברית ועל סיום המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט. ב-2 בספטמבר באותה השנה, נחתם הסכם הכניעה באופן רשמי, והאזורים שהאימפריה היפנית כבשה הוחזרו למדינותיהם.
בעת הכיבוש האמריקאי ביפן (1945–1952), היחסים הדיפלומטיים של יפן עם שאר מדינות העולם נותקו ואזרחי יפן לא הורשו לטוס מעבר לגבולות יפן.[34] גנרל הצבא האמריקאי, דאגלס מקארתור, שהיה הנציב העליון של ארצות הברית ביפן, פעל למען השרשת הדמוקרטיה ביפן, הפסקת הצבאנות, והשמדת תאגידים מונופוליסטיים. מדיניות ממשלת יפן תחת הכיבוש האמריקאי הייתה למקד את האנרגיות היפניות לבנייתה הכלכלית החדשה של יפן, תוך שהיא מסתמכת באופן מוחלט על ארצות הברית שתטפל במדיניות ההגנה והחוץ. בשנת 1951 נחתמה אמנת סן פרנסיסקו, הסכם השלום בין יפן לבין 47 מדינות חברות בעלות הברית (למעט ברית המועצות וסין). הכיבוש האמריקאי ביפן הסתיים רשמית באפריל 1952.[54] הדיפלומט האמריקאי, ג'ון פוסטר דאלס, מהוגי אמנת סן פרניסיקו, טען כי בניגוד לחוזה ורסאי, שקבע כי גרמניה תשלם פיצויים כספיים למדינות ההסכמה, יפן איננה צריכה לשלם פיצויים לבעלות הברית. לאחר מאמצים דיפלומטיים שדאלס השקיע יפן לא חויבה לשלם פיצויים לאף מדינה.[55]
בשנות ה-50 של המאה ה-20 יפן ביססה את עצמה מבחינה פוליטית וכלכלית. יפן שימשה כבסיס לוגיסטי צבאי לקוריאה הדרומית וארצות הברית בעת מלחמת קוריאה (1950–1953). בעזרת כוחה הכלכלי של יפן, יפן פיתחה את קשרי החוץ שלה עם מדינות העולם. יפן החלה לבסס השקעות מעבר לים, לסייע למדינות עולם שלישי בפיתוח תשתיות, לגנות סכסוכים ולפעול למען שמירת השלום בין מדינות העולם. על אף השינוי הדמוקרטי של יפן, היחסים עם שכונותיה נשארו מתוחים עקב אירועי מלחמת העולם השנייה; ב-1 ביולי 2019, עיריית טוקיו הטילה מגבלות ייצוא על חומרי תעשייה לקוריאה הדרומית. המגבלות הוטלו לאחר ההחלטה של בית המשפט העליון של סיאול, בירת קוריאה הדרומית, לחייב חברות יפניות לשלם פיצויים לצאצאי עובדים קוריאנים שגויסו בכוח לעבודה במהלך הכיבוש היפני על קוריאה. המצב הוביל לסיבוך של מכלול היחסים בין סיאול לטוקיו, המפלגות פנו להאשמות זו כלפי זו בנושאים פוליטיים ובקוריאה הדרומית החל קמפיין להחרמת מוצרים יפניים. ב-12 באוגוסט, קוריאה הדרומית מחקה את יפן מרשימת המדינות הזכאות ליבוא מואץ של מוצריה (סיאול הבטיחה לעשות זאת בתחילת אוגוסט, כאשר טוקיו הטילה סנקציות דומות) - מספטמבר, לחברות יפניות העובדות עם קוריאה הדרומית צריכות להמתין 15 יום להשלמת כל ההליכים.
ערך מורחב – יחסי אינדונזיה–יפןהיחסים הדיפלומטיים הרשמיים שבין אינדונזיה לבין יפן כוננו רשמית בשנת 1958. על פי סקר השירות העולמי של ה-BBC שנערך בשנת 2014, 70% מהאינדונזים רואים את השפעתה של יפן על השוק האינדונזי באופן חיובי, כאשר 14% מביעים עמדה שלילית על יפן, מה שהופך את אינדונזיה לאחת המדינות הפרו-יפניות ביותר בעולם.[56]
הרשומות ההולנדיות על איי הודו המזרחיים ההולנדיים משנת 1896 העידו כי 614 אזרחי יפן התגוררו באינדונזיה (166 גברים, 448 נשים).[57] בשנת 1909 הוקמה בעיר האינדונזית טאיטה, נציגות יפנית ראשונה באינדונזיה בדרג הקונסולרי. בשנת 1938 מספר התושבים היפנים שחיו באינדונזיה זינק ל-6,349 נפשות.[58]
לאחר הקרב על איי הודו המזרחיים שאירע בשנת 1942 בין יפן להולנד, היפנים כבשו את אינדונזיה. היפנים ראו באינדונזיה כמקור נפט חשוב והחלו להשתלט על בארות הנפט בערים בורנאו, ג'אווה וסומטרה. היפנים עודדו את התפשטות הלאומנות בקרב העם האינדונזי ותמכו בעצמאותם באמצעות ייסוד מוסדות חינוך ובריאות אינדונזים. האימפריה היפנית החלה לטפח את התנועה הלאומנית האינדונזית וסיפקה לבני נוער אינדונזיים אימונים צבאיים וכלי נשק. בנוסף, הקימה צבא מתנדבים מקומי בשם PETA. ב-29 באפריל 1945 הקים הצבא היפני את BPUPKI - ועדה יפנית שמטרתה להכין את האיים האינדונזיים לקבלת העצמאות.[59] אך עם תבוסתה של יפן, הוועדה לא קיימה את הבטחתה וב-17 באוגוסט 1945 הכריזה אינדונזיה על עצמאותה בראשותו של סוקרנו באופן עצמאי וללא תמיכה רשמית של יפן.[60]
לאחר סיום הכיבוש היפני על אינדונזיה, כ-3,000 חיילים מהצבא היפני בחרו להישאר באינדונזיה ולהילחם לצד התושבים המקומיים נגד הכוחות ההולנדיים במלחמת העצמאות של אינדונזיה; בערך כחצי נהרגו, שרבים מהם קבורים בבית הקברות לגיבורים צבאיים בקליבתה, ואילו החצי נוסף בחר להישאר באינדונזיה לאחר תום הלחימה. חלקם עוטרו כגיבורי עצמאות אינדונזיה.[61][62] בשנות ה-70 של המאה ה-20 יפנים רבים היגרו לאינדונזיה לצורכי עבודה והקמת מפעלים.
