Loading AI tools
שיר מאת רחל המשוררת מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
"עֲקָרָה", המוכר גם בשם "אוּרִי" (וכן במילותיו הראשונות, "בן לוּ היה לי"), הוא שיר מאת רחל המשוררת, שנכתב בשנת תרפ"ח (1927/8), פורסם בכרך כ"ה של כתב העת הספרותי "התקופה" (תרפ"ט–1929)[1] וכונס בַּשני משלושת קובצי שירתה, "מִנֶּגֶד" (סוף 1930). זהו אחד משיריה הידועים ביותר של רחל, והוא נמנה עם המוּכּרים בשירה העברית. חוברו לו שישה עשר לחנים, שהמוכר בהם הוא של אחינועם ניני מתוך האלבום "רחל ולאה" (1991).
עֲקָרָה |
|---|
| מאת רחל |
|
בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן, |
| תרפ"ח |
.jpg)
בֵּן לוּ היה לי. ילד קטן,
שְחר-תלתלים וְנבוֹן.
לאחֹז בידוֹ ולפסוע לאט
בִשְבִילֵי הגָן.
ילד ––
קטן.
"אוּרי" אקרא לו, אורי שלי,
רך וצלול הוא הַשֵם הַקָצָר,
טבוּל אוֹרָה.
לילד קטן וּשְחַרְחַר
אורי! –
אקרא.
עוֹד אתמרמר כְרָחֵל הָאֵם,
עוֹד אתפלל כחנה בְשִלוֹ,
עוד אצפה
לוֹ.
חֵן לוֹ וְרֹך לוֹ לַשֵם הַקָצָר,
צְלִיל לוֹ כְקֶרֶן אוֹרָה.
השיר, הבנוי משלושה בתים ההולכים ומתקצרים, מבטא את כמיהתה של הדוברת להיות אֵם לבן, "יֶלֶד קָטָן, שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן" בשם אוּרִי. חוויית האימהות הנכספת באה לידי ביטוי בתכניו של השיר ובאמצעות שלל האמצעים האמנותיים שבו. לשיר יסוד אוטוביוגרפי, כמו לרבים משיריה של רחל, ששירתה היא שירה אישית מאוד, העוסקת בחוויות היסוד של האדם.
בעקבות השיר עלתה באופן ניכר תפוצתו של השם 'אוּרי', והוא הפך לאחד השמות הפרטיים הפופולריים ביותר לבנים בדור תש"ח ולאחד השמות המזוהים ביותר עם דמות ה"צבר". לשיר "עקרה", כמו גם לשם 'אורי', אזכורים בספרות העברית, והוא תורגם למספר שפות. מרבים בישראל לצטטו וללמדו.
כותרת השיר, "עֲקָרָה", מרמזת על תוכנו: השיר הוא ביטוי למשאלת לב בלתי ממומשת של הדוברת לילד ולחוויית האימהות. מוטיבים קרובים מצויים בשירים אחרים של רחל. כמו לרבים משיריה, לשיר זה יסוד אוטוביוגרפי מובהק: בעת כתיבתו הייתה המשוררת חשׂוכת ילדים, חולת שחפת בסוף שנות השלושים לחייה, וחיה בגפה בתל אביב הקטנה בבדידות ובמחסור. בשורה הראשונה מכריזה הדוברת: "בֵּן לוּ הָיָה לִי!", וכל שאר השיר מפרט ומדגים זאת.[2] התייחסות אל הילד הנכסף באה לידי ביטוי בכותרת; במשאלה הפותחת את השיר; באפיון המפורט של הילד הדמיוני, המבטא אהבה ואמפתיה; בתפילה ובציפייה באנלוגיה לנשים עקרות במקרא; וכן במבנה התחבירי והסְטְרוֹפִי של השיר,[3] ובשלל האמצעים האמנותיים שבו.
השיר בנוי משלושה בתים. שני הראשונים בני שש שורות והאחרון בן ארבע שורות. הניגוד בין שני הבתים הראשונים לבית האחרון הוא לא רק מבני אלא גם תוכני: בשני הבתים הראשונים מביעה הדוברת משאלה ומעלה תיאור דמיוני אך קונקרטי של התגשמותה – ואילו בבית ג' מסתיימת האשליה ומוחלפת במודעות למציאות החסרה את המושא הנחשק; נותרו רק התמרמרות, תפילה ותקווה.[4]
מבחינה צורנית (מבנה הבתים), כל בית פותח בטור (אנ') ארוך יחסית, והולך ומתקצר בהמשכו. בית א' מסתיים בטור בן שתי מילים ולאחריו שני טורים בני מילה; בית ב' נחתם בשני טורים בני שתי מילים שלאחריהם שני טורים בני מילה; ובית ג' מסתיים בטור בן שתי מילים וטור בן מילה. מבנה זה ממקד את תשומת הלב של הדובר (ושל הקורא) "בילד הקטן, האחד, המסוים – אורי".[4] המורה מנשה דובשני מציע שקיים בשיר היבט אידאוגרפי – צורת הבתים "מזכירה את האם המתכופפת אל ילדה הקטן. השורות הרחבות האמהיות חופפות על השורות הקצרות הילדיות".[5][6] הטורים הקצרים שמהם בנוי השיר מביאים את הקורא לקצב קריאה איטי יותר, המאפשר חיבור עמוק יותר לתכניו ולהרגשותיה של הדוברת. אורכם המשתנה של הטורים עשוי להעיד על חוסר יציבות רגשית או סערת רגשות של הדוברת.[7]
משקל: השיר מתחיל בשורה דַּקְטִילִית (אנ') (משקל נדיר בשירה העברית במשקל הספרדי, שכן הוא מנוגד לרוח ההטעמה הספרדית, שהיא מלרעית ולא מלעילית, והוא מחייב הרבה מילים בנות הברה אחת ומילים סֶגוֹליות). כמו בשירים אחרים של רחל (כגון "רק על עצמי"), המשוררת עושה שימוש בסינקופה ("רשת") בדקטיל – כאן בין "לִי" ל"יֶלֶד", אשר מאלצת את הקורא להפסקה קטנה ובכך מסבה תשומת לב לצירוף "יֶלֶד קָטָן" ומטעימה אותו. בהמשך מילות השיר אינן שוטפות במשקל קצוב: השורות בעלות מספר משתנה של הברות ומשקלן מגוון. דווקא לשורות הקצרות ביותר, בנות מילה בודדת כל אחת – "יֶלֶד", "קָטָן", ""אוּרִי!"", "לוֹ" – נודע משקל רב ביותר,[8] שכן הן מתייחסות למושא כיסופיה של הדוברת.
