Loading AI tools
הלכות ומנהגים העוסקים בסעודה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ביהדות ישנם הלכות ומנהגים העוסקים בסעודה, שהיא ארוחה שאוכל בה לחם העשוי מחמשת מיני דגן בכמות של לפחות כזית.
.jpg)
ישנם זמנים או אירועים מסוימים שבהם ישנו חיוב מדאורייתא או מדרבנן לאכול סעודה שיש בה לחם (סעודת מצווה). לעיתים יש שמחשיבים גם ארוחה שאוכל בה עוגה מחמשת מיני דגן, כסעודה.[1]
ערך מורחב – קידושישנה מצווה מהתורה לערוך קידוש בליל שבת וחג, היא מצוות קידוש השבת בדברים. הקידוש נערך קודם הסעודה, להראות שהסעודה נעשית לכבוד השבת, בדרך כלל על ידי בעל הבית או הבכיר מבין הנוכחים. הקידוש הנעשה ביום השבת והחג הוא תקנה דרבנן. קידוש הוא אִזכור קדושת היום (שבת או חג) בטקס קצר. הקידוש נעשה על ידי ברכה מיוחדת הנאמרת על כוס המכילה רביעית יין (או מיץ ענבים), במקום שאין יין ניתן לאומרה גם על פת. את קידוש היום ניתן לומר גם על חמר מדינה.
ערך מורחב – נטילת ידיים
סמוך למועד חורבן בית שני הרחיבו חכמים את המצווה ליטול ידיים לפני נגיעה בקורבן או בתרומה, וקבעו שאסור לאכול לחם ללא נטילת ידיים. חכמים כמו רבי עקיבא הקפידו מאוד על נטילת ידיים (עד כדי מסירות הנפש) וחכמים כמו אליעזר בן חנוך, ש"פקפק בטהרת ידיים", אף נענשו בעונש חמור ביותר, ונודו.[2] גם כיום, אף על פי שלא ממלאים את כל דיני טומאה וטהרה, לפי ההלכה יש ליטול ידיים לפני אכילה (מים ראשונים).[3]
נטילת הידיים מתבצעת באמצעות נטלה, כלי שממנו שופכים את המים על כל כף היד ולרוב הדעות על כל יד בנפרד. הסדר המדויק שבו מתבצעת הנטילה נתון כיום במחלוקת, והוא שונה מסיטואציה לסיטואציה. מספר הפעמים נע בין שטיפה אחת לכל יד לבין שלוש שטיפות. לאחר הנטילה, בעוד היד רטובה, כל נגיעה של יד אחרת שאינה נטהרה (ידו השנייה של האדם או יד אדם זר) מחזירה את היד לטומאתה ויהיה על הנוטל לנגב את ידו ולחזור על הפעולה בשנית. אך לאחר ייבושן, אין הידיים מקבלות טומאה מידיים אחרות.
נוסח הברכה שמברכים על נטילת הידיים הוא: ”בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדַיִם”. המנהג הרווח לברך את הברכה אחרי נטילת הידיים עצמה, מכיוון שאז הידיים נקיות, דבר המהווה חריגה ביחס לכל שאר המצוות עליהן מברכים קודם לעשייתן. על מנת בכל זאת לברך לפני ביצוע המצווה, נהוג לברך לפני ניגוב הידיים, ולראות בניגוב חלק מהפעולה עליה מברכים.
נחלקו הפוסקים האם מותר לדבר בין סיום נטילת הידיים ועד לאכילת הלחם (או החלה בסעודת השבת). לדעת הרמב"ם כל זמן שאינו מסיח דעתו מכך שהוא עומד לאכול, מותר לדבר על כל נושא שבעולם ולדעת הרא"ש אין לדבר (מחשש להפסק) אלא לצורך הסעודה, למשל, לבקש מלח או סכין לצורך בציעת הפת. מחלוקת זו נעוצה בפרשנות שונה לדברי התלמוד "תכף לנטילה ברכה"[4] שלדעת הרמב"ם מדובר על נטילת מים אחרונים דווקא, ולכן בנטילת מים ראשונים אפשר להפסיק, ולדעת הרא"ש מדובר גם על מים ראשונים. למעשה, רוב הפוסקים הורו שלא לדבר בזמן זה,[5] אך, מנהג רבים מיהודי תימן לדבר כדעת הרמב"ם.[6]
ערך מורחב – ברכות הנהניןחכמים הראשונים תקנו שחובה על האדם להודות לה' על המזון לפני האכילה. בהקשר לברכות אלו מפורסמת אמרתם "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל".[7]
את הברכות שלפני הסעודה מברכים סמוך ככל האפשר לאכילה, כמו כן חל איסור להפסיק בין הברכה לאכילה. לפני סעודה שאוכל בה לחם העשוי מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, שיפון, כוסמת ושיבולת-שועל) מברך "המוציא לחם מן הארץ". הברכה שאדם מברך על הלחם פוטרת את כל הדברים שרגילים לאכול בתוך סעודה ואינו מברך עליהם. לכן אם אכל לחם ולאחר מכן בשר או דגים אינו מברך על הבשר והדגים כי הם נחשבים חלק ממהלך הסעודה. אך אם אכל מאכלים שלא נחשבים חלק ממאכל הסעודה, לדוגמה ענבים שבאים רק כקינוח, ברכת "המוציא" לא פוטרת את אותם מאכלים וצריך לברך עליהם.