אינדונזיה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[63] אינדונזיה מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות שלוש קונסוליות רשמיות בערים פוקואוקה,[64] סאפורו[65] ואוסקה.[66] יפן מיוצגת באינדונזיה בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בג'קרטה, בירת המדינה.[67] יפן מיוצגת באינדונזיה בדרג הקונסולרי באמצעות ארבע קונסוליות רשמיות שהיא מחזקה בערים מדן,[68] דנפסאר,[69] סורביה[70] ומקאסאר.[71]
ערך מורחב – יחסי הודו–יפןלמרות כינון היחסים הדיפלומטיים הרשמי בין הודו ליפן שנערך ב-28 באפריל 1952, היחסים בין שתי המדינות קיימים כבר מראשית המאה ה-6. הבודהיזם ההודי שהתפשט בעקיפין ביפן דרך סין וקוריאה, הפך לסמל התרבות של היחסים בין שתי המדינות. הודו היא שוק גדול עבור חברות יפניות דוגמת טויוטה וסוזוקי מוטור. הידידות בין יפן להודו מכונה לעיתים קרובות "אחווה יפנית-הודית".[72] על פי סקר השירות העולמי של ה-BBC ב–2013, 42% מהיפנים חושבים כי ההשפעה הבינלאומית של הודו חיובית בעיקר, כאשר 4% חושבים שהיא שלילית.[73]
אף על פי שההינדואיזם הוא דת עם מעט השפעה ביפן, עדיין היה לה תפקיד משמעותי אך עקיף בהיווצרות התרבות היפנית, בשל אמונות ומסורות בודהיסטיות רבות (שחולקות שורש משותף עם ההינדואיזם) שהתפשטו ליפן מסין דרך חצי האי הקוריאני במאה השישית. היסטוריונים רבים כתבו ספרים ומחקרים על עבודת האלילים ההינדים ביפן.[74] גם כיום, יפן מעודדת מחקר מעמיק של אלים הינדים באמצעות תוכניות חילופי סטודנטים עם האוניברסיטאות ההינדיות.
במהלך הרדיפות האנטי-נוצריות ביפן בשנת 1596, נוצרים יפנים רבים ברחו למושבה גואה בהודו. בראשית המאה ה-17 הייתה קהילה של סוחרים יפנים בגואה בנוסף לעבדים יפניים שהובאו על ידי אוניות פורטוגזיות מיפן.
מכיוון שהודו הייתה תחת שלטון בריטי כשפרצה מלחמת העולם השנייה, היא הצטרפה למלחמה בצד בעלות הברית. למעלה משני מיליון הודים השתתפו במלחמה; רבים שירתו בקרב נגד היפנים שכבשו את בורמה והגיעו לגבול הודו. למרות השתייכותה של הודו לבעלות הברית, יפן העניקה חסות לצבא הלאומי ההודי (INA), ארגון שמטרתו הייתה להפיל את השלטון הבריטי בהודו. היפנים החזירה ל-INA את שבויי המלחמה שנחטפו על ידי יפן בקרב בגבול בורמה–הודו.
במהלך המלחמה הקרה, בניגוד ליפן שהייתה בעלת בריתה של ארצות הברית, הודו ניהלה מדיניות חוץ נייטרלית שמעת לעת תמכה בברית המועצות. בשנות ה-80 של המאה ה-20 חלה עלייה ביחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות בעקבות מאמצים משותפים, וב-1986 יפן הפכה לשותפת הסיוע הגדולה ביותר של הודו. בשנת 1998, יפן הפעילה סנקציות על הודו והשהתה את כל קשרי המסחר שלה עם הודו בעקבות ניסוי בנשק גרעיני שנערך במדינה ההינדית. לאחר שלוש שנים של ניתוק, ממשלת יפן הסירה את הסנקציות והיחסים בין שתי המדינות חזרו להיות חזקים והדוקים.[75] ליפן והודו אינטרס משותף - דיכוי הכלכלה הסינית באזור ומניעת ביסוסה של הרפובליקה העממית של סין כמעצמה עולמית. לשתי המדינות יש סכסוכים טריטוריאליים וכלכליים עם הרפובליקה העממית של סין, מה שמגביר את שיתופי הפעולה שבין שתי המדינות.
בשנת 2014 ביקר ביפן ראש הממשלה ההודי נרנדרה מודי. מאז כניסתו של מודי לממשלת הודו, מודי שמר על קשרים טובים עם ראש הממשלה היפני שינזו אבה. ביקורו ב-2014 חיזק עוד יותר את הקשרים בין המדינות והביא למספר הסכמי מפתח, כולל הקמת "שותפות גלובלית אסטרטגית מיוחדת".[76]
הודו מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[77][78] הודו מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית אחת בעיר אוסאקה.[79] יפן מיוצגת בהודו בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בניו דלהי, בירת המדינה.[80] יפן מיוצגת בהודו בדרג הקונסולרי באמצעות ארבע קונסוליות רשמיות שהיא מחזיקה בערים בנגלור,[81] צ'נאי,[82] קולקטה[83] ומומבאי.[84]
.jpg)
ערך מורחב – יחסי הפיליפינים–יפןהיחסים הראשוניים ביותר בין היפנים לפיליפינים אירעו לראשונה במחצית המאה ה-16, תקופה בה היפנים הקימו מעין מובלעת יפנית הנקראת "דילאו" אשר נתמכה על ידי שלטונות הספרדיים באי לוזון. במאה ה-17 היפנים והפיליפינים קיימו קשרי מסחר אינטנסיביים, דרך מערכת האוניות היפנית – "ספינות החותם האדום". בנוסף באותה העת, היפנים הובילו מרד בדילאו כנגד האימפריה הספרדית מה שגרם לירידה חדה במספר המתיישבים היפניים בפיליפינים. באמצע המאה ה-17 יפן החילה את מדיניות הסגר - הסאקוקו, שקובעת כי שום נתין זר מלבד סינים או אנשי חברת הודו המזרחית ההולנדית (תחת הגבלות חמורות) לא יוכלו לסחור עם יפן ולא יוכלו להגיע ליפן. בעקבות כך, היחסים בין יפן לפיליפינים הושעו עד לשנת 1854.
