Loading AI tools
נשיא ארצות הברית לשעבר מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ריצ'רד מילהאוס ניקסון (באנגלית: Richard Milhous Nixon; 9 בינואר 1913 – 22 באפריל 1994) היה נשיאהּ ה-37 של ארצות הברית, בין השנים 1969–1974. התפטר מתפקידו עקב פרשת ווטרגייט, והיה לנשיא האמריקאי היחיד שעשה כך. קודם לכן כיהן בתפקיד סגן הנשיא, בין השנים 1953–1961, ולפני כן כיהן כחבר בבית הנבחרים של ארצות הברית וכסנאטור מטעם מדינת קליפורניה.
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: תרגמת, עודף פרטים, חוסר דיוק, אי-בדיקת מקורות. | |
 | |||||||
| ריצ'רד ניקסון בתקופת נשיאותו | |||||||
| לידה |
9 בינואר 1913 יורבה לינדה, קליפורניה, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
22 באפריל 1994 (בגיל 81) ניו יורק, ארצות הברית | ||||||
| שם מלא | ריצ'רד מילהאוס ניקסון | ||||||
| שם לידה |
Richard Milhous Nixon  | ||||||
| מדינה |
ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון, יורבה לינדה | ||||||
| השכלה | מכללת וויטייר, אוניברסיטת דיוק | ||||||
| עיסוק | עורך דין, פוליטיקאי | ||||||
| מפלגה |
 המפלגה הרפובליקנית | ||||||
| דת | קווייקרים | ||||||
| בת זוג | פט ניקסון (1993-1940) | ||||||
|
www | |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| פרסים והוקרה | |||||||
| |||||||
| חתימה |
 | ||||||
  | |||||||
ניקסון היה הנשיא שסיים את מלחמת וייטנאם ב-1973 וגם את גיוס החובה לצבא ארצות הברית. ביקורו ברפובליקה העממית של סין ב-1972 הוביל, בסופו של דבר, לכינון יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות אחרי עשרות שנות נתק ואיבה.
בתקופת כהונתו השנייה הורה על משלוח רכבת אווירית של ציוד צבאי ותחמושת לשם סיוע לישראל במלחמת יום הכיפורים והוציא את מצרים מחוג ההשפעה הסובייטי.
ריצ'רד מילהאוס ניקסון נולד ב-9 בינואר 1913, להאנה ניקסון (אנ') ופרנסיס אנתוני ניקסון (אנ'). הוא נולד ביורבה לינדה שבמחוז אורנג', קליפורניה, בבית מגורים שבנה אביו[1]. אמו הייתה קווייקרית, ואביו המיר את דתו ממתודיזם לאמונת הקווייקרים. ניקסון היה צאצא של תומאס קורנל, מראשוני המתיישבים האנגליים באמריקה, אשר היה גם מאבות אבותיו של עזרא קורנל (אנ'), ממייסדי אוניברסיטת קורנל, וכן של ג'ימי קרטר וביל גייטס[2]. ניקסון חונך על ברכי הדת האוונגליסטית הקווייקרית, ואמו קיוותה כי יהפוך למיסיונר. חינוכו היה דתי והדגיש את ההתנזרות משתייה חריפה, ריקודים ולשון לא נקייה. אביו היה חילוני יותר, והתרכז בעסקיו. לניקסון היו ארבעה אחים: הרולד (1909–1933), דונלד (1914–1987), ארתור (1918–1925) ואדוארד (נולד ב-1930)[3].
בבעלות משפחתו של ניקסון הייתה חווה חקלאית, ששימשה מקור הכנסה נוסף. אולם, בעקבות קשיים כלכליים שחלו ב-1922, פשטה החווה את הרגל, והמשפחה עברה לעיר וויטייר (אנ') שבקליפורניה. באזור עם קווייקרים רבים, פתח אביו של ניקסון חנות מכולת ותחנת דלק. אחיו הצעיר של ריצ'רד, ארתור, חלה ונפטר בשנת 1925, בגיל שבע בלבד.
ריצ'רד הצעיר למד בבית הספר היסודי "איסט וויטייר". הוריו האמינו, כי הלימודים בתיכון וויטייר גרמו לאחיו הבכור של ריצ'רד לחיות אורח חיים מופקר, לפני שחלה במחלת השחפת (ממנה נפטר ב-1933); על כן שלחו את ריצ'רד לבית הספר התיכון של העיר פולרטון. מאוחר יותר, חי עם דודתו בפולרטון במהלך השבוע. ניקסון השתתף בקבוצת הדיבייט של בית הספר.
הוריו של ניקסון התירו לו לעבור לבית הספר התיכון בוויטייר בכיתה י"א. אחיו הרולד אובחן כחולה בשחפת שנה קודם לכן.
לניקסון הוצעה מלגת לימודים באוניברסיטת הרווארד, אולם מחלתו המתמשכת של הרולד, כמו גם הצורך של אמם לטפל בו, סיכלו הצעה זו. במקום זאת, נשאר ניקסון בעיר הולדתו ולמד ב"מכללת וויטייר", אשר הייתה משויכת לתנועה הקווייקרית, ונעזר בעיזבון של סבו מצד אמו על מנת לממן את הוצאות מחייתו. ב-1933 התארס עם לאולה פלורנס וולץ', בתו של מפקד משטרה בוויטייר, אך השניים נפרדו ב-1935.
לאחר סיום לימודיו בוויטייר בשנת 1934, זכה ניקסון במלגה לבית הספר למשפטים של אוניברסיטת דיוק, בדרהאם שבקרוליינה הצפונית[4]. ניקסון סיים שלישי מתוך 270 בכיתתו ביוני 1937 ונבחר לאגודת הכבוד של הסטודנטים למשפטים.
לאחר סיום לימודיו באוניברסיטת דיוק, קיווה ניקסון תחילה להצטרף ל-FBI. הוא הגיש בקשה להתקבל לארגון אך לא נענה. שנים מאוחר יותר נודע לו כי למעשה התקבל, אך מינויו בוטל עקב קיצוצי תקציב. ב-1937 שב ניקסון לקליפורניה, שם עבר בהצלחה את בחינות לשכת עורכי הדין של קליפורניה. הוא החל לעבוד במשרד עורכי הדין "וינגרט וביולי" (באנגלית: "Wingert and Bewley") בוויטייר, אשר עסק במתן מענה משפטי, בתחום דיני תאגידים, עבור חברות נפט מקומיות, כמו גם בעניינים תאגידיים אחרים והסדרים משפטיים של צוואות. שנים אחר כך יצהיר ניקסון בגאווה כי הוא היה הנשיא האמריקאי היחיד בהיסטוריה של ארצות הברית אשר עבד כעורך דין בפועל. ב-1938 פתח ניקסון סניף של חברת "וינגרט וביולי" בעיר לה האברה שבקליפורניה (אנ'), והיה שותף מלא לניהולה בשנה שלאחריה.
בינואר 1938 השתתף ניקסון בהפקת המחזה "המגדל האפל" (אנ'). במחזה זה השתתפה גם מורה בתיכון בשם תלמה "פט" ראיין. ניקסון תיאר זאת בזיכרונותיו כמקרה של "אהבה ממבט ראשון". שנתיים לאחר מכן ענתה פט להצעת הנישואין של ניקסון. הם נישאו בטקס צנוע ב-21 ביוני 1940 והתיישבו בוויטייר. נולדו להם שתי בנות - טרישה (נולדה ב-1946) וג'ולי (נולדה ב-1948), שנישאה לנכדו של נשיא ארצות הברית, דווייט אייזנהאואר, דווייט אייזנהאואר השני (אנ')[5].
בינואר 1942, זמן קצר לאחר הצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, עברו בני הזוג לוושינגטון די. סי., שם עבד ניקסון במשרד מינהל המחירים. ארבעה חודשים לאחר מכן, ביקש להצטרף לצי ארצות הברית. כקווייקר, יכול היה ניקסון לטעון לפטור מגיוס. ייתכן שהיה נדחה גם מאחר שעבד בשירות הממשלה. למרות נסיבות אלו, שאף ניקסון להצטרף לשירות הצבאי. בקשתו נענתה, והוא מונה לדרגת לוטננט מדרג זוטר ב-15 ביוני 1942[6].
באוקטובר 1942, סיים ניקסון את הכשרתו, ומונה כעוזר למפקד בסיס הטיסה הימי באוטומווה (אנ') שבמדינת איווה, עד מאי 1943. ב-1 באוקטובר 1943, הועלה ניקסון לדרגת לוטננט. ניקסון שאף לשרת בחיל הים. בעקבות בקשה זו, הוצב מחדש וניתן לו הפיקוד על התעבורה האווירית הקרבית בדרום האוקיינוס השקט, שתמך לוגיסטית בפעולות במערכה בדרום מערב האוקיינוס השקט[7]. בעבור שירות זה זכה במדליית עיטור שבח של חיל הים וחיל הנחתים. ב-3 באוקטובר 1945, הועלה ניקסון לדרגת לוטננט קומנדר. ב-10 במרץ 1946, שוחרר ניקסון משירות פעיל. ב-1 ביוני 1953, הועלה לדרגת קומנדר, במסגרת יחידות המילואים של הצי. ב-6 ביוני 1966, פרש משירות המילואים.
לקראת הבחירות של שנת 1946 הקימו הרפובליקנים במחוז הקונגרס ה-12 של קליפורניה ועדה לבחירת מועמד רפובליקני שיתמודד מול ג'רי וורהיס (אנ') הדמוקרט, שכיהן עשר שנים כנציג המחוז בבית הנבחרים. לאחר שהוועדה לא הצליחה לשכנע מועמדים מקומיים בולטים, הציע הרמן פרי (באנגלית: Herman Perry), מנהל סניף בנק אוף אמריקה של וויטייר, את ניקסון, חבר משפחה עמו כיהן בחבר הנאמנים של מכללת וויטייר, טרם המלחמה. פרי כתב לניקסון ששהה בבולטימור והוא נענה לבקשה. ניקסון טס לקליפורניה ונבחר על ידי הוועדה. כתוצאה מכך הוא עזב את שירותו בחיל, חזר לוויטייר וניהל במשך שנה מסע בחירות אינטנסיבי. הוא טען כי תמיכתו של וורהיס בקבוצות הקשורות לקומוניסטים, מצביעה על נטייה רדיקלית. מושל קליפורניה, הרפובליקני ארל וורן, לימים נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, תמך בוורהיס, וראה בשירותו בקונגרס כמועיל לקליפורניה[8]. למרות זאת, ניצח ניקסון בבחירות, וקיבל 65,586 קולות לעומת וורהיס, שזכה ב-49,994 קולות בלבד.
במהלך כהונתו בקונגרס, תמך ניקסון בחוק הפדרלי "טאפט-הארטלי", המפקח על פעילותם וכוחם של איגודים מקצועיים ומגביל שביתות הנחשבות כמסכנות את ביטחון הציבור, שנחקק ב-1947. כמו כן היה חבר בוועדת החינוך והעבודה. הוא היווה אחד מחברי וועדת הרטר, שהגיעה לאירופה במטרה לקדם את יחסי החוץ, כמו גם את העלאת המודעות בצורך בסיוע אמריקאי למדינות אירופה לכשאלו תזדקקנה לכך. תמיכתם של חברי ועדת הרטר, עליה נמנה גם ניקסון, הובילה לאישורה של תוכנית מרשל בקונגרס.
ניקסון הצטרף לועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית. בנאום הבכורה שלו בקונגרס התייחס לעדותו של גרהרד אייזלר, קומוניסט אוסטרי שפעל בארצות הברית, וטען לזלזול מצדו בוועדה. בתחילת פברואר 1947, קיבל מג'ון פרנסיס קרונין את המאמר שכתב "הבעיה של הקומוניזם האמריקני ב-1945"[9] וחשף אותו לחומר של לשכת החקירות הפדרלית בנוגע לאלג'ר היס, איש מחלקת המדינה של ארצות הברית שנטען כי ריגל. ניקסון זכה לתשומת לב לאומית לראשונה באוגוסט 1948, לאחר פרסומה של פרשת הריגול של אלג'ר היס. בעוד רבים הטילו ספק בטענותיו של עורך הטיים מגזין, ויטאקר צ'יימברס, כי היס ריגל לטובת ברית המועצות, האמין ניקסון שההאשמות נכונות ולחץ על הוועדה להמשיך בחקירה. במסגרת תביעת לשון הרע שהוגשה על ידי היס הציג צ'יימברס מסמכים המאששים את טענותיו. אלה כללו העתק של מסמכים ממשלתיים שקיבל לכאורה מהיס בשנות השלושים. ב-1950 הורשע היס בעדות שקר. לימים, כשפורסמו מסמכי וינונה, גברה הנטייה לראות בהיס מרגל.
ניקסון ניסה להעביר את "חוק מונדט-ניקסון" במאי 1948 כדי ליישם "גישה חדשה לבעיה המורכבת של חתרנות קומוניסטית פנימית". בעיקרה, נועדה הצעת החוק לחייב רישום של כל חברי המפלגה הקומוניסטית אצל התובע הכללי של ארצות הברית. ב-19 במאי 1948 עברה הצעת החוק בבית הנבחרים, ברוב קולות של 319 בעד, אל מול 58 נגד. עם זאת, הצעת חוק זו לא עברה בסנאט[10]. הספרייה הנשיאותית על שם ריצ'רד ניקסון מציינת את יוזמת הצעת חוק זו כניצחון הראשון של ניקסון בקונגרס[11]. ב-1948 נבחר ניקסון לכהונה נוספת בבית הנבחרים.
בנובמבר 1949 החל ניקסון בהתמודדות לסנאט של ארצות הברית מטעם קליפורניה. על המושב שעמד להתפנות על ידי שרידן דאוני, הסנאטור הדמוקרטי המכהן, התמודדה חברת בית הנבחרים הלן גאהגן דאגלס הדמוקרטית. ניקסון ודאגלס עסקו במסע הכפשות הדדי שבו מלחמת קוריאה שזה עתה פרצה הייתה נושא מרכזי[דרוש מקור]. ניקסון ניסה למקד את תשומת הלב בדפוס ההצבעות הליברלי של דאגלס. כחלק ממאמץ זה, הופץ "הגיליון הורוד" על ידי מטה הבחירות של ניקסון, שטען כי מאחר שדפוס ההצבעה של דאגלס דומה לזה של חבר הקונגרס מניו יורק, ויטו מרקנטוניו (שלגביו נטען כי תמך בקומוניזם), השקפותיהם הפוליטיות צריכות להיות כמעט זהות[12]. ארל וורן, המושל הרפובליקני מהאגף הפרוגרסיבי סירב לתמוך בניקסון. ניקסון זכה בבחירות בפער של עשרים אחוז[13]. במהלך מסע בחירות זה כונה ניקסון לראשונה "טריקי דיק" בידי מתנגדיו על טקטיקות הקמפיין שלו[14])[15].
בסנאט נקט ניקסון בעמדה בולטת בהתנגדותו לקומוניזם העולמי[16]. הוא שמר על יחסי ידידות עם הסנאטור השנוי במחלוקת של ויסקונסין, ג'וזף מקארתי, אך הקפיד לשמור על מרחק מסוים בינו ובין האשמותיו של מקארתי[17]. ניקסון גם מתח ביקורת על הטיפול של הנשיא הארי טרומן במלחמת קוריאה. הוא תמך במתן מעמד מדינה לאלסקה והוואי, הצביע בעד זכויות האזרח של המיעוטים, ותמך במתן סיוע להודו ויוגוסלביה שהיו מראשי גוש המדינות הבלתי מזדהות המתגבש. הוא הצביע נגד פיקוח מחירים ומגבלות כספיות אחרות והטבות למהגרים בלתי חוקיים[18].
הגנרל דווייט אייזנהאואר היה מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית ב-1952. לא הייתה לו העדפה ברורה לגבי מועמד לסגן הנשיא, ואנשי המפלגה המליצו לו על הסנאטור ניקסון והוא הסכים להצעה. גילו הצעיר של ניקסון (שהיה אז בן 39), עמדתו הברורה נגד הקומוניזם ובסיסו הפוליטי בקליפורניה, אחת המדינות הגדולות בארצות הברית, נראו כולם כסיבות לבחירתו של ניקסון לסגן הנשיא. בין המועמדים שנשקלו יחד עם ניקסון היו הסנאטור מאוהיו רוברט טאפט, מושל ניו ג'רזי אלפרד דריסקול והסנאטור מאילינוי אוורט דירקסן[19][20]. במסע הבחירות הדגיש אייזנהאואר את תוכניותיו למען ארצות הברית, והותיר את הקמפיין השלילי לעמיתו למרוץ[21].
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1952.jpg)
באמצע ספטמבר ניצב הצמד הרפובליקני לנשיאות בפני משבר: עיתון ה"ניו יורק פוסט" חשף, כי ניקסון נהנה מקרן שהקימו תומכיו, וטען שהשתמש בכספים לצרכיו הפרטיים[22]. כלי התקשורת דיווחו כי בבעלותו של ניקסון הייתה קרן פוליטית, שהוחזקה בידי תומכיו, ושהחזירה לו הוצאות פוליטיות. קרן כזו לא הייתה בלתי חוקית, אך היא חשפה את ניקסון לטענות בדבר ניגוד עניינים. עם גבור הלחץ עלתה האפשרות כי אייזנהאואר ידרוש מניקסון להסיר את מועמדותו; בתגובה לכך, נאם ניקסון ב-23 בספטמבר 1952 נאום בן חצי שעה, אשר כונה בשם: "נאום צ'קרס". הנאום שודר בתחנות הרדיו והטלוויזיה בכל רחבי ארצות הברית. לנאום זה האזינו כ-60 מיליון אמריקאים, וזכה לאחוזי הרייטינג הגבוהים ביותר עד אותה העת, עבור שידור טלוויזיוני כלשהו[23]. במהלך נאומו, המשיך ניקסון לטעון שהקרן אינה סודית, וכי התורמים לא קיבלו טובות הנאה מיוחדות כלשהן. כמו כן, הקפיד לתאר עצמו כאדם צנוע ופטריוט. במהלך הנאום אף חלק את זכרונותיו הפרטיים עם קהל מאזיניו וצופיו, בספרו אודות "מתנה שקיבל ניקסון, שאותה לא יחזיר": "כלב קטן מסוג קוקר ספניאל ... שנשלח כל הדרך מטקסס, והילדה הקטנה שלנו - טרישה, בת השש, קראה לו צ'קרס". הנאום עורר פרץ תמיכה בניקסון. אייזנהאואר החליט לא לבקש מניקסון להסיר את מועמדותו, וניצח עמו בבחירות הכלליות שנערכו בנובמבר.
אייזנהאואר נתן לניקסון תפקידים ותחומי אחריות רבים כסגן נשיא ארצות הברית - יותר מכל סגן נשיא קודם[24]. ניקסון השתתף בישיבות הקבינט והמועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית וניהל אותן כאשר אייזנהאואר נעדר.
הביוגרף ארווין גלמן אמר על תקופת כהונתו כסגן הנשיא:
אייזנהאואר שינה באופן קיצוני את תפקיד עמיתו למרוץ על ידי הנכחתו בעניינים מרכזים במישורי החוץ והפנים כאחד, לאחר שנכנס לתפקידו. סגן הנשיא בירך על יוזמות הנשיא ועבד במרץ כדי להשיג את מטרות הבית הלבן. לאור שיתוף הפעולה בין שני מנהיגים אלה, ניקסון ראוי לתואר 'סגן הנשיא המודרני הראשון'.