חריזה: בבית א' יש חרוז חובק (שורות א'–ד'), ובבתים ב' וג' חרוז מסורג (ב'–ד'). ברוב השורות המשקל יורד (דַּקְטִילוּס או טְרוֹכֵיאוּס (אנ')), אולם ההברה המוטעמת במלרע בסוף השורות יוצרת חרוזים גבריים (מלרעיים).[9] רק שתי שורות מסתיימות בסיום נשי (מלעילי): "יֶלֶד" בבית א' ו"אוּרִי" בבית ב'.
מצלול: השיר מתאפיין במצלול עשיר ואפקטיבי.[4] ישנן אָליטֶרציות (הישנוּיות צלילים) של העיצור ל' בבית א' ("לּו", "לִי", "יֶלֶד", "תַּלְתַּלִים", "לֶאֱחֹז", "לִפְסֹעַ", "לְאַט", "בִּשְׁבִילֵי", "יֶלֶד") וכן של העיצורים ר', צ' ו-ס' בבית ב' ("אוּרִי", "אֶקְרָא", "רַךְ", "צָלוּל", "קָצָר", "רְסִיס", "נְהָרָה", "שְׁחַרְחַר"), שלדברי החוקר בן עמי פיינגולד "ממקדות את תשומת-הלב ב"ילד" הנכסף וה"שחרחר", ומעניקות לו חיוניות ונוכחות קרובה, אנושית ואימהית מאוד".[4]
דובשני סבור כי "הלשון בבית הראשון רכה מאד וברוב המלים מופיעות אותיות הלשון הרכות נ' ול' (6 פעמים נ' ו-10 פעמים ל'). רוב המלים קצרות ורכות. [...] לעומת זאת, בבית השני כבר עומד הילד לפניה והיא קוראת לו בשם. לכן משתנה הסגנון. הל' הרכה עדיין מופיעה 6 פעמים. אבל לא אותיות הלשון הן השולטות בבית זה, כי אם אותיות הגרון: א' (7 פעמים) וביחוד ר' (11 פעמים). אין כאן אותו השקט של הבית הראשון".[5]
מבחינה תחבירית, שני הבתים הראשונים בנויים כמשפט תנאי: 'אילו היה לי בן שחור תלתלים ונבון, הייתי רוצה לאחוז בידו ולפסוע לאט בשבילי הגן והייתי קוראת לו אוּרי'. המילה "לוּ" עשויה להעיד על היותו של התנאי ההיפותטי תנאי בטל, כלומר על הכרתה של המשוררת-הדוברת כי מדובר בדבר-מה שאינו יכול לקרות.
השיר פותח במשאלה מפורשת: "בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן", וממשיך בתיאור כמו-ריאליסטי: הדוברת מדמיינת דמות ממשית – ילד קטן, נבון, בעל תלתלים שחורים. דמותו הדמיונית של הילד מציאותית כל כך עד שהדוברת יודעת גם איזה שם הייתה קוראת לו (בבית השני, המוקדש כולו לשמו): "אוּרִי". בתיאור חזותו של הילד, "שְׁחֹר תַּלְתַּלִים", וכן בתיאור שמו, שהוא כ"רְסִיס נְהָרָה" (בית ב'), נמסך אֶרְמֵז (אָלוּזיה) מקראי לאהוב האידיאלי משיר השירים, ש"רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז, קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב" (שה"ש ה', יא) ו"קְוֻּצּוֹתַי[ו] רְסִיסֵי לָיְלָה" (שם, ב). בבית הראשון מוצע אימאז' (אנ') אידילי נינוח ושלו: הדוברת אוחזת בידו של בנה ומטיילת עִמו בניחותא בגן. הבית מסתיים בחזרה על הביטוי המרכזי בשיר, המופיע בשורה הראשונה – "יֶלֶד קָטָן" – שהפעם נקטע על ידי פסיחה ועל ידי נקודה ("יֶלֶד. / קָטָן."). פסיחה זו, כמו זו המצויה במשפט הקודם, המתאר את הטיול בשבילי הגן, עשויה לבטא מטען רגשי הכרוך בתמונה שמעלה הדוברת.
בבית השני הוגה הדוברת את שמו של הילד, "אוּרִי", ובכך מתחזקת ממשותה של התמונה. כמו ההרגשות שמעורר בה הבן המדומיין, כך מצלצל השם באוזניה כ"רַךְ וְצָלוּל", והיא רואה בו "רְסִיס נְהָרָה" (כלומר 'אור, זוהַר', בהתאם לפירוש השם). האור שבשם הילד עומד בניגוד לשחור תלתליו; הילד השחרחר יביא לאמו אור. מוטיב האור – סמל של הטוב והיפה – החוזר בשיר, מעצים את ההרגשה שבבואו של הילד לחייה של הדוברת יהיה רק טוב[7][10] הדיבור על השם מבטא עירוב חושים (סינֶסתֶזיה) בין צליל ומראה.