בשנת 1905 חתמה יפן בעל כורחה על הסכם עם ארצות הברית שבו היא מכירה בשלטון האמריקני על הפיליפינים. במהלך השלטון האמריקאי במקום, הקשרים הכלכליים שבין הפיליפינים ליפן גדלו באופן חסר תקדים ובשנת 1929 הייתה יפן שותפת הסחר הגדולה ביותר של הפיליפינים אחרי המדינה השולטת, ארצות הברית.[85]
במהלך מלחמת העולם השנייה, הכוחות היפנים פלשו במהירות לפיליפינים והתגברו על הכוחות האמריקנים ועל הכוחות המקומיים. בשנת 1943, הוקמה ממשלת בובות בפיליפינים, הרפובליקה הפיליפינית השנייה, אך זו לא זכתה לתמיכה מצד האזרחים, בעיקר בעקבות היחס הברוטלי של הצבא היפני לאוכלוסייה הפיליפינית האזרחית. במהלך הכיבוש היפני והקרבות עם האמריקנים שניסו לכבוש חזרה את המדינה נהרגו יותר ממיליון פיליפינים, דבר שהגביר את הסנטימנט האנטי-יפני במדינה. איכות החיים בפיליפינים ירדה משמעותית לאחר המלחמה - מהמדינה השנייה העשירה ביותר באסיה (אחרי יפן עצמה), היא הפכה למדינת עולם שלישי.[86][87][88]
בשנת 1946 הפיליפינים קיבלו עצמאות מארצות הברית ובשנת 1951 ממשלת הפיליפינים חתמה על אמנת סן פרנסיסקו, הסכם שלום בין יפן לחלק מן בעלות הברית. למרות חתימת ההסכם, רק בשנת 1956 היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות כוננו מחדש. בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 החלו חברות יפניות ומשקיעים בודדים לחזור לפיליפינים.
בנובמבר 1986 נשיאת הפיליפינים, קורסון אקינו ערכה ביקור רשמי ביפן ובמסגרתו נפגשה עם הקיסר הירוהיטו. במהלך הפגישה הקיסר התנצל על פשעי המלחמה היפניים שנעשו בפיליפינים בזמן מלחמת העולם השנייה. בנוסף, נחתמו מספר הסכמים בילטרליים בין שתי המדינות. אקינו חזרה ליפן בשנת 1989 להלווייתו של הירוהיטו וביקרה אף פעם נוספת במדינה בשנת 1990 להכתרתו של אקיהיטו לקיסר החדש של יפן.
בשנת 1993 הנשיא ראמוס נפגש עם קיאיצ'י מיזאווה, ראש ממשלת יפן, במהלך הפגישה חזר מיזאווה על התנצלותו של הקיסר הירוהיטו על פשעי המלחמה היפניים שנעשו באדמת הפיליפינים, וטען כי צריך לשקול את הדרך הטובה ביותר בהתייחסות לנושא. ממשל ראמוס תמך במכרז היפני להיות חבר קבע במועצת הביטחון של האומות המאוחדות יחד עם גרמניה.[89]
הפיליפינים מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[90] הפיליפינים מיוצגת ביפן גם בדרג הקונסולרי באמצעות ארבע קונסוליות רשמיות שהיא מחזיקה בנגויה,[91] נהה,[92] אוסקה,[93] וסאפורו.[94] יפן מיוצגת בפיליפינים בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה במנילה, בירת המדינה.[95] יפן מיוצגת בפיליפינים גם בדרג הקונסולרי באמצעות שתי קונסוליות רשמיות שהיא מחזיקה בסבו סיטי,[96] ובדבאו סיטי.[97]
ערך מורחב – יחסי טורקיה–יפן
בשנת 1890, פריגטה עות'מאנית טבעה ליד חופי וואקיאמה מול הקיסר מוצוהיטו. הקיסר שלח את המלחים שטבעו חזרה לאיסטנבול, שם נפגש עם סולטאן האימפריה העות'מאנית וכונן עימו יחסים דיפלומטיים רשמיים. כמו כן, במקום הטביעה, הוקמה אנדרטה לזכרם של ההורגים. בנוסף, במלאת 125 שנים למקרה, משרד החוץ היפני וממשלת טורקיה הפיקו סרט תיעודי על המקרה בשם "125 שנה". לאימפריה העות'מאנית וליפן הייתה אויבת משותפת, האימפריה הרוסית, מה שגרם לחיזוק היחסים בין שתי המדינות ועל מספר רב של שיתופי פעולה צבאיים. במהלך מלחמת העולם הראשונה, היפנים והעות'מאנים, שהשתייכו לצדדים שונים, נאלצו להכריז מלחמה אחת על השנייה. אולם, הכרזת המלחמה הייתה סמלית בלבד, ואף פעם לא נוצר בין האימפריה העות'מאנית ליפן עימות ישיר.