— Gellman, Irwin. "The Richard Nixon vice presidency: Research without the Nixon manuscripts" in "A Companion to Richard M. Nixon", pp. 102-120
סיורו של ניקסון במזרח הרחוק ב-1953 הצליח להגביר את האהדה לארצות הברית שם וגרם לו להעריך את הפוטנציאל של האזור כמרכז תעשייתי. הוא ביקר בסייגון ובהאנוי שהיו אז חלק מהודו-סין הצרפתית. עם חזרתו למדינה, החל להשקיע יותר זמן במדיניות חוץ.
למרות מסע הבחירות האינטנסיבי של ניקסון, שהגביר את התקפותיו העזות על הדמוקרטים, איבדו הרפובליקנים את השליטה בשני בתי הקונגרס בבחירות 1954. ההפסד גרם לניקסון לשקול לעזוב את הפוליטיקה[25]. ב-24 בספטמבר 1955 סבל הנשיא אייזנהאואר מהתקף לב ומצבו נחשב תחילה למסכן חיים. אייזנהאואר לא היה מסוגל למלא את תפקידיו במשך שישה שבועות. התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית טרם הוצע, ולסגן הנשיא לא הייתה סמכות פורמלית לפעול. על אף זאת, ניקסון מילא את מקומו של אייזנהאואר בתקופה זו, עמד בראש ישיבות הקבינט של ארצות הברית והבטיח כי עוזרים שונים ואנשי הקבינט לא ינצלו את היעדרות הנשיא ויטלו לעצמם סמכויות וכוח. לדברי הביוגרף של ניקסון, סטיבן אמברוז, ניקסון "זכה לשבחים הגבוהים שקיבל על התנהלותו במהלך המשבר ... הוא לא עשה שום ניסיון לתפוס את השלטון"[26].
ניקסון חשק בתקופת כהונה שנייה, אך כמה מעוזריו של אייזנהאואר ייעצו לו להעביר אותו מתפקידו. בפגישה שנערכה בדצמבר 1955 הציע אייזנהאואר שניקסון לא יתמודד לבחירה מחדש כדי לתת לו ניסיון בתור שר לפני שיתמודד לנשיאות ב-1960, ובמקום זאת יהפוך למזכיר ההגנה של ארצות הברית בקבינט השני של אייזנהאואר. ניקסון לא רצה בכך כי האמין כי פעולה כזו תהרוס את הקריירה הפוליטית שלו. כאשר אייזנהאואר הודיע על התמודדותו מחדש בפברואר 1956, הוא גונן על ניקסון ולא התייחס לשאלות הקשורות לסילוק ניקסון מתפקידו. בסוף אפריל הודיע הנשיא אייזנהאואר כי ניקסון יהיה שוב עמיתו למרוץ[27]. אייזנהאואר וניקסון נבחרו מחדש ברוב נוח בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1956[28].
בתחילת 1957, נסע ניקסון לעוד מסע ארוך, הפעם לאפריקה. עם שובו, הוא עזר להוביל את חוק זכויות האזרח של 1957 בקונגרס ששאף להעמיק זכויות אזרח בסיסיות כמו זכות הצבעה לאוכלוסייה השחורה בארצות הברית. הצעת החוק נהייתה עמומה יותר בסנאט ומנהיגי ארגוני זכויות האזרח התווכחו האם על אייזנהאואר לחתום על החוק או לדרוש הצעה מפורשת יותר. ניקסון ייעץ לנשיא לחתום על הצעת החוק, וזה שמע בעצתו[29]. אייזנהאואר סבל משבץ מוחי קל בנובמבר 1957, וניקסון כינס מסיבת עיתונאים, והבטיח לאומה כי הממשל מתפקד היטב כצוות במהלך מחלתו הקצרה של אייזנהאואר.
ב-27 באפריל 1958 יצאו ריצ'רד ופט ניקסון לסיור של רצון טוב באמריקה הדרומית. המסע היה שגרתי עד שניקסון ומלוויו הגיעו ללימה, בירת פרו, שם הוא נפגש עם סטודנטים מפגינים. ניקסון ניגש לקמפוס, יצא ממכוניתו כדי להתעמת עם הסטודנטים, ונשאר שם עד שנאלץ לחזור למכונית לאחר מטח של חפצים שהושלכו לעברו. בבית המלון בו השתכן, ניצב ניקסון בפני אספסוף נוסף, ואחד מהמפגינים אף ירק עליו. בקראקס, בירת ונצואלה, נקלעו ניקסון ואשתו למהומה עם מפגינים אנטי-אמריקאים והלימוזינה שלהם הותקפה על ידי אספסוף זועם. לדברי הביוגרף אמברוז, התנהגותו האמיצה של ניקסון "גרמה אפילו לאויביו המרים ביותר לרחוש לו כבוד".
ביולי 1959 שלח הנשיא אייזנהאואר את ניקסון לברית המועצות לפתיחת התערוכה הלאומית האמריקנית במוסקבה. ב-24 ביולי, בעת סיור בתערוכות עם מזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב, עצרו השניים בדגם של מטבח אמריקאי והחלו בחילופי דברים מאולתרים על יתרונות השיטה הקפיטליסטית וחסרונותיה מול השיטה הקומוניסטית, מה שנודע מאוחר יותר כ"ויכוח המטבח".
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1960
בשנת 1960, השיק ניקסון את הקמפיין הראשון שלו לנשיאות ארצות הברית. הוא נתקל בהתנגדות מועטה בבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית[30] ובחר בסנאטור לשעבר ממסצ'וסטס, הנרי קבוט לודג' הבן להיות עמיתו למרוץ[31]. יריבו הדמוקרטי היה ג'ון פיצג'רלד קנדי, והמירוץ נשאר צמוד רוב הזמן[32]. ניקסון הדגיש את ניסיונו, אולם קנדי קרא לרוח חדשה בבית הלבן וטען כי ממשל אייזנהאואר-ניקסון אפשר לברית המועצות להתעלות על ארצות הברית בתחום הטילים הבליסטיים (עניין שכונה "פער הטילים").
רפובליקנים רבים האמינו שקנדי זכה בבחירות רק בזכות הונאת קולות, במיוחד בטקסס של ג'ונסון ובאילינוי[33]. ניקסון סירב לערער על תוצאות הבחירות, וחש שהמחלוקת הממושכת תפחית את ערכה של ארצות הברית בעיני העולם, וחוסר הוודאות יפגע באינטרסים של ארצות הברית[34]. בתום כהונתו בינואר 1961, חזר ניקסון עם משפחתו לקליפורניה, שם עסק במשפטים וכתב ספר רב-מכר, בשם "שישה משברים", שסיקר את פרשת היס, התקף לבו של אייזנהאואר והאשמתו בקבלת מתנות בצורה בלתי חוקית, עליה הגיב בנאום צ'קרס[35].
מנהיגים רפובליקנים מקומיים וארציים עודדו את ניקסון לקרוא תיגר על מושל קליפורניה, פט בראון בבחירות למושל המדינה ב-1962. למרות חוסר רצון ראשוני, נכנס ניקסון למירוץ. רבים מתושבי קליפורניה חשו שניקסון מתכוון להשתמש בתפקיד כמקפצה לקראת התמודדות נוספת על הנשיאות, ובנוסף הוא זכה להתנגדות מצד האגף הימני במפלגתו שלו. ניקסון קיווה שהתמודדות מוצלחת תקבע את מעמדו כפוליטיקאי רפובליקני פעיל במדינה, ותבטיח שהוא יישאר שחקן מרכזי בפוליטיקה של ארצות הברית. במקום זאת, הוא הפסיד לבראון בהפרש של חמישה אחוזים, ונראה היה כי סוף הקריירה הפוליטית שלו קרב ובא. בבוקר שלמחרת, ערך ניקסון מסיבת עיתונאים כשהוא עייף ומתוסכל. הוא האשים את התקשורת בהפסד וטען שתמכה באופן מובהק ביריבו, והבטיח: "יותר לא יהיה לכם את ניקסון כשק חבטות, מאחר שזו מסיבת העיתונאים האחרונה שלי" תוך שהוא מכריז על פרישה מהחיים הפוליטיים. תדמית המפסיד שלא בכבוד דבקה בו לאחר "מסיבת העיתונאים האחרונה", ונוצלה בשנים הבאות על ידי יריבים רפובליקנים כנלסון רוקפלר, שביקשו למנוע ממנו מועמדות נוספת לנשיאות. התבוסה בקליפורניה סוקרה בתוכנית הטלוויזיה "הווארד ק. סמית': חדשות ותגובות" ששודרה ברשת ABC. אלג'ר היס הופיע בתוכנית, ורבים בציבור התלוננו כי לא ראוי לאפשר זמן מסך להיס, פושע מורשע, לתקוף סגן נשיא לשעבר. הסערה הובילה בסופו של דבר להורדת התוכנית של סמית' מהמסך, ואהדת הציבור כלפי ניקסון גדלה.
משפחת ניקסון נסעה לאירופה ב-1963, וניקסון נפגש עם מנהיגי המדינות בהן ביקר. לאחר מכן עברו ניקסון ומשפחתו לניו יורק, שם הפך ניקסון לשותף בכיר במשרד עורכי הדין "ניקסון, מאדג', רוז, גתרי ואלכסנדר". ניקסון הכריז עוד במהלך התמודדותו לתפקיד מושל קליפורניה כי לא יתמודד בבחירות לנשיאות ב-1964 - גם אם לא היה מבטיח זאת, הוא האמין שיהיה קשה להביס את הנשיא קנדי, או (אחרי ההתנקשות בחייו) את יורשו של קנדי, לינדון ג'ונסון. בשנת 1964 הוא תמך בסנאטור מאריזונה בארי גולדווטר בבחירות למועמד הרפובליקני לנשיאות; כאשר הצליח גולדווטר לזכות במועמדות, נבחר ניקסון להציג את המועמד לוועדה הרפובליקנית. על אף שחשב שגולדווטר לא ינצח, ניהל ניקסון את מסע הבחירות שלו בנאמנות. הבחירות היו נוראיות עבור הרפובליקנים: ההפסד המוחץ של גולדווטר לג'ונסון הביא לאובדן כבד של המפלגה בקונגרס ובין מושלי המדינות.
ניקסון היה בין הרפובליקנים הבולטים שלא נתפסו כאשמים בהפסד, והוא ביקש לנצל זאת בבחירות לקונגרס ב-1966. הוא תמך במועמדים רפובליקנים רבים ועזר להם לחזור לקונגרס לאחר שהפסידו בבחירות הקודמות. הרפובליקנים זכו לניצחונות רבים בבחירות הללו וניקסון זכה לקרדיט על כך.
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1968
_1968.png)
בשלהי 1967, סיפר ניקסון למשפחתו שהוא מתכנן להתמודד לנשיאות בפעם השנייה. אף על פי שפט ניקסון לא תמיד נהנתה מהחיים הציבוריים (למשל, היא הייתה נבוכה מהצורך לגלות כמה ענייה משפחתה בנאום צ'קרס)[36], היא תמכה בשאיפותיו של בעלה. ניקסון האמין כי מאחר שהדמוקרטים חלוקים בקשר למלחמת וייטנאם, לרפובליקני יהיה סיכוי טוב לנצח, אם כי הוא ציפה שהבחירות יהיו צמודות כמו בבחירות 1960[37].
ב-7 בינואר 1967, נפגש ניקסון עם יועציו הקרובים כדי לדון בכניסה למירוץ של 1968. הוא ביקש מהנוכחים לשמור על הפגישה בסוד אולם לרמוז שהוא שוקל להתמודד. כעבור חודש, הכחיש בריאיון שבכוונתו להתמודד[38]. הסקרים חשפו שהוא מוביל בקרב הרפובליקנים, ובפברואר 1967 נחשף בסקר שהוא מוביל על ג'ורג' רומני בהפרש של שנים עשר אחוזים[39]. ניקסון החל להתארגן באינדיאנה, נברסקה, ניו המפשייר, אורגון ובוויסקונסין כדי לנצח בהן בבחירות המקדימות[38]. במרץ זכה לתמיכתו של בארי גולדווטר[40][41]. ועדה לבחירת ניקסון הוקמה באותו החודש[42], ובסוף מאי נפתחו משרדים בוושינגטון[43].
באביב ובקיץ, נסע ניקסון למזרח אירופה[44] ולאמריקה הלטינית[45] כדי לחזק את מעמדו בנושאי חוץ[38]. באוגוסט חזר כדי להיפגש עם האסטרטגים שלו. כעבור יומיים נאלץ מנהל מסע הבחירות שלו להתפטר עקב מקרה חירום משפחתי[46]. כעבור שבוע, פוטרו חמישה חברי צוות לאחר שנטען שהדליפו מידע לרוקפלר ולרייגן[47]. החדשות לא פגעו בניקסון שהמשיך להכין את אסטרטגיית הבחירות שלו[48].
באמצע ספטמבר 1967, היה ניקסון מאורגן כהלכה במדינות. הוא קיווה שיוכל להדגים את יכולתו לנצח בבחירות המקדימות, והודיע שיכריז על כניסתו למירוץ בין דצמבר ופברואר[49]. בינתיים דן ניקסון עם הצוות שלו בנושא מלחמת וייטנאם. הצוות ייעץ לניקסון לרכך את עמדתו, ולהתמקד בעיקר בנושאי פנים. אחרים טענו שהדבר פגע בניקסון ובמעמדו כמומחה בנושאי חוץ[50].
באוקטובר חזו המומחים הפוליטיים שניקסון ינצח בניו המפשייר, ויסקונסין ונברסקה בבחירות שיתחילו במרץ 1968. הם טענו שרייגן מוביל באורגון מפני שהיא קרובה למדינתו, קליפורניה. ג'ורג' רומני החל להתארגן גם הוא[51]. רומני הכריז על מועמדותו בנובמבר וניקסון הגביר את צעדיו. הוא השקיע מאמץ בניו המפשייר. רבים טענו שהיה נינוח יותר במסע הבחירות, ולא הפגין כעס או עייפות שאפיינו את התנהגותו במהלך הפסדיו בשנות השישים[52]. בניו יורק גייס ניקסון 300,000 דולרים לניסיונו של הסנאטור ג'ייקוב יעבץ להיבחר מחדש. בסוף דצמבר, היה ברור שהוא המועמד המוביל[53].
בתחילת 1968 היה ניקסון המועמד המוביל. עם זאת, חשפו הסקרים שמול הנשיא לינדון ג'ונסון הוא מקבל 41% בלבד מהקולות לעומת 50% לג'ונסון[54]. בינואר נסע ניקסון לטקסס ולעג לנאום מצב האומה של הנשיא. בנוסף שאל האם המדינה יכולה להרשות לעצמה עוד ארבע שנים עם נשיא כושל כמו ג'ונסון[55]. באותה תקופה נפוצו שמועות שניקסון יכריז על התמודדותו בפברואר[55].
ב-1 בפברואר הכריז ניקסון על כניסתו למירוץ ועל הצורך במנהיגות חדשה[56]. מיד לאחר מכן החל במסע הבחירות שלו. ניקסון נסע לפגוש את מנהיגי המפלגה בניו המפשייר והחל להפיק תשדירים[57]. הוא ערך מסע בחירות, על אף שנטען שהוא ינצח בניו המפשייר בקלות. לכן החליט לעבור לערוך מסע בחירות בוויסקונסין. הוא טען שעל ארצות הברית להימנע מעימותים כמו בווייטנאם[58], אולם שעל המדינה מוטלת חובה לסייע לעולם החופשי להילחם נגד תוקפנות[58]. הוא טען שהמשטרים הצבאיים באמריקה הלטינית הם דוגמה לכך. הוא טען שעל המדינה לספק סיוע אולם לא חיילים[58]. באמצע פברואר גברה המעורבות בווייטנאם ומעמדו של ניקסון השתפר. סקר חשף שהוא זכה ל-43% מהקולות לעומת 48% לג'ונסון[59]. בסוף החודש, פרש רומני מהמירוץ, בעיקר מפני שטען ש"שטפו את מוחו" כדי שיתמוך במלחמה. ניקסון נותר כמעט ללא תחרות בבחירות המקדימות, והתמודד מול נלסון רוקפלר ורונלד רייגן שלא הכריזו על מועמדותם[60].
הייתה זו אחת מעונות הבחירות המקדימות הסוערות ביותר אי פעם: היא נפתחה במתקפת טט, לאחר מכן, נסיגתו מהתמודדות נוספת של הנשיא ג'ונסון לנוכח חוסר הצלחתו בבחירות המקדימות בניו המפשייר, ובמהלכה התנקשו בחייו של אחד המועמדים הדמוקרטיים, הסנאטור רוברט קנדי, דקות ספורות לאחר ניצחונו בקליפורניה. בצד הרפובליקני, היריב העיקרי של ניקסון היה מושל מישיגן, ג'ורג' רומני, אם כי מושל ניו יורק נלסון רוקפלר ומושל קליפורניה רונלד רייגן היוו גם הם תחרות לניקסון. ניקסון ניצח בתשע מ-13 מערכות הבחירות המקדימות, אם כי רייגן, שניצח בקליפורניה, היה זה שהשיג את מרב הקולות.
ניקסון הכריז במרץ שיגדיל את מאמציו במדינות ללא הבחירות[61], ובנוסף הוא יכול היה לבקר יותר את ג'ונסון. מצד שני, העובדה שמערכת הבחירות המקדימות הייתה חד צדדית לא הלהיבה את הבוחרים[61]. ניקסון טען שרומני פרש בעיקר בגלל ה"נוקאאוט" שחטף מולו[61]. רוקפלר טען שיהיה מוכן להתמודד אם ידרשו זאת ממנו[61]. אגפים שונים במפלגה בחנו מועמדים שונים, וניקסון המשיך במסע הבחירות שלו. הוא הבטיח לסיים את המלחמה, אולם לא פרט כיצד[62]. ניקסון ניצח בקלות בבחירות בניו המפשייר עם 80% מהקולות לעומת 11% בלבד מהפתקים עליהם נכתב שמו של רוקפלר[63]. בסוף מרץ, הכריז רוקפלר שלא יתמודד אולם יהיה מוכן להתמנות לתפקיד. ניקסון פקפק בכך וידע שהאפשרות שידרשו מרוקפלר להתמודד אינה ריאלית[64]. ניקסון החל לצבור תאוצה[64]. סקר חדש חשף שהוא מוביל על ג'ונסון עם 41% מהקולות לעומת 39% לג'ונסון, במירוץ בו ישתתף גם ג'ורג' וולאס[65].
לקראת הבחירות בוויסקונסין בתחילת אפריל, המכשול היחיד של ניקסון היה התמיכה שלה זכה הסנאטור הדמוקרטי יוג'ין מקארתי מול ג'ונסון. אולם ג'ונסון פרש לפני מערכת הבחירות, ורייגן, גם אם לא התמודד באופן רשמי, עדיין התמודד בוויסקונסין[66]. ניקסון השיג 80% מהקולות[67]. ללא ג'ונסון, פיגר ניקסון בסקרים אחרי יוג'ין מקארתי, יוברט האמפרי ורוברט קנדי[68].
