Loading AI tools
מועצה מקומית בישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פְּקִיעִין (בערבית: البقيعة, תעתיק מדויק: אלבקיעה, הגייה בערבית ספרותית: אַל-בֻּקַ֫יְעַה, הגייה בערבית מדוברת: לֶבְּקֵ֫יעַה) היא מועצה מקומית ערבית במחוז הצפון שבישראל הכפר הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1958.כ-77.9% מתושבי כפר פקיעין הם דרוזים, כ-21.0% ערבים-נוצרים, כ-1.1% ערבים-מוסלמים, בנוסף לאישה יהודייה מבוגרת בשם מרגלית זינאתי[5].
 | |||||||||||||||||||||||||
 | |||||||||||||||||||||||||
| שם בערבית | البقيعة | ||||||||||||||||||||||||
| מדינה |  ישראל | ||||||||||||||||||||||||
| מחוז | הצפון | ||||||||||||||||||||||||
| מעמד מוניציפלי | מועצה מקומית | ||||||||||||||||||||||||
| ראש המועצה | ג'מיל ח'יר | ||||||||||||||||||||||||
| גובה ממוצע[1] | 615 מטר | ||||||||||||||||||||||||
| סוג יישוב | יישוב 5,000–9,999 תושבים | ||||||||||||||||||||||||
| נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף אוגוסט 2024 (אומדן)[1] | |||||||||||||||||||||||||
| - אוכלוסייה | 6,080 תושבים | ||||||||||||||||||||||||
| - דירוג אוכלוסייה ארצי[2] | 222 | ||||||||||||||||||||||||
| - שינוי בגודל האוכלוסייה | -0.8% בשנה | ||||||||||||||||||||||||
| - צפיפות אוכלוסייה | 1,084 תושבים לקמ"ר | ||||||||||||||||||||||||
| - דירוג צפיפות ארצי[2] | 170 | ||||||||||||||||||||||||
| תחום שיפוט[3] | 5,610 דונם | ||||||||||||||||||||||||
| - דירוג ארצי[2] | 188 | ||||||||||||||||||||||||
(למפת הגליל המערבי רגילה)   פקיעין | |||||||||||||||||||||||||
| מדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2021[4] |
5 מתוך 10 | ||||||||||||||||||||||||
| - דירוג ארצי[2] | 131 | ||||||||||||||||||||||||
| מדד ג'יני לשנת 2019[3] |
0.3898 | ||||||||||||||||||||||||
| - דירוג ארצי[2] | 160 | ||||||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||||||
|
פרופיל פקיעין נכון לשנת 2021 באתר הלמ"ס | ||||||||||||||||||||||||
| אתר המועצה | |||||||||||||||||||||||||
הכפר שוכן בגליל העליון, מערבית לכפר בית ג'ן ודרום-מזרחית לעיר מעלות-תרשיחא.[6]
הכפר נבנה בגובה של בין 590–650 מטר מעל פני הים.
ערך מורחב – מערת קבורה כלקוליתית בפקיעיןבקרבת היישוב התגלתה מערת קבורה כלקוליתית המעידה על התיישבות במקום שהתקיימה בין השנים 3,500–4,500 לפני הספירה בערך ובה שכנו תושבים לבנטיניים מקומיים שנקברו לצד מהגרים מאיראן ומהרי הזגרוס[7][8]. קיימת סברה לפיה שם היישוב הקדום היה בקע ולא פקיעין. המעתק הערבי בשמות המקומות נטה להחליף פ' שמית דגושה בפ' רפויה כדוגמת "פלסטין" שמקורה מהמלה "פלשתינה". רק פ' יוונית שונתה על ידי הערבים לב' כדוגמת בניאס (פניאס) ונבלוס (ניאפוליס). לכן לא סביר כי "פקיעין" תיהפך ל"בְּקֵיעַה"[9].