לאחר נפילתה של האימפריה העות'מאנית, הרפובליקה הטורקית הוקמה. היחסים הדיפלומטיים בין טורקיה לבין יפן כוננו ב-1924, ושנה לאחר מכן, המדינות ביצעו חילופי שגרירים הדדיים.[98] במהלך מלחמת העולם השנייה, טורקיה שמרה על מדיניות נייטרלית, אך בשלהי המלחמה, טורקיה הכריזה מלחמה על יפן. בדומה להכרזה במלחמת העולם הראשונה, גם ההכרזה הו הייתה סמלית בלבד.[99]
בשנת 1985, מעט יותר מ-100 שנה לאחר הצלת מלחי הארטוגול מול חופי יפן, טורקיה שלחה מטוס לחלץ את 215 אזרחי יפן שהתגוררו באותה עת בטהראן, זאת בשעה שהתנהלה מלחמת איראן–עיראק. ממשלת טורקיה פרסמה אז הודעה: "לא שכחנו את הצלת מלחי הארטוגול. אם כן, לאחר ששמענו שיש אזרחים יפנים שזקוקים לעזרה, הלכנו להציל אותם". יפן לא העניקה מעמד פליט לאף אדם שברח מכורדיסטן הטורקית, בשל הרדיפות שבצעו הטורקים.[100]
טורקיה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת יפן.[101] יפן מיוצגת בטורקיה בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה באנקרה, בירת טורקיה.[102] יפן מיוצג מיוצגת בטורקיה באמצעות קונסוליה רשמית בעיר איסטנבול.[103]
.jpg)
ערכים מורחבים – יחסי יפן–סין, מלחמת סין-יפן הראשונה, מלחמת סין-יפן השנייהיפן הושפעה רבות מסין בתחומים רבים בהם שפה, אדריכלות, תרבות, דת, פילוסופיה ומשפט. באמצע המאה ה-19, כאשר יפן החלה להיפתח למערב היא ראתה בסין כציוויליזציה מיושנת שאיננה מסוגלת להגן על עצמה מטכנולוגיות צבאיות מערביות. במהלך מלחמת סין–יפן הראשונה לחמו שתי המדינות על השליטה בחצי האי הקוריאני, ולאחר יותר משישה חודשי לחימה, בהם נחלו היפנים ניצחונות והצלחות, נאלצו הסינים לבקש שלום.[104]
תוצאות המלחמה הצביעו על חולשתה של שושלת צ'ינג, לעומת התחזקות צבא יפן בעקבות הרפורמות של רסטורציית מייג'י. לראשונה זה אלפיים שנה עברה ההגמוניה במזרח אסיה מסין ליפן, והמבנה החברתי הקלאסי של סין ספג מכה קשה. התבוסה הסינית עוררה את הציבור והובילה בשנים הבאות למספר מהפכות ורפורמות בהנהגת סון יאט-סן ואחרים. מן העבר השני, הותיר הניצחון את יפן בעמדת שליטה בצפון מזרח סין, אותה מנעה ההתערבות המשולשת, דבר שהציב את יפן במסלול התנגשות עם האימפריה הרוסית.
בשנות ה-30 של המאה ה-20 התגבר כוחם של החוגים המיליטנטיים ביפן, ובעקבות כך אירעו תקריות רבות במנצ'וריה בצפון מזרח סין אשר הייתה בשליטת יפן, אשר הביאו בסופו של דבר לפרוץ מלחמת סין–יפן השנייה, אשר התרחשה במקביל לאירועי מלחמת העולם השנייה.
לדברי ממשלת סין, היחסים בין סין ליפן מתוחים לעיתים בעקבות סירובה של יפן להכיר בעברה בזמן מלחמת העולם השנייה.[105][106] עם זאת, על פי ממשלת יפן, התרחבות צבא השחרור העממי ופעולות התקפיות שלו הזיקו ליחסים בין שתי המדינות. הערות רוויזיוניסטיות שנאמרו על ידי עובדי ציבור יפנים בולטים וכמה ספרי לימוד יפניים על טבח ננקינג משנת 1937 היו מושא למחלוקות. היחסים בין סין ויפן התחממו במידה ניכרת לאחר מינויו של שינזו אבה לראשות ממשלת יפן בספטמבר 2006, ומחקר היסטורי משותף שנערך על ידי סין ויפן פרסם דו"ח בשנת 2010, אשר הצביע על הסכמה חדשה בנושא מעשי זוועה שנעשו בתקופת מלחמת העולם השנייה. עם זאת, בתחילת העשור השני של המאה ה-21, היחסים הידרדרו עוד יותר, כאשר יפן האשימה את סין בהטלת מגבלות יצוא יסודות נדירים הנמצאים בשטחה.[107][108] המחלוקת על איי סנקאקו גרמה למספר היתקלויות עוינות בים סין המזרחי, שימוש ברטוריקה חריפה ולמהומות אנטי-יפניות ברפובליקה העממית של סין.[109]
למרות הקונפליקטים, סין ויפן משפרות בהתמדה את מערכות היחסים שלהן. שני הצדדים מציינים שהם יתמקדו בפיתוח קשרים בריאים לשם "התחלה חדשה". שתי המדינות החלו לשתף פעולה בתחומים רבים, כולל הגברת הסחר העולמי והפעילות הכלכלית של אסיה, עבודה יד ביד על חגורה אחת, דרך אחת והקמת מערכת תחבורה ימית ואווירית ענפה. בשנת 2018 התחייבו שתי המדינות להעמיק את הקשרים ולחלוק קרקע משותפת למלחמת הסחר, כאשר שינזו אבה אמר כי "יחסי יפן-סין נעים בכיוון של שיפור משמעותי".
הכלכלות של סין ושל יפן הן בהתאמה הכלכלות השנייה והשלישית בעולם לפי תוצר מקומי גולמי נומינלי. כמו כן, הכלכלות של סין ושל יפן הן בהתאמה הכלכלות הראשונה והרביעית בגודלן בעולם בהתבסס על שווי כוח הקנייה. הסחר בין סין ליפן גדל ל-266.4 מיליארד דולר, עלייה של 12.5% ב-2007, מה שהפך אותן לשותפות סחר מובילות. סין הייתה גם היעד הגדול ביותר ליצוא היפני בשנת 2009.