הדוברת מדמיינת את עצמה קוראת לבנה בפועל ממש: ""אוּרִי!" – / אֶקְרָא!". כמו בבית א', גם כאן ישנה חזרה – הפעם על שמו של הילד – המבטאת זיקה: שלוש פעמים חוזר ונשמע קולה של האם ההוגה באהבה את שם בנה. היא מתייחסת לבן תוך שימוש בכינויי קניין בגוף ראשון: "שֶׁלִּי", "יַלְדִּי", המבטאים שייכות וקרבה – כשם שמבטאות זאת המילים "לי" ו"לו" בשני הבתים האחרים. שלוש משש שורות הבית מסתיימות בסימני קריאה, המבטאים התרגשות, ושלוש השורות האחרונות הן שוב משפט אחד שבו שתי פסיחות. בשני הבתים הראשונים שתי השורות האחרונות (שורות 5 ו-6) הן חזרה על המוטיב המופיע בשורה הראשונה: בבית א', שבמרכזו תמונת הילד הקטן, חוזרות המילים "יֶלֶד. / קָטָן."; ובבית ב', שעיקרו קריאת שמו של הילד, חוזרות המילים ""אוּרִי!" – / אֶקְרָא!".[5]
בבית השלישי והאחרון, שהוא הקצר מכולם, שבה הדוברת לקרקע המציאות, מלאת תקווה שניעורה בעקבות התמונה. אמנם אין לה ילד, אך בדעתה לבקש מאלוהים שיעניק לה בן, ובכוונתה לחכות לו. היא נסמכת על אֶרְמֵז מקראי מפורש ומדמה את עצמה לשתי דמויות מקראיות של נשים (מוטיב בולט בשירתה): רחל ("רחל הָאֵם" – האם הארכיטיפית, מארבע האמהות, שעליה נאמר "עקרת הבית"), בת-שמה של המשוררת,[11] וחנה. כל אחת מהן הייתה אישה שנייה, אהובה על בעלה אך חשׂוכת ילדים, בניגוד לאישה האחרת, היולדת; ושתיהן, לאחר שהתחננו בייאושן, זכו שאלוהים ישמע את קולן ויזכור אותן[12] ויזכה אותן בבנים. רחל האם התמרמרה בפני בעלה יעקב, תבעה ממנו בנים ואיימה שתמות אם לא יינתנו לה;[13] וחנה התפללה במשכן שילה חרש לפני אלוהים.[14] הראשונה ילדה את יוסף, שהיה למשנה למלך מצרים (ולאחר מכן ילדה את בנימין; על פי המקרא, צאצאיהם של השניים היו לשלושה משבטי ישראל); והשנייה ילדה את שמואל, שהיה למנהיג עם ישראל בסוף תקופת השופטים.[15]
שלושת המשפטים שבבית השלישי פותחים באנאפורה "עוד", המבטאת ציפייה, ואף תקווה והחלטיות: "עוֹד אֶתְמַרְמֵר... עוֹד אֶתְפַּלֵּל... עוֹד אֲחַכֶּה". המשפט החותם את השיר, "עוֹד אֲחַכֶּה / לוֹ", כולל פסיחה, המנתקת את ההמתנה לבן ממושאהּ ובכך ממחישה את עצם ההמתנה. המילה האחרונה, "לוֹ", מתייחסת לנושא השיר, המבוטא כבר במילה הראשונה בפתיחה: "בֵּן" ("בן לו היה לי"), וצלילה מתקשר לאליטרציה היוצרת את הצליל המרכזי של בית א', בהטיות העיצור ל': "לוּ", "לי", "לֶ", "לְ".[5]
הסופר וחוקר הספרות ראובן קריץ מציע כי "עקרה", כמו רבים משירי רחל, הוא אינו שיר אמירתי, אלא שיר שבקריאה שנייה מתחוור שאמירתו היא אמירה עקיפה, השונה מעט ממה שנדמה בקריאה ראשונה. לדבריו, השיר לכאורה אומר במפורש: 'הלוואי שיהיה לי ילד' – החל בהכרזה שבשורה הראשונה, דרך הפירוט וההדגמה שבכל שאר השיר ועד לסיום, שמנסח זאת במילים אחרות: 'אני מוסיפה לרצות שיהיה לי ילד'. ואולם לאמיתו של דבר, השיר אינו מבטא רצון כללי בילד, אלא רצון בילד מסוים אחד:
כך מובנת ההדגשה האנאפורית של המילה "עוד" בסיום השיר (בית ג') כמביעה את האמירה העקיפה: 'עוד אוסיף להתמרמר' – כפי שכבר התמרמרתי; וכמביעה היסק הגיוני של הקבלה בין שרשראות של סיבות ותוצאות: כשם שרחל שהתמרמרה וחנה שהתפללה ילדו לבסוף בנים – כך גם הדוברת, שהתמרמרה והתפללה, תזכה בילד. ניתוח המשקל מראה שגם הוא מדגיש את ה"עוד" שבבית ג'.[17] ולבסוף, שתי השורות האחרונות: "עוד אחכה / לו" מזכירות את העיקר השנים עשר של הרמב"ם: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".[16]
אוסף הפרטים המובאים בשיר הוא בגדר עוד הנמקה הגיונית, או "שידול", להתגשמותו של הילד: "שמו אורי. הוא מתולתל, נבון, אנחנו מטיילים בגן – הלא בעצם הוא כבר בנמצא, הוא כבר אתי; אין צורך להתאמץ ולברוא אותו, משום שכבר הוא נברא – צריך רק לתת לי אותו...".[18]
