Loading AI tools
סופר ישראלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
משה שמיר (י"ב באלול ה'תרפ"א, 15 בספטמבר 1921 – ג' באלול ה'תשס"ד, 21 באוגוסט 2004) היה סופר, סופר ילדים, מחזאי, פובליציסט, מבקר ספרות, מרצה לדרמה, עורך מדורי ספרות בעיתונות הארצית, עורך כתבי עת ואיש ציבור ישראלי, נחשב לאחד מחשובי הסופרים הישראליים של העת החדשה. חתן פרס ישראל לספרות עברית לשנת תשמ"ח (1988). חבר הכנסת התשיעית (במסגרת סיעת לעם של הליכוד) וממקימי מפלגת התחיה-בנא"י.
 | |||||
| צילום דיוקן מ-1991 מאת הצלמת ורד פאר | |||||
| לידה |
15 בספטמבר 1921 צפת, פלשתינה (א"י)  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
21 באוגוסט 2004 (בגיל 82) ראשון לציון, ישראל | ||||
| מדינה |
ישראל | ||||
| השכלה |
הגימנסיה העברית "הרצליה" | ||||
| מפלגה |
הליכוד | ||||
| סיעה | הליכוד, סיעת יחיד, בנא"י, התחיה | ||||
| |||||
| פרסים והוקרה | |||||
| |||||
  | |||||
משה שמיר נולד בצפת לאלה ואריה שמיר, בני קבוצת פועלים שהתיישבה בראש פינה. אמו, אלה, בתם של נחמה לבית שרמן (לאחר מכן נישאה ליוסף ורבין) ואפרים אהרנסון,[1] עלתה לארץ ישראל בעלייה השנייה. ב-1924 עברה המשפחה לתל אביב שם גדל שמיר, למד בבית-הספר תל נורדאו ולאחר מכן בגימנסיה הרצליה. בתקופה זו החל שמיר הצעיר לכתוב סיפורים ומאמרים. ב-1934 הצטרף אל השומר הצעיר וחמש שנים מאוחר יותר נכנס להנהגה הראשית של התנועה. ערך את ביטאון התנועה "על החומה" עד 1941, ונהג לפרסם בו סיפורים ומאמרים רבים פרי עטו.
בין השנים 1941–1947 היה חבר בקיבוץ משמר העמק. במסגרת שירותו בפלמ"ח שהה גם בקיבוצים שפיים וגבעת ברנר. בשנים אלו החלה יצירתו הספרותית של שמיר להתפרסם ב"משמר" ובמקומות נוספים. יצירות נוספות פורסמו בחוברות "ילקוט הרעים", ששמיר גם היה שותף לעריכתן והוצאתן.
בשנים 1972–1973 שימש עורך כתב העת "מאזנים".
ערך את ביטאון צה"ל "במחנה" עד סוף 1949. אחיו אליהו "אליק" שמיר נפל במארב כנופיית ערבים לשבעת נוטרים על יד יאזור במלחמת העצמאות. סיום תפקידו של שמיר בעיתון זה לווה בטונים צורמים – בן-גוריון דרש את פיטוריו בשל דיווח על מחאה נגד פירוק הפלמ"ח. לאחר מכן ערך את "בשער", ביטאון צעירי מפ"ם. בשנות ה-50 של המאה ה-20 שימש חבר מערכת "מעריב" ועורך המדור הספרותי של העיתון.
את ראשית הקרע בין שמיר לשמאל הציוני ניתן לזהות במאמר "לוחות שבורים" שפורסם ב-1957 ב"על המשמר"[2] ובו הועלתה ביקורת נגד מפ"ם. לאחר מלחמת ששת הימים היה ממקימי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שכללה אנשי תנועת העבודה ורוויזיוניסטים. ראשית התנועה ממאמרים שפרסמו נתן אלתרמן "מול מציאות שאין לה אח",[3] ושמיר "אין דרך בחזרה"[4] כבר בחודש יוני 1967.[5]
התנועה הצטרפה לליכוד עם הקמתו לקראת הבחירות לכנסת השמינית ב-1973. לאחר מכן היה לאחד מראשי סיעת "לעם" בליכוד, ומטעמה נבחר לראשונה לכנסת התשיעית ב-1977. בכנסת התנגד להסכמי קמפ דייוויד (1978) ועל רקע זה פרש מהליכוד בסוף 1979 ונמנה עם מקימי תנועת "התחיה". בשנת 1981 פרש מהכנסת והקדיש עצמו לכתיבה. בשנותיו האחרונות כתב טור שבועי בעיתון "מקור ראשון".