יפן מיוצגת בסין בדרג השגרירות, באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בבייג'ינג, בירת המדינה.[110][111] יפן מיוצגת בסין בדרג הקונסולרי באמצעות שבע קונסוליות רשמיות בערים דאליין,[112] גואנגג'ואו,[113] צ'ינגדאו,[114] שנגחאי,[115] שן-יאנג,[116] הונג קונג[117] וצ'ונגצ'ינג.[118] סין מיוצגת ביפן בדרג השגרירות, באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[119][120] סין מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות חמש קונסוליות רשמיות בערים פוקואוקה,[121] נגסאקי,[122] נגויה,[123] אוסאקה[124] וסאפורו.[125]
ערך מורחב – יחסי יפן–קוריאה הדרומיתבשנת 1965, שתי המדינות כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים בתיווך של ארצות הברית. ההסכם כלל גם כינון יחסי סחר, הגדרת מעמדם של המיעוט הקוריאני ביפן, תוכן על ההיסטוריה בין שתי המדינות בספרי הלימוד בבתי הספר המקומיים וכינון יחסים כלכלים ותרבותיים בין טוקיו לסיאול. לאחר מלחמת קוריאה, יפן הקדישה תשומת לב רבה לבניית יחסים עם שתי הקוריאות, מכיוון שהיא מכירה בחשיבותה של מדיניות זו ביטחון ליציבות באסיה, כמו גם לביטחונה שלה. יפן היא אחת מארבע המדינות העיקריות (יחד עם ארצות הברית, רוסיה וסין) שלחמו לצד קוריאה מסוימת במלחמה, הן הצפונית והן הדרומית. עם זאת, השתתפותה של יפן בפתרון סוגיות מדיניות וביטחון בחצי האי הקוריאני מוגבלת יותר מהשתתפותן של שלוש המדינות האחרות. בשנים 1910–1945 נשלטה קוריאה על ידי יפן, מה שמשפיע לרעה על היחסים הנוכחיים של יפן עם קוריאה הדרומית ועם קוריאה הצפונית. סקרים של האוכלוסייה שלאחר המלחמה ביפן ובדרום קוריאה הראו כי לאנשים במדינות אלה יש סלידה עמוקה זה מזה.[126] על פי סעיף 9 לחוקת יפן, המנסח את עקרון הסירוב ליצור כוחות צבאיים ולנהל פעולות צבאיות ממלכתיות, יפן לא קיימה שיתופי פעולה צבאיים בינה לבין קוריאה הדרומית. עם זאת, יפן ניסתה לסייע לקוריאה הדרומית בדרכים אחרות: במקרה של התקפה של קוריאה הצפונית על קוריאה הדרומית, סיפקה יפן את שטחה לעקירת הכוחות המזוינים של ארצות הברית. יפן פעלה גם כמתווכת במגעים בין קוריאה הדרומית ובין סין, ובכך תרמה להרחבת היחסים בין השתיים בשנות ה-80.[126] בשנת 1988, שר החוץ היפני הכריז כי ארצו מוכנה לסייע לסיאול באירוח המשחקים האולימפיים לאותה השנה. בשנות התשעים, טוקיו וסיאול חתמו על הסכם שיתוף פעולה בתחום הבטיחות והחירום הימי.[127]
בשנים האחרונות[דרושה הבהרה] חלה התקררות משמעותית ביחסים בין שתי המדינות, עקב תביעות טריטוריאליות עבור סלעי ליאנקור, ביקורים של ראשי ממשלה יפניים במקדש יסוקוני, השקפות שונות על מדיניותה של יפן הקיסרית ביחס לקוריאה הקולוניאליתוסירובה של יפן להתנצל ולפצות על ההתעללות בנשים קוריאניות במלחמת העולם השנייה. בסקר שנערך על ידי ה-BBC עולה כי 13% מהיפנים בעלי דעה חיובית כלפי קוריאה הדרומית ו-37% הם בעלי דעה שלילית, בעוד ש-15% מהדרום קוריאנים הם בעלי דעה חיובית כלפי יפן ו-79% הם בעלי דעה שלילית, מה שהופך את קוריאה הדרומית לאחת המדינות שלאזרחיה דעה שלילית כלפי יפן.[128]
ב-1 ביולי 2019 הטילה טוקיו מגבלות ייצוא על חומרים אסטרטגיים לקוריאה הדרומית. הטלת הסנקציות נבעה כתוצאה מהחלטת בית המשפט העליון של סיאול לחייב חברות יפניות לשלם פיצויים לצאצאי עובדים קוריאנים שגויסו בכוח לעבודה בדאגה למפעלים במהלך הכיבוש היפני בין השנים 1910–1945. המצב הוביל לקירור של היחסים בין סיאול לטוקיו, הערים פנו להאשמות זו כלפי זו בנושאים פוליטיים ובקוריאה הדרומית החל קמפיין להחרמת מוצרים יפניים. ב-12 באוגוסט באותה השנה, קוריאה הדרומית מחקה את יפן מרשימת המדינות הזכאות ליבוא מואץ של מוצריה.
בינואר 2021, בית המשפט המחוזי המרכזי בסיאול פסק כי על יפן לפצות שתים עשרה נשים שהוכרחו לספק שירותי מין לחיילים יפנים במהלך מלחמת העולם השנייה בכ-90 אלף דולר אמריקאי. יפן דחתה את פסק הדין וראש ממשלתה יושיהידה סוגה אמר כי "זה בלתי מקובל לחלוטין" ובנוסף גם אמר: "אני דוחק בממשלת דרום קוריאה לנקוט צעדים לתקן את הפרת החוק הבינלאומי הזו". יפן גם זימנה את השגריר הדרום קוריאני בטוקיו לשיחת נזיפה.[129]
ערך מורחב – יחסי יפן–תאילנד
כמדינות אסייתיות, יפן ותאילנד חולקות קשר היסטורי עמוק. הסחר היפני בתאילנד הוא משמעותי מאוד עבור כלכלת תאילנד. כיום, ישנם קהילות יפניות נרחבות באדמת תאילנד, אשר מתרכזות בעיקר בבנגקוק, קו פה נגאן וסוראט טהאני.