על פי הארכאולוג יוחנן אהרוני בספרו "התנחלות שבטי ישראל בגליל העליון", נמצאו בתל חרשים מדרום וצמוד לפקיעין של היום מכלול של מבנים מתקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל (המאה ה-13 לפנה"ס), בהם נמצאו מפעל לבניית כלים מברונזה וכן קנקנים עם "שפת צווארון" בדומה לקנקנים אחרים שנמצאו באזור יהודה מאותה התקופה. על פי יצחק בן-צבי בספרו "שאר ישוב", תל חרשים (ח'רבת א-תליל) הייתה מקום ההתיישבות הקדום בפקיעין. במקום נמצא מבנה מבוצר קטן מתקופת הברזל I ובית מלאכה של חרש ברזל שנתן לתל את שמו וכך גם ליישוב חרשים הסמוך. בתל נתגלו שכבות גם מן התקופה הפרסית וההלניסטית. על פי אהרוני לאורך בקעת פקיעין ובסמוך לה היו כעשרה מקומות התיישבות בתקופת הברזל בארץ ישראל, ביניהם חרבת אסל, חרבת עובד, חרבת ג'וס ועוד[10].
כפר בקע (בקה) מוזכר מספרו של יוסף בן מתתיהו מלחמת היהודים כגבולו הצפוני של הגליל העליון[11].
כפר בשם פקיעין מוזכר בתוספתא על מסכת סוטה פרק ז, משנה ט:
"מעשה בר' יוחנן בן ברוקה ור' אלעזר חסמא שבאו מיבנה ללוד והקבילו פני ר' יהושע בפקיעין (גרסה אחרת: 'מפקיעין') אמר להם ר' יהושע מה חדוש היה בבית המדרש היום..."
ההבדל בין הגרסאות רלוונטי לזיהויה של פקיעין מימי המשנה. אם הנוסח הנכון הוא "בפקיעין" אזי פקיעין מימי המשנה מצויה בין לוד ליבנה, הרחק מפקיעין שבגליל. אם הנוסח הנכון הוא "מפקיעין", אין לשלול בוודאות את זיהויה של פקיעין הגלילית של ימינו כפקיעין מימי המשנה. בספרות התנאים מקור נוסף שיש הנוהגים לראות בו כמדבר בפקיעין בימי המשנה.
במדרשים רבים בימי מרד בר כוכבא נזכר כי רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר נמלטו מפני השלטון הרומאי והסתתרו במערה. במדרש קהלת רבה י, יא מובא סיפור הדברים בנוסח הבא:
"רשב"י ורבי אלעזר בריה הוון טמירין במערתא דפקע י"ג שנין בשמדא" (תרגום: רשב"י ובנו ר' אלעזר התחבאו במערת פקע שלוש עשרה שנים בימי השמד)
ניתן לסבור שהביטוי "במערתא דפקע" מכוון למערה בכפר פקיעין. בפקיעין מערה המזוהה עם מערה זו. במקור מקביל מדרש זה הנמצא במדרש פסיקתא דרב כהנא על פרשת בשלח הגרסה היא "במערתא דבקע", וגם כאן יש המבקשים לראות בכך ביטוי המכוון למערה בכפר פקיעין. בגרסתו של הרב אליקים כרמולי למדרש זה נאמר "במערתא ואתבקע ונפיק להון חרובין למיכל"[12]. גרסה זו ורבות אחרות שאינן מזכירות את הדיבור "במערתא דבקא" או "במערתא דפקא" אלא "במערתא" בלבד, מקשות על זיהוי פקיעין כמקום בו עוסקים המדרשים[13]. לאור זאת אין ודאות שפקיעין של ימינו היא פקיעין עיירתו של רבי יהושע בן חנניה ובמערה אשר בה הסתתרו רבי שמעון בר יוחאי ובנו. על פי יצחק בן-צבי שמה של פקיעין בזמן בית שני היה "תקוע"[14], ישוב המוזכר בהקשר לזיתיו המשובחים, וכמקום בית מדרשו של רבי שמעון בר יוחאי. עם זאת, זיהוי אחר לתקוע הגלילית הוא בחורבת שמע, הסמוכה למירון.
תחילתו של היישוב המוסלמי והדרוזי במקום הוא במאה ה-11, ואילו הנוצרים נמצאים בכפר מאז התקופה הביזנטית בארץ ישראל.