בסוף אפריל, הפסיק ניקסון את ביקורתו על מדיניות ג'ונסון בווייטנאם וטען שהנשיא הוא היחיד שיכול להביא לשלום[69]. אולם המועמדים הדמוקרטים המשיכו לחטוף ממנו ביקורת. הוא טען שהמפלגה הדמוקרטית המפולגת לא תוכל לאחד את המדינה כמו הרפובליקנים[69]. בנוסף לכך החל לדון בנושאי הכלכלה, ותמך בקיצוץ ההוצאות בניגוד להעלאת המיסים שהדמוקרטים הציעו[70]. במפגש עם איגוד העורכים, זכה ניקסון לתשואות, בעיקר כשדן בנושא הפשיעה[71][72]. מיד לאחר מכן ניצח את ניקסון במסצ'וסטס עם 30% מהקולות לעומת 26%[73]. סקרים חדשים חשפו שרוקפלר זוכה ליותר קולות מניקסון מול מועמדים דמוקרטים[74], אולם לאחר שניקסון ניצח אותו באינדיאנה מעמדו השתפר[75]. ניקסון ערך מסע בחירות בנברסקה וביקר את המועמדים הדמוקרטים[76]. הוא הציע להיאבק בפשע בעזרת חקיקה שתאשר ציתות, בניגוד לדעת בית המשפט העליון של ארצות הברית, והקמת ועדה בקונגרס שתבצע רפורמות בדין הפלילי. הוא לא קישר בין הפשע לבין מהומות השחורים במדינה, וכך זכה לשבחים מצד מנהיגי התנועה לזכויות האזרח[76]. ניקסון ניצח את רייגן, שעדיין לא התמודד באופן רשמי, בנברסקה, עם 71% מהקולות[77]. באורגון, נראה היה שרייגן מוכן להתמודד מול ניקסון ורוקפלר לא התמודד[78]. עם זאת, השיג ניקסון 72% מהקולות בבחירות באורגון[79].
בתחילת יוני, המשיך ניקסון להיות המועמד המוביל, אולם עדיין לא השיג מספיק צירים. הוא עדיין זכה לאתגר מצד רוקפלר ורייגן, ולא התמודד בקליפורניה, בה זכה רייגן בצירים. ניקסון קיבל צירים ממועמדים מקומיים שהתמודדו[80], כך שהוא הצליח להשיג 86 צירים מקומיים[81]. לאחר ההתנקשות ברוברט קנדי, ערכו המועמדים הפסקה במערכת הבחירות[82]. ההתנקשות הובילה להגברת התמיכה בניקסון[83]. לאחר חזרתו למסע הבחירות, גילה ניקסון שרוקפלר החל לתקוף אותו. רוקפלר תיאר את ניקסון כאיש מהפוליטיקה הישנה, שלא עושה את הדבר הנכון תחת לחץ[82]. ניקסון סירב להגיב להתקפות וטען שלא ישתתף בהן[81]. לקראת הוועידה הלאומית, רבים תהו לגבי עמיתו למרוץ. הרפובליקנים במערב התיכון ביקשו שיבחר בג'ון לינדזי, ראש עיריית ניו יורק[84]. התמיכה שזכה לה מצד הסנאטור מארק הטפילד מאורגן הובילה לשמועות שהוא יהיה זה שייבחר[82]. גם חבר הקונגרס ג'ורג' הרברט ווקר בוש מטקסס נחשב למועמד[85]. בסוף החודש, השיג ניקסון שני שלישים מ-667 הצירים היה זקוק להם כדי להיבחר[86].
ב-1 ביולי זכה לתמיכת הסנאטור ג'ון טאוור מטקסס, שהעניק לו עוד ארבעים צירים[87]. ניקסון החל להתכונן לבחירות הכלליות. הוא צילם כמה תשדירי בחירות ושלח אותן למדינות המתנדנדות עוד לפני שהדמוקרטים בחרו במועמד שלהם[88]. לאחר מכן החליט ניקסון שנושא הפשיעה יהיה הנושא המרכזי בבחירות[89]. בנוסף הכריז ניקסון על התנגדותו לגיוס החובה, והציע לעבור לצבא של מתנדבים עם תשלום גבוה יותר לחיילים[90]. באמצע יולי זכה ניקסון לתמיכתו של אייזנהאואר, עוד לפני שנבחר להיות המועמד הרפובליקני, בטענה שמערכת הבחירות חשובה[91]. בסוף יולי, הודיעה התקשורת שניקסון השיג 691 צירים, יותר מה-667 שהיה צריך. רוקפלר ערער על כך[92]. מטה ניקסון דאג יותר מרייגן. הם חששו שהצירים הדרומיים של ניקסון יעברו לתמוך ברייגן השמרן. עם זאת, הם סברו שרוקפלר הליברל יתמוך בניקסון במקרה כזה כדי לעצור את רייגן[93].
הוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1968 התרחשה בין 5 ל-9 באוגוסט במיאמי ביץ'. הניצחונות, לצד תמיכתם של צירים שנבחרו בידי מנהיגי המפלגה, אפשרו לניקסון להבטיח את בחירתו כמועמד בסיבוב הראשון בוועידת המפלגה הרפובליקנית[94]. הוא נבחר למועמד המפלגה לנשיאות עם 692 צירים בסיבוב הראשון. רוקפלר הגיע למקום השני עם 277 צירים, ורייגן לשלישי עם 182[95]. ניקסון הצליח להשיג את תמיכת הצירים הדרומיים שנשמעו לסנאטור סטרום ת'ורמונד מקרוליינה הדרומית[96].
לאחר היבחרו, הרים ניקסון את ידיו באוויר בסימן V, סימן שהפך לסימן ההיכר שלו, ונאם את הנאום שכתב בשבועות הקודמים. הוא טען שאינו מבטיח שיחסל את העוני או יסיים את האפליה, גם לא בתוך שמונה שנים, אולם שהוא מבטיח לפעול, ולהביא מדיניות חדשה להשגת שלום מחוץ וצדק מבית[97]. הוא קרא לעידן חדש בדיונים עם המדינות הקומוניסטיות ולחיזוק הדין הפלילי כדי להחזיר את החוק והסדר. ניקסון הבטיח שיחזיר את החלום האמריקני, יביא לאחדות גדולה יותר וייצג את הרוב הדומם[97]. ניקסון גם דיבר בנושאי כלכלה, והודיע על התנגדותו למדיניות הרווחה, ועל תמיכתו בתוכניות שיסייעו לאפרו-אמריקאים להקים עסקים קטנים. בסיום נאומו, הבטיח לסיים את הלילה הארוך והאפל שירד על אמריקה[98].
לאחר מכן בחר ניקסון את מושל מרילנד, ספירו אגניו, כעמיתו למרוץ, בחירה שניקסון האמין שתאחד את המפלגה, ותפנה הן למתונים בצפון והן לדרומיים שהתנכרו מהדמוקרטים[99]. אגניו השיג 1,119 קולות תומכים, ואילו המושל רומני השיג 186 בלבד. אגניו לא היה ידוע ברמה הלאומית, ונבחר כדי למשוך שחורים לתמוך בניקסון[100], וכדי לתקן את הרושם לאחר שניסה לפעול למען רוקפלר[101]. הוועידה הציגה את ניקסון כמועמד המרכז במפלגה, כשרוקפלר משמאלו ורייגן מימינו. גם בבחירות הכלליות, הוא מיצב את עצמו מימין לדמוקרטים אולם משמאל לג'ורג' וולאס[102].
יריבו הדמוקרטי של ניקסון בבחירות הכלליות היה סגן הנשיא המכהן יוברט האמפרי, שנבחר למועמדות בוועידה הדמוקרטית הלאומית בשיקגו, שהייתה סוערת ולוותה במחאות אלימות[103]. במהלך מסע הבחירות, הציג ניקסון את עצמו כדמות המבטאת יציבות בתקופה של תסיסה לאומית ותהפוכות[103]. הוא השתמש במושג "הרוב הדומם" כלפי אמריקאים שמרנים-חברתיים, שלא אהבו את התרבות ההיפית ואת המפגינים נגד מלחמת וייטנאם. אגניו הפך למבקר קולני יותר ויותר של קבוצות אלו, ובכך חיזק את מעמדו של ניקסון בימין[104].
עם תחילת עונת הבחירות, התמקד ניקסון בשבע המדינות הגדולות: קליפורניה, אילינוי, מישיגן, ניו יורק, אוהיו, פנסילבניה וטקסס[105]. הוא שכר את רוג'ר איילס להפיק תשדירים בני שעה וכדי לפרסם אותו[48][106]. בנוסף, הציגו התשדירים את ניקסון באספות תושבים עם בוחרים אמיתיים ששאלו אותו שאלות קשות[107]. בנסיעתו הראשונה לספרינגפילד, טען שאמריקה זקוקה לאחדות כפי שלא הייתה זקוקה לה מאז תקופתו של אברהם לינקולן[108]. לאחר מכן נסע למישיגן, אוהיו ופנסילבניה לפני שחזר לניו יורק ונפגש עם המושל רוקפלר[100]. הסקרים חשפו שניקסון הוביל על האמפרי ברוב של 45% מהקולות לעומת 29%, ועל מקארתי ברוב של 42% לעומת 37%[109]. בסוף החודש, הצליח האמפרי לנצח בקושי את מקארתי ולהיבחר להיות המועמד הדמוקרטי לאחר ועידה מתוחה ומלאה במהומות. הפילוג הדמוקרטי, והתחושה שהחוק והסדר במדינה מידרדרים, סייעו לניקסון[110]. מעט לפני הוועידה ולקראת הבחירות, קיבל ניקסון תדרוכים מהנשיא ג'ונסון על ההתפתחויות בווייטנאם[111]. הנשיא הבהיר שהוא לא רוצה שהמלחמה תהפוך לעניין פוליטי, דבר אליו ניקסון הסכים, אולם פקפק ביכולתו של האמפרי לא להשתמש במלחמה לרווח פוליטי[112].
במהלך מסע הבחירות הדגיש ניקסון את שיעור הפשיעה הגבוה, ותקף את מה שהציג ככניעה על ידי הדמוקרטים בנכונותם לוותר על העליונות הגרעינית של ארצות הברית[113]. ניקסון הבטיח "שלום עם כבוד" במלחמת וייטנאם והכריז כי "מנהיגות חדשה תסיים את המלחמה ותביא שלום לאוקיינוס השקט"[114] אך לא פירט באיזה אופן התכוון לשים קץ למלחמה[115], ולכן טענה התקשורת שיש לו "תוכנית סודית" לסיום המלחמה. סיסמת הבחירות שלו, "ניקסון הוא האחד", הייתה אפקטיבית.
לאחר הוועידה הדמוקרטית, נחשב ניקסון למועמד המוביל, והיה רגוע ובטוח בעצמו, בניגוד ל-1960. רבים שאלו האם הנשיא מעדיף את ניקסון על פני האמפרי[116]. בביקורו בשיקגו מעט לאחר הוועידה הדמוקרטית, זכה ניקסון למצעד תמיכה שבו נכחו מאות אלפי אזרחים[117].
לפני ביקורו, ביקש ניקסון מהסנאטור אדוארד ברוק ממסצ'וסטס לעזור לו במסע הבחירות באילינוי ובקליפורניה, תוך ניסיון להשיג תמיכה מצד האוכלוסייה השחורה[118].
באמצע ספטמבר, החל ספירו אגניו לתקוף את האמפרי. הוא טען שהוא רך אל מול הקומוניזם, האינפלציה והפשע, והשווה אותו לראש ממשלת בריטניה לשעבר, נוויל צ'מברלין[119]. באותו זמן שלח ניקסון את יועצו לשעבר, ויליאם סקרנטון, לנסיעה לאירופה כדי לאסוף מודיעין בנושאי נאט"ו וברית המועצות. בתגובה לקריאותיו של האמפרי להתעמת מולו פנים מול פנים, טען ניקסון שהאמפרי חייב קודם להתעמת מול עצמו[120]. במהלך מסע בחירות בסן פרנסיסקו, מול 10,000 תומכים, ספג מחאות. ניקסון התעמת מול המוחים ונאם את נאום ה"אמריקני הנשכח"[121], בו טען שיום הבחירות יהיה יום המחאה עבור האמריקני הנשכח[121], שהוא האמריקני ששומר את החוק, משלם את המיסים, הולך לכנסייה, שולח את ילדיו לבית הספר, אוהב את מדינתו ודורש מנהיגות חדשה[121]. עד סוף החודש, רבים במטה ניקסון החלו להאמין שהוא עתיד לנצח, אולם ניקסון הזהיר אותם מביטחון יתר[122]. סקרים חשפו שניקסון הוביל על האמפרי עם 43% מהקולות לעומת 28% בסוף ספטמבר[123].
בתחילת אוקטובר, החל ניקסון להימנע מביקורת על ממשל ג'ונסון בנושא וייטנאם, בטענה שלא רצה לפגוע בשיחות השלום בפריז[124]. אולם המפגינים נגד המלחמה מחו נגד ניקסון במהלך מסע הבחירות[125]. ניקסון נאם בפני איגוד השמרנים האמריקני ב-9 באוקטובר וטען שג'ורג' וולאס יסייע לדמוקרטים בכך שיפלג את קולות מתנגדי הממסד. האיגוד תמך בניקסון ולא בוולאס, וכינה את וולאס "פופוליסט"[126]. לאחר שעמיתו של האמפרי למירוץ, אדמונד מאסקי, ביקר את ניקסון על קשריו עם סטרום ת'ורמונד, וניקסון המשיך להתנגד לעימות טלוויזיוני, בטענה שלא רצה לתת לוולאס חשיפה תקשורתית[127]. באותו הזמן עלו טענות שניקסון נמנע מעימותים בגלל סדרת העימותים מול קנדי ב-1960, שהובילה להפסדו בבחירות[128]. עוד לקח שניקסון למד מהבחירות ב-1960 היה העסקת מאה אלף עובדים שיבדקו את הקלפיות, כדי למנוע זיופי קולות כפי שהיו בבחירות של 1960[129]. בסוף אוקטובר יצא ניקסון לסיור בחירות באוהיו. הוא תקף את האמפרי ואת ממשל ג'ונסון בטענה שהעלו את חובות החקלאים וגרמו לעלייה בפשיעה[130]. באותו הזמן פורסמו שני תשדירים שנויים במחלוקת, שבהם הוצג האמפרי מחייך לצד תמונות של מלחמת וייטנאם והמהומות בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1968. התשדירים הובילו למחאה מצד הדמוקרטים[131]. בסוף אוקטובר, הצטמצם הפער בין המועמדים: סקר חשף שניקסון השיג 44% מהקולות לעומת 36% להאמפרי, ירידה של חמישה אחוזים מהשבועות הקודמים, שיוחסה לסירובו להתעמת עם האמפרי[132][133].
בינתיים ניהל הנשיא ג'ונסון משא ומתן עם וייטנאם הצפונית וקיווה להגיע להפסקת אש לפני הבחירות (מה שכונה "הפתעת אוקטובר"). ניקסון קיבל תדרוך על השיחות מהנרי קיסינג'ר, שהיה אז יועץ לאיש המשא ומתן אברל הרימן. אחת הסוגיות שהיסטוריונים דנים בה, היא האם ניקסון חיבל באופן מודע במשא ומתן, בין השאר על ידי שכנוע ממשלת דרום וייטנאם לא להגיע לשיחות, כי יקבלו הצעות טובות יותר כשהרפובליקנים יהיו בשלטון[134]. ג'ונסון ראה במעשיו של ניקסון ניסיון לערער על מדיניות החוץ של ארצות הברית. ב-31 באוקטובר, ללא הסכמת הצדדים האחרים, הודיע ג'ונסון על הפסקה חד-צדדית של ההפצצות, ועל משא ומתן לשלום שיתחיל בפריז ב-6 בנובמבר, למחרת יום הבחירות. למרות תמיכתו של ניקסון בשיחות השלום, הן עזרו בעיקר להאמפרי[135]. באותו הזמן, שוחחה אנה צ'נאולט, עובדת במטה ניקסון, עם ממשלת דרום וייטנאם, והודיעה שהממשלה תקבל עסקה טובה יותר אם ניקסון יהיה הנשיא. הנשיא ג'ונסון כעס על ההאשמות כאילו הטעה את ניקסון במהלך התדרוכים בנושא המלחמה. הוא דיבר עם מנהיג המיעוט בסנאט, אוורט דירקסן, ובפני הסנאטור ג'ורג' סמאת'רס מפלורידה, והם יידעו את ניקסון על כעסו של הנשיא. ב-2 בנובמבר החליט נשיא דרום וייטנאם לא להגיע לשיחות. ניקסון הכחיש בפני ג'ונסון שהיה מעורב בכך. נוסף לכך, דרום וייטנאם לא הייתה זקוקה לתמריצים רבים כדי לא להיכנס לתהליך השלום שהיה מסוכן מבחינתה.
יומיים לפני הבחירות, הופיע ניקסון בפגוש את העיתונות והסביר שישתף פעולה עם ג'ונסון[112]. סקר אחרון לפני הבחירות חשף שהאמפרי מוביל על ניקסון עם 43% מהקולות לעומת 40%, אולם סקר אחרון של מכון גאלופ חשף שניקסון מוביל עם 42% לעומת 40% להאמפרי[136]. ביום הבחירות, קנו ניקסון והאמפרי זמן שידור ברשתות טלוויזיה יריבות, ניקסון ב-NBC והאמפרי ב-ABC, וכל אחד מהם הבטיח את הבטחותיו האחרונות[137]. ניקסון השתמש בהופעתו כדי לבלום את עלייתו של האמפרי בסקרים לאחר הפסקת ההפצצות, בטענה שקיבל "דיווח מטריד מאוד"[136], בו התבשר שטונות של אספקה עוברות לדרום וייטנאם בידי הצפון. האמפרי טען שההאשמה אינה אחראית, וניקסון טען שהוא לא יודע מה קורה[136][138]. ניקסון השקיע 6,270,000 דולרים על פרסומות במהלך הבחירות, שרובן רק חיזקו את תומכיו[139].
בבחירות המשולשות ב-5 בנובמבר התמודדו ניקסון, האמפרי ומועמד המפלגה העצמאית האמריקאית שהתנגדה למתן זכויות לאפרו-אמריקאים, מושל אלבמה, ג'ורג' וולאס. התוצאות היו צמודות, ורק למחרת בבוקר הן היו ודאיות. ניקסון זכה ב-301 קולות בחבר האלקטורים לעומת 191 אלקטורים להאמפרי ו-46 אלקטורים לוואלאס. מבחינת קולות הבוחרים, ניצח ניקסון את האמפרי בהפרש של כמעט 500,000 קולות, כשהוא משיג 43.42% מהקולות לעומת 42.72% להאמפרי, כשוולאס משיג 13.53%. בקליפורניה, אילינוי ואוהיו ניצח ניקסון בהפרש של פחות משלושה אחוזים. אם האמפרי היה זוכה בהן, ניקסון היה מפסיד. ניקסון ניצח ברוב מדינות המערב והמערב התיכון אולם הפסיד בצפון מזרח המדינה ובטקסס להאמפרי, ובדרום לוולאס[140][141]. לאחר ניצחונו בירך אותו האמפרי, וניקסון אמר: "קיבלתי את ההודעה הנעימה של סגן הנשיא, שבירך אותי על זכייתי בבחירות, ואני בירכתי אותו על מאבקו האמיץ, ואמרתי לו שאני יודע בדיוק איך הוא מרגיש"[142][143]. ניקסון הוא סגן הנשיא הראשון מאז מרטין ואן ביורן שנבחר לכהונה כנשיא, ועד לבחירת הנשיא ה-46, ג'ו ביידן, היה היחיד שעשה זאת כשאינו סגן נשיא מכהן.