בסעודה שאין בה לחם אך אוכל מינים אחרים מברך על כל אחד את ברכתו הראויה, על מאכל העשוי מחמשת מיני דגן מברך בורא מיני מזונות, על היין מברך בורא פרי הגפן, על פירות האילן מברך בורא פרי העץ, על פירות וירקות הגדלים באדמה מברך בורא פרי האדמה ועל דברים שאין גידולם מן הארץ מברך שהכל נהיה בדברו. כאשר מונחים לפניו מינים שונים בעלי ברכות שונות יש להקדים את הברכה של המין החשוב יותר לפי סדר הקדימה מזונות גפן עץ אדמה שהכל - בראשי תיבות מג"ע א"ש.
ערך מורחב – כשרותההלכה כוללת מערכת ענפה של כללים הקובעים מהו מזון כשר, כלומר כזה המותר באכילה. על המרכיב הבסיסי של הסעודה, הלחם, חל איסור פת עכו"ם - לחם שנאפה על ידי שאינו יהודי, או שהאש שעליה נאפה נדלקה על ידי שאינו יהודי, אינו כשר. בחג הפסח ישנה הקפדה נוספת, על אכילת מזון כשר לפסח.
כשרות המזון מן החי מבוססת על רשימת בעלי החיים המותרים והאסורים באכילה, המופיעה בתורה (ספר ויקרא, פרק י"א, וספר דברים, פרק י"ד). מזון המופק מן החי דינו כבעל החיים ממנו הופק. כך ביצים וחלב מותרים רק אם מקורם מבעל חיים טהור. יוצא מכלל זה דבש המותר באכילה אף על פי שדבורים אסורות באכילה. הנימוק להיתר אכילת דבש הוא שהדבש לא מכיל חלק אינטגרלי מהדבורה אלא רק עובר בגופה תהליך עיבוד. כל הבהמות, החיות והעופות, המותרים באכילה, אסורים באכילה ללא שחיטה והכשרה על פי כללי ההלכה. דגים מותרים באכילה בכל צורה מיד לאחר מותם, אולם גם הם אסורים באכילה בעודם חיים.
הפרדה בין מאכלי בשר ומאכלי חלב כוללת אכילה, בישול והנאה. שלושה איסורים אלו נלמדים משלוש הפעמים שבהן מופיע בתורה האיסור "לא תבשל גדי בחלב אמו" (פעמיים בספר שמות ופעם בספר דברים). חז"ל הרחיבו איסור זה על אכילת כל בשר חיה ובהמה בחלב, ומאוחר יותר גם על עוף.
במזון מן הצומח ישנם כמה כללים הלכתיים, חלקם אינם נוהגים אלא בגידולים שצמחו בארץ ישראל ומכונים "מצוות התלויות בארץ", וחלקם נוהג בצומח בכל מקום בעולם. כללים אלה כוללים: טבל, תרומות ומעשרות, הפרשת חלה, ערלה, נטע רבעי ושמיטה. יש המקפידים על איסור לינת לילה של בצל קלוף ושום קלוף, שמקורו בתלמוד הבבלי.
הלכות הרחקה מגויים הן הלכות שאוסרות דברים שונים הנוגעים לקשרים בין יהודים לגויים, ובהן איסורי האכילה הבאים:
איסור על אכילת בשר ושתיית יין מופיע במשנה רק לגבי הסעודה המפסקת בערב תשעה באב, אולם ברוב עדות ישראל הרחיבו איסור זה גם על ימים הקודמים לתשעה באב. ביהדות אשכנז ועדות נוספות נהגו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בכל תשעת הימים פרט לסעודות שבת וסעודות מצווה אחרות (כגון ברית מילה). רוב הספרדים נוהגים באיסור זה החל מב' באב (לאחר ראש חודש אב עצמו), וחלקם רק בשבוע בו חל תשעה באב.