היישוב היהודי החדש בפקיעין הוא ישוב יהודי שורשי, שמקור תושביו מפלחים (עובדי אדמה) יהודים שהתגוררו בקהילות כפריות אחרות בעלמא, חצביה, כפר חנניה, כפר יאסיף ודיר אל-קמר[15][16][17]. בפקיעין הוזכרו בשנת 1522 (רפ"ב) בספרו של הנוסע רבי משה באסולה, שספר על מנהג שרווח בקרב יהודי ארץ ישראל לפקוד את פקיעין בפסח שני. באותה העת נקרא הכפר בשמו הערבי 'בקיעה'. גם בתשובה בשו"ת המבי"ט מכונה הכפר בשמו הערבי. בשנת תק"ב 1742 שהו ר' חיים אבן עטר וחבורתו במקום עד שהחליטו לעבור לירושלים. השם פקיעין מופיע לראשונה בשנת 1765 אצל רבי שמחה בן יהושע אשר מספר על הכפר וקורא לו בשם 'פקיעין'. לפי דבריו באותה העת היו בכפר כחמישים יהודים 'בעלי בתים' כלומר חמישים משפחות יהודיות. חסידים שהגיעו לארץ ישראל במסגרת עליית תלמידי הבעל שם טוב והתיישבו בצפת, נרדפו בה בעקבות הפולמוס נגד החסידות. חלקם עברו בשנת 1781 להתגורר בטבריה והנותרים עברו בשנת 1785 לפקיעין. בשנת 1837 (תקצ"ז) באה קבוצה נוספת של יהודים אשכנזים להתיישב בפקיעין אך התיישבות זאת נכשלה. ככלל הורכבה ברובה יהדות פקיעין מיהודים מוסתערבים[18]. לפי רשימות המיסים של הממשל העות'מאני ("דפתר"), היו ביישוב באמצע המאה ה-16 בין 33 ל-45 משפחות יהודיות, בהן משפחת תומא-הכהן, משפחת כהן-עודי, ובני משפחת זינאתי, שנשארה בכפר עד יום זה. יתר תושביו היו דרוזים ונוצרים. המסורות המשפחתיות של משפחות אלו רואות בהן יהודים שלא גלו מהארץ מעולם, ולכן הן אינן משתייכות לאחת מעדות ישראל שהתפתחו בגולה.
רבים מחוקרי ארץ ישראל במאה ה-19 שיערו שישוב יהודי התקיים באתר פקיעין מימי בית שני[19].
היהודים בפקיעין נותרו מבודדים מאחיהם בערים הקרובות והתפרנסו מעבודת אדמה, כמו יהודי שפרעם. הם לא שלחו שד"רים, ורק החזן של הקהילה היה עולה לירושלים מדי פעם לקבץ נדבות - וכך ידעו יהודי ירושלים על קיומם. אברהם לונץ ציין בלוח ארץ ישראל שהיהודים בעיר דמו לערבים בכל פרט ומנהג מלבד חוטמם, ושהנשים העבריות נראו בדיוק כמו נשות הדרוזים והנוצרים.
ב-1765 חיו בכפר 50 משפחות יהודיות על פי עדותו של שמחה מזאלאזיץ. בשנת ה'תקל"ח 1778, עלה המנהיג החסידי רבי מנחם מנדל מויטבסק לארץ וראשית התיישבותו עם חסידיו היה בפקיעין וכך אמר: "אם אזכה להיות בפקיעין שנה שלמה - אביא את המשיח"[20]. אולם בגלל תקיפת זאבים את ילדי המקום, נדמה היה לו כי יש כאן התערבות של כוחות הרע ולכן, עזב הוא וחסידיו את פקיעין. ב-1789 דווחה איגרת חסידים על 20 משפחות בלבד, כפי שהעיד שנית דוד דבית הלל בשנת 1824. על פי המפקד שערך משה מונטיפיורי, בשנת 1839 היו בפקיעין 20 משפחות יהודיות[21][22].