ניקסון כיהן כנשיא מ-9 בינואר 1969, עד להתפטרותו ב-9 באוגוסט 1974. בניגוד לקודמו, ג'ונסון, שמימן תוכניות רווחה, דגל ניקסון במדיניות ה"פדרליזם החדש". תוכניתו כללה ביזור העוצמה והחזרת הסמכויות למדינות ארצות הברית השונות.
ניקסון התמקד בעיקר במדיניות חוץ. מדיניותו, שכונתה דוקטרינת ניקסון, דרשה סיוע בלתי ישיר לבעלות הברית האמריקניות במלחמה הקרה, כשהדוגמה המרכזית היא ה"וייטנאמיזציה"[144] במלחמת וייטנאם. ניקסון הוביל לדטאנט עם סין, וניצל את הפיצול הסיני-סובייטי כדי לחדש את היחסים עם סין ולשנות את המלחמה הקרה. בנוסף חתם על הסכמי סאל"ט ועל הסכמים נגד טילים בליסטיים עם ברית המועצות לצורך בקרה על נשק.
הישגיו של ניקסון כנשיא נשכחו עקב השערוריות בממשלו, והוא נאלץ להתפטר לאחר פרשת ווטרגייט.
ניקסון הושבע לנשיא ארצות הברית ב-20 בינואר 1969, על ידי יריבו הפוליטי, נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית ארל וורן. פט ניקסון החזיקה את הביבליה המשפחתית שלהם פתוחה על ספר ישעיהו פרק ב', פסוק ד': ”וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת”. בנאום השבעתו, שקיבל ביקורות חיוביות כמעט אחידות, אמר ניקסון: ”הכבוד הגדול ביותר שההיסטוריה יכולה להעניק הוא התואר 'משכין שלום'[145]”. - ביטוי שייכתב מאוחר יותר על מצבתו[146]. הוא דיבר על כניסת הפוליטיקה המפלגתית לעידן חדש של אחדות:
”בשנים הקשות הללו סבלה אמריקה מקדחת של מילים; מרטוריקה מנופחת שמבטיחה יותר ממה שיכולה לספק; מרטוריקה זועמת, שמשיבה אי שביעות רצון לתוך שנאה; מרטוריקה בומבסטית שעושה הצגות במקום לשכנע. אנחנו לא יכולים ללמוד אחד מהשני עד שנפסיק לצעוק, עד שנדבר בשקט מספיק כדי לשמוע את המילים שלנו - כמו שאנו שומעים את הקולות שלנו[147]”.
ערך מורחב – הקבינט של ארצות הברית בממשל ריצ'רד ניקסון
עבור ההחלטות המרכזיות במהלך כהונתו, הסתמך ניקסון בעיקר על משרד הרשות המבצעת של נשיא ארצות הברית ולא על הקבינט. יועציו הקרובים בתקופת נשיאותו היו בוב הולדמן וג'ון ארליכמן, שאף כונו "חומת ברלין", בשל נטייתם לשמור על דיסקרטיות ולהגן על הנשיא מאישים אחרים, אפילו כאלה מתוך הבית הלבן. הם היו אלו שקישרו בין הנשיא לבין אחרים. בניגוד לחברי קבינט רבים, היה התובע הכללי ג'ון מיטשל משפיע בבית הלבן, והוא היה זה שבחר במועמדים לבית המשפט העליון. מדיניות החוץ הושפעה בידי המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית, שבראשה עמד הנרי קיסינג'ר, אז יועץ לביטחון לאומי. מזכיר המדינה הראשון של ניקסון, ויליאם רוג'רס, מודר מקבלת ההחלטות. ב-1973 מונה קיסינג'ר לתפקיד מזכיר המדינה במקביל להיותו היועץ לביטחון לאומי. בכהונת ניקסון שולב אגף התקציבים לתוך משרד הניהול והתקציב, מה שריכז את הכוח בבית הלבן. במקום להתמקד בוועדה הרפובליקנית הלאומית, הסתמך ניקסון בעיקר על הוועדה לבחירה מחדש של הנשיא (מתנגדי הנשיא קראו לוועדה CREEP, "שרץ"), שבה כיהנו כמה אנשים מהבית הלבן, כולל מיטשל. למרות ריכוז הכוח בבית הלבן, נתן ניקסון לקבינט שלו חופש במדיניות פנים ובנושאים שלא היו חשובים לו, כמדיניות בנושא איכות הסביבה. ב-1973, עם חשיפת פרשת ווטרגייט, קיבל ניקסון את פיטוריהם של הולדמן, ארליכמן ושל יורשו של מיטשל כתובע כללי, ריצ'רד קליינדינסט. הולדמן הוחלף באלכסנדר הייג, שהפך לדמות הדומיננטית בסוף כהונת ניקסון בבית הלבן[148].
עם חשיפת פרשת ווטרגייט באמצע 1973, הפך סגן הנשיא ספירו אגניו למטרה לחקירה אחרת בנושא שחיתות בקרב נבחרי ציבור ויזמי ארכיטקטורה, הנדסה וסלילת כבישים במחוז בולטימור, מרילנד. הוא הואשם בקבלת שוחד הכולל תשלומים של יותר מ-100,000 דולר בתמורה לחוזים בעת שכיהן כראש הממשל של מחוז בולטימור, כמושל מרילנד וכסגן נשיא ארצות הברית[149]. ב-10 באוקטובר 1973, התפטר אגניו, ובכך היה לסגן הנשיא השני שהתפטר מתפקידו, לאחר ג'ון קלהון. באותו היום, סירב אגניו להעיד בנושא העלמת מס בסכום של 13,551.47 דולרים ב-1967. הוא נקנס ב-10,000 דולרים. ניקסון השתמש בסמכותו לפי התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית ומינה את ג'רלד פורד לסגן הנשיא חדש. מינויו של פורד אושר על ידי הקונגרס האמריקני והוא נכנס לתפקידו ב-6 בדצמבר 1973[150].
ניקסון הצליח למנות בהצלחה ארבעה שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית במהלך כהונתו, ונכשל במינויים של שניים. הוא מינה שופטים שמרנים יותר ששינו את בית המשפט מהליברליזם שאפיין אותו בתקופת ארל וורן[151].
הוא מינה את:
ניקסון גם מינה 231 שופטים ממשלתיים, יותר מפרנקלין דלאנו רוזוולט. בנוסף לארבעת השופטים שמינה לבית המשפט העליון, מינה ניקסון גם ארבעים ושישה שופטים לבית המשפט לערעורים ועוד 181 שופטים לבתי המשפט המחוזיים.
הדמות המשפיעה ביותר בתחום מדיניות החוץ הייתה הנרי קיסינג'ר, שתחילה כיהן כיועץ לביטחון לאומי, ולאחר התפטרות ויליאם רוג'רס מתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית בספטמבר 1973, כיהן במקביל גם בתפקיד זה.
כמה שבועות לאחר כניסתו לתפקיד, נסע ניקסון לשמונה ימים לאירופה, ונחת בבריסל ב-23 בפברואר 1969. הוא נפגש עם ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון בלונדון, ועם נשיא צרפת שארל דה גול בפריז. בנוסף עצר בבון, בברלין וברומא, ונפגש עם האפיפיור פאולוס השישי בקריית הוותיקן. בנוסף לכך נסע למדינות קומוניסטיות במזרח אירופה, כולל רומניה (1969), יוגוסלביה (1970) וברית המועצות עצמה (1972 ו-1974).
ערך מורחב – ביקור ניקסון בסיןגם מתנגדי ניקסון זוקפים את ביקורו בסין לזכותו. ניקסון הכין את היסודות לביקורו בסין העממית לפני שהפך לנשיא, וכתב במגזין "Foreign Affairs" שנה לפני בחירתו: "אין מקום על הפלנטה הקטנה הזו למיליארד אנשים החיים בבידוד זועם"[153]. מי שסייע לניקסון במיזם זה היה יועצו לביטחון לאומי ומזכיר המדינה של ארצות הברית לעתיד, הנרי קיסינג'ר, שעמו עבד הנשיא באופן הדוק, ושעקף את פקידי הממשלה. היחסים בין ברית המועצות לסין העממית הגיעו לשפל המדרגה עם סכסוך הגבולות הסיני-סובייטי ב-1969. במהלך שנתו הראשונה בתפקידו שלח ניקסון שליחים עם המסר כי הוא מעוניין ביחסים קרובים יותר בעזרת תיווך פקיסטני, מדינה שהייתה מיודדת עם שתי המדינות[154]. פריצת הדרך הפומבית הגיעה בתחילת 1971, כאשר מאו דזה-דונג הזמין קבוצה של שחקני טניס שולחן אמריקאים לבקר בסין ולשחק נגד שחקנים סינים מובילים. ביולי 1971 ביקר הנרי קיסינג'ר בחשאי בבייג'ינג, והכשיר את הקרקע לביקורו של הנשיא ניקסון בסין[155]. ב-15 ביולי 1971 הוכרז בו-בזמן על ידי בייג'ינג וניקסון (בטלוויזיה וברדיו) כי הנשיא יבקר בסין בחודש פברואר הבא. הכרזות אלו הדהימו את העולם. החשאיות אפשרה לשתי קבוצות המנהיגים להכין את האקלים הפוליטי בארצם למגע.
בפברואר 1972 נסעו ניקסון ורעייתו לסין. קיסינג'ר תדרך את ניקסון במשך יותר מ-40 שעות הכנה. עם נחיתתם בסין על האייר פורס 1, הם התקבלו על ידי ראש הממשלה ג'ואו אנלאי. ניקסון לחץ את ידו של ג'ואו, מעשה שמזכיר המדינה לשעבר ג'ון פוסטר דאלס סירב לעשות ב-1954 כשהשניים נפגשו בז'נבה[156]. למעלה ממאה עיתונאים מהטלוויזיה נלוו לנשיא. על פי הוראותיו של ניקסון, הייתה לטלוויזיה עדיפות על פני פרסומים מודפסים, מאחר שניקסון חש כי המדיה תסקר את הביקור הרבה יותר טוב מאשר העיתונות המודפסת. הוא גם ניצל את ההזדמנות להעליב את עיתונאי הדפוס שלהם בז[156].
ניקסון וקיסינג'ר נפגשו במשך שעה עם מאו וג'ואו במעון הפרטי והרשמי של מאו, שם דנו במגוון נושאים[157]. מאו ראה את ניקסון כאדם כן מאוד. בנוסף, חשד מאו בקיסינג'ר, אם כי היועץ עצמו טען שפגישתם הייתה היסטורית[156]. סעודה רשמית נערכה באותו ערב באולם הגדול של העם. למחרת נפגש ניקסון עם ג'ואו; ההודעה המשותפת שלאחר פגישה זו הכירה בטאיוואן כחלק מסין, וציפתה לפתרון של שלום לבעיית האיחוד מחדש[158][159]. כאשר לא היה בפגישות, סייר ניקסון באתרים ייחודיים, שכללו את העיר האסורה, קברי שושלת מינג והחומה הגדולה של סין[156]. האמריקאים קיבלו הצצה ראשונה לחיי הסינים דרך המצלמות אשר ליוו את פט ניקסון, שסיירה בעיר בייג'ינג ובקהילות, בתי ספר, מפעלים ובתי חולים[156].
הביקור פתח עידן חדש ביחסי ארצות הברית-סין[160]. מתוך חשש מברית סינית-אמריקנית, הסכימה ברית המועצות לדטאנט.
ערך מורחב – מלחמת וייטנאםכשניקסון נכנס לתפקידו, כ-300 חיילים אמריקנים נהרגו כל שבוע בווייטנאם[161], והמלחמה הייתה לא פופולרית בארצות הברית, וכן נערכו הפגנות אלימות נגד המלחמה (גם במהלך טקס ההשבעה של ניקסון). ממשל ג'ונסון הסכים להשעות את ההפצצות תמורת משא ומתן ללא תנאים מוקדמים, אך הסכם זה מעולם לא נכנס לתוקף במלואו. לדברי וולטר אייזקסון, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, הגיע ניקסון למסקנה כי לא ניתן לנצח במלחמת וייטנאם, והוא היה נחוש בדעתו לסיים את המלחמה במהירות. אחרים טענו שניקסון קיווה לשחזר את הצלחתו של אייזנהאואר בסיום מלחמת קוריאה. הוא חיפש הסדר שיאפשר לכוחות המזוינים של ארצות הברית לסגת, תוך השארת דרום וייטנאם מוגנת מפני התקפה.
באמצע 1969 החל ניקסון לנהל משא ומתן לשלום עם הצפון-וייטנאמים, ושלח מכתב אישי למנהיגי צפון וייטנאם, ושיחות השלום החלו בפריז. אולם השיחות הראשוניות לא הביאו להסכם. במאי 1969 הוא הציע בפומבי להוציא את כל הכוחות האמריקאים מדרום וייטנאם, בתנאי שצפון וייטנאם תעשה זאת גם, ובדרום וייטנאם יתקיימו בחירות חופשיות בפיקוח בינלאומי ובהשתתפות הוייטקונג[162]. ביולי 1969, ביקר ניקסון בדרום וייטנאם, ונפגש עם המפקדים הצבאיים ועם ראש ממשלת דרום וייטנאם. בשל המחאות שדרשו נסיגה מידית, החל ניקסון באסטרטגיה בה החליף חיילים אמריקנים בחיילים וייטנאמיים, תהליך שנקרא "וייטנאמיזציה"[160]. ניקסון החל לתכנן נסיגה מדורגת[163] אולם גם המשיך בהפצצות בלאוס והורה על פלישה לשטח קמבודיה על מנת לחסום את נתיב הו צ'י מין ששימש לאספקת הווייטקונג בשנת 1970[164]. הוא הודיע על הפלישה לציבור ב-30 באפריל 1970[165]. תגובת ניקסון למוחים כללה פגישה מאולתרת עמם ליד אנדרטת לינקולן ב-9 במאי 1970[166]. מסמכים מהארכיון הסובייטי שפורסמו ב-1991 חשפו שממשלת צפון וייטנאם ניסתה לפלוש לקמבודיה ב-1970 לבקשת הקמר רוז' ולבקשת סגנו של פול פוט. הבטחתו של ניקסון לעצור את המלחמה והגברת ההפצצות הובילו לפגיעה באמינותו[163].
ערך מורחב – פרשת מסמכי הפנטגוןב-1971, קטעים מתוך "מסמכי הפנטגון", שהודלפו על ידי דניאל אלסברג, פורסמו בהניו יורק טיימס ובוושינגטון פוסט. כאשר הופיעו לראשונה הידיעות על הדליפה, ניקסון לא עשה דבר. המסמכים, שכללו את היסטוריית המעורבות של ארצות הברית בווייטנאם, עסקו בעיקר בשקרים של ממשלים קודמים ולא חשפו הרבה. הוא השתכנע על ידי קיסינג'ר שהמסמכים היו מזיקים יותר מכפי שנראו וניסה למנוע את פרסומם. בסופו של דבר פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית לטובת העיתונים. בניסיון לערער את תדמיתו ואמינותו של אלסברג פרצו אנשיו של ניקסון שנודעו בשם "השרברבים", למשרדו של הפסיכיאטר של אלסברג בחיפוש אחר דרכים להביך אותו. מאוחר יותר נטלו אותם אנשים חלק בפרשת ווטרגייט.
עם נסיגת הכוחות המזוינים של ארצות הברית מווייטנאם, צומצם הגיוס ולבסוף גיוס החובה בוטל ב-1973. הצבא הפך לצבא מתנדבים[167]. לאחר שנים של לחימה, הושג הסכם שביתת הנשק בין הצדדים הלוחמים ב-27 בינואר 1973 בפריז. ההסכם קבע הפסקת אש וכי ארצות הברית תפנה את כל כוחותיה מווייטנאם מבלי לדרוש מהכוח הצבאי הצפון-וייטנאמי שנמצא בדרום לסגת. מאוחר יותר באותה שנה, נאסרה כל פעילות צבאית אמריקנית בהודו-סין על ידי הקונגרס האמריקאי. לאחר שהסתיימה תמיכתה הצבאית של ארצות הברית, הייתה הפסקת אש קצרה, לפני שפרצה שוב הלחימה. צפון וייטנאם כבשה את דרום וייטנאם ב-1975. גם לאוס וקמבודיה נכבשו על ידי צפון וייטנאם.
ניקסון אישר מבצע סודי של הפצצות מסיביות בצפון וייטנאם בקמבודיה במרץ 1969, ללא הסכמתו של נורודום סיהאנוק, מלך קמבודיה[168]. ההפצצות המשיכו בשנות השבעים וניסו לתמוך בממשלתו של לון נול שלחמה מול הקמר רוז' במלחמת האזרחים בקמבודיה. בין 50,000 ל-150,000 אנשים נהרגו בהפצצות בין 1970 ל-1973[169]. ההיסטוריונים בחנו את הקשר בין הפצצת קמבודיה לבין צמיחת הקמר רוז' והעלייה בתמיכה בו. רבים טענו שהאיכרים החלו לתמוך בקמר רוז' לאחר ההפצצה. אחרים טענו שההפצצות הרחיקו את הקומוניסטים מפנום פן[170]. ההפצצה הייתה הגיונית מבחינה צבאית כיוון שהרחיקה את הקמר רוז' מפנום פן ומנעה השתלטות קומוניסטית בתקופה בה דרום וייטנאם הייתה חלשה[171]. נטען שההתערבות בקמבודיה מנעה ממנה לקרוס בין 1970 ל-1973[172][173]. לא ניתן לדעת האם מעורבותה של ארצות הברית סייעה לקמר רוז'[174]. אולם ברור שהיו כאלו שהצטרפו לקמר רוז' עקב שנאתם להפצצות האמריקניות[175].
