Loading AI tools
ספר של ס. יזהר מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גילוי אליהו הוא ספרו האחרון של ס. יזהר. הספר, שיצא לאור בשנת 1999, מתמקד בחוויותיו של המספר ממלחמת יום הכיפורים, במהלך חיפושיו אחרי קרוב משפחתו – אליהו.
 | |
| כריכת הספר | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | ס. יזהר |
| צילומים | צילום הכריכה: ס. יזהר (משמאל) וחיים גורי (מימין) בחברת חייל, בעיר סואץ במלחמת יום הכיפורים |
| שפת המקור | עברית |
| סוגה |
סיפורת  |
| הוצאה | |
| הוצאה | כנרת זמורה-ביתן דביר |
| תאריך הוצאה | 1999 |
| מספר עמודים | 199 |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 990018336300205171 |
  | |
במהלך המלחמה התנדב יזהר, בחברת שני אנשי רוח אחרים, חיים גורי ועוזי פלד, כדי לתרום את חלקם למאמץ הכללי, ולסייע ככל יכולתם בהרמת המורל של החיילים הנלחמים. השלושה צורפו לאוגדה 252 שנלחמה בסיני, חצתה את התעלה והשתתפה בקרבות הקשים. 26 שנים לאחר המלחמה, מעלה יזהר את חוויותיו בספר.
בלשונו הציורית והמיוחדת מתאר המספר את חוויות המלחמה הקשות, את תחושות האפסות והמורא בעת הפגזות רועמות, את מהלכם של קרבות עקובים מדם ואת נפילתם ופציעתם של חיילים לצדו. לאורך כל הספר מהדהדת מעין זעקה מתמשכת על אובדן חיי אדם, על אי נחיצותה של המלחמה כפתרון לסכסוך בין אויבים, על סדר עדיפויות מעוות, לדעתו, שבו חשיבותם של שטחים קודמת לערך העליון של חיי אדם.
מצד שני, אין המספר חדל מלהתפעם מעוז רוחם של החיילים, מהקרבתם, מאחוות הלוחמים שביניהם וממעשי גבורה יוצאי דופן של רבים כבודדים. שילובם של סיפורי חיילים ממקור ראשון על האירועים שבהם השתתפו מעצים את חוויית הקריאה והאמינות של המסופר.
החוט העלילתי המקשר בין כל האירועים שבספר הוא חיפושו של המספר, הוא ס. יזהר עצמו, אחר חתנו אליהו, צנחן רב מעללים, שעקבותיו נעלמו בערפל המלחמה. המפגש הצוהל של המספר עם אליהו חותם את הספר בתחושה אופטימית שמדגישה את חשיבותו של הפרט האנושי.
הספר נתפס בעיני הביקורת כטקסט בעל מסרים אנטי-מלחמתיים ברורים.[1]
שני גלים של כתיבה אפיינו את יצירתו הספרותית של ס. יזהר. הראשון היה בין שנות השלושים המאוחרות ועד שנות השישים המוקדמות של המאה ה-20, ואילו הגל השני הגיע לאחר כ-30 שנות שתיקה ספרותית (יזהר המשיך לכתוב ספרות עיונית ומאמרים לאורך התקופה). החל משנת 1992 ועד שנת 1999 פרסם יזהר שישה ספרים: "מקדמות", "צלהבים", "צדדיים", "אצל הים", "מלקומיה יפהפייה" וספרו האחרון: "גילוי אליהו".[2] ס. יזהר נפטר בשנת 2006.