נפטר ב-21 באוגוסט 2004 בראשון לציון. הוא נקבר בבית העלמין קריית שאול בתל אביב. על שמו נקראו רחובות במספר יישובים בישראל ובהם: תל אביב, ירושלים, פתח תקווה ועוד.
בשנת 1946 נישא לצביה פרומקין מקיבוץ גבעת-ברנר. צביה הייתה בתו של השל פרומקין.[6] לזוג שלושה ילדים - ענולה, יעל[7] ואלי הקרוי על שמו של אליק.
שמיר היה מן היוצרים הפוריים ביותר של התרבות העברית. הוא עסק בעיקר בסיפורת לסוגיה – רומנים וסיפורים קצרים. מפרי עטו יצאו במהלך השנים כ-50 ספרים. תחום נוסף שבו יצר שמיר הוא השירה, אם כי בסופו של דבר זכור שמיר בעיקר כסופר ולא כמשורר. מבחינה היסטורית וסגנונית הוא שייך לקבוצת הסופרים של דור תש"ח או "דור בארץ": אנשי החבורה המייסדת של הסיפורת הישראלית. מראשית דרכם התאפיינו בנוסח הבעה ריאליסטי תוך שילוב סיפורי החיים הפרטיים של גיבוריהם בעלילה הקולקטיבית של תקומת ישראל בארצו.
הסיפור הראשון של שמיר שהופיע בדפוס בשנת 1940 עסק באברהם ובעקידת יצחק. הסיפור פורסם בעיתון השומר הצעיר, "על החומה".
הרומן הראשון שכתב היה "הוא הלך בשדות", אשר גיבורו הוא אורי, פלמ"חניק צעיר ואהבתו למיקה העולה החדשה. הספר הודפס ב-1947 על ידי הוצאת פועלים, נגנז ופורסם רק באביב שנה לאחר מכן. לפני שהספר יצא לאור הוא הומחז והוצג על ידי התיאטרון הקאמרי עם קום המדינה. הספר גם זכה בפרס אוסישקין ב-1948 והוסרט ב-1967, בבימויו של יוסף מילוא, שגם ביים אותו לראשונה כמחזה. הספר נלמד כחלק מתוכנית הלימודים לבגרות בספרות, ודמות הגיבור בספר תרמה לעיצוב מיתוס הצבר יפה הבלורית והתואר.
קובץ סיפוריו הראשון נקרא "נשים מחכות בחוץ" ויצא ב-1952. הקובץ כלל רק סיפורים שעברו את הצנזורה של ספרית פועלים ועל כן גם קיבוץ הסיפורים נעשה רק ב-1952.
ספר מפורסם אחר של שמיר הוא במו ידיו - פרקי אליק שיצא ב-1951, ומספר על חייו של אחיו אליק שנפל במארב כנופיות ערביות ליד יאזור במלחמת העצמאות. הספר, שהפך למייצג של מלחמת העצמאות, תורגם לאנגלית, עובד לתסכיתי רדיו ואף זכה לעיבוד טלוויזיוני. הוא אחד מרבי-המכר הישראליים הגדולים של כל הזמנים, עד היום נמכרו יותר ממאה וחמישים אלף עותקים, והוא אף הפך לחלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר. שמיר כתב ספרים נוספים על בני משפחתו - 'במו ליבו', על אביו, ו'לא רחוקים מן העץ', על תולדות משפחת אימו.
אחד הספרים המתורגמים ביותר של שמיר הוא מלך בשר ודם מ-1954. הספר הוא רומן היסטורי העוסק במלך אלכסנדר ינאי. הספר התקבל באהדה אצל קהל הקוראים, אולם ספג ביקורת מההיסטוריון פרופ' יוסף קלוזנר, שאמר: "יש ולפעמים סופר אינו היסטוריון, אבל עד כדי כך?".[8] לעומתו, פרופ' ברוך קורצווייל שיבח את הספר.[9]
שמיר כתב גם שני ספרים אוטוביוגרפיים באופיים – 'תחת השמש' מ-1950, ו'כי עירום אתה' מ-1959. בעיניו היה זה פאר יצירתו, אך מבקרים מעטים מסכימים עמו בעניין זה. ב-1960 היה לאחד מהמועמדים הסופיים לקבלת פרס אנדרסן על ספרו "כולם ביחד".[10]
בשנת 1991 פרסם שמיר את ספרו "עד הסוף", החוליה השלישית והמסיימת בטרילוגיה "רחוק מפנינים" - יצירה רחבת יריעה המשרטטת את דיוקן דמותה של לאה ברמן, דמות אידיאליסטית הרואית, שפרשת חייה הייתה אחוזה בתהליכים ובאירועים העיקריים שעיצבו את פני המהפכה הציונית מראשיתה ועד לאחר הקמת מדינת ישראל.[11]
בשנת 2011 התברר כי שמיר כתב גם את היצירה "שקט, השמינית נבחנת". (סיפור מחיי הנוער) בשם בדוי, צבי בראלי, שראה אור ב"הוצאת עין".[12]
סקר שנערך בשנות החמישים על ידי מכון הנרייטה סאלד מצא ששני שלישים מהנשאלים העדיפו את שמיר על כל סופר ישראלי אחר. על אף נתון זה ספגה יצירתו של שמיר, כמו גם הוא עצמו, ביקורת רבה. שמיר, כאמור, עסק יחד עם כתיבתו הספרותית בפובליציסטיקה ובפוליטיקה, ויצירותיו נתפסו לא אחת המשך לעמדותיו ופעילותו הפוליטית. על רקע זה היה שמיר שנוי במחלוקת, בקרב המחנה ממנו צמח, בעשורים האחרונים לחייו.