ניקסון תמך בפעולותיו של ג'ון פיצג'רלד קנדי במהלך הפלישה למפרץ החזירים ומשבר הטילים בקובה ב-1962; עם כניסתו לתפקיד הוא הגביר את פעילותו החשאית נגד קובה ונשיאה, פידל קסטרו. הוא שמר על קשרים הדוקים עם קהילת הגולה הקובנית-אמריקנית באמצעות חברו, איש העסקים ביבה רבוזו, שלעיתים קרובות הציע דרכים להרגיז ולהתגרות בקסטרו. בברית המועצות וקובה עלה החשש שניקסון יתקוף את קובה ויפר את ההבנה בין קנדי לניקיטה חרושצ'וב, שסיימה את משבר הטילים. באוגוסט 1970 ביקשו הסובייטים מניקסון לאשר מחדש את ההבנה. למרות מדיניותו הנוקשה כלפי קסטרו, הסכים ניקסון. התהליך טרם הושלם כאשר החלו הסובייטים להרחיב את בסיסם בנמל העיר סיינפואגוס באוקטובר 1970. אז התפתח עימות קל, שהסתיים בהבנה כי הסובייטים לא ישתמשו בסיינפואגוס לצוללות נושאות טילים בליסטיים. בנובמבר אושררו ההבנות מ-1962[176].
 |
ראו גם – ההפיכה הצבאית בצ'ילה (1973) |
בחירתו של המועמד המרקסיסטי סלבדור איינדה לנשיא צ'ילה בספטמבר 1970 דחפה את ניקסון וקיסינג'ר לתמוך במסע נמרץ של התנגדות חשאית לאיינדה. השגריר בצ'ילה טען שאין חלופה לאיינדה, אולם ניקסון סירב להכיר בכך[177]. בפרט עודדו קיסינג'ר וניקסון שביתות מאורגנות נגד איינדה ומימון מתנגדי איינדה[178]. אנשי ה-CIA עודדו הפיכה צבאית בצ'ילה ותמכו במתנגדי איינדה[179][177]. בתמיכת ארצות הברית, רצחו המהפכנים את הגנרל של איינדה[177].
עם כניסתו של איינדה לתפקידו, החלה ארצות הברית לממן תעמולה נגדו. בספטמבר 1971 אישר ניקסון באופן אישי להקצות 700,000 דולר להפלת איינדה[177]. אנשי ה-CIA הונחו לתמוך בהפיכה צבאית[178], אולם הם ידעו שההפיכה תהיה אלימה[178].
ניקסון תמך בפגיעה בכלכלה הצ'יליאנית והקצה עשרה מיליון דולר לפעולות חבלניות[180]. בעקבות תקופה ממושכת של תסיסה חברתית, פוליטית וכלכלית, נטל הגנרל אוגוסטו פינושה את השלטון בהפיכה אלימה ב-11 בספטמבר 1973; בין המתים נמנה איינדה. לאחר עליית החונטה לשלטון תמכה בה ארצות הברית וממשלת ארצות הברית הואשמה בהתערבות בנושא. ההאשמות הוכחו בשנת אלפיים, כשמסמכים שוחררו לציבור[177]. המסמכים תיעדו את פעילות ניקסון וקיסינג'ר כנגד איינדה. הממשל תמך בפינושה למרות האלימות שהפעיל ולמרות מבצע קונדור.
בימיו של ניקסון התחולל במלחמה הקרה עם ברית המועצות תהליך הדטאנט. ניקסון השתמש בסביבה הבינלאומית המשתפרת כדי לעסוק בנושא השלום הגרעיני. לאחר ההודעה על ביקורו בסין, ניהל ניקסון משא ומתן לקראת ביקורו בברית המועצות. הנשיא והגברת הראשונה הגיעו למוסקבה ב-22 במאי 1972 ונפגשו עם המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב, ראש הממשלה אלכסיי קוסיגין ועם ראש המדינה ניקולאי פודגורני. בין השאר נועד ניקסון עם מנהיגים סובייטיים אחרים[181].
ניקסון עסק במשא ומתן אינטנסיבי עם ברז'נייב[182]. הם הגיעו להסכמים להגדלת הסחר ולשני הסכמי בקרת נשק משמעותיים: הסכם סאל"ט-1 שנחתם בין שתי המעצמות[160] והסכם הטילים האנטי-בליסטיים, אשר אסר על פיתוח מערכות ליירוט טילים נכנסים. ניקסון וברז'נייב הכריזו על עידן חדש של "דו-קיום בשלום". באותו הערב התקיימה סעודת ערב בקרמלין[181].
למען יחסים טובים יותר עם ארצות הברית, הפסיקו ברית המועצות וסין את תמיכתן בצפון וייטנאם ותמכו בהגעה להסכם. ניקסון טען שכל שלום בצפון וייטנאם יזדקק לתמיכת הסינים והסובייטים, ולכן הדטאנט וההתקרבות לסין סייעו לסיום המלחמה ולהפעלת לחץ על צפון וייטנאם[183].
בעקבות התקדמות ניכרת בשנתיים הקודמות ביחסים הדיפלומטיים בין ארצות הברית וברית המועצות, ניקסון יצא למסע שני בברית המועצות ביוני 1974. במוסקבה התקבל לטקס קבלת פנים, להמון מריע ולארוחת ערב חגיגית בארמון הקרמלין הגדול באותו ערב ב-27 ביוני. ניקסון וברז'נייב נפגשו ביאלטה, שם דנו בהצעה של הסכם הגנה הדדי, בנושאי הדטאנט וטילים מרובי ראשי נפץ. בעודו שוקל להציע אמנה למניעת ניסויים מקיפים, חש ניקסון שלא יהיה לו זמן כנשיא להשלמת תהליך זה. לא היו פריצות דרך משמעותיות במשא ומתן זה.
ניקסון רצה להעניק לברית המועצות מעמד של מדינה מועדפת במסחר עם ארצות הברית, אך הסנאטור הנרי ג'קסון וחבר בית הנבחרים צ'ארלס ואניק תבעו לעשות זאת רק אם ברית המועצות תאפשר הגירה חופשית מתחומה ובפרט הדבר נגע ליהודים שרצו לעלות לישראל. סביב תיקון בחוק הסחר שלא אפשר לנשיא להעניק מעמד כזה למדינה שאינה מאפשרת הגירה מתחומה התחולל מאבק בין ניקסון לחברי הקונגרס שסופו בהעברת התיקון. המאבק גרם לברית המועצות לבטל את מס ההשכלה שרצתה להטיל על המהגרים היהודים.
| |
ראו גם – מלחמת ההתשה, תוכנית רוג'רס |
בתחילת כהונתו של ניקסון התחוללה מלחמת ההתשה בין ישראל ומצרים. מצרים הייתה אז בחוג ההשפעה הסובייטי עם יועצים רבים ואף חיילים מברית המועצות. כחלק מדוקטרינת ניקסון, שלפיה ארצות הברית תימנע מסיוע קרבי ישיר לבעלות בריתה במידת האפשר, ובמקום זאת תיתן להן סיוע להגנה עצמית, הגדילה ארצות הברית מאוד את מכירות הנשק למזרח התיכון - בעיקר לישראל, איראן וערב הסעודית. בפרט ניקסון הסכים לספק לישראל מטוסי פנטום. מטוסים אלה אפשרו תקיפות למרחקים גדולים במצרים עד גבול סודאן. ניקסון תמך בישראל אולם הציב גם כמה תנאים. הוא סבר שעל ישראל לחתום על שלום עם מדינות ערב ושעל ארצות הברית לסייע לכך. הוא האמין שפרט למלחמת סיני, לא הצליחה ארצות הברית ללחוץ על ישראל ועליה להשתמש בסיוע הצבאי כדי ללחוץ על המדינות לדון בנושאי השלום. בכהונתו הראשונה של ניקסון, הוא לא התמקד בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי, והרגיש שבלי קשר למה שיעשה, יהודי ארצות הברית יתנגדו לבחירתו מחדש.
ניקסון מינה את מזכיר המדינה ויליאם רוג'רס להיות מתווך בסכסוך הישראלי-ערבי מטעמו והוא הציע מספר תוכניות שידועות כתוכנית רוג'רס. במסגרת תוכנית רוג'רס השנייה ביוני 1970 היה אמור להתנהל משא ומתן בין ישראל ומצרים בחסות שליח האו"ם השוודי גונאר יארינג. תוכנית זו התבססה על נסיגת ישראל משטחים (לא הוגדר בדיוק אם מכולם או חלקם) שכבשה במלחמת ששת הימים בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 242, הכרה הדדית של כל הצדדים בריבונותן של המדינות, שלמותן הטריטוריאלית, עצמאותן המדינית והסכמי שלום.
רוג'רס הציע שהשלב הראשון בתוכנית יהיה סיום מלחמת ההתשה וחידוש הפסקת האש בין ישראל למצרים. ממשלת ישראל דחתה תחילה את ההצעה ב-21 ביוני, אולם הממשלה המצרית הודיעה שהיא מסכימה לדון ביוזמה. לאור ההסכמה המצרית החל ניקסון ללחוץ על ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר להסכים להצעה. הוא הבטיח שארצות הברית תערוב לריבונותה, שלמותה וביטחונה של מדינת ישראל ותשמור על מאזן החימוש באזור והבהיר למאיר כי הדרישה היא לנסיגה ישראלית לגבולות בטוחים ומוסכמים ולא לגבולות הקו הירוק ושלא תיכפה על ישראל נסיגה לפני שייחתם הסכם שלום חוזי מחייב. כמו כן סוגיית הפליטים תטופל באופן שלא יפגע בקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. בעקבות ההבטחות וההבהרות האמריקאיות הסכימה גם ממשלת ישראל לכך. הסכם הפסקת האש בין ישראל למצרים שסיים את מלחמת ההתשה נכנס לתוקף ב-7 באוגוסט. בו ביום הפרו המצרים את סעיף 3 בהסכם המחייב שימור הסטטוס קוו הצבאי כאשר קידמו טילי נ"מ לתוך תחום 50 הקילומטרים ממערב לתעלה וישראל, בתגובה, השעתה את השיחות בתיווכו של יארינג. השיחות חודשו חצי שנה מאוחר יותר בפברואר 1971. בסופו של דבר, מגעים אלה נכשלו גם בשל תמיכה מועטה מצד ניקסון לתוכניתו של מזכיר המדינה שלו, והעדפתו במקום זאת את עמדת היועץ לביטחון לאומי שלו, הנרי קיסינג'ר, שלא להמשיך ביוזמה. קיסינג'ר סבר שכל נסיגה ישראלית תשרת את הסובייטים, ולכן לא כדאי בשלב זה לתמוך בנסיגה ישראלית.
נשיא מצרים אנואר סאדאת גירש במפתיע את אלפי היועצים הסובייטיים ממצרים ביולי 1972, ואותת בכך לוושינגטון את נכונותו לשאת ולתת, אך הדבר לא הוביל לפריצת דרך.
ב-28 בפברואר 1973, בעת ביקורה בוושינגטון, הסכימה ראשת ממשלת ישראל גולדה מאיר להצעת השלום של הנרי קיסינג'ר, המבוססת על "ביטחון מול ריבונות": ישראל תקבל את הריבונות המצרית על כל חצי האי סיני, ומצרים תקבל את נוכחותה של ישראל בכמה עמדות אסטרטגיות בסיני.
| |
ראו גם – מלחמת יום הכיפורים, מבצע ניקל גראס |
ב-6 באוקטובר 1973, תקפה קואליציה ערבית בראשות מצרים וסוריה, בתמיכה צבאית ואפסנאית מצד ברית המועצות, את ישראל ומלחמת יום הכיפורים פרצה. ישראל ספגה אבדות כבדות וניקסון ציווה על רכבת אווירית כדי לחדש את מלאי צה"ל. אף שהיה ברור כי ארצות הברית תחמש את ישראל בסופו של דבר, ניקסון הורה לקטוע את המריבות והבירוקרטיה הבין-משרדית ונטל אחריות אישית לכל תגובה של מדינות ערב. יותר משבוע לאחר מכן, כאשר ארצות הברית וברית המועצות החלו לנהל משא ומתן על הפסקת אש, כבר חדרה ישראל עמוק לתוך שטח האויב. המשא ומתן על ההפוגה הפך במהירות למשבר של מעצמות-העל; כאשר ידה של ישראל הייתה על העליונה, ביקש נשיא מצרים אנואר סאדאת הפסקת אש. כאשר המנהיג הסובייטי ברז'נייב איים באופן חד-צדדי להעביר כלי שיט סובייטים לים התיכון, ניקסון ציווה על הצבא האמריקאי להעלות את הכוננות לרמת DEFCON 3[184] ולהכין את כל אנשי הצבא ואת בסיסיה בכוננות למלחמה גרעינית. הייתה זו התקופה הקרובה ביותר שהגיע העולם למלחמה גרעינית מאז משבר הטילים בקובה. ברז'נייב נסוג כתוצאה מפעולותיו של ניקסון. מדינות אופ"ק הערביות הגיבו בסירוב למכור נפט למדינות שראו כתומכות בישראל ובפרט לארצות הברית, וכתוצאה מכך החל משבר האנרגיה העולמי. אמברגו זה גרם למחסור בבנזין וקיצוב בארצות הברית בשלהי 1973, ובסופו של דבר הסתיים על ידי המדינות המייצרות נפט, עם תהליך השלום במזרח התיכון[185]. לאחר ביטול תקן הזהב בידי ניקסון, אגרו מדינות העולם יתרות מטבע חוץ בציפייה להצפת השוק, מה שהוביל לדפלציה. מדינות אופ"ק הרוויחו פחות כסף מהדולר ונאלצו להעלות מחירים.
בעקבות המלחמה עברה מצרים לחוג ההשפעה האמריקני. אחד הצעדים שהובילו לכך היו הלחץ האמריקני על ישראל לאחר שצה"ל כיתר את הארמייה השלישית של מצרים לאפשר לאספקה מצרית להגיע לחיילים הנצורים. לאחר המלחמה נחתם הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים בינואר 1974 וביוני אותה שנה הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה שהובילו לסיום משבר הנפט. ההסכם האחרון נחתם לאחר מסע דילוגים של קיסינג'ר.
ניקסון ערך את אחד מביקוריו הבינלאומיים האחרונים כנשיא במזרח התיכון ביוני 1974, והיה לנשיא ארצות הברית הראשון שביקר בישראל[186]. בנוסף לכך ביקר במצרים, וחידש את היחסים עמה לראשונה מאז 1967.
ניקסון נסע מחוץ לארצות הברית חמש עשרה פעמים לארבעים ושתיים מדינות שונות במהלך כהונתו[187].
| תאריכים | מדינה | מיקום | פרטים | |
|---|---|---|---|---|
| 1 | 23-24 בפברואר 1969 |  |
בריסל | נכח בפגישה ה-23 של המועצה הצפון אטלנטית. נפגש עם בודואן, מלך הבלגים. |
| 24-26 בפברואר 1969 |  |
לונדון | ביקור בלתי רשמי. נאם כמה נאומים ציבוריים. | |
| 26-27 בפברואר 1969 |  |
מערב ברלין, בון |
נאם כמה נאומים ציבוריים. נאם מול הבונדסטאג. | |
| 27-28 בפברואר 1969 |  |
רומא | נפגש עם הנשיא ג'וזפה סארגאט ועם ראש הממשלה מריאנו רומור ועם עוד אנשי ממשל. | |
| 28 בפברואר- 2 במרץ 1969 |
 |
פריז | נפגש עם הנשיא שארל דה גול. | |
| 2 במרץ 1969 |  |
ארמון האפיפיור | ביקר את האפיפיור פאולוס השישי. | |
| 2 | 26-27 ביולי 1969 |  |
מנילה | ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא פרדיננד מרקוס. |
| 27-28 ביולי 1969 |  |
ג'קרטה | ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא סוהארטו. | |
| 28-30 ביולי 1969 |  |
בנגקוק | ביקור ממלכתי. נפגש עם המלך. | |
| 30 ביולי 1969 |  |
סייגון, די אן |
נפגש עם הנשיא וביקר אנשי צבא אמריקנים. | |
| 31 ביולי- 1 באוגוסט 1969 |
 |
ניו דלהי | ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא בפועל. | |
| 1-2 באוגוסט 1969 |  |
לאהור | ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא יחיא חאן. | |
| 2-3 באוגוסט 1969 |  |
בוקרשט | ביקור רשמי. נפגש עם הנשיא ניקולא צ'אושסקו. | |
| 3 באוגוסט 1969 | |
בסיס חיל האוויר. | פגישה בלתי רשמית עם ראש הממשלה הרולד וילסון. | |
| 3 | 8 בספטמבר 1969 |  |
אקוניה | חנך את סכר אמיסטד עם הנשיא גוסטבו דיאס אורדס. |
| 4 | 20-21 באוגוסט 1970 | |
פוארטו ואיארטה | ביקור רשמי. נפגש עם הנשיא גוסטבו דיאס אורדס. |
| 5 | 27-30 בספטמבר 1970 | |
רומא, נאפולי |
ביקור רשמי. נפגש עם הנשיא ג'וזפה סארגאט. נכח במפקדה הדרומית של נאט"ו. |
| 28 בספטמבר 1970 | |
ארמון האפיפיור | ביקר את האפיפיור פאולוס השישי. | |
| 30 בספטמבר- 2 באוקטובר 1970 |
 |
בלגרד, זאגרב |
ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא יוסיף ברוז טיטו. | |
| 2-3 באוקטובר 1970 |  |
מדריד | ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא פרנסיסקו פרנקו. | |
| 3 באוקטובר 1970 | |
צ'קרס | נפגש באופן בלתי רשמי עם המלכה אליזבת' השנייה ועם ראש הממשלה אדוארד הית'. | |
| 3-5 באוקטובר 1970 |  |
לימריק, טימהו דבלין |
ביקור ממלכתי. נפגש עם הטישך ג'ק לינץ'. | |
| 6 | 12 בנובמבר 1970 | |
פריז | נכח בהלווייתו של שארל דה גול. |
| 7 | 13-14 בדצמבר 1971 |  |
טרסיירה | שוחח על נושאים כלכליים עם נשיא צרפת ז'ורז' פומפידו ועם ראש ממשלת פורטוגל מרסלו קייטאנו. |
| 8 | 20-21 בדצמבר 1971 |  |
המילטון | נפגש עם ראש הממשלה אדוארד הית'. |
| 9 | 21-28 בפברואר 1972 |  |
שאנגחאי, בייג'ינג האנגג'ואו |
ביקור ממלכתי. נפגש עם מזכ"ל המפלגה מאו דזה-דונג ועם ראש הממשלה ג'ואו אנלאי. |
| 10 | 13-15 באפריל 1972 |  |
אוטווה | ביקור ממלכתי. נפגש עם המושל הכללי רולנד מיצנר ועם ראש הממשלה פייר טרודו. נאם בפני הפרלמנט. חתם על הסכם המים הטהורים של הימות הגדולות. |
| 11 | 20-22 במאי 1972 |  |
זלצבורג | ביקור בלתי רשמי. נפגש עם הקנצלר ברונו קרייסקי. |
| 22-30 במאי 1972 |  |
מוסקבה, לנינגרד קייב |
ביקור ממלכתי. נפגש עם ראש הממשלה אלכסיי קוסיגין ועם המזכיר הכללי ליאוניד ברז'נייב. חתם על הסכמי סאל"ט. | |
| 30-31 במאי 1972 |  |
טהראן | ביקור רשמי. נפגש עם מוחמד רזא שאה פהלווי. | |
| 31 במאי- 1 ביוני 1972 |
 |
ורשה | ביקור רשמי. נפגש עם ראש המפלגה אדוורד גרק. | |
| 12 | 31 במאי- 1 ביוני 1973 |
 |
רייקיאוויק. | נפגש עם הנשיא כריסטיאן אלדיארן ועם ראש הממשלה אולאפור יוהאנסון ועם הנשיא הצרפתי ז'ורז' פומפידו. |
| 13 | 5-7 באפריל 1974 | |
פריז | נכח בלווייתו של הנשיא ז'ורז' פומפידו. נפגש לאחר מכן עם הנשיא הזמני, עם נשיא איטליה ג'ובאני לאון, ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון, קנצלר גרמניה וילי ברנדט, ראש ממשלת דנמרק, הנשיא הסובייטי ניקולאי פודגורני וראש ממשלת יפן קקואיי טנאקה. |
| 14 | 10-12 ביוני 1974 | |
זלצבורג | נפגש עם הקנצלר ברונו קרייסקי. |
| 12-14 ביוני 1974 |  |
קהיר, אלכסנדריה |
נפגש עם הנשיא אנואר סאדאת | |
| 14-15 ביוני 1974 |  |
ג'דה | נפגש עם פייסל, מלך ערב הסעודית. | |
| 15-16 ביוני 1974 |  |
דמשק | נפגש עם הנשיא חאפז אל-אסד. | |
| 16-17 ביוני 1974 |  |
תל אביב, ירושלים |
נפגש עם הנשיא אפרים קציר ועם ראש הממשלה יצחק רבין. | |
| 17-18 ביוני 1974 |  |
עמאן | ביקור ממלכתי. נפגש עם חוסיין, מלך ירדן. | |
| 18-19 ביוני 1974 | |
שדה התעופה. | נפגש עם הנשיא אנטוניו דה שפינולה. | |
| 15 | 25-26 ביוני 1974 | |
בריסל | נכח בפגישת המועצה הצפון אטלנטית. נפגש עם המלך בודואן ועם פביולה, מלכת הבלגים, עם ראש הממשלה ליאו טינדמנס, ועם קנצלר גרמניה הלמוט שמידט, ראש הממשלה הבריטי הרולד וילסון וראש ממשלת איטליה מריאנו רומור. |
| 27 ביוני- 3 ביולי 1974 |
|
מוסקבה, מינסק אורנדה |
ביקור רשמי. נפגש עם המזכיר הכללי ליאוניד ברז'נייב, הנשיא ניקולאי פודגורני וראש הממשלה אלכסיי קוסיגין. חתם על אמנת האיסור על ניסויים גרעיניים. |
מבחינת יחסי הפנים של ארצות הברית התיימר ניקסון לייצג את מה שהגדיר כ"רוב הדומם" של אמריקנים שמרנים שלא אהבו את תרבות הנגד של ה"היפים", וראו בעין לא יפה את המפגינים כנגד המלחמה בווייטנאם ובעד זכויות האדם. כמה מפעולותיו של ניקסון בענייני פנים:
בתקופה בה ניקסון נכנס לתפקידו ב-1969, עמדה האינפלציה על 4.7% - השיעור הגבוה ביותר מאז מלחמת קוריאה. תוכניות "החברה הגדולה" נחקקו תחת ממשל הנשיא לינדון ג'ונסון, אשר יחד עם עלויות המלחמה בווייטנאם, גרמו לגירעונות תקציביים גדולים. שיעור האבטלה היה נמוך (3.3%[188])), אך שיעורי הריבית היו הגבוהים ביותר מזה מאה שנים. היעד הכלכלי העיקרי של ניקסון היה לצמצם את האינפלציה; האמצעי הברור ביותר לעשות זאת היה לשים קץ למלחמה. דבר כזה יכול לא היה להיעשות בן לילה, וכלכלת ארצות הברית המשיכה במסלולה הקודם לאורך שנת 1970. ניקסון הגביל את הגדלת היצע הכסף לשם בלימת האינפלציה. בפברואר 1970, כחלק מניסיון להוריד את ההוצאה הממשלתית, מנע ניקסון את העלאת משכורתם לעובדים ממשלתיים במשך חצי שנה. כששירות הדואר שבת, השתמש ניקסון בצבא לצורך שבירת השביתה. לבסוף נאלצה הממשלה לוותר לעובדי הדואר ולפגוע באיזון התקציבי[189]. האינפלציה, האבטלה ודרישת המפלגה הדמוקרטית להקפאת מחירים תרמו להפסדים המתונים של הרפובליקנים בבחירות האמצע לקונגרס (הדמוקרטים שלטו על שני בתי הקונגרס במהלך כל נשיאותו של ניקסון). לדברי הכלכלן הפוליטי נייג'ל בולס ב-2011, הנשיא החדש עשה מעט כדי לשנות את מדיניות ג'ונסון בשנה הראשונה לנשיאותו[190].