במסכת תענית נאמר שלמען שמירת הבריאות אסור להשׂיח, כלומר לדבר, בשעת הסעודה: ”אין מסיחין בסעודה, שמא יקדים קנה לושט ויבא לידי סכנה”.[8] שולחן ערוך מוסיף על הנחיה זו: ”ואפילו מי שנתעטש בסעודה, אסור לומר לו אסותא” (=לבריאות).[9]
עם זאת, מצווה לומר על השולחן דברי תורה[10] בשעה שהיושבים אינם אוכלים. במסכת אבות נאמר בעניין זה:
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כח) "כִּי כָל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם".
אֲבָל שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מא) "וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'".[11]
ערך מורחב – מים אחרוניםמים אחרונים, זהו כינוי להלכה של נטילת ידיים בסוף הסעודה לפני שמברכים ברכת המזון. חיוב זה תוקן על ידי חכמי המשנה משתי סיבות, ניקיון הידיים לכבוד ברכת המזון. וכן מטעמי בריאות, לנקות את הידיים ממלח סדומית שיכול לסמא את העיניים אם יגע בהן.
הראשונים נחלקו האם גם בזמננו יש מקום לנהוג בנטילה זו. זאת מכיוון שאנו אוכלים באמצעות סכו"ם ובסוף הסעודה ידינו נותרות נקיות, וגם מלח סדומית אינה מצויה בינינו. אך יש שסברו שגם כעת יש לחשוש כיון שיש והידיים מתלכלכות בשעת האכילה, וכן יש מלחים אחרים בעלי תכונות דומות למלח סדומית. בשולחן ערוך פסק[12] ש:”מים אחרונים חובה”, אך בהמשך[13] הוסיף: ”יש שאין נוהגים ליטול מים אחרונים...”. לפי הקבלה יש טעמים נוספים ליטול ידיים השייכים גם בזמננו.
לפני שנוטלים מים אחרונים, נוהגים לומר פרק בספר תהילים (בימות החול "על נהרות בבל" ובשבתות וימים טובים מזמור "שיר למעלות בשוב ה'") ויש שנוהגים לומר את ההלכה הנזכרת בשולחן ערוך: ”מים אחרונים חובה” (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קפ"א, סעיף א'), וזאת כדי לומר דברי תורה בסעודה.
ערך מורחב – זימוןחובת הזימון לפני ברכת המזון חלה בסעודה שבה סעדו ביחד לפחות שלושה גברים שהם בני מצווה. הזימון הוא קריאה של מברך אחד לחבריו לברך עמו בצוותא "נברך (את) שאכלנו משלו", ותשובתם "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו". כאשר הסועדים הם עשרה או יותר, חובה להזכיר את שם ה' בברכת הזימון. אזי הפניה היא "נברך אלוהינו שאכלנו משלו", והתשובה בהתאם "ברוך אלוהינו" וכו'.
ערך מורחב – ברכת המזוןברכת המזון היא ברכה אחרונה הנאמרת על פי ההלכה בסיום כל סעודה בה נאכל לחם. חיוב הברכה הוא מהתורה וחכמים תקנו שלא לברכה במקום שאכל בסעודה פחות מכזית לחם. המצווה לברך נלמדת מהפסוק ”וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ” (ספר דברים, פרק ח', פסוק י'). מהתורה חייב אדם לברך ברכת המזון כאשר אכל ושבע, שנאמר[14]: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ". וחכמים הוסיפו ותקנו, שגם אדם שאכל כ'זית', כיוון שנהנה, יברך את כל ברכת המזון.
ביסוד ברכת המזון עומדת חובת האדם להודות לבוראו על המזון שממנו הוא מתקיים, ולהכיר בכך שהמזון, הגוף והאדמה ניתנים מידי הבורא ומצויים תחת השגחתו.
ברכת המזון מורכבת מארבעה חלקים שנקבעו במהלך הדורות. בתורה לא נקבע נוסח מדויק לברכה, אלא הוזכר באופן כללי שתוכן הברכה יהיה הודיה לה' על האוכל ועל נתינת ארץ ישראל לעם ישראל.[15] המקור החשוב ביותר למקורן של הברכות מצוי בתלמוד הבבלי במסכת ברכות[16]:
אמר רב נחמן:
משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן;
יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ;
דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים: דוד תקן "על ישראל עמך ועל ירושלים עירך" ושלמה תקן "על הבית הגדול והקדוש".
הטוב והמיטיב ביבנה תקנוה, כנגד הרוגי ביתר. דאמר רב מתנא: אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה, תקנו ביבנה הטוב והמיטיב.
בשבת וברבים מהחגים יש סעודות שלהן מצוות ומנהגים ייחודיים:
קיימות סעודות מיוחדות נוספות:
שולחן ערוך הלכות סעודה, באתר ויקיטקסטSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