הקשרים הראשוניים בין שתי המדינות, מתועדים על ידי כתובות ממסעותיהן של ספינות הסחר היפניות, ספינות החותם האדום. בין השנים 1604–1635, תועדו 56 מסעות מסחר של ספינות החותם האדום.[130] בשנת 1620, היפנים הפכו לשותפי הסחר הגדולים ביותר של ממלכת סיאם.[131] היפנים מכרו לתאים חרסינות, בדים ואורז, ואילו התאים מכרו ליפנים ציורים, פירות ותבלינים. בנוסף, במהלך תקופה זו, נשלחו מספר רב של משלחות דיפלומטיות הדדיות. מלך סיאם אף ביקר בטוקיו, בירתה של יפן. הקהילה היפנית ברובע של איוטהאיה, "באן ייפון", מנתה כ-1,500 תושבים יפנים. בראש הקהילה, עמד נציב יפני שמונה על ידי ממשלת סיאם.[132]
לאחר מותו של יאמאדה נגמאסה, הרפתקן יפני בעל חוג השפעה נרחב בחלק הצפוני של ממלכת סיאם, פרסט חוטיני, מלך סיאם, שלח כ-4,000 חיילים לקהילה היפנית בבאן ייפון, במטרה להשמיד אותם. רובם המוחלט של התושבים הספיקו לברוח לקמבודיה הסמוכה, אך אלו שלא, מצאו את מותם. כתגובה, השוגון היפני ניתק את קשרי המסחר והפסיק את כל מסעות המסחר של ספינות החותם האדום. בשנת 1636, ממלכת סיאם שלחה ליפן משלחת דיפלומטית במטרה לחדש את הסחר ביניהן. באותה העת, כחלק ממדיניות הסאקוקו, יפן סגרה עצמה מפני העולם החיצון, וכן כל קשרי המסחר שלה נותקו (כולל עם ממלכת סיאם; פרט לסין וחברת הודו המזרחית ההולנדית). עם סיום המדיניות, מספר רב של ג'ונקות סיאמיות פקדו את נמלי יפן. על פי רשומות של נמל העיר נגאסאקי, בין השנים 1647–1700 נרשמו כ-130 ג'ונקות סיאמיות.[133]
ב-26 בספטמבר 1887, נחתמה אמנת הסחר בין שתי המדינות, וקשרי הסחר התחדשו במלואם.
במלחמת העולם השנייה, יפן ותאילנד נלחמו זו לצד זו נגד בעלות הברית. ב-8 בדצמבר 1941, האימפריה היפנית פלשה לממלכת תאילנד. ב-21 בדצמבר 1941, נחתמה ברית בין שתי המדינות וב-25 בינואר 1942, תאילנד הכריזה מלחמה על ארצות הברית והממלכה המאוחדת.[134][135] בקרב נגד בורמה, נשלחו כ-2,000 חיילים תאים כדי לסייע ליפנים. ב-26 בדצמבר 1942, מפציצי חיל האוויר העשירי של ארצות הברית, שהתבססו בהודו, הפציצו את בנגקוק ומספר יעדים נוספים.[136] בהפצצה נספו כמה אלפי תאים. לאחר הפצצה, החל מרד תאי כנגד היפנים. העם התאי דחה את פלק פיבונסונגרם, ונלחם לצד סין ובעלות הברית. במרץ 1944, תאילנד הכריזה מלחמה על יפן ובכך סיימה את הברית ארוכת השנים.[137]
כיום, יפן היא שותפת הסחר הגדולה ביותר של תאילנד. השוק התאי נשען רבות על כלי הרכב היפנים, דוגמת מיצובישי, טויוטה וניסאן. בשנת 2007, נחתה אמנת סחר חופשי בין שתי המדינות. יפן מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית היא מחזיקה בבנגקוק.[138] יפן מיוצגת בתאילנד בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית בעיר צ'יאנג מאי. תאילנד מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת יפן.[139] תאילנד מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה רשמית אחת בעיר אוסאקה.
| מדינה | תאריך התחלת היחסים | פרטים |
|---|---|---|
 אוזבקיסטן |
26 בינואר 1992 |
|
 איחוד האמירויות הערביות |
דצמבר 1971 |
|
 איראן |
1926 |
|
 אפגניסטן |
1931 |
|
 בהוטן |
28 במרץ 1986 |
|
 בחריין |
1972 |
|
 בנגלדש |
10 בפברואר 1972 |
|
 ברוניי |
2 באפריל 1984 |
|
 הונג קונג |
.jpg)
| |
 המלדיביים |
1967 |
|
 וייטנאם |
| |
 טאיוואן |
| |
 טג'יקיסטן |
2 בפברואר 1992 |
|
 טורקמניסטן |
אפריל 1992 |
|
 ירדן |
1954 |
|
 כווית |
דצמבר 1961 |
|
 לאוס |
1955 |
|
 לבנון |
נובמבר 1954 |
|
 מונגוליה |
24 בפברואר 1972 |
|
 מזרח טימור |
ספטמבר 2002 |
|
 מיאנמר |
נובמבר 1954 | .svg)
לאחר שהבורמזים הבינו כי יפן לא תיתן עצמאות "אמיתית" למיאנמר, מנהיג הבורמזים, אונג סן, הקים ארגון שמטרתו להפיל את השלטון היפני במדינה. הארגון הצליח לתקשר בעקיפין עם האימפריה הבריטית ולתכנן את המרד הגדול שנערך ב-27 במרץ 1945, בבירת מיאנמר, יאנגון. המרד הצליח, וממשלת הבובות של בורמה נפלה ובמקומה אונג סן תפס את השלטון.
|
 מלזיה |
31 באוגוסט 1957 | 
|
 נפאל |
1956 |
|
 סינגפור |
1966 |
|
 סוריה |
1953 |
|
 סרי לנקה |
1952 | 
|
 עומאן |
1972 |
|
 עיראק |
1939 |
|
 ערב הסעודית |
1938 |
|
 פקיסטן |
אפריל 1952 |
|
 קוריאה הצפונית |
| |
 קזחסטן |
26 בינואר 1992 |
|
 קטר |
1972 |
|
 קירגיזסטן |
26 בינואר 1992 |
|
 קמבודיה |
| |
 תימן |
25 במאי 1990 |
|
אפריקה מהווה אזור בעל חשיבות רבה ליפן בתחומי המסחר וההשקעות.[239][240][241][242] בשנת 1989, יפן הרחיבה את היקפי משלחות הסיוע לאפריקה והכריזה על תוכנית מענקים של 600 מיליון דולר לשלוש השנים הבאות.[243] בשנת 1998, 2.5% (4.6 מיליארד דולר) מההשקעות היפניות מעבר לים הושקעו באפריקה, כאשר ההשקעה הגדולה ביותר הייתה בליבריה, שם הושקעו 3.6 מיליארד דולר.