חוקר ארץ ישראל הצרפתי ויקטור גרן ביקר בפקיעין בשנת 1870, וכתב כי בכפר 700 נפש, בהם דרוזים, נוצרים מהזרם היווני אוניאטי והיווני אורתודוקסי, ומשפחות יהודיות אחדות. הוא כתב כי בכל קיץ מגיעים לגור ביישוב כמה מאות יהודים בני טבריה, יוצאי אירופה, שבורחים מהעיר בעונה החמה ושמחים לפגוש בפקיעין את הקהילה היהודית הקדומה ששרדה. הוא הוסיף כי על מדרוני הכפר ישנם "גני חמד המושקים בפלגים רבים", הבנויים על טרסות חקלאיות, ועל גביהן עצי לימון, תפוז, רימון, תאנה, חבוש ותות, לצד גפנים אדירות, וגם ערבות, אגוזות ועצי חרוב. הוא תיאר גם את הכנסיות של הכפר ואת בית הכנסת החדש של היהודים[6].
בשנות השבעים של המאה ה-19 נמצאו בעיר כ-70 יהודים או תריסר משפחות על פי רחמים יוסף אופלטקה (1876) ומשה ריישר. ב-1883 דיווח לורנס אוליפנט כי אוכלוסיית פקיעין כוללת 80 משפחות דרוזיות, 40 משפחות נוצריות-יווניות ו-20 משפחות יהודיות המונות כ-120 נפש[23] ואברהם בארג אמד את מספר היהודים במאה נפשות. יחיאל מיכל פינס שהתגורר בצפת וביקר בפקיעין מצא שם 87 יהודים ו-22 משפחות, כולם עובדי אדמה דוברי ערבית, כפי שפרסם במאמר בעיתון המליץ בשנת 1886. הוא הוסיף וסיפר כי גבו מהם אוספי המיסים סכום משולש מזה ששילמו שאר בני הכפר, כפי שציינו גם מבקרים אחרים[24]
בשנת 1891 פנו נציגי היישוב היהודי בפקיעין לאגודת חובבי ציון בקריאה לעזרה:
אנחנו תושבי הכפר "פקיעין", אשר מימות אבותינו ואבות אבותינו זה כמאתים שנה הננו עובדי אדמה, עוד טרם עלה רעיון הישוב על לב איש, כבר היו ידינו אוחזות במחרשה. הננו מסתפקים במועט במאכלינו ובמלבושינו.. וכן לא נתרפה משאר מלאכות.. חסרים לנו שוורים לחריש. הננו מפילים תחינתנו לפני נדיבי עמנו כי יחוסו עלינו, תהי נא המושבה היהודית הזאת הראשונה בארץ ישראל ואולי הראשונה בכל העולם, נגד עינכם, וממרום שבחכם האצילו נא ברכה לאחיכם עובדי אדמת הקודש.
— הצבי, 13 במרץ 1891
לקראת סוף המאה ה-19 נחשפו יהודי פקיעין לתמיכה לה זכו בני המושבות והחלו גם הם לאסוף תרומות עבור רכישת אדמות והקמת בתים. דוד שו"ב מצא בפקיעין 18 משפחות יהודיות ב-1893. אברהם לונץ קבע שבפקיעין היו ב-1895 כ-20 משפחות יהודיות[22].
בשנת 1911 ביקר במקום הפעיל הציוני יוסף לוריא ודיווח שמצבה הכלכלי של הקהילה התדרדר. 14 תושבים עזבו לארצות הברית והנותרים, העובדים כפועלי דחק בשכר זעום, מבקשים עזרה ברכישת אדמות לעיבוד חקלאי מהמשרד הארצישראלי[25].
בשנת 1922 ביקר במקום יצחק בן-צבי, שהיה אז מראשי היישוב היהודי וחוקר, ובעקבות הקשר שנוצר עם יהודי פקיעין סייע להם בדרכים רבות, כדוגמת סיוע בהקמת בית ספר ושכירת מורה, ובתחומים נוספים[26]. ביוזמתו תיעדה רבקה אלפר את קורותיה של משפחת זינאתי בספרה 'אנשי פקיעין'[27]. בשנת 1929, במאורעות תרפ"ט, הגן מוח'תאר הכפר, עבדאללה צאלח, על יהודי פקיעין ומנע מתושבי הכפר הסמוך סוחמאתא לפגוע ביהודי הכפר. עם זאת, עקב הפחד מפני התקפת פתע, לנו היהודים בלילות בבתי הדרוזים, ונמנעו מלעבד את האדמות הרחוקות, ובעלי המשפחות הפסיקו את עבודתם במושבות, כדי לא להותיר את נשותיהם וילדיהם לבדם בכפר. קושי ביטחוני וכלכלי זה גרם לעזיבה נוספת של משפחות יהודיות את הכפר[28].