סיפוריו של שמיר היו ריאליסטיים באופיים, וככאלו הציגו את המציאות שבה חי שמיר – הקיבוץ והשמאל הציוני. כדרכו של הריאליזם לא הציגו סיפוריו רק את הצד ה"נקי" וה"יפה" של החברה הקיבוצית אלא גם את הבעייתיות, את השונה והמכוער. הסביבה האידאולוגית של שמיר שמצאה את עצמה מתוארת בסיפוריו, לא אהבה את שראתה. סביבתו של שמיר דגלה בעקרונות הספרותיים של ריאליזם סוציאליסטי ובראשה הקביעה שעל הספרות לבצע "חינוך" לסוציאליזם.
הביקורת על שמיר נבעה בשל העיסוק בנושאים שבשולי החברה כגון זנות, תאוה, רצח וכדומה. המבקרים דרשו ממנו לעסוק בנושאים מרכזיים יותר. כמו כן נמתחה ביקורת כנגד הגישה האידאולוגית המוצגת בסיפורים אלו הרואה את האדם כרע מנעוריו ולא תולה את הרוע (בניגוד לעקרונות המרקסיסטיים) במציאות החברתית. שיא הפולמוס הגיע בדו־שיח ציבורי מעל דפי העיתונות בין המבקר עזריאל אוכמני לבין שמיר, כאשר שמיר דרש את "חופש היצירה" שלו. שמיר הביע בהמשך תמיכה בעקרונות הריאליזם הסוציאליסטי, אך לא ראה סתירה בינם ובין פנייה אל הצד הכעור של הקיום האנושי. הוא לא היה מעוניין ליצור ספרות "נקיה" אלא ספרות חושפנית שבבסיסה הרצון לתיקון החברה.
בראיון שנערך עם שמיר בשנות ה-70[13] הוא טען כי בכל ערב שבת, לאחר שסיפוריו התפרסמו ב"משמר" של יום שישי, היו נערכים בקיבוץ דיונים על יצירתו, כאשר הוא בדרך כלל מצא עצמו עומד על ספסל הנאשמים. שמיר גם זיהה את הסיבה לכך - "הסיפורים היו ריאליסטיים, הראו שיש גם מריבות בקיבוץ וכדומה, ולקיבוץ היה קשה לעכל זאת". פולמוס מפורסם במיוחד ניהל שמיר עם מאיר יערי, מנהיג השומר הצעיר, בעקבות הסיפור "הקילומטר השנים-עשר". יערי טען כי בסיפור ישנן "סטיות" אידאולוגיות מהשקפת התנועה. עניין זה הוביל ככל הנראה לעזיבתו של שמיר את הקיבוץ ב-1947. היחסים העכורים לא נסתיימו בכך ושמיר טען כי עזיבת הקיבוץ הובילה לעיכוב מכוון של הוצאת הרומן שלו, "הוא הלך בשדות". גם כשהספר יצא לאור וזכה להצלחה קופתית חסרת תקדים נמשכה הביקורת.
משה שמיר, באתר הכנסת
איריס שני, "ארגזים של מיץ", עיון במחזה גנוז, באתר הארץ, 21 ביולי 2017 משה שמיר עם יצחק שדה, "ארגזים של מיץ", קטעי הפתיחה והסיום של המחזה, באתר הארץ, 21 ביולי 2017 אילן ברקוביץ', הצצה לארכיונו של שמיר במרכז קיפ לחקר הספרות העברית, באתר הארץ, 6 בספטמבר 2017במלאת מאה שנה להולדתו
חגית הלפרין, איך לשתות שמפניה בלי להיחנק, באתר הארץ, 5 בספטמבר 2021 איריס שני, מה שספגתי ב"השומר הצעיר" זה שלמות הארץ, באתר הארץ, 26 בספטמבר 2021Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