ניקסון גילה עניין רב יותר במדיניות חוץ מאשר במדיניות הפנים, אך סבר שהבוחרים נוטים להתמקד במצבם הכלכלי, וכי התנאים הכלכליים מהווים איום על בחירתו מחדש. במסגרת השקפותיו של "הפדרליזם החדש", הוא הציע מענקים למדינות ארצות הברית, אך הצעות אלו אבדו ברובן במסגרת העברת התקציב בקונגרס. עם זאת, ניקסון קיבל קרדיט פוליטי על תמיכה בהן. ב-1970 העניק הקונגרס לנשיא את הסמכות להקפיא משכורות ומחירים, אם כי הרוב הדמוקרטי בקונגרס לא סבר שניקסון ישתמש בפועל בסמכות זו. כשמשבר האינפלציה לא נפתר עד אוגוסט 1971, בשנת בחירות, החליט ניקסון (לאחר פגישה עם יועציו הכלכליים בקמפ דייוויד) על הקפאה זמנית של משכורות ומחירים, ביטול תקן הזהב וניוד הדולר לעומת מטבעות אחרים. באמצעות מאבקו באינפלציה הקשה ניקסון על הדמוקרטים לבקר אותו. הם לא הצליחו להציג מדיניות חלופית לזאת שלו[190]. מדיניותו של ניקסון מתנה את האינפלציה עד 1972, אולם האינפלציה חזרה במהלך כהונתו השנייה ובמהלך ממשל פורד, עקב השפעות הצעדים שנקט בהם.
לאחר שזכה בבחירות 1972, ראה ניקסון כי האינפלציה חוזרת לאחר נפילת הבורסה במהלך כל שנת 1973 ו-1974, והסנאטורים הדמוקרטים המליצו להקפיא את המחירים ושיעורי הריבית למשך תשעים ימים[191]. ניקסון הטיל פיקוח על מחירים ביוני 1973, פיקוח שהוגבל לשישים ימים[191]. הפיקוח על המחירים הפך לבלתי אהוד בעיני הציבור ואנשי העסקים[191]. בעלי העסקים חשו כי הקפאת המחירים היא קבועה, ולכן לא שיתפו פעולה עם המדיניות[191]. הקפאת המחירים - שהובילה למחסור בבשר ולכך שהאיכרים הטביעו עופות במקום למכור אותם במחיר הפסד - רק הגדילה את האינפלציה[191]. ההקפאה בוטלה בהדרגה, ופגה ב-30 באפריל 1974[191]. עד לסוף השנה עלתה האינפלציה ל-12.1%[188]. בין היתר קיצץ ניקסון בהוצאות הממשלה הפדרלית של ארצות הברית לתוכניות רווחה וקרא לערים ולמדינות כאחד להקים קרנות לחלוקת רווחים לצורך פיתוח עירוני, חינוך, תעסוקה ואכיפת החוק[192].
ניקסון דגל ב"פדרליזם חדש", שיגביר את סמכויותיהם של נבחרי ציבור מקומיים וארציים, אף על פי שהקונגרס היה עוין לרעיונות אלה וחוקק מעט מהם. הוא קיווה להקטין את מספר המחלקות הממשלתיות לשמונה: המדינה, המשפטים, האוצר וההגנה, לצד הקמת מחלקות לנושאים כלכליים, למשאבי טבע, לכוח אדם ולפיתוח קהילתי. הוא אמנם לא הצליח בכך, אולם הצליח לשכנע את הקונגרס לחסל מחלקה אחת - הוא הפך את מחלקת הדואר של ארצות הברית לשירות הדואר של ארצות הברית ביולי 1971. השירות היה רשות עצמאית בתוך האגף הביצועי של הממשלה[193].
ניקסון הצטרף מאוחר יותר לתנועת השימור, תנועה פוליטית, סביבתית וחברתית שמטרתה להגן על המשאבים הטבעיים, כולל מינים של בעלי חיים וצמחים וכן על בתי הגידול שלהם. מדיניות הסביבה לא הייתה נושא משמעותי בבחירות 1968; לעיתים נדירות התבקשו המועמדים להביע את דעותיהם בנושא. הוא ראה כי יום כדור הארץ, ב-1 באפריל 1970, העלה בבוחרים גל של עניין בנושא, וביקש להשתמש בכך לטובתו - בחודש יוני הוא הודיע על הקמת הסוכנות להגנת הסביבה (EPA). ניקסון עשה מעשה חלוצי כשדן במדיניות הסביבה בנאום מצב האומה שלו; יוזמות אחרות שנתמכו על ידי ניקסון כללו את חוק האוויר הנקי של 1970 והקמת "המנהל לבטיחות וגיהות בעבודה" (OSHA). בנוסף תמך בחוק שדרש מכל פרויקט ממשלתי להצהיר על השפעתו על איכות הסביבה. בנוסף הועברו חוקים לבטיחות הצרכנים, להגנה על יונקים ימיים ולהגנה על זנים בסכנת הכחדה[188].
למרות תמיכתם בהתקדמות הסביבתית במהלך תקופת ניקסון, ביקרו אותו רבים מפעילי איכות הסביבה[188]. הממשל תמך בכמה פרויקטים מזהמים. בנוסף לכך, הטיל ניקסון וטו על חוק המים הנקיים של 1972 - לא כי התנגד למדיניות החקיקה, אלא כי התקציב הנדרש לכך נראה לו מופרז. לאחר שהקונגרס עקף את זכות הוטו שלו, החרים ניקסון את הכספים שהוא ראה כבלתי מוצדקים. הקונגרס הדמוקרטי היה ליברלי מאוד, ותמך בהגדלת ההוצאות[194], ולכן ניקסון החרים כספים כמה פעמים בכהונתו[195]. הקונגרס חוקק ב-1974 חוק שקבע הליך תקציבי חדש וסיפק בקרה של הקונגרס על החרמת התקציב. ניקסון, שהיה שקוע בפרשת ווטרגייט, נאלץ לחתום על החוק ב-12 ביולי[196].
בהתייחסו לשכיחות השימוש בסמים הן מבית והן בקרב החיילים האמריקאים בווייטנאם, קרא ניקסון למלחמה בסמים, והתחייב לנתק מקורות אספקה מחוץ לארצות הברית ולהגדיל את הכספים לחינוך ולמתקני שיקום[197].
באוגוסט 1970, הגיש הסנאטור הדמוקרטי טד קנדי חקיקה לביסוס ביטוח בריאות ממלכתי, שימומן ממסים וללא השתתפות עצמית[198]. בפברואר 1971, הציע ניקסון רפורמה מוגבלת, שבה המעסיק היה מחויב להציע ביטוח בריאות פרטי אם העובדים התנדבו לשלם כרבע מהפרמיות, כולל הלאמת תוכנית מדיקאייד למשפחות עניות עם ילדים מוגבלים, ותמיכה בקופות החולים[199]. ניקסון טען שכל מערכת שמבוססת על השוק תזכה ליתרונות המערכת הפרטית[200]. הסנאט ובית הנבחרים בדקו את הנושא ב-1971, אולם לא נקטו בצעדים[201][199]. באוקטובר 1972, חתם ניקסון על חוק לתיקון הביטוח הלאומי, שהרחיב את תוכנית מדיקר לאלו מתחת לגיל שישים וחמש שהיו נכים קשים במשך מעל שנתיים או שחלו במחלות כליות סופניות. בנוסף, הוא העלה את מס הבריאות מ-1.1 ל-1.45% באופן הדרגתי, העלאה שהסתיימה ב-1986[202]. בדצמבר 1973, חתם ניקסון על חוק קופות החולים, שהקים מערכת ממשלתית ניסיונית לתמיכה בקופות החולים[203].
הרצון בביטוח רפואי גדל ב-1974. בינואר, הציג בית הנבחרים חוק לביטוח בריאות ממלכתי שיספק שירותי בריאות ללא השתתפות עצמית[201]. כעבור חודש שוב הציע ניקסון חוק פשרה - חיוב המעסיק להציע ביטוח פרטי בתנאי שהעובדים התנדבו לשלם רבע מהפרמיות, החלפת מדיקאייד בתוכנית ממשלתית, והחלפת מדיקר בתוכנית ממשלתית שתסיר את ההגבלה על ימי אשפוז, תוסיף מגבלת תשלום מבוססת הכנסות, ותכסה את עלויות התרופות[201][204]. באפריל, הציע קנדי חוק שנועד למסד ביטוח בריאות אוניברסלי, עם הטבות כמו בתוכנית ניקסון, אולם עם חיוב המעסיקים והעובדים להשתתפות באמצעות מס מהמשכורת והשתתפות עצמית נמוכה[201]. התוכניות זכו לביקורות מצד איגודי העובדים, הצרכנים והגמלאים, ולא צברו תאוצה[205]. באותו הקיץ, לאחר התפטרות ניקסון וקריאתו של פורד לרפורמה בביטוח הבריאות, שוב עלתה תוכנית ניקסון, אולם היא נזנחה לאחר שסירבו לתמוך בה[201][206].
ניקסון ביצע שתי יוזמות בנושא מחקר רפואי שהוגשו לקונגרס בפברואר 1971[207]. הראשונה כללה את העברת חוק הסרטן הלאומי, שהזריק כמעט 1.6 מיליארד דולרים (שווה ערך לתשעה מיליארד בערכי 2016) מתקציב הממשלה למחקר בנושא הסרטן למשך שלוש שנים. החוק גם הקים מרכזים רפואיים, בתחילה חמישה עשר, שפעלו לחקר הסרטן[208][209]. היוזמה השנייה התמקדה בהגדלת התקציב למחקר, טיפול וחינוך בנושא אנמיה חרמשית, מחלה הנפוצה אצל אנשים ממוצא מערב אפריקני. לאחר מכן חתם על החוק הלאומי לפיקוח על האנמיה החרמשית ב-16 במאי 1972[210]. רבים התעלמו מהמחלה לפני העברת החוק, שכן היא נתפסה כמחלה "שחורה"[211][212].
לאחר מאבק לאומי של כמעט עשור, ניצחה ארצות הברית במירוץ להנחתת אסטרונאוטים על הירח ב-20 ביולי 1969, עם שיגור אפולו 11. ניקסון שוחח עם ניל ארמסטרונג ועם באז אולדרין במהלך נחיתתם על הירח. הוא כינה את השיחה "שיחת הטלפון ההיסטורית ביותר שנעשתה אי פעם מהבית הלבן"[213].
ניקסון לא היה מוכן המשיך לתקצב את מנהל האווירונאוטיקה והחלל הלאומי (נאס"א) בסכומים הגבוהים להם זכה בשנות השישים, כאשר נאס"א התכוננה לשלוח אנשים לירח. מנהל נאס"א, תומאס פיין, הגה תוכניות שאפתניות להקמת בסיס קבוע על הירח עד סוף שנות השבעים והשקת משלחת מאוישת למאדים כבר ב-1981. ניקסון דחה שתי הצעות אלו בשל ההוצאות[214]. ניקסון גם ביטל את תוכנית MOL (Manned Orbital Laboratory - מעבדה מסלולית מאוישת) של חיל האוויר ב-1969, משום שלווייני ריגול לא מאוישים היו דרך יעילה יותר להשגת אותה מטרת איסוף מודיעיני.
ב-7 במרץ 1970, הודיע ניקסון על סיום המאמצים המסיביים של תקופות קנדי-ג'ונסון במסגרת המרוץ לחלל. לאחר מכן הוא ביטל את שלוש משימות הירח המתוכננות של תוכנית אפולו שנועדו למקם את מסלול סקיילאב בצורה יעילה יותר וללא כלות עד לתכנון ובנייה של מעבורת החלל.
ב-24 במאי 1972 אישר ניקסון תוכנית שיתוף פעולה בת חמש שנים בין נאס"א לתוכנית החלל הסובייטית, שהגיעה לשיאה במשימתם המשותפת של אפולו אמריקאי וסויוז סובייטי בשנת 1975[215].
| |
ראו גם – התיקון לשוויון זכויות |
בתקופת נשיאותו של ניקסון בוצעה בפועל האינטגרציה הגזעית המשמעותית של בתי הספר הציבוריים בדרום. ניקסון חיפש דרך אמצעית בין ג'ורג' וולאס הבדלני לבין הדמוקרטים הליברלים, שתמיכתם באינטגרציה גרמה לניכור של לבנים דרומיים רבים[216]. בתקווה לנצח בדרום ארצות הברית בשנת 1972, הוא ביקש להיפטר מההפרדה הגזעית כבעיה פוליטית לפני כן. זמן קצר לאחר השבעתו הוא מינה את סגן הנשיא ספירו אגניו להנהיג כוח משימה, שעבד עם מנהיגים מקומיים - לבנים ושחורים כאחד - כדי לקבוע כיצד לשלב את הגזעים בבתי ספר מקומיים. אגניו לא התעניין כלל בעבודות, ורובן נעשה על ידי מזכיר העבודה ג'ורג' שולץ. עד לספטמבר 1970, פחות מ-10% של ילדים שחורים למדו בבתי ספר נפרדים. אולם ב-1971 התעוררו מתחים על ההפרדה הגזעית בערים בצפון ארצות הברית, עם מחאות זועמות על הסעת ילדים לבתי ספר מחוץ לשכונה שלהם כדי להשיג איזון גזעני. ניקסון התנגד לאוטובוסים באופן אישי, אך אכף צווי בית משפט המחייבים שימוש בהם.
נוסף על המלחמה בהפרדה הגזעית בבתי הספר הציבוריים, יישם ניקסון את תוכנית פילדלפיה ב-1970 - תוכנית העדפה מתקנת פדרלית ראשונה, שדרשה מחברות ממשלתיות בפילדלפיה לשכור עובדים בני מיעוטים[217].
לאחר הרחבת חוק זכויות ההצבעה של 1965 ב-1970, ירד גיל הבחירה לשמונה עשרה. בית המשפט העליון פסק שלקונגרס הייתה הסמכות לבצע זאת בבחירות ממשלתיות אולם לא בבחירות מקומיות[218]. ניקסון שלח מכתב לקונגרס בו תמך בתיקון חוקתי לצורך הורדת גיל ההצבעה, והקונגרס מיהר לבצע זאת[219]. התיקון הגיע לאשרור במדינות ב-23 במרץ 1971, וב-1 ביולי 1973, לאחר אשרורו בשלושים ושמונה מדינות, הפך לתיקון ה-26 לחוקת ארצות הברית[220].
ניקסון גם תמך בתיקון לשוויון זכויות לאחר שעבר בשני בתי הקונגרס ב-1972 והגיע לאשרור במדינות ארצות הברית. התיקון לא עבר לאחר שלא אשררו אותו מספיק מדינות בתקופת הזמן שנקבעה. ניקסון הצטייר כתומך בתיקון ב-1968, אם כי הפמיניסטיות מתחו עליו ביקורת על כך שעשה מעט כדי לעזור לתיקון או לענייניו לאחר בחירתו. עם זאת, הוא מינה יותר נשים לעמדות מנהל מאשר לינדון ג'ונסון[221].