במפקד האוכלוסין בשנת 1931 נמנו בפקיעין 799 תושבים ו-190 בתים. באותה העת הרכב האוכלוסייה בכפר היה 412 דרוזים, 264 נוצרים, 71 מוסלמים ו-52 יהודים.
היישוב היהודי הלך והתדלדל בשל המצב הכלכלי הרעוע באזור הספר, התפתחות היישוב החדש בארץ שמשכה אליה חלק מהמשפחות המקומיות, וההתדרדרות במצב הביטחוני עקב הסכסוך הישראלי-פלסטיני בתקופת המנדט הבריטי ומיקומה של פקיעין בסביבה ערבית צפופה. ביולי 1938, בעקבות המרד הערבי הגדול ואירוע טרור בו נהרגו ערבים רבים בחיפה בידי האצ"ל[29], פשטו אנשי כנופיות מתרשיחא וסוחמאתא על יהודי פקיעין, במטרה להורגם כנקמה. חלק מתושבי פקיעין הדרוזים סייעו לתושבים היהודים להסתתר, בעוד מרבית תושבי המקום עמדו מנגד. אנשי הכנופיות לכדו שניים מבני משפחת זינאתי ותכננו להוציאם להורג בכיכר המעיין במרכז הכפר, ונסוגו מכוונתם רק בעקבות התערבותו של כאמיל חוסיין אפנדי שהובהל למקום, ובלחץ שכני המשפחה שהציעו עז כפדיון נפש עבורם. בעקבות האירוע עזבו שארית יהודי פקיעין את המקום, ועברו לחיפה, חדרה ומגדל.
בשנת 1942 חזרה לכפר משפחת זינאתי, אחת מהמשפחות היהודיות הוותיקות בפקיעין[30]. בראשית מלחמת העצמאות נאלצה המשפחה לעזוב שוב את המקום, אך חזרה אליו בתום המלחמה[31].
בשנת 1953 הופעל לחץ על תושבי פקיעין, בעלי קרקעות בגבעה בשם ראס עבאד החולשת על הכפר מצפון, למכור את אדמותיהם לקרן הקיימת לישראל. התושבים סירבו בתוקף, אולם לאחר שהוסכם שיקבלו קרקע חלופית הסכימו למכור חלק מאדמותיהם[32]. מושב העובדים פקיעין חדשה הוקם בשנת 1955 על הגבעה. אחדים מבני משפחת זינאתי הצטרפו לגרעין המתיישבים אשר הורכב משתי קבוצות עולים ממרוקו[33][34].
בשנת 1958 הוקמה בפקיעין מועצה מקומית נבחרת ויוסף חסין עלי (בק) היה לראש המועצה הראשון. בטקס ההקמה נכח מפקד פיקוד צפון יצחק רבין, מאחר שהכפר היה עדיין תחת הממשל הצבאי על ערביי ישראל[35]. עד לאותה העת התנהלו ענייניו של הכפר על ידי המוכתר שמונה על ידי הממשל הצבאי. לפי ספרו של ד"ר הלל כהן, גורמים בשב"כ ובממשל הצבאי ניסו למנוע את הקמת מועצה נבחרת משום שחששו שהקמתה תביא לחיזוקה של מפלגת מק"י ברחוב הדרוזי[36].