המספר, ס. יזהר עצמו, נשלח לסיני במלחמת יום הכיפורים, יחד עם שני מרצים נוספים, חיים גורי ועוזי פלד, שהתנדבו לתרום את חלקם למאמץ הכללי. הם הצטרפו לאוגדה 252 בעיצומם של הקרבות, כדי להקל במעט על רוחם של החיילים. המספר עובר מקרוב את חוויות המלחמה הקשות, נוכח בהפגזות רועמות, בקרבות עקובים מדם, ובהם הקרב הקשה על החווה הסינית, שגבה את חייהם של עשרות לוחמים, והיה עד למעשי גבורה הרואיים ולאבדות קשות. רק כשלושים שנים לאחר שחווה אותן העלה המחבר את חוויותיו על הכתב.[3]
הספר בנוי כך שחלקו ניתן מנקודת התצפית של המחבר, וחלקו ממונולוגים רבים הפזורים לאורך דפי הספר, כולל עדויות של חיילים שניתנו לכתבי "במחנה" מיד לאחר המלחמה.[4] עוזי פלד סיפר שיזהר הסתובב ללא דרגות הקצונה שלו בין החיילים, שעטפו אותו בחום, שוחח עמם ובעיקר הקשיב להם בתשומת לב.[3]
החוט העלילתי, המקשר בין כל האירועים והחוויות הללו, הוא חיפושו של המספר את קרוב משפחתו, אליהו, חקלאי וצנחן רב עלילה שהשתתף עם פלוגתו בקרב על שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, ומשפחתו איבדה קשר עמו מאז שיצא לסיני. אליהו הוא שמו הבדיוני של אליעזר, חתנו של ס. יזהר, שמשפחתו אכן דאגה לשלומו במלחמת יום הכיפורים. שמו של הספר, "גילוי אליהו", נגזר אפוא מחיפוש זה, אך מועלית השערה שייתכן וקיים ביצירה רובד נוסף הקשור למושג ההתגלות המכונה ביהדות גילוי אליהו.
על מלחמות, מתוך: גילוי אליהו |
|---|
| מאת ס. יזהר |
|
מלחמות אינן נופלות מן השמים, מלחמות הן החלטות. מלחמות אינן כמו נד שיטפון הרים פתאומי, ולא כמו רעש אדמה פתאומי, שאי אפשר לשער מראש, מלחמות הן החלטות מחושבות של בני אדם [...] וכמו שהחלטות עושות את המלחמה החלטות גם גומרות אותה [...] שום מלחמה לא גמרה שום מלחמה [...] מלחמה אחת עושה את השנייה שאחריה, וזו עושה את זו שאחריה ואת שאחרי אחריה [...] כמו קין שאחרי שהרג את הבל וחשב שסוף סוף נשאר בלי השני, ופתאום ירד עליו קול שאחז בו ושינה את כל חייו, אי הבל אחיך, אמר לו הקול, והתברר לו שלשווא, ושהוא לא נפטר ממנו. |
| גילוי אליהו, עמ' 88 |
ס. יזהר הרבה לכתוב על מלחמה. ספרו המונומנטלי על מלחמת השחרור, "ימי צקלג", יצא בשני כרכים עבי כרס ועורר הדים נרחבים בעולם הספרותי. מלבד ספר זה הוא עסק בנושא המלחמה בסיפורים נוספים, כמו "חרבת חזעה", "השבוי", "החורשה בגבעה" ועוד. גם בספריו הקודמים הרבה יזהר להתלבט בשאלות של מוסר וטוהר הנשק. בספר "גילוי אליהו", שנכתב בפרץ מאוחר של יצירתיות לאחר כ-30 שנות שתיקה ספרותית, יזהר מתמקד יותר בשאלת עצם קיומן של מלחמות, האם הן בכלל נחוצות, האם לא ניתן למנוע אותן, ומעמיד מולן את קדושת החיים כערך עליון. במיוחד מלין יזהר נגד מלחמת יום הכיפורים, עליה נסוב הספר. לטענתו, ניתן היה למנוע את המלחמה ואת השלכותיה הקשות לו היו מקדימים הצדדים ודנים במצב עוד טרם המלחמה, במקום לעשות זאת אחריה, לאחר האבדות הקשות.[3]
מהותה של מלחמה, טוען יזהר, היא נטילת חיים. זו תמציתה. השגיאה איננה בפוליטיקה או בצבאיות, אלא בעיוורון לחיים, לבני אדם.[5] את דעתו הכללית על מלחמות מסכם יזהר בקטע שמופיע במסגרת משמאל. על מלחמת יום הכיפורים הוא כואב במיוחד:
הכל אומר וזועק: 'האם זה מוכרח היה להיות, מנגן כעת הפסוק הזה וחוזר כמין מטרד [...] האם זה היה מוכרח להיות ככה? למה לא ישבו לדבר שבועיים קודם... הלוא זו לא גזרה משמים... ושטחים, דרכים וכבוד חשובים תמיד יותר מבני אדם... למה מלחמה נחשבת עדיין לאפשרות אפשרית...