כבשירים אחרים של רחל, יש בשיר זה תפקיד מיוחד למשפטים החסרים (אליפטיים). לדברי פיינגולד, "המשפטים החסרים [...] מדגישים, דווקא בגלל האיפוק, הצמצום וההימנעות מפירוט, את היחס הרגשי העמוק של הדוברת לילד הנכסף. כי כל פירוט נוסף היה הופך את האמירה לבנלית ולסנטימנטלית".[19] המשפט "לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט / בִּשְׁבִילֵי הַגָּן" בבית א' הוא בעצם משפט חסר נשוא (חסר פועל שיקדים את שם הפועל). לפי ההקשר ניתן להשלים את המשפט – לדוגמה, 'הייתי רוצה לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ'; אולם בהשוואה למשפטים השלמים האפשריים, "המשפט החסר מהימן על הקורא, ואילו המשפטים השלמים אינם מהימנים וטעמם תפל". הסיבה, לדברי קריץ, היא ש"המשפטים השלמים חד-משמעיים ואמירתיים, נמצא שהשימוש בשם הפועל במשפטים חסרים אף הוא אחד התכסיסים המונע אמירתיות".[20] שני המשפטים החסרים המסיימים את הבית, "ילד. קטן.", חסרים כל כך, שאין אפשרות להשלימם מצד ההגיון, ומכאן שהם נתפסים ע"י הקורא כבאים להביע את אשר אין להביע; כטעונים רגש רב כל כך, שאין צורך לאייך אותם בתארים ואף אי-אפשר לעשות זאת, באשר כל תואר אך יגרע, יצמצם ויפגום; ביצירת ספרות סנטימנטאלית ואמירתית היה נאמר: "ילד!! – הלא מלה זו כשהיא לעצמה מביעה עולם ומלואו! הכל, הכל!" כאן יצרו המשפטים החסרים רושם של איפוק ומנעו אמירתיות.[21]
המשוררת וחוקרת הספרות יהודית בן-צבי הלר מציעה לראות במשפטים החסרים סמל לתמת העקרות. לדבריה, "המשפטים הקצרים בשיר נראים מקוצצים, כאילו הם מבטאים תחביר לא-שלם – כשם שעקרה עשויה להיתפס כאישה לא-שלמה".[22]
חוקרת הלימודים הפמיניסטיים והספרות היהודית המודרנית ונדי זירלר (Zierler) גורסת כי רחל יוצקת בשיר את תמת העקרות לממדים קטנים ואישיים, וכי חרף השימוש באזכורים מקראיים וליטורגיים יהודיים, הכמיהה לילד בשיר היא אישית ולא לאומית.[23] לגבי ההשוואה לרחל ולחנה, לדעת מנשה דובשני, "ודאי שתפילתה החרישית של חנה תואמת את שירה וניבה של רחל יותר מטענת רחל. השיר אינו טבוע בחותם של יאוש".[5] מבקר הספרות אלי הירש עומד על כך שהמשוררת נאלצה לסגת עד סיפורי המקרא העתיקים מאחר שבימיה לא הייתה כמעט מסורת של שירת נשים עברית. שני המקרים של העקרות המקראית שמביאה רחל הם "מפגש תנ"כי ארכיטיפי בין אישה עקרה, כמהה וחסרת אונים, לאל ממין זכר שיש לו כוח אינסופי לעַבֵּר". על רקע המסורת הנשית המושתקת, "האזכור של תפילת חנה אירוני במיוחד, כי היו בעצם שתי תפילות כאלה: אחת שבה "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" – תפילה מושתקת, נטולת קול ומילים זכורות, כראוי לעקרה שרק אלוהים יכול לשמוע ולעזור לה – ועוד אחת, אחרי שהרתה, התפורה כולה ממלות הלל רמות וגבוהות לאלוהים, מילים שנשמעות כאילו גבר שם אותן בפיה".[24]
על פי פיינגולד, הדוברת בשיר אינה מתייחסת לשתי הנשים המקראיות באנלוגיה סימטרית (ביחס של אחד לאחד), אלא דמויותיהן של השתיים מסמלות כסמל ארכיטיפלי את הכמיהה והערגה לאימהוּת. יתר על כן: כשם שהנימה האישית-הסנטימנטלית שעלולה להשתרבב לשיר מעין זה, מרוסנת על ידי הריתמוס והמבנה הסטרופי והתחבירי של השיר, כך גם "ההשוואה לרחל ולחנה המקראיות בולמת ומנטרלת את הטון הסנטימנטלי, הפתטי, המשתמע אולי מעצם הסיטואציה הבנלית כל כך – אשה עקרה המתפללת לילד. [...] השוואת גורלה של הדוברת לגורלן של רחל וחנה [...] מעניקה לתחושת העקרות של הדוברת בשיר משמעות סמלית, טרגית ועל-זמנית, כביטוי לערגה לאימהות, כחוויית-יסוד". הוא מציע שאילו היה השיר מסתיים ללא ההשוואה לגורלן של השתיים ('עוד אתפלל לאורי שלי... עוד אחכה לו'), "השיר הלירי היה נהפך לשיר סנטימנטלי, נעדר עומק ובנלי. הצירוף אני–רחל–חנה [...] מעניק לשיר משמעות סמלית, על-זמנית. העקרות חדלה להיות בעיה אישית אלא היא ביטוי ראשוני, על-זמני, לתודעת-תחושת העקרות של אשה-דוברת הנותנת ביטוי לאחת מחוויות היסוד של הקיום האנושי".[25]
לדברי פיינגולד, "השיר מדבר בראש ובראשונה על הכמיהה לאימהות, לילד ולהמשך, מתוך תחושה טרגית של החמצה".[26] ה"עקרות" שעליה מדבר השיר עשויה להיות עקרות ביולוגית (על פי האנלוגיה הניתנת בשיר לרחל אִמנו), כמו גם עקרות מנטלית או מטאפורית, כלומר אי-יכולת או אי-רצון לתפקד כאם ולהקים משפחה.[26] למרות זאת, מלבד הכותרת, אין בשיר כל התייחסות לנושא העקרות; ואולם בכל זאת יש חשיבות לעובדה שהשיר לא נקרא "אוּרי" אלא "עקרה".[26]
מבחינת החוויה של היותה חשוכת ילדים, ראוי להשוות את "עקרה" לשיר שכתבה רחל כעבור כשנה (אב תרפ"ט), "תקראי נא בשמי", שגם הוא מבטא את תמת העקרות. בשיר זה מבקשת או מצווה הדוברת: "תִּקְרְאִי נָא בִּשְׁמִי לְבִתֵּךְ הַקְּטַנָּה / לְהַצִּיב לִי יָד. / כֹּה עָגוּם – לַעֲבֹר לָעַד". בעוד בשיר הראשון מקווה הדוברת לבן, בשיר השני היא משלימה עם גורלה כחשוכת ילדים. לעומת הדוברת ה"עקרה" בשיר הראשון, השיר השני הוא "שִׁירִי הַיָּתוֹם". ההמשך שיינתן לדוברת יהיה רק בשם שיינתן לבת שאינה שלה, לשמר את "חוּטִי שֶׁנִּתַּק".[27]