במהלך השנים פעל יצחק בן-צבי לחידוש היישוב היהודי בפקיעין, וסייע בהקמת המושב פקיעין חדשה[37]. בין הדוחפים להחזרת יהודים לכפר היה האדריכל שמחה יום-טוב, שפעל רבות בעניין ישוב יהודים בכפרים מעורבים בשנות ה-60 של המאה ה-20, מתוך שאיפה להנציח את מורשת המוסתערבים. יום-טוב קיבל עזרה מהנשיא בן צבי ואף ערך כינוס של כ-70 אנשים מקהילת יהודי פקיעין ב-9 באפריל 1963 בחול המועד פסח. מותו של בן-צבי זמן קצר לאחר מכן ב-23 באפריל 1963 ככל הנראה שיבש את התכנית לחזרת היהודים לכפר. כחלק מהנסיונות הוקם בבית הכנסת העתיק ובמבנה ששימש את יהודי פקיעין כבית ספר, סניף של ישיבת התפוצות מירושלים בסוף 1972. בסניף למדו כ-12 תלמידים, כולם עולים חדשים מארצות הברית[38].הישיבה נסגרה כעבור זמן קצר.
בשנות ה-2000 החלו עמותות יהודיות ברכישת בתים ביישוב על מנת ליישב בהם יהודים[39]. מנגד לניסיונות לקיים דו-קיום הצטברו עדויות להתנכלויות של החברה הדרוזית בפקיעין לחלק מהיהודים המתגוררים בה ולקבוצות המבקרות במקום[40].
באוקטובר 2007, פרצו עימותים קשים בכפר, בעקבות הצבת אנטנה סלולרית בפקיעין החדשה, כ-300 מטר מבתי הכפר. המגבר של האנטנה שהוצב בלול של תושב פקיעין החדשה הוצת. לטענת התושבים הקרינה מהמגבר גורמת לסרטן[41]. בעימותים נפצעו 31 תושבים מירי של המשטרה[42][43]. דו"ח הוועדה המשטרתית שחקרה את האירועים קבע כי הפיקוד והשליטה באירוע לקו בחסר[44], אך לא הוגשו כתבי אישום נגד שוטרים שפתחו באש באירוע[45].
ביוני 2019 הופקדה תוכנית המתאר העירונית של פקעין, בה בין היתר יבנו כ-1,800 יחידות דיור[46].
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף אוגוסט 2024 (אומדן), מתגוררים בפקיעין 6,080 תושבים (מקום 222 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של -0.8%. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"ב (2021-2022) היה 94.3%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2021 היה 9,067 ש"ח (ממוצע ארצי: 11,330 ש"ח).[47] 76% מאוכלוסיית פקיעין היא דרוזית, 22.3% נוצרים והיתר ערבים מוסלמים. עוד מתגוררות בכפר משפחות יהודיות ספורות.
פקיעין מערבית (בערבית "בוקייעה אל ע'רביה" البقيعه الغربيّة), היא שכונה עם רוב נוצרי המצויה צפונית מערבית לפקיעין, במרחק כ-3 קילומטר. בין פקיעין מערבית לפקיעין נמצאת פקיעין החדשה. פקיעין מערבית הוקמה תחילה על ידי תושבים נוצריים של פקיעין ולאחר מכן הצטרפו תושבים דרוזים לשכונה. הכפר החל בבית אחד שנבנה על ידי נעים מח'ול, שבנה בית על אדמתו ללא היתר בניה. בג"ץ הוציא צו ביניים שמנע את הריסת הבית ולאחר מכן הושגה פשרה וניתן למח'ול להמשיך לקיים את ביתו. בהמשך, בהשתדלות של נשיא המדינה יצחק בן-צבי, שהיה מקורב למשפחת מח'ול, ניתנו היתרי בנייה לעוד תושבים של פקיעין. כיום השכונה התפתחה לכ-300 בתים בהם מתגוררים מעל 700 תושבים[48][49].