— עמ' 195
הספר "גילוי אליהו" ספוג כולו בכאב על אובדן חיי אדם. יזהר מתמרמר וזועק נגד הסטטיסטיקות היבשות שמתעדות במספרים את מספר הנופלים: כך וכך נפלו בקרב זה, וכך וכך בקרב אחר. על תוצאות הקרב הקשה בסואץ, למשל, מודיע בבהלה חיל אחד: "שמונים, הוא אמר, הרגע שמענו במכשיר הקשר, שמונים נפלו שם בסואץ, שמונים אמר".[6] יזהר דואג להזכיר לקורא שהמספר מורכב מיחידים, מאנשים, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. כי זה לא "אנשים", מוחה יזהר, אלא תמיד זה רק אחד, יחיד אחד שייפגע, הבן של... והאיש של... או האבא של... תמיד זה רק מוישה, איציק או ירון. האם זה בלבד אינו סיבה מספקת שחייבים לעשות הכל ורק לא להתחיל במלחמות? הוא תמה.[7] על הזעקה הגדולה שמהדהדת בו לאורך כל המלחמה ולאורך כל הספר למראה כל ההרס והאובדן, הוא עונה בעצמו, ש"זאת לא שאלה, וגם לא הזמנה לוועדת חקירה. זה רק כאב. זה הכאב הגדול". ובכך הוא כאילו מסיט את השאלה מהכיוון הפוליטי-מדיני, אל עבר האישי החווה.[8]
בהקדמה לסיפורו "חרבת חזעה", שנגנזה על ידי ההוצאה ונמצאה לאחר פטירתו של יזהר, כותב יזהר שלא היו רק דברים שליליים במלחמה, היו גם דברים אחרים שקרנו אור "עד כדי יפעה מסנוורת", אך לא זה הזמן לספר עליהם.[9]
בספר "גילוי אליהו" מוצא יזהר את הזמן לדבר גם על הצד האחר של מלחמה, או ליתר דיוק, של הלוחמים. לצד האשמת הממסד והמפקדה ונוראותיה של המלחמה, מופיעים קטעים רבים של הוד וגבורה, של רעות וכאב, ושל הקרבה עצמית ומוסר גבוה. דרך הסיפור שבחר בה יזהר, המאפשרת לחיילים לתאר את האירועים מנקודת מבטם, מעבירה את רשות הדיבור והתיאור אליהם, ומעשיהם ומחשבותיהם מקבלים חשיפה ישירה ללא "תיווכו" של המספר. הדוגמה הבולטת ביותר היא סיפורו של דודה. יזהר מתאר את הסיפור בשתי גרסאות: הגרסה הקצרה שמסר המפקד, והגרסה של יזהר המספר, שמשתרעת על פני עשרה עמודים. על פי הגרסה הקצרה, דודה היה קצין מודיעין במטוס שנפגע על ידי המצרים. הטייס נהרג בעודו ישוב על כסאו, אבל דודה הספיק ונפלט החוצה. בעודו באוויר הפך למטרה חיה של נשק נ"מ, טילים ומכונות ירייה. בדרך נס לא נפגע דודה באוויר, אך היה חשש גדול שהמצנח שלו יפול לשטח האויב. לפתע זינק שוקי עם הג'יפ שלו לתוך קו האש, חטף את דודה "ממש מהאוויר" ונסע עמו חזרה לעבר כוחותינו, כאשר המצרים ממשיכים כל הזמן לירות לעבר שניהם. דודה ניצל בידי שוקי "ממלתעות המוות", סיכם המפקד. הגרסה של יזהר מתמקדת דווקא ב"ניצול" ומספרת את כל האירוע מנקודת מבטו שלו, זה שהיה תלוי מספר שניות בין שמיים וארץ, בין החיים והמוות. המספר נכנס כביכול לראשו של דודה ועובר איתו את החוויה מרגע החלטתו ללחוץ על כפתור המפלט במטוס הפגוע, דרך השניות האיומות של המצנח באוויר על כל הסכנות שבו, ועד לתחושה, שייתכן בהחלט שהיא אישית של יזהר עצמו - היותו חופשי ומשוחרר מכל תלות וחיבור למשהו או מישהו בעולם הזה כאן למטה.[10]