לדעת חוקרת הספרות דנה אולמרט, בשיר "עקרה" מתגלה צִלהּ של כמיהה למערכת יחסים רומנטית:
על אידאת האימהות אצל רחל היא מעירה כי "גם כשכתבה רחל על המשאלה להיות אם או להמיר את היחסים הארוטיים ביחסים הוריים (כמו ב'עקרה' וב'עדנה'), וגם כאשר חיפשה לעצמה דמות הורים (כמו ב'ניב'), נדמה שהייתה שבויה בתפיסה של אימהות נטולת קונפליקטים, כלומר כאידאה של אינטימיות טוטלית. מבחינה זו משקפים שיריה של רחל דגם תרבותי מוכר של אימהות".[29] המשוררת ענת לוין מסכימה ש"עקרה", על תיאור האם–ילד האידילי שלו, נמנה עם שירי משוררים אשר "מתארים את ההורות כקפיצה מקרש הבדידות לתוך מימיה החמימים, הצלולים, המנחמים של האהבה ההורית".[30]
השיר מתייחס לשם פרטי מסוים: אוּרי. על פי פיינגולד, "שם פרטי המוזכר בשיר אינו מקרי בדרך-כלל, בפרט בהקשר הנידון, כאשר השם המוזכר הוא שמה של דמות נכספת, ולא של דמות ריאלית. השם יכול לרמוז לדמות מסוימת, מוכרת, חוץ-ספרותית, אמיתית, או שהוא נטען במשמעות סמלית או אסוציאטיבית, בהתאם להקשר ולמיקום של השיר בחברה או בתרבות מסוימת".[27] בשיר ניתן לשם "אוּרי" הסבר מנומק: "רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר. / רְסִיס נְהָרָה.". השם הוא שם קצר, אינטימי, בן שתי הברות; גם כל שמות העצם והתואר בשיר המתייחסים לילד ולשמו הם בני הברה אחת או שתיים: בן, ילד, קטן, שחרחר וכולי. השם מרמז על אור – הוא, בלשון הדוברת, "רסיס נהרה". לדברי הסופרת והמורה לספרות שושנה ויג, השם "מביע תקווה, הילד שלא נולד היה יכול להעיר להאיר את עולמה".[31]
השם "אוּרי" משויך למסורת של שמות ארצישראליים צבריים טיפוסיים.[32] זהו שם מוּחיֶה: שם מקראי נדיר (אביו של בצלאל בונה המשכן) שלא היה שכיח ביותר כשם פרטי עד העת החדשה המאוחרת (וכבמקרים רבים אחרים, לעומת השם המקראי, הוא נהגה במלעיל). השם "אוּרי" הוא דוגמה לשמות הלקוחים מהתנ"ך אך קצרים וקלילים יותר משמות תנ"כיים מסורתיים, ואשר מבטאים מגמה של הזדהות ישראלית ילידית.[33] השם בהקשר לנושא השיר מתכתב עם ההפטרות החמישית והשישית בשבע דנחמתא: "רוֹני עקרה" – "קוּמי אוֹרי". זירלר מציעה שייתכן שהשם מאזכר את המילה "עוּרִי" מספר ישעיהו, שם דוחק הנביא בציוֹן (ארץ ישראל), המואנשת כאישה: "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן" (ישעיהו נב, א); במקום אחר בספר (נד, א) מדומה ציון לאישה עקרה. עוד היא מציעה שהשם מזכיר את השם הרוסי "יורי", ומתקשר לרקע הדו-לשוני (רוסי–עברי) של המשוררת.[23]
מיכל שקט ניתחה את השיקולים הבלשניים שהיו עשויים להניע את המשוררת לבחור בשם זה. לדבריה, מבחינה סמנטית, השם מעורר קונוטציה של רכות ואסוציאציה של זַכּוּת, בהירות ("צלול") ושל אור ("רסיס נהרה").[34] מבחינה מורפולוגית, הסיומת 'xי' שבשם – הזהה לסיומת של כינוי קניין חבור של גוף ראשון יחיד – נוצלה בשיר כדי להוסיף לשם תוכן של שייכות.[34]
מבחינה פונטית, השם "אורי" בנוי משתי הברות פתוחות, שהתנועות שבהן הן u ו-i, שתיהן תנועות גבוהות. לתנועות מידת הסוֹנוֹריות (צליליות) הגבוהה ביותר בהיררכיה של ההגאים, והימצאותם של שני ההגאים הסונורַנטיים הרצופים יוצר אפקט של זרימה ושטף – שהוא איקוני (אנ') למושג "אור" שבשם.[35] במחקר הבלשני נמצא כי בעוד התנועה u נתפסת כעבה, חלולה וחשוכה, עמומה ועצובה, מרירה וחזקה, ל-i מיוחסות תכונות של זריזות, קַטנוּת, ידידותיות ויופי. בנוסף הוצע ש-i מיוחסת ל"אור" ול"בהירות". הבלשן רומן יאקובסון מצטט את חוקר תולדות האמנות ארנסט גומבריך במחקרו "אמנות ואשליה", שהציע כי התנועה "i בהירה יותר מ-u [...] הצעד מ-u ל-i הוא יותר כמו צעד כלפי מעלה".[36] אם כך הוא, מבחינה איקונית מַהלַך השם "אורי" מבטא כיוון חיובי.[35] מלבד התנועות, השם מכיל את העיצור הענבלי השוטף והרוטט[37] ר', המאופיין בסונוריות גבוהה, ובכך תורם אף הוא לאפקט הצלילות של השם. כאמור, צליל זה חוזר במילים המתארות את השם, ואשר בכך ממקדות את תשומת הלב בשם. השם מוטעם במלעיל, הנתפסת כהטעמה רכה.[34]