ערך מורחב – יחסי אתיופיה–יפןבשנת 1930 שתי המדינות חתמו על חוזה ידידות ומסחר. בשנה שלאחר מכן, החלה אתיופיה לגשש לעבר בעלת בריתה האפשרית מאסיה, כאשר שר החוץ האתיופי הרוי וולדה סלאסי ביקר ביפן, והציג את הפירות שיכולה להניב ברית כלכלית וצבאית. הוא התקבל באהדה מצד משרדי הממשלה היפנים ואזרחי יפן, ובפרט מצד האולטרה-לאומנים היפנים שהיו מעוניינים בברית של "העמים הצבעוניים" בעולם, והאמינו כי אתיופיה תמלא תפקיד מכריע בברית כזו. בשנת 1933, אתיופיה פתחה קונסוליה ביפן.
למרות התקוות לברית בין שני העמים, ערב המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה בחרה ממשלת יפן לסייע לאיטליה, בעלת בריתה לברית מדינות הציר. שגריר יפן באיטליה, סוגימורה יוטארו, אמר ב-16 ביולי 1935 כי לארצו אין אינטרסים פוליטיים באתיופיה וכי תשמור על נייטרליות במקרה של מלחמה. דבריו עוררו זעם ביפן, שבה הייתה חיבה לאימפריה האפריקאית. בהמשך, בקשתה של אתיופיה ב-2 באוגוסט לסיוע נדחתה, וכך גם הבקשה להכרזה לפיה יפן עומדת לצידה של אתיופיה.
בשנת 1955 שתי המדינות כוננו יחסים דיפלומטיים מחדש לאחר נתק בעקבות מלחמת העולם השנייה. עד המהפכה האתיופית בשנת 1974, יפן השקיעה רבות בתחומים כלכליים שונים באתיופיה דוגמת תעשיית הטקסטיל.
אתיופיה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[244] אתיופיה מיוצגת ביפן בדרג הקונסולרי באמצעות שתי קונסוליות רשמיות בערים אוסאקה ונגויה. יפן מיוצגת באתיופיה בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה באדיס אבבה, בירת המדינה.[245]
ערך מורחב – יחסי דרום אפריקה–יפןבשנת 1898, פורויה קומהי, איש העסקים היפני, פתח את העסק היפני בדרום אפריקה. החנות בקייפטאון נקראה "Mikado Shōten" (בעברית: חנות הקיסר). החנות נותרה פתוחה עד החרמתה על ידי ממשלת דרום אפריקה בשנת 1942, בזמן מלחמת העולם השנייה. ב-1918, היפנים פתחו קונסוליה רשמית בקייפטאון.
בשנת 2017 ייצאה יפן לדרום אפריקה סחורות ובעיקרן מכונות וחלקי חילוף למכוניות בשווי 281.6 מיליארד ין, וייבאה סחורות ובעיקרן מכוניות ומתכות יקרות בשווי 542.6 מיליארד. נכון לדצמבר 2016 קיימות השקעות יפניות בשווי 115.5 מיליארד ין בכלכלת דרום אפריקה. נכון לאוקטובר 2017 מתגוררים בדרום אפריקה 1,505 אזרחי יפן. לעומתם, נכון ליוני 2018 מתגוררים ביפן 918 אזרחי דרום אפריקה.[246]
יפן מיוצגת בדרום אפריקה בדרג השגרירות, באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בפרטוריה, בירת המדינה.[247] יפן מיוצגת בדרום אפריקה בדרג הקונסולרי, באמצעות קונסוליה רשמית אחת בקייפטאון, בירת המדינה. דרום אפריקה מיוצגת ביפן בדרג השגרירות, באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[248]
ערך מורחב – יחסי יפן–מצריםיפן ומצרים כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים בשנת 1922, עם הכרתה של יפן בעצמאותה של מצרים.[249] ראשי המדינות ערכו מספר רב של ביקורים הדדים לאחר מועד כינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. בשנת 1995, ביקר ראש ממשלת יפן, טומיאיצ'י מוריאמה במצרים. נשיא מצרים לשעבר חוסני מובארכ, ביקר ביפן מספר פעמים בין השנים 1983–1999.[250][251][252]
בין השנים 1998–2002 הלוותה יפן למצרים כ-3.5 מיליארד דולר.[253] בשנת 2002 שווי הסחר בין שתי המדינות היה מעל למיליארד דולר.[253] יפן מחשיבה את מצרים כמדינה אסטרטגית במזרח התיכון, אשר ידוע בתמיכתה ביפן בנוגע לתהליך השלום באזור כחלק מהסכסוך הישראלי-ערבי.[254]
יפן מיוצגת במצרים בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בקהיר, בירת המדינה.[255] מצרים מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית שהיא מחזיקה בטוקיו, בירת המדינה.[256]
ערך מורחב – יחסי יפן–מרוקויפן ומרוקו מקיימות יחסים דיפלומטיים רשמיים. היחסים שבין שתי המדינות כוננו בשנת 1965, עם הכרתה של יפן בעצמאותה של מרוקו. במחצית העשור הראשון של המאה ה-21, חלה התקרבות משמעותית בין שתי המדינות,[257] בעקבות ביקורו של מוחמד השישי, מלך מרוקו, בטוקיו, בירת יפן.[258][259][260] כל שנתיים, שתי המדינות מקיימות את "הועידה המרוקאית–יפנית" בה דנים על אינטרסים ושיתופי פעולה ששתי המדינות יוכלו לבצע בעתיד.
בחודש יוני 2013, ד"ר סעד דיין אל עות'מאני, שר החוץ המרוקאי, נסע ליוקוהמה כדי להשתתף בכנס הבינלאומי של יפן בנושא פיתוח אפריקה, שנערך מ-1 ביוני עד 3 ביוני. בימים הנותרים לביקור ביפן נפגש השר עם מספר שרים יפניים, בהם פומו קשידה, שר החוץ של יפן. בחודש מרץ 2014, כחלק מהועידה המרוקאית-יפנית, שר החוץ של יפן, נובו קישי, ביקר במרוקו ונפגש עם שר החוץ ושיתופי הפעולה המרוקאי.