במהלך מלחמת וייטנאם התנגד חלק גדול מהציבור למעורבות האמריקנית בדרום וייטנאם. דעת הציבור פנתה נגד המלחמה לאחר 1967, וב-1970 רק שליש מהאמריקנים האמינו שארצות הברית לא טעתה כששלחה חיילים לווייטנאם[222]. במהלך סוף שנות השישים, החלו מתנגדי המלחמה למחות ברחובות, כמו בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1968 ובמחאה של 1969.
המלחמה זכתה להתנגדות חריפה עוד יותר כשמערכת השירות הסלקטיבי החלה בגיוס בדצמבר 1969. כ-30,000[223] נערים ברחו לקנדה כדי להשתמט בין 1970 ל-1973. המתח עלה, בעיקר לאחר שסטודנטים שמחו נגד המלחמה נהרגו ביריות, מה שהוביל למחאות, ולאחר פרסום מסמכי הפנטגון[דרושה הבהרה][224]. המחאות שככו לאחר החתימה על הסכמי השלום ב-1973.
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1972ניקסון האמין שעלייתו לשלטון הגיעה לשיאה ברגע של התכנסות פוליטית. "גוש הדרום" (אנ') הדמוקרטי היה מזה זמן רב מקור לתסכול לשאיפות הרפובליקניות. בארי גולדווטר זכה בכמה מדינות דרומיות על ידי התנגדות לחוק זכויות האזרח מ-1964, אך ניכר ממנו את הדרום המתון יותר. מאמציו של ניקסון להשגת תמיכה דרומית ב-1968 נחלשו בגלל מועמדותו של ג'ורג' ואלאס. בתקופת כהונתו הראשונה הוא ניהל אסטרטגיה דרומית במדיניותיו, כדוגמת תוכניותיו להפסקת האש, שתהיה מקובלת בקרב הלבנים הדרומיים, ותעודד אותם להתפייס עם הרפובליקנים תומכי התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח. הוא מינה שני שופטים דרומיים, קלמנט הינסוורת' וג'ורג' הרולד קארסוול לבית המשפט העליון של ארצות הברית, אך אף אחד מהם לא אושר על ידי הסנאט.
ניקסון היה נשיא אהוד ב-1972, הוא זכה לנקודות זכות בעקבות הדטאנט עם ברית המועצות ועם סין. הסקרים חשפו שיצליח לנצח בקלות במפלגה הרפובליקנית. ניקסון זכה במועמדות המפלגה הרפובליקנית ללא קושי. הוא נאלץ להתמודד מול פיט מקלוסקי מקליפורניה, שהיה מועמד אנטי-מלחמתי, וג'ון אשברוק מאוהיו, שמרן שהתנגד לדטאנט. בבחירות בניו המפשייר, השיג אשברוק 9.7% מהקולות ואילו מקלוסקי השיג 19.8% מהקולות. ניקסון השיג 67.6% מהקולות, והיה ברור שינצח בקלות. בוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1972 באוגוסט, נבחר ניקסון בקלות כשהשיג 1,347 צירים בסיבוב הראשון, כשרק ציר אחד מצביע למקלוסקי. הקהל בוועידה צעק "עוד ארבע שנים"[225].
הנשיא ציפה שיריבו הדמוקרטי יהיה הסנאטור טד קנדי ממסצ'וסטס, אולם קנדי בחר שלא להתמודד לאחר פרשת צ'פקווידיק. בבחירות המוקדמות במפלגה הדמוקרטית המועמד המוביל תחילה היה הסנאטור אדמונד מאסקי ממיין, כשהסנאטור ג'ורג' מקגוורן מדקוטה הדרומית אחריו במקום השני. ניקסון העדיף להתמודד מול מקגוורן שבו ראה מועמד חלש ולכן הפעיל שורה של תרגילים על מנת להכפיש את מאסקי. תרגילים אלה נחשפו בעקבות פרשת ווטרגייט. נושא מרכזי בבחירות היה התמשכות המלחמה בווייטנאם.
לאור הצלחתו בבחירות המוקדמות זכה מקגוורן במועמדות הדמוקרטית לנשיאות ביולי 1972. ניקסון דחה את המצע הדמוקרטי כפחדני ומפלג. מקגוורן התכוון לצמצם בצורה חדה את הוצאות הביטחון ותמך בחנינה למשתמטים מגיוס, וכן בזכויות הפלה. כמה מתומכיו תמכו בלגליזציה לסמים, ומקגוורן נתפס כמצדד ב"חנינות, הפלות ו-LSD"[226]. מקגוורן נפגע גם הוא מכך שהתגלה כי המועמד שבחר כעמיתו למרוץ, הסנאטור תומאס איגלטון ממיזורי, קיבל טיפול בדיכאון קליני בנזעי חשמל. התפטרות איגלטון והחלפתו בסרג'נט שרייבר ממרילנד, גיסם של האחים קנדי, לא סייעה לדמוקרטים[226].
ניקסון הוביל בסקרים במשך רוב תקופת הבחירות, והתמקד בעיקר בתהליך השלום בווייטנאם ובשיפור הכלכלי. והוא נבחר מחדש ב-7 בנובמבר 1972 באחד הניצחונות הגדולים בבחירות בהיסטוריה האמריקאית. הוא ניצח את מקגוורן כשלו יותר מ-60% מהקולות הכשרים, כשהוא משיג 47,169,911 קולות לעומת 29,170,383 למקגוורן, ועם תוצאות שהן כמעט קונצנזוס בחבר האלקטורים: ניקסון גרף את 520 האלקטורים של 49 מדינות, והפסיד רק במסצ'וסטס ובמחוז קולומביה, שהעניקו למקגוורן שבעה עשר אלקטורים בלבד[227].
ערך מורחב – פרשת ווטרגייטהמונח "פרשת ווטרגייט" מתייחס לשרשרת אירועים שהתחוללו במשך כשנתיים. האירועים כללו פעולות חשאיות ולעיתים בלתי חוקיות שביצעו חברי ממשל ניקסון. ניקסון שלח אישים לשים מכשירי ציתות במשרדיהם של אויבים פוליטיים ושל אנשים שחשד בהם. הוא ואנשיו השתמשו ב-FBI, ב-CIA ובשירות הכנסות הפנים כדי להטריד אקטיביסטים ודמויות פוליטיות. הביטוי הפומבי הראשון של פעילויות אלו היה כשחמישה גברים נתפסו פורצים למטה המפלגה הדמוקרטית שבמתחם ווטרגייט בוושינגטון די. סי. ב-17 ביוני 1972. באותה עת החלו שני כתבים צעירים של העיתון "וושינגטון פוסט", בוב וודוורד וקרל ברנסטין, לסקר ולחקור את הפרשה. וודוורד וברנסטין נשענו על מארק פלט, ששימש כמשנה לראש ה-FBI וסייע לוודוורד בחשיפת הפרשה. המודיע המסתורי זכה לכינוי "גרון עמוק", וה"טיפ" הראשון שמסר לוודוורד היה הימצאות מספר הטלפון של האנט בפנקס הטלפונים של מקורד[228]. פעילותם של וודוורד וברנסטין, שזכתה לעידוד מעורך העיתון בן בראדלי, מנעה את ירידתה של הפרשה מעל סדר היום הציבורי. ניקסון הפחית בערכה של הפרשה והציג אותה כפוליטיקה גרידא, תוך שהוא קורא למאמרים חדשותיים מוטים ומטעים[229]. באוגוסט 1972, הכחיש ניקסון כל קשר לנושא והפרשה לא השפיעה עליו בבחירות[230]. סדרה של גילויים הראו כי הוועדה לבחירה מחדש של הנשיא ניקסון, ולאחר מכן הבית הלבן, היו מעורבים בניסיונות לחבל במסע הבחירות של הדמוקרטים. כמה מעוזריו הבכירים של ניקסון, בהם ג'ון דין, עמדו בפני תביעה ובסך הכול 48 פקידים הורשעו בעבירות פליליות בתחילת 1973[160][231][232].
במאי 1973, החל הסנאט לחקור את פרשת ווטרגייט. השימועים שודרו בטלוויזיה. העדים נתנו עדויות לא רק על הפריצה לווטרגייט אלא על פעילות בלתי חוקית אחרת של אנשים בממשל, וניקסון החל לאבד מתמיכתו[188]. ב-25 ביוני, הודה ג'ון דין שניקסון סייע בתכנון הסתרת הפריצה[230]. ביולי 1973 העיד אלכסנדר בטרפילד, עוזרו של הנשיא, בפני ועדת הקונגרס של ארצות הברית כי לניקסון הייתה מערכת הקלטה סודית שהקליטה את שיחותיו ואת כל מה שנאמר בחדר הסגלגל. קלטות אלה הוזמנו לבית הדין על ידי התובע המיוחד בעניין ווטרגייט, ארצ'יבלד קוקס. ניקסון סיפק תמלילים של הקלטות, אך לא את כל הקלטות בפועל, תוך ניצול חסינותו[195].
באוקטובר פתח הנשיא ב"טבח מוצאי שבת" והורה לפטר את קוקס. הפיטורין עוררו את זעם הציבור והקונגרס. ב-30 באוקטובר, החלה לשקול הוועדה המשפטית של בית הנבחרים להתחיל בהליך הדחה. כעבור יום, הוחלף קוקס בליאון ג'ורסקי, והנשיא הסכים למסור את הקלטות[233]. בנובמבר, עם מסירת הקלטות לתובע, גילו עורכי הדין של ניקסון כי ישנה קלטת שמע מ-20 ביוני 1972, ובה חסרות כ-18.5 דקות, שנמחקו מחמישה מקומות שונים[232]. מזכירתו של ניקסון לקחה על עצמה את האשמה וטענה שמחקה את הקטע בטעות, כאשר לחצה על הכפתור הלא נכון בעת שענתה לטלפון. צילומי עיתונות הפריכו טענות אלו, כשהראו שלא ייתכן שהייתה יכולה לעשות את שתי הפעולות באותו זמן[234]. הדקות החסרות, שאמנם לא היוו הוכחה חותכת לעבירה שנעשתה בידי הנשיא, הטילו ספק בהצהרתו של ניקסון שלפיה הוא לא היה מודע לטיוח דקות אלו.
אף על פי שניקסון איבד תמיכה רבה, אפילו ממפלגתו, הוא דחה האשמות בדבר עבירות שנעשו לכאורה על ידו והקדיש את מאמציו להישאר בתפקידו. הוא עמד על כך שעשה טעויות, אבל לא ידע מראש על הפריצה, לא הפר חוקים, ולא ידע על טיוח הדקות מהקלטת שיחותיו מהחדר הסגלגל עד תחילת 1973. ב-10 באוקטובר 1973 התפטר סגן הנשיא ספירו אגניו - שלא היה קשור לפרשת ווטרגייט - והורשע בעבירות שוחד, העלמת מס והלבנת כספים עת כיהן כמושל מרילנד. ניקסון בחר בג'רלד פורד, מנהיג המיעוט בבית הנבחרים של ארצות הברית, להחליפו. ב-17 בנובמבר 1973, במהלך מסיבת עיתונאים, אמר ניקסון, ”זכותם של האזרחים לדעת האם הנשיא שלהם נוכל. ובכן, אינני נוכל! הרווחתי ביושר את כל מה שיש לי[235]”.
המאבק המשפטי על שחרור הקלטות נמשך עד תחילת 1974. ניקסון המשיך לדחות את כל ההאשמות וטען שיזוכה[232]. בינתיים, בבתי המשפט ובקונגרס, המשיכו ההתפתחויות. ב-1 במרץ, הרשיע חבר מושבעים גדול שבעה פקידים לשעבר בטענה שעסקו בטיוח הפרשה. בנוסף, נטען שניקסון היה שותף סמוי שלהם[233]. באפריל דרשה הוועדה המשפטית של בית הנבחרים לשחרר הקלטות של ארבעים ושתיים שיחות, והתובע המיוחד דרש עוד הקלטות ומסמכים. הבית הלבן שוב סרב, על בסיס חסינותו, לשחרר את התמלילים[195]. בסוף אפריל באותה השנה, במהלך בלתי צפוי, הודיע ניקסון על שחרורם של 1,200 עמודים של תמלילי שיחות מהבית הלבן שנוהלו בינו לבין עוזריו. הוועדה המשפטית של בית הנבחרים פתחה בדיונים להליך הדחה נגד הנשיא ב-9 במאי 1974[233], אשר שודרו בטלוויזיה ברשתות הטלוויזיה הגדולות. דיונים אלה הגיעו לשיאם בהצבעה על פתיחת הליך ההדחה. ב-27 ביולי, פסקו עשרים ושבעה חברי ועדה לעומת אחד עשר, ביניהם כל עשרים ואחד הדמוקרטים ועוד שישה רפובליקנים, על פתיחה בהליך הדחה[236]. ב-24 ביולי פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית פה אחד כי יש לשחרר את ההקלטות המלאות, לא רק את התמלילים הערוכים.
אף על פי שהתמיכה הציבורית בו פחתה בשל סדרה מתמשכת של גילויים בפרשה, קיווה ניקסון להילחם בהאשמות. עם זאת, אחת הקלטות החדשות, שהוקלטה זמן קצר אחרי הפריצה, הוכיחה כי ניקסון היה מודע לקשר של הבית הלבן לפריצות למתחם ווטרגייט זמן קצר לאחר שהתרחשו, ואישר תוכניות לסיכול החקירה. בהצהרה שהתלוותה לשחרור של מה שכונה "האקדח המעשן" ב-5 באוגוסט 1974, קיבל ניקסון על עצמו את ההאשמה בדבר הטעיית האומה, אולם טען שהנושא פרח מזיכרונו. התמיכה בניקסון נעלמה לחלוטין[237], וכל התמיכה הפוליטית בו נעלמה. מנהיג המיעוט בסנאט, יו סקוט, הסנאטור בארי גולדווטר, ומנהיג המיעוט בבית הנבחרים ג'ון רודס נועדו עם ניקסון יומיים לאחר מכן. רודס אמר לניקסון כי הוא עומד בפני הליך הדחה בטוח בבית הנבחרים. סקוט וגולדווטר אמרו לנשיא, כי לכל היותר עומדים לרשותו רק חמישה עשר קולות בסנאט - הרבה פחות מ-34 הקולות שנדרשו למניעת הדחתו[188]. ניקסון הבין שכהונתו נגמרה, והחליט להתפטר באופן סופי[238].
ערך מורחב – נאום ההתפטרות של ריצ'רד ניקסוןלנוכח אובדן התמיכה הפוליטית בו והוודאות הקרובה כי הוא יודח מתפקידו, התפטר ניקסון מנשיאות ארצות הברית ב-9 באוגוסט 1974. יום לפני כן הודיע על החלטתו לפורד ושוחח עמו על העברת השלטון[238]. לאחר מכן פנה לאומה בטלוויזיה. ניקסון בחר להתפטר לאחר שגילה שדעת הקהל הייתה נגד הישארותו כנשיא[239]. נאום ההתפטרות נמסר מהחדר הסגלגל בשידור חי ברדיו ובטלוויזיה. ניקסון הצהיר כי הוא התפטר לטובת ארצות הברית וביקש מהעם לתמוך בנשיא החדש, ג'רלד פורד. ניקסון המשיך לסקור את הישגי נשיאותו, בעיקר במישור מדיניות החוץ. בנאום הגן על הרושם וההיסטוריה שהשאיר כנשיא[240].
הנאום של ניקסון קיבל תגובות ראשוניות חיוביות במיוחד מפרשני רשתות הטלווזיה, כאשר רק רוג'ר מוד מרשת CBS אמר כי ניקסון לא הודה בעבירה[241]. הנאום כונה "יצירת מופת" בידי קונרד בלאק, אחד מהביוגרפים של ניקסון. בלאק סבר כי "מה שהיה אמור להיות השפלה חסרת תקדים עבור כל נשיא אמריקני, הפך ניקסון להכרזה פרלמנטרית וירטואלית ללא תמיכה כמעט מוחלטת בו והוא עזב בעודו מקדיש חצי מנאומו לדקלום הישגיו"[242].
ניקסון התפטר ב-9 באוגוסט 1974. מוקדם יותר באותו הבוקר, הביא אלכסנדר הייג לניקסון מכתב התפטרות מוכן אותו שלח להנרי קיסינג'ר. קיסינג'ר חתם עליו, וקבע את השעה 11:35 בבוקר כשעת סיום כהונתו של ניקסון. לאחר מכן, עם משפחתו לצידו, נפרד ניקסון מצוות הבית הלבן באגף המזרחי. לאחר מכן עזבו הוא ואשתו את הבית הלבן לתמיד[238]. הייתה זאת הפעם התשיעית בתולדות ארצות הברית בה נשיא מכהן לא השלים כהונה שנבחר אליה. הייתה זאת הראשונה שהסתיימה לא בגלל מותו של הנשיא. ניקסון הוא הנשיא היחידי שהתפטר. כעבור חודש, העניק לניקסון הנשיא פורד חנינה על כל פשע ש"ביצע או אולי ביצע או לקח בו חלק" בהיותו הנשיא[243][244].
יחסו של ניקסון ליהודים היה מורכב ולעיתים שלילי. בהקלטות הרבות של דבריו בחדר הסגלגל ניקסון נשמע מתייחס לעיתים קרובות בשלילה ליהודים כקבוצה[245] ורוצה לדעת על אנשים ספציפיים אם הם יהודים[246]. הוא דרש לקבל רשימה של היהודים בעלי המשרה במשרד העבודה מתוך מחשבה שהם מתנכלים לו וגורמים לפרסום סטטיסטיקות לא טובות מבחינתו. חלק מהאנשים ברשימה שקיבל הורדו בדרגה[247]. מאידך ניכר שהעריך את היהודים בישראל. היו לו מספר יועצים יהודים שהידוע שבהם הוא קיסינג'ר.
אחת ההתבטאויות האנטישמיות הידועות ביותר של ניקסון הייתה האמירה על חשיפת טבח מי ליי (שהתרחשה 20 חודשים לפני מועד החשיפה עקב טיוח נרחב, עוד בתקופת נשיאותו של לינדון ג'ונסון) שלדבריו: ”היהודים המנוולים מניו יורק מאחורי זה!”.
לאחר התפטרותו, טסו ניקסון ורעייתו פט לביתם שבסן קלמנטה, קליפורניה[248]. על פי הביוגרף שלו, ג'ונתן אייטקן, לאחר התפטרותו "ניקסון היה נפש מיוסרת"[249]. הקונגרס מימן את עלויות המעבר של ניקסון, כולל כמה הוצאות שכר, אם כי הפחית את קצבתו מ-850,000 דולר ל-200,000 דולר. הוא נותר ללא תעסוקה ממשית.
ההתפטרות המבישה של ניקסון לא שמה קץ לרצונם של רבים לראות אותו נענש. הבית הלבן של פורד שקל לחון את ניקסון, אם כי מהלך כזה לא יהיה פופולרי בארצות הברית. ניקסון, שפנו אליו שליחי פורד, נרתע בתחילה לקבל את החנינה הנשיאותית, אך הסכים לה בסופו של דבר. פורד התעקש על הצהרת חרטה, אולם ניקסון הרגיש שהוא לא ביצע שום פשעים ולכן אינו צריך להוציא מסמך כזה. בסופו של דבר פורד נעתר, וב-8 בספטמבר 1974 הוא העניק לניקסון "חנינה מלאה, חופשית ומוחלטת" בטרם החל משפט נגדו, ובכך הסתיימו ההליכים המשפטיים כנגד ניקסון. ניקסון פרסם אז הצהרה:
טעיתי בכך שלא נהגתי יותר ויותר בנחישות בהתמודדות עם פרשת ווטרגייט, בייחוד כשהפרשה הגיעה לשלב ההליכים המשפטיים וגדלה משערורייה פוליטית לטרגדיה לאומית. שום מילה לא יכולה לתאר את עומק החרטה והכאב שלי על טעויותיי ועל מה שהפרשה גרמה לאומה ולנשיאות, לאומה שאני כל כך אוהב, ולמוסד שאני מאוד מכבד.