ייתכן שהשם "אוּרי" מתייחס לדמות מציאותית. לדברי קריץ, "מהלכות בציבור מסורות שונות, המנסות למצוא יסוד ביוגרפי לשם זה. יש אומרים בביטחה גמורה שהשם רומז לאורי ניסן גנסין, ואחרים אומרים בביטחה רבה שהמדובר באורי צבי גרינברג".[18] אורי מילשטיין, בן אחייניתה של המשוררת, הביא מסורת משפחתית שלפיה השיר הוקדש לידידה ברל כצנלסון, שאותו כינתה רחל "אורי"[38] ("אורי ערערי" היה אחד משמות העט של כצנלסון).[39]
על פי בן-עמי פיינגולד, "השיר "עקרה" הוא שיר מוכר וידוע, שמרבים לצטטו וללמדו".[40] לדברי ראובן קריץ, "זהו אחד השירים הפופולריים ביותר של רחל: גם המבקרים מרבים להזכירו – כמעט שאין סקירה על שירתה של רחל שאינה מזכירה שיר זה – וגם "המעבדים הדידקטיים" מציעים לכלול שיר זה בתכניות ההוראה שלהם".[20][41] הוא תולה זאת בשתי סיבות עיקריות: "ראשית, הזיהוי בין המדברת-בשיר והמחברת היה כאן מובן מעצמו ושימש נקודת מוצא נוחה לכתיבה. ושנית, נראה שהכל סברו, שאין שום צורך לחפש איזו משמעות משנית – ש[הרי] הכל גלוי ומפורש בשיר"[20] (סברה העומדת בניגוד לפרשנותו של קריץ המופיעה לעיל).
שירתה של רחל היא שירה אישית מאוד, בגוף ראשון, העוסקת בחוויות היסוד של ה'אני', ובהן בפרט אהבה, ערגה ובדידות.[42] עם זאת, מוטיב העקרות – התשוקה לילד – מופיע בשירתה באופן ברור רק בשיר "עקרה".[43] בטיפולוגיה של שירי רחל שמציע קריץ, "ניתן היה למיין את השיר [גם] עם שירי האהבה וביקוש הזיקה לזולת, או עם שירי הגורל וביקוש הזיקה לעולם, ואולם גם באורח פאראדוכסאלי – עם שירת הזיכרונות, באשר השיר 'זוכר' את העתיד המקוּוה".[44] העורך והמבקר אלי הירש מציע כי
לדעת המשורר והעורך יעקב פיכמן, "עקרה", על הרוך שהוא מבטא, הוא "שיר שחִנוֹ לא יבּוֹל לעולם".[45] גם המשורר, העיתונאי והעורך משה דור מונה את השיר עם שיריה של רחל "שמעבר להשפעות ולנסיבות קונקרטיות של יצירה, שבחלוף הזמן נמוג תוקפן, והם עומדים ומתקיימים בזכות הכישרון האמיתי, הרענן, של בעליהם, ובזכות נשיותם האותנטית, שאין בה קורט של מלאכותיות [...] [בשיר "עקרה" יש] כדי לזעזע בכמיהה העצומה הנסוכה עליו – כמיהה עצומה, אך משוחררת מרבב של צעקנות".[46] והמסאי אברהם אפשטיין, וכן המורה והסופר אהרן בן-אור (אורינובסקי), חוקר תולדות הספרות העברית, והעיתונאי משה אונגרפלד, סבורים שהשיר, המביע געגועים לאימהות, "נוגע עד הלב".[47] תמר דולז'נסקי, שתרגמה משירי רחל מרוסית לעברית, כתבה שהביטוי שנתנה רחל לרגש בשיר הוא "פשוט וקולע וחזק גם יחד".[48] חוקרת הספרות רות קרטון-בלום סבורה שהשיר "הפך למעין שיר-פולחן בתרבות הישראלית כטקסט שהציע אופציה (בעייתית) למרטירולוגיה נשית".[49]
לדעת המשוררת נעם פרתום, "עקרה" הוא שיר "מפורסם ונהדר", שבו המשוררת מביעה את כמיהתה לילד "בצמד השורות האלמותיות "בן לו היה לי! ילד קטן, שחור תלתלים ונבון"", והוא משתייך ל"מסורת ספרותית ענפה [...] מורשת של שירה נשית, ספציפית על הרצף הזה של אובדנם של חיים פוטנציאליים שהיו יכולים לצמוח בקרבך וברחמך".[50]
המחנך וחוקר מחשבת ישראל אלי שביד כתב: "במכאוב חולשתה ובדידותה שרה רחל את הציפייה לאהבה – ושניה לה הייתה הכמיהה לבן. חסד-האהבה הוא האחיזה בחיי-ההווה, המפלט מאימת-הבדידות; הכמיהה לבן – זה גילומו של יצר-הקיום, מפלט מאימת החדלון".[51] המשורר אברהם ברוידס העיר:
הסופר והמחנך יעקב ניב (הלפרין) קישר את השיר עם מוטיב הילד בשירים אחרים של המשוררת (כגון "וְלוּ"), והראה כי רחל אהבה ילדים.[20] לדעתו, "פנינת-אהבה לילד כשיר "עקרה", דומני, אינה מצויה בספרות";
יהודית שמחונית, ממנהיגות תנועת העבודה, ששרטטה ביוגרפיה של רחל דרך שיריה, כתבה בהקשר לשיר:
השיר תורגם למספר שפות: ליידיש על ידי ידידה הקרוב של המשוררת, זלמן שזר (פורסם ב"צוקונפט"[55] ואחר כך בקובץ "רחל'ס לידער", 1932);[56] לגרמנית בידי דב סדן (שטוק) (1931)[57] ובידי רות אולנדורף (Ollendorff) (1936);[58] לאנגלית בידי מוריס סמואל (1932),[59] בידי אברהם משה קליין (1937),[60] בידי ליאונרד ויקטור סנומן (Snowman) (1954),[61] בידי רוברט פרֶנד (אנ') עם שמעון זנדבנק (1993)[62] ובידי ויויאן אדן (2002);[63] לסלובקית בידי אריה לָהוֹלָה (ליאופולד פרידמן) (1940);[64] לצרפתית בידי יוסף מילבואר (Milbauer) (1965);[65] ולרוסית בידי מרים ילן-שטקליס (1966)[66] (השיר תורגם לרוסית קודם לכן על ידי ידידה הקרוב של המשוררת משה בילינסון, אך תרגום זה ככל הנראה לא פורסם[55]).