יפן מיוצגת במרוקו בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית ברבאט, בירת המדינה.[261] יפן מיוצגת במרוקו גם בדרג הקונסולרי באמצעות קונסוליה בקזבלנקה. מרוקו מיוצגת ביפן בדרג השגרירות באמצעות שגרירות רשמית בטוקיו, בירת המדינה.[262] מרוקו מיוצגת ביפן גם בדרג הקונסולרי באמצעות ארבע קונסוליות רשמיות בערים מאבאשי, גיפו, אוסאקה ונגאסאקי.
| מדינה | תאריך התחלת היחסים | פרטים |
|---|---|---|
 אוגנדה |
1962 |
|
 אנגולה |
ספטמבר 1976 |
|
 אסוואטיני |
מאי 1971 |
|
 אריתריאה |
מאי 1993 |
|
 בוטסואנה |
ספטמבר 1966 |
|
 בורונדי |
1 ביולי 1962 |
|
 בורקינה פאסו |
1 ביולי 1960 |
|
 בנין |
1 באוגוסט 1960 |
|
 גאנה |
6 במרץ 1957 |
|
 גבון |
17 באוגוסט 1960 |
|
 ג'יבוטי |
27 ביוני 1977 |
|
 גינאה |
15 בנובמבר 1958 |
|
 גינאה ביסאו |
1 באוגוסט 1974 |
|
 גינאה המשוונית |
12 בנובמבר 1968 |
|
 גמביה |
| |
 דרום סודאן |
11 ביוני 2011 | 
|
 זימבבואה |
18 באפריל 1980 |
|
 זמביה |
אוקטובר 1964 |
|
 חוף השנהב |
7 באוגוסט 1960 |
|
 טוגו |
27 באפריל 1960 |
|
 טנזניה |
| |
 כף ורדה |
11 ביולי 1975 |
|
 ליבריה |
ספטמבר 1961 |
|
 לסוטו |
| |
 מאוריטניה |
1960 |
|
 מאוריציוס |
12 במרץ 1968 |
|
 מאלי |
1960 |
|
 מדגסקר |
5 ביולי 1960 | 
|
 מוזמביק |
ינואר 1977 |
|
 מלאווי |
יולי 1964 |
|
 הרפובליקה המרכז-אפריקאית |
1960 |
|
 ניגריה |
1 באוקטובר 1960 | 
|
 ניז'ר |
1960 |
|
 נמיביה |
21 במרץ 1990 | 
|
 סאו טומה ופרינסיפה |
22 ביולי 1975 |
|
 סודאן |
6 בינואר 1959 |
|
 סומליה |
יולי 1960 |
|
 סיירה לאון |
27 באפריל 1961 |
|
 סיישל |
1976 | 
|
 סנגל |
4 באוקטובר 1960 |
|
 צ'אד |
1960 |
|
 קומורו |
14 בנובמבר 1977 |
|
 הרפובליקה של קונגו |
18 באוגוסט 1960 |
|
 הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו |
30 ביוני 1960 |
|
 קמרון |
1960 |
|
 קניה |
1963 | 
|
 רואנדה |
1 ביולי 1962 |
|
אמריקה נחשבת למקור כלכלי גדול וחשוב ליפן. יפן שירתה את אמריקה בתחום החקלאות באמצעות פיתוח של החקלאות התעשייתית וגידול של צמחים אסייתים.[362] בעשור האחרון חלה עלייה ביחסים הכלכליים בין היבשת לבין יפן בעקבות צמיחתן הכלכלית של מדינות אמריקה הדרומית.[363]
טרם מלחמת העולם השנייה, בעוד שחלק מאיי האוקיינוס השקט היו תחת מנדט יפני, צבא יפן החל לבנות מספר שדות תעופה, ביצורים, מערות ותעלות מילוט באיים. אותם מבנים שימשו את הצי הקיסרי היפני להילחם בבעלות הברית בחזית הדרומית של האוקיינוס השקט.
בשנות התשיעים של המאה ה-20, המעורבות היפנית וקשרי המסחר בין יפן לאיים באוקיאניה גברו עקב אינטרסים מסחריים ואסטרטגים. בשנת 1989, יפן תרמה 98.5 מיליון דולר לדרום האוקיינוס השקט, ובכך הפכה לתורמת הרביעית בגודלה לדרום האוקיינוס השקט באותה השנה אחרי צרפת, אוטרליה וארצות הברית בהתאמה. תרומתה האדירה של יפן אף עקפה את התרומות השנתיות של ניו זילנד והממלכה המאוחדת. חברות יפניות רבות החלו לפתוח מפעלים בדרום האוקיינוס השקט, ופיתחו את תחום התיירות באזור.
יפן חברה בארגונים הבינלאומיים הבאים:[364]
ליפן יש מספר סכסוכים טריטוריאליים עם שכונותיה אשר נוגעות לתביעת שליטה באיים מסוימים.
יפן תובעת את שליטתה על האיים הקוריליים שנמצאים תחת ריבונות רוסית. יפן טוענת שברית המועצות כבשה מיפן את האיים הללו בשנת 1945, וכתוצאה מפירוק ברית המועצות שאירע בשנת 1992 יש להחזיר את האיים לשליטה יפנית. יפן טוענת לריבונותה על סלעי ליאנקור שנמצאים תחת השלטון של קוריאה הדרומית. יפן שולטת על איי סנקאקו, אך טאיוואן וסין טוענות לריבונותיהם על האיים הללו. הטענה היפנית אומרת כי שליטת האיים עברה מארצות הברית ליפן כבר בשנת 1971. מאידך, סין טוענת כי היא גילתה את האיים האלו כבר בראשית המאה ה-14, טענה בה יפן אינה מכירה. עוד שטח שנוי מחלוקת בין סין ליפן היא שונית האלמוגים, "אוקינוטורישימה".
ערך מורחב – נציגויות דיפלומטיות ביפןביפן פועלות 153 שגרירות ועשרות קונסוליות זרות. רוב המדינות שאינן מיוצגות ביפן בדרג השגרירות האמינו את שגרירותן בבייג'ינג, הרפובליקה העממית של סין הסמוכה, על יפן.
ערך מורחב – נציגויות דיפלומטיות של יפן בעולם| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
| פורטל יפן | ||
יפן, יחסי-חוץ, דף שער בספרייה הלאומית
על רקע השפל ביחסים בין שתי המדינות: יפן ודרום קוריאה מציינות יובל לכינון היחסים, באתר הארץ, 21 ביוני 2015Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