ערך מורחב – בית הכנסת העתיק בפקיעיןבשנת 1873 (תרל"ג) שופץ ונחנך בית הכנסת במרכז הכפר, במימונו של יהודי מביירות בשם רפאל הלוי. כתובת המנציחה את תרומתו חקוקה על משקוף המבנה. המסורת המקומית מספרת שבית הכנסת הוקם במקום בית מדרשו של רבי יהושע בן חנניה. בשנים 1926 ו-1930 התגלו בבית הכנסת שני לוחות אבן עתיקים אשר הוצבו בבית הכנסת בשימוש משני בעת הקמתו [דרוש מקור]. התברר כי אלו לוחות אבן מימי בית שני אשר היו ככל הנראה חלק מבית כנסת קדום [דרוש מקור]. על שני לוחות האבן תבליטים: באחד של מנורה ולמרגלותיה שופר ומחתה מצדה האחד ולולב מצדה השני. על לוח האבן השני תבליט שער מפואר ולצידו שני עמודים שמעליהם מעין קונכייה. מקובל להניח שהתבליט מתאר ארון קודש.
חזית בית הכנסת הופיעה בגבו של שטר 100 ש"ח ממחזור קודם, מכיוון שיצחק בן-צבי שדיוקנו מופיע על השטר, חקר בין היתר בספרו שאר ישוב את היישוב היהודי בפקיעין והיה פטרונו.
ערך מורחב – מערת רבי שמעון בר יוחאימערת רבי שמעון בר יוחאי (הנקראת בפי הדרוזים והנוצרים "מערת בני יעקב") היא מערה בפקיעין (לשעבר: "בוקיעה"), בה לפי מסורת מאוחרת מהמאה ה-16 התחבאו רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר במשך 13 שנה מפני הרומאים.
כיום רוב המערה חסומה עקב מפולות וניתן להיכנס רק לתחילתה. רבים נוהגים לפקוד את המערה בהילולת הרשב"י ל"ג בעומר, ללמוד בה זוהר ולהדליק נרות. יהודים וערבים כאחד נוהגים להניח נרות, מטבעות ופכי שמן, בפתח המערה[50].
בשיפולי פקיעין נמצא קברו של התנא רבי יוסי דמן פקיעין, שנקרא על שם המקום. בספר הזוהר מובא שרבי יוסי דמן פקיעין נקבר בידי התנא אלעזר וה"חבריא". כיום מסביב לקבר יש גינות ירק ונובע מעין "אל-בלד"[51].
על פי המסורת, כל מי שהייתה לו התלבטות מיוחדת היה פוקד את הקבר ומבקש שיצליח בזכות הצדיק. האגדה מספרת שרבי אברהם (ראבה) תומא שהתגורר בפקיעין, ראה פעם פתח קטן במערת הקבר, תומא הכניס מקל כדי לבדוק את עומק המערה ומייד הרגיש שהמקל נמשך מידו. באותו לילה נגלה אליו הצדיק ואמר לו שמשום שהפריע לו באמצע תפילת שמונה עשרה, בנו ייפטר מן העולם, וכך היה[52][53].
מסורת אחרת קושרת את מקום קבורתו של רבי יוסי דמן פקיעין עם קבר הממוקם ביער ביריה, בואכה צפת[54]. ולטענתם הקבר בפקיעין הוא של רבי יוסי בן לקוניא (חמיו של רבי אלעזר בן רשב"י)[55].
ערך מורחב – בית זינאתיבית זינאתי הוא אתר מורשת בפקיעין. אתר המורשת מספר על ההיסטוריה היהודית של פקיעין, ועל משפחת זינאתי שגרה ביישוב מתקופת חורבן בית שני (על פי הסברה)[56]. סביב אתר המורשת נמצאים, בין היתר, מערת רשב"י, בית הכנסת העתיק של פקיעין, הקשורים לסיפור המקום. במרכז המבקרים מתקיימות פעילויות רבות, כגון סיורים לכל המשפחה, מפגש עם מרגלית זינאתי שגרה במקום, מסיק זיתים והצגת תיאטרון.
| שם | תקופת כהונה | הערות |
|---|---|---|
| יוסף חסין עלי (בק) | 1958 - ???? | |
| נגיב סלמאן ח'יר | 1959–1961 | |
| סלאמן פדול | ||
| קסאם ע'דבאן | ||
| נסר חיר | 2008 -2013 | |
| גאזי פארס | 2013 - 2014 | התפטר מתפקידו |
| סויד סויד | 2015 - 2024 | |
| גמיל חיר | 2024 - מכהן | |
פקיעין (ישראל), דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