— Jonathan Aitken, Nixon: A Life, Washington, D.C.: Regnery Publishing, 1996, עמ' 532, ISBN 978-0-89526-720-7
באוקטובר 1974, חלה ניקסון בפלביטיס, דלקת של הוריד ונותח. הנשיא פורד ביקר אותו בבית החולים. ניקסון זומן לדיונים בבית המשפט שנערכו נגד שלושה מעוזריו לשעבר - דין, הולדמן וג'ון ארליכמן - וה"וושינגטון פוסט", שלא האמין למחלתו, פרסם קריקטורה שהציגה את ניקסון עם גבס על "הרגל הלא נכונה". השופט ג'ון סיריקה פטר את ניקסון מנוכחות בדיונים למרות התנגדות הנאשמים. הקונגרס הורה לפורד לשמר את המסמכים הנשיאותיים של ניקסון ובכך החל מאבק משפטי בן שלושה עשורים על מסמכים אלו והסתיים לטובת הנשיא. ניקסון היה בבית החולים כאשר נערכו בחירות אמצע השנה ב-1974, והחנינה ופרשת ווטרגייט תרמו לאובדן של 43 מושבים רפובליקנים בבית הנבחרים ושלושה בסנאט.
בדצמבר 1974 החל ניקסון לתכנן את שובו לחייו הציבוריים, למרות הפגיעה הלאומית הרבה בתדמיתו. בתחילת 1975, השתפרה בריאותו של ניקסון. הוא שמר על משרדו בתחנת משמר החופים של ארצות הברית במרחק של 300 מטר מביתו. בתחילה לקח עגלת גולף ואחר כך הלך בדרך מדי יום. הוא עבד בעיקר על זיכרונותיו. ניקסון קיווה לחכות עם הוצאת זיכרונותיו אבל ההוצאות הגבוהות שלו אילצו אותו לעבוד במהירות. בפברואר נאלץ לפטר את רוב אנשי המטה שלו כיוון שלא יכול היה להרשות לעצמו אותם. באוגוסט אותה שנה הוא נפגש עם העיתונאי הבריטי דייוויד פרוסט, ששילם לו 600 אלף דולר (שווה ערך ל-2,670,000 דולר ב-2016) על השתתפותו בסדרת ראיונות ישיבה, שצולמו ושודרו ב-1977. הראיונות החלו בנושא של מדיניות החוץ, וסיפרו על המנהיגים שהכיר ניקסון, אבל החלק הזכור ביותר בראיונות היה על ווטרגייט. ניקסון הודה שהוא "אכזב את המדינה" ו"הפלתי את עצמי, נתתי להם חרב והם תקעו אותה פנימה וסובבו אותה בהנאה. ואני מניח, אם הייתי במקומם, שהייתי עושה את אותו הדבר". על ווטרגייט הוסיף ואמר: "ובכן, אם הנשיא עושה את זה, זה לא בלתי חוקי"[250]. הראיונות נצפו על ידי 45–50 מיליון צופים - והפכו לתוכנית הנצפית ביותר מסוג זה בהיסטוריה של הטלוויזיה.
הראיונות סייעו לשפר את מצבו הפיננסי של ניקסון - בנקודה אחת בתחילת 1975 היה לו רק חמש-מאות דולר בבנק - וכך גם מכירת ביתו בקי ביסקיין לידידיו העשירים. בפברואר 1976 ביקר ניקסון בסין העממית בהזמנה אישית של מאו דזה-דונג. ניקסון רצה לחזור לסין, אך בחר להמתין עד לאחר ביקורו של פורד ב-1975. ניקסון נשאר נייטרלי במאבק העיקש בין פורד לרונלד רייגן בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1976. פורד ניצח בקרב על המועמדות הרפובליקנית לנשיאות, אך בבחירות עצמן הובס על ידי מושל ג'ורג'יה, ג'ימי קרטר. ממשל קרטר לא היה ידידותי לניקסון וחסם את נסיעתו המתוכננת לאוסטרליה וגרם לכך שממשלת מלקולם פרייזר עיכבה את הזמנתו הרשמית.
רישיון עורך הדין של ניקסון נשלל על ידי לשכת עורכי הדין של מדינת ניו יורק בשנת 1976, עקב מניעת הצדק שהיה מעורב בה בפרשת ווטרגייט. ניקסון בחר שלא להגן על עצמו בפני הלשכה[251]. בתחילת 1978, ניקסון נסע לממלכה המאוחדת. הוא נדחה על ידי דיפלומטים אמריקאים ועל ידי רוב השרים של ממשלת ג'יימס קלהאן. הוא התקבל בברכה, עם זאת, על ידי מנהיגת האופוזיציה, מרגרט תאצ'ר, וכן על ידי ראשי ממשלת בריטניה לשעבר אלק דאגלס-יום והרולד וילסון. שני ראשי ממשלה לשעבר, הרולד מקמילן ואדוארד הית' סירבו להיפגש עמו. בנוסף נאם באוקספורד, הודה באשמתו בפרשת ווטרגייט אולם טען שההיסטוריה תשפוט אותו לחיוב.
ב-1978 פרסם ניקסון את זיכרונותיו בספר "ר"נ: זיכרונותיו של ריצ'רד ניקסון", הראשון מבין עשרה ספרים שכתב במהלך פרישתו. הספר היה רב-מכר וזכה לביקורות חיוביות. ניקסון ביקר בבית הלבן ב-1979, בהזמנתו של הנשיא ג'ימי קרטר, לארוחת ערב חגיגית עם סגן ראש ממשלת סין, דנג שיאופינג. תחילה קרטר סירב להזמין את ניקסון, אך חזר בו, בעקבות הצהרתו של דנג, שיבקר את ניקסון בקליפורניה אם הנשיא לשעבר לא יוזמן. ניקסון ודנג נפגשו פעם נוספת באופן פרטי, וניקסון ביקר פעם נוספת בבייג'ינג- באמצע שנת 1979.
ב-1979 רכשה משפחת ניקסון בית מגורים פרטי בשדרה החמישית במנהטן[252], לאחר שנדחו על ידי שתי אגודות דיור משותף ("קואופ") בעיר. כאשר מוחמד רזא שאה פהלווי, השאה האיראני לשעבר, נפטר במצרים ביולי 1980, התנגד ניקסון להחלטת מחלקת המדינה של ארצות הברית, לפיה לא יישלח נציג אמריקאי להלוויה. ניקסון, כנשיא לשעבר, היה נציג ארצות הברית בהלווייתו של מי שהיה בן בריתה, אף שלא היה נציג רשמי. ניקסון תמך ברונלד רייגן לנשיאות ב-1980, והופיע רבות בטלוויזיה, כדי לבסס עצמו - כפי שנאמר בביוגרפיה של סטיבן אמברוז - כ"מדינאי הבכיר למען המערכה"[253]. ב-1981, לאחר שהות של כשנה וחצי בניו יורק, עברו ניקסון ואשתו לסאדל ריבר שבניו ג'רזי.
במהלך שנות השמונים המשיך ניקסון להופיע בציבור. הוא נפגש עם מנהיגים זרים רבים, במיוחד אלו של מדינות העולם השלישי. הוא הצטרף לנשיאים לשעבר פורד וקרטר, כנציגי ארצות הברית בהלווייתו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, לאחר הירצחו. ניקסון ביקר בברית המועצות ב-1986, ועם שובו שלח לנשיא רייגן תזכיר ארוך, ובו הצעות לשיפור מדיניות החוץ בין שתי המדינות, כמו גם התרשמויותיו האישיות ממיכאיל גורבצ'וב. לאחר מסע זה, דורג ניקסון בסקר אשר נערך מטעם חברת "גאלופ" - כאחד מעשרת הגברים הנערצים ביותר בעולם.
ב-19 ביולי 1990, נפתחו הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון ובית הולדתו שביורבה לינדה, קליפורניה- כמוסד פרטי, בנוכחות ניקסון ורעייתו פט. אליהם הצטרפו אישים רבים, בהם הנשיאים לשעבר ג'רלד פורד, רונלד רייגן וג'ורג' הרברט ווקר בוש, נוסף לנשותיהם, בטי, ננסי וברברה. בינואר 1991 ייסד הנשיא לשעבר את מרכז ניקסון (כיום "המרכז לאינטרס הלאומי"), מרכז כנסים וצוות חשיבה למדיניות בוושינגטון.
פט ניקסון נפטרה ב-22 ביוני 1993,כתוצאה ממחלת ריאות חסימתית כרונית וסרטן ריאות. טקסי הלווייתה נערכו בשטח הספרייה הנשיאותית ומקום הולדתו. הנשיא לשעבר היה נסער בעת קבורתה, ונשא דברים לזכרה בתוך בניין הספרייה.
ערך מורחב – מותו והלוויתו של ריצ'רד ניקסון
ניקסון סבל משבץ מוחי ב-18 באפריל 1994 בביתו שבפארק רידג', ניו ג'רזי[254]. קריש דם, שנוצר כתוצאה מפרפור עליות, ממנו סבל במשך שנים רבות, התגבש בלבו העליון והגיע אל מוחו[255]. הוא הועבר לבית החולים הפרסביטריאני בניו יורק[256], ותחילה היה ערני, אך לא היה מסוגל לדבר או להזיז את זרועו או רגלו הימנית[257]. נזק מוחי גרם לנפיחות (בצקת מוחית), וניקסון נכנס לתרדמת עמוקה. הוא מת בשעה 9:08 ב-22 באפריל 1994, כשבנותיו ליד מיטתו. במותו היה בן 81, מילתו האחרונה הייתה "הצילו".
הלווייתו של ניקסון התקיימה ב-27 באפריל, בספרייה הנשיאותית על שמו ביורבה לינדה, קליפורניה. הסופדים בטקס כללו את הנשיא ביל קלינטון, מזכיר המדינה לשעבר הנרי קיסינג'ר, מנהיג המיעוט בסנאט בוב דול, מושל קליפורניה פיט וילסון, והכומר בילי גרהאם. כמו כן בטקס השתתפו הנשיאים לשעבר פורד, קרטר, רייגן, בוש האב, ונשותיהם. סגן נשיא ארצות הברית לשעבר, ספירו אגניו, אשר כיהן תחת ניקסון, השתתף אף הוא בטקס. משלחת הקונגרס האמריקני מנתה למעלה ממאה חברים, והסגל הדיפלומטי הזר כלל משלחת של יותר ממאתיים איש[258].
ריצ'רד ניקסון נקבר ליד אשתו פט, בשטח הספרייה הנשיאותית על שמו. הוא הותיר אחריו את שתי בנותיו, טרישיה וג'ולי, וארבעה נכדים. בהתאם לרצונו, הלווייתו לא הייתה הלוויה ממלכתית מלאה, אם כי גופתו הונחה לראווה בלובי של הספרייה הנשיאותית מ-26 באפריל ועד מועד ההלוויה[259]. האבלים חיכו בתור עד שמונה שעות במזג אוויר קריר ורטוב כדי לחלוק כבוד אחרון לנשיא לשעבר. בשיאו, התור שעבר ליד ארון הקבורה של ניקסון היה באורך שלושה קילומטרים, עם 42 אלף איש ממתינים.
ההיסטוריון והמדען הפוליטי ג'יימס מקגרגור ברנס אמר על ניקסון: "כיצד ניתן להעריך נשיא כה אִידְיוֹסִינְקְרָטִיי, כה מבריק וחסר מוסר?" הביוגרפים של ניקסון חולקים על האופן שבו ייתפס על ידי ההיסטוריה. לדברי סטיבן אמברוז, "ניקסון רצה להישפט על פי מה שהוא עשה. מה שייזכר ממנו הוא הסיוט שהוא העביר את המדינה בתקופת כהונתו השנייה והתפטרותו". ארווין גלמן, שתיעד את הקריירה של ניקסון בקונגרס של ארצות הברית, טוען כי "הוא היה יוצא דופן בקרב חברי הקונגרס שלו, סיפור הצלחה בעידן עכור, שהוביל קורס אנטי-קומוניסטי הגיוני נגד ההגזמות של ג'וזף מקארתי". אייטקן סבור ש"ניקסון, הן כאדם והן כמדינאי, הושמץ יתר על המידה על מגרעותיו ולא זכה להכרה מספקת בסגולותיו, אך גם ברוח ההיסטורית הרוויזיוניסטית, לא ניתן לקבוע גזר דין פשוט".
האסטרטגיה הדרומית של ניקסון נזקפה לזכותו בידי כמה היסטוריונים הסוברים כי בזכותו דרום ארצות הברית הפך ממעוז כחול ודמוקרטי למעוז אדום ורפובליקני, אם כי אחרים רואים בגורמים כלכליים חשובים יותר כשינוי. במשך כל הקריירה שלו הוא מילא תפקיד במעבר מפלגתו משליטתם של הבדלנים, וכחבר קונגרס היה תומך משכנע בהגבלת הקומוניזם וברית המועצות. לדברי ביוגרף נוסף שלו, הרברט פארמט, "תפקידו של ניקסון היה להסיע את המפלגה הרפובליקנית לאורך מסלול ביניים, אי שם בין הדחפים התחרותיים של תומכי רוקפלר, גולדווטר ורייגן".
ניקסון זוכה לאשראי על עמדתו בענייני הפנים, אשר הביאה למעבר ואכיפה של חקיקה סביבתית. ההיסטוריון פול צ'ארלס מילאצו (Paul Charles Milazzo), הצביע בעיתונו ב-2011 על מעורבותו של ניקסון בייסוד הסוכנות להגנת הסביבה ובאכיפת חוקים סביבתיים, כדוגמת חוק המינים בסכנת הכחדה מ-1973, שהצהיר כי "אף על פי שלא זכה להכרה, המורשת הסביבתית של ריצ'רד ניקסון בטוחה".
ניקסון ראה במדיניותו כלפי וייטנאם, סין העממית וברית המועצות כמפתח למקומו בהיסטוריה. ג'ורג' מקגוורן, מתנגדו של ניקסון, אמר ב-1983: "לנשיא ניקסון יש כנראה גישה מעשית יותר לשתי המעצמות הגדולות, סין וברית המועצות, מכל נשיא אחר מאז מלחמת העולם השנייה ... מלבד המשך הבלתי נסלח של המלחמה בווייטנאם, ניקסון באמת ישאיר חותם גדול בהיסטוריה". המדען הפוליטי ג'וסי חנימקי חולק על כך, ואמר כי הדיפלומטיה של ניקסון היא רק המשך למדיניות ההכללה של המלחמה הקרה, תוך שימוש באמצעים דיפלומטיים ולא צבאיים. ההיסטוריון כריסטופר אנדרו מסכם כי "ניקסון היה מדינאי גדול על הבמה העולמית, ומטפל עלוב בפוליטיקה האלקטורלית בזירה הפנימית, בעוד שהפארסה הפלילית של ווטרגייט הייתה בעיצומה, מדינאות ההשראה של ניקסון הקימה יחסי עבודה חדשים עם שתי המעצמות הקומוניסטיות סין העממית וברית המועצות".
ההיסטוריון קית' אולסון כתב כי ניקסון הותיר מורשת שלילית: חוסר אמון בסיסי בממשל ששורשיו בווייטנאם ובווטרגייט. במהלך הליך הדחתו של ביל קלינטון ב-1998 ניסו הן הדמוקרטים והן הרפובליקנים לנצל את ווטרגייט וניקסון לטובתם: הרפובליקנים רמזו כי התנהגותו של קלינטון הייתה דומה לזו של ניקסון, ואילו הדמוקרטים טענו כי מעשיו של ניקסון היו חמורים בהרבה מאלו של המכהן. מורשת נוספת, במשך זמן מה, הייתה צמצום בכוח הנשיא כשהקונגרס העביר חקיקה מגבילה בעקבות פרשת ווטרגייט. אולסון טען כי הכוח שהוענק לג'ורג' ווקר בוש בעקבות פיגועי 11 בספטמבר שיקם את כוחו של הנשיא.
הקריירה של ניקסון נרדפה לעיתים קרובות על ידי אישיותו ותפיסתו הציבור. קריקטוריסטים וקומיקאים הפריזו לעיתים קרובות בבקרם את הופעותיו ובאמצעות מנייריזם, עד לנקודה שבה הקו בין האדם לקריקטורה נעשה מטושטש יותר ויותר. הוא הוצג לעיתים קרובות עם סנטר לא מגולח, כתפיים שמוטות, ועם מצח חרוץ ומיוזע.
ניקסון נטה להתרחק מאנשים והיה רשמי בכל ההיבטים, לבוש במעיל וענוב בעניבה, גם כשהיה לבדו. הביוגרף של ניקסון, קונרד בלאק, תיאר אותו כ"בעל מוטיבציה", אך גם "לא נוח עם עצמו בדרכים מסוימות". לדברי בלאק, ניקסון ”סבר שגורלו נחרץ בידי הוצאת דיבה, נבגד פעמיים, הוטרד שלא בצדק, לא הובן והוערך ואף הועמד לדין כאיוב, אבל על ידי יישום רצונו, דבקותו במטרה וחריצותו האדירה, הוא ינצח בסופו של דבר[260]”.
ניקסון האמין ששמירת המרחק בינו לבין אנשים אחרים הייתה הכרחית עבורו ככל שהתקדם בקריירה הפוליטית שלו והפך לנשיא ארצות הברית. אפילו ביבה רבוזו, שהיה מידידיו הקרובים ביותר, לפי דיווחים אחדים, לא קרא לו בשמו הפרטי. ניקסון אמר על כך:
אפילו עם חברים קרובים, אני לא מאמין שצריך להתנהג בשחרור, לבטוח זה בזה... יש אנשים שחושבים שזו תרפיה טובה לשבת עם חבר קרוב, אתם יודעים... פשוט לשפוך את מה שיושב עליכם. לא אני.
— בוב גרין, What Nixon's best friend couldn't buy, באתר ג'ואיש וורלד רוויו, 8 באפריל 2002
כאשר סיפרו לו כי רוב האמריקאים, אפילו בסוף הקריירה שלו, לא הרגישו שהם מכירים אותו, ענה ניקסון: "כן, זה נכון, וזה לא הכרחי שהם יידעו".
במרוצת השנים פורסמו מאות הקלטות מארכיונים שונים, בין היתר של הבית הלבן[261] ושל הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון[262], וכן מהארכיון הלאומי של ארצות הברית[263], שחשפו התבטאויות אנטישמיות של ניקסון[264].
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
| פורטל אישים | ||
אתר האינטרנט הרשמי של הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם ריצ'רד ניקסון (באנגלית) אתר האינטרנט הרשמי של קרן ריצ'רד ניקסון (באנגלית)
ריצ'רד ניקסון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ריצ'רד מ. ניקסון (1913-1994), דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