השיר הפופולרי זכה בסך הכול לשישה עשר לחנים, מהם עשרה שמחבריהם ידועים (היתר נחשבים "עממיים", ומסתבר שמקורם בהתיישבות העובדת).[67] בתקופת היישוב חוברו לו שלושה לחנים: הלחן המוקדם ביותר הוא מאת מחבר בלתי ידוע,[68] ושניים נוספים הם מאת יהודה שרת ומרדכי זעירא (לחן שלא נקלט[69]); בין מבצעי הפזמון היו דורית ראובני ושולי נתן. בהמשך, בשנת 1958 הלחין את השיר יוסף מוסטקי, שביצע אותו ב-1967;[70] בשנת 1968 הולחן השיר בידי דרורה חבקין והושר בפי חוה אלברשטיין;[71] וב-1991 הוא הולחן והושר על ידי אחינועם ניני, בעיבוד שותפהּ גיל דור[72] – ביצוע שהוא המוכר ביותר כיום.[73] ב-2008 הולחן השיר על ידי אוריאל הרמן והושר בפי סיון טלמור.[74]
על הביצוע של חוה אלברשטיין ללחן של דרורה חבקין כתב יורם ק' כי יש בו דוגמה טובה לאינטרפרטציה רגישה ששמה לב לכל פרט קטן בטקסט, במשיכת המילה הראשונה בשיר, "בן", כמעין אנחה ("ב---ן לו היה לי").[75] וילי ורדי כתבה:
על הגרסה של אחינועם ניני וגיל דור כתב לימים מבקר המוזיקה יוסי חרסונסקי כי כמו מילות השיר, זהו "ביצוע רך, צלול ואחד המרגשים לשיר הזה".[77] על הגרסה של אוריאל הרמן בביצועה של סיון טלמור כתב כי זהו "לחן שמצטרף בלי רגשי נחיתות לקלאסיקות המוסיקליות של השיר הזה. לחן מינורי צנוע, שחודר אל בין השורות, וסיוון טלמור – שרה מדויק. נוגעת במילה. מעורבת בתחושה, במופנמות אצילית. עיבוד אקוסטי מלודי יפהפה – חלק מהקונטקסט.[78]
נוסף על לחנים פופולריים, חוברו לשיר לפני קום המדינה ארבעה שירים אמנותיים לקול ופסנתר: מאת פאול בן-חיים, שהוא המפורסם שבהם; יהודה ברנשטיין; מייצ'יסלב (משה) פלידרבוים (פלידרבאום);[79] ורבקה לוינסון[80] (מנגינה בלבד, בליווי פסנתר של אלחריזי).[81] כל הארבעה ראו אור בחוברת "משירי רחל" (1948) שבעריכת מרים לוית.[82]
לדברי המוזיקאי וחוקר המוזיקה מנשה רבינא, כל ארבעת המלחינים בחרו במשקל המצטרף מיחידות בנות 3/8 – המשקל של שירי הערש.[8] על פי המוזיקולוג יהואש הירשברג, בשלושת השירים האמנותיים האחרונים (כולם למעט זה של בן חיים) בולטת נימה יהודית מזרח-אירופית.[81] גם רבינא מעיר כי "אחדים מכותבי המלודיות חיקו את שירי הערש של הגולה בלי לשים לב לעובדה שבנין המלים אינו נוטה לכך. כי המלים בשיר [...] אינן שוטפות במשקל קצוב".[8]
השיר "עקרה" הוא הראשונה משתי יצירותיו של בן חיים לשירי רחל. היא הוקדשה לזמרת מרים סגל, שעמה הִרבה להופיע באותה תקופה והיא שעוררה את התעניינותו בשירת רחל. על פי הירשברג, זהו משיריו היפים והנוגעים ביותר ללב. הוא מהווה המשך ישיר ליצירותיו המוקדמות בתחום השיר האמנותי הלירי. הוא בנוי על בסיס הרמוני, בסגנון שאפיין את הכתיבה הבארוקית, ואף כי נכתב במודוס איאולי (אנ'), בן חיים לא נמנע מכרומטיקה לשם הדגשת מילים מסוימות, כגון "לאחוז בידו" בבית הראשון, או המשפט החוזר "עוד אחכה" בסיום השיר. ההרמוניה אומנם מסורתית – אקורדים משולשים מז'וריים ומינוריים וסֶקסט-אקורדים – אך היחסים ביניהם מודאליים ולא טונאליים. בן חיים שם דגש מיוחד על הטקסט, והדבר בא לביטוי בהוראה "פַּרלַנדוֹ" (parlando), המציינת את הקו הקולי ומצביעה על אופיו הדקלומי, רצ'יטטיבי. קריאת הטקסט בהטעמת הטבעית דורשת משקל של תשע שמיניות והימנעות מקַּדמה במרבית השורות, בייחוד באלה הפותחות כל בית.[83] על פי רבינא, בשיר של בן חיים מובלטת המילה הקוסמת "בן" – היא מושרת בצליל הגבוה ביותר שבתיבה, וחשיבותה של ההברה ברורה לאוזן הואיל והצליל הגבוה מופיע בראשית המלודיה של החלק הכבד של התיבה. המילה "אוּרי" שבסוף הבית השני מושרת בעוז. בבית השלישי נשמעים טעמי מקרא בליווי של הרמוניות מעמיקות, כבתפילה. הפסוק "עוד אחכה לו" מושר בצלילים יורדים, "הנעלמים בפיאניסימו כתוחלת נכזבת".[84]
לדברי רבינא, יהודה ברנשטיין בחר בדרך של חזרות על המילים העיקריות לשם הבלטתן. את המילה "אוּרי" האיר במיוחד במודולציה, המקדימה את הופעת השם, החוזר שלוש פעמים, וכמוהו גם המילה "שלי", המצטיינת בכרומטיות של צליליה. לעומת זאת, מומנט התפילה מובלט לא בחזרה על המילים, אלא על המוטיב המוזיקלי, העולה עם כל חזרה בטֶרצה בסֶקוֶונצה גוברת והולכת משורה לשורה עד למילה "אחכה". בסיום השיר חוזר ברנשטיין על המילים הפותחות את השיר, בצלילי פיאניסימו גבוהים, המשרים תחושת חלום מתפוגג. המילים מובלטות על רקע הליווי. בבית השני בא לביטוי האופי של שיר הערש, בתנועה המלודית של חלקי 1/16, סביב השם "אוּרי, אוּרי שלי".[8]
בעשורים שלאחר פרסום השיר "עקרה" עלתה באופן ניכר הפופולריות של השם "אוּרי"[85] וילודים רבים ביישוב העברי בארץ ישראל נקראו בשם זה[86] (בהם בן אחייניתה של המשוררת, אורי מילשטיין, ששמו נבחר בהשראת הבן שבשיר),[87] כמו גם עולים שעִברתו את שמם.
על פי הסוציולוג של החברה הישראלית עוז אלמוג, השם "אוּרי", ולצדו השמות "דני" ו"עוזי", היו "השמות הפופולריים ביותר, וגם המזוהים ביותר עם דמות הצבר (ובעיקר עם דמות המפקד והמדריך) [...] ממציא הכינוי "צבר", אורי קיסרי, החליף את שמו ה"גלותי" שמואל בשם זה".[85]
השם "אוּרי" היה השם הנפוץ ביותר בישראל בשנות ה-50 וה-60,[88] וגם בסוף שנות ה-70 עדיין נקראו ילדים בשם זה בעקבות השיר.[89][90] השם "אורי" מוסיף להיות מהשמות הפופולריים לילודים בישראל גם בעשור השני של המאה ה-21.[91]
השפעת השם הגיעה גם אל מחוץ לארץ ישראל: אבא קובנר, ממייסדי ארגון הפרטיזנים המאוחד (פֿ–פּ–או) בגטו וילנה ב-1942, בחר לעצמו את הכינוי המחתרתי "אוּרי" גם בעקבות שירה של רחל.[92]
שמה של הוצאת הספרים רסיס נהרה רומז על שם מייסדה, אורי מאיר.
השם "אוּרי" זכה בשעתו בהשפעת השיר לתפוצה גדולה בין גיבורי ספרי ילדים בארץ,[89] והיה שכיח בסיפורים ובשירים בעיתוני הילדים בשנות ה-30 וה-40. כך לדוגמה בשבועון "דבר לילדים" התפרסמו עלילותיהם של "אוּרי מוּרי" ו"אוּרי כדורי", רצועות קומיקס שחיברו הצייר אריה נבון והסופרת והמשוררת לאה גולדברג.[85] דמויות ילדים נוספות ביצירתה של גולדברג נקראו בשם זה, בהן אוּרי מהבית הכחול בקובץ "ידידי מרחוב ארנון" (1943).[93]
"אוּרי" הוא שמן של הדמויות הראשיות ברומן "הוא הלך בשדות" למשה שמיר (1947) וברומן לבני הנעורים "אוּרי" מאת אסתר שטרייט-וורצל (1969), המתארים שניהם צברים צעירים בתקופת היישוב. השם אורי נזכר גם בשירים: "אוּרי" ("עוֹד אֶזְכֹּרָה, אוּרִי, תְּכֵלֶת הַשָּׁמַיִם"), שיר הזיכרון של מלחמת העצמאות (דור תש"ח) שחיבר רפאל קלצ'קין והלחין יששכר מירון,[94] ושיר הילדים "אני סביבון" של לוין קיפניס בלחנו של נחום נרדי ("אֲנִי – סְבִיבוֹן! / סְבִיבוֹן שֶׁל מִי? / שֶׁל יֶלֶד קָט / וּשְׁמוֹ אוּרִי.").[95]
יצירות עבריות נוספות כוללות התכתבויות עם השיר "עקרה". עם אלה נמנים הן שירים (לפי סדר הופעתם):
והן יצירות סיפורת:
בנוסף, ישנן יצירות פרוזאיות המאזכרות את השיר במפורש.[104] ולבסוף, השיר נזכר בשירו של נתן אלתרמן "הֵאִיר השחר", שהתפרסם במסגרת "הטור השביעי" לרגל יובל החמישים לעלייה השנייה, ובו הביא המשורר תיאור דיוקן מיתי[105] של רחל, שבו משולבות מובאות משיריה ("וְעַלְמָה עַל לִבָּהּ כַּפּוֹתֶיהָ חוֹבֶקֶת / כְּעַל בֵּן לּו הָיָה לָהּ, עַל יֶלֶד קָטָן...").[106]
עקרה, באתר ויקיטקסט
מידע על היצירה "עקרה" באתר מיוזיק בריינז
"עקרה" מאת רחל המשוררת, סרטון באתר יוטיוב, בפרויקט בן-יהודה, 2013Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