סיפורו של צבי "התותחן שלנו" שכאשר ראה שמפקד הטנק נפגע, הוא הוריד אותו מצריח המט"ק ועלה להחליף אותו. אך כיוון שהתותח כבר לא פעל, הוא ירה ברימונים שאסף סביבו, והיו מסתערים ויורים בכל מה שיורה. בדרך אסף צבי חיילים שהסתובבו מבולבלים בין התעלות והתמלא הטנק אנשים, וכל הזמן הזה נורית אש כבדה עליהם. צבי לקח אפוד מגן מאחד החיילים, כדי שיוכל לעמוד למעלה בצריח ולהטיל רימונים. כשנפגע הטנק נדחפו כולם לצאת בבהלה החוצה. צביקה ירד אחרון ו"חטף כדור, ונהרג על המקום".[11]
סיפורו של הרופא, שעמד וטיפל בפצועים בחווה הסינית תחת אש כבדה ולא הירפה, סיפורים רבים של חיילים שניצלו וחיילים שהצילו נפרשים לאורך הספר, סיפורו של מפקד האוגדה, האלוף קלמן מגן הטוב והמיטיב, שהמספר לא חדל להתפעל ממנו, מאומץ לבו ומיחסו החם והמגן אל פקודיו, וסיפורו של החייל שמעיד על עצמו שהוא סתם צנחן אחד שאמרו לו שצריך לטהר את המתחם והוא פה בשביל לרוץ מול האש, "ואני חייל שלא נפל".
ולתוך הסיפורים הקשים של החיילים משתרבב לפתע המשפט: "ואני רבוץ פה בחול איתכם ומספר סיפורים ושומע סיפורים וזה הכל. אבל זה לא הוא שמספר כעת, הבחור הזה, מה היה לו שם, זה אני כעת הוא, אני במקומו [...] ולא יודע אם אני הייתי יכול להיות במקומו".[12]
במלחמת יום הכיפורים הוענקו 8 עיטורי גבורה (העיטור הגבוה ביותר שניתן בצה"ל) לחיילים.
לאורך הספר חוזר המחבר ומדבר, ספק בהתפעלות, ספק באכזבה, על אדישות הטבע למראות הקשים שנעשים בצלו, ואף פוגמים ביופיו כביכול. יזהר, שהיה בהכשרתו גם מורה מוסמך לטבע, וגם חבר הכנסת בעברו, שפעל רבות למען חוקי הגנת הטבע, ידוע כסופר שהרבה לתאר את יפי הטבע. דן מירון כתב על יזהר שביצירתו הגיעה הספרות העברית לראשונה ליכולות גבוהות מאוד של מבע תיאורי ולשוני של מראות הטבע הישראלי על כל פרטיו ודקדוקיו. מירון רואה בכיבוש האמנותי הלשוני של יזהר את עולם המרחבים הארץ ישראלי - את אחת התרומות האמנותיות החשובות לספרות העברית.[13]
"גילוי אליהו" שופע גם הוא בתיאורי טבע מגוונים ומפורטים; היופי בנוף המדברי, תפארת הכוכבים הקסומה בלילה, שקיעת השמש וזריחתה, ששינו כביכול את מקומן הגאוגרפי - כל אלו ועוד זוכים לתיאוריו של הסופר, בתוספת הדגשה ברורה; הטבע, בניגוד לאדם שכאן, ישרוד לעד. אין לו חלק באירועים האלימים ובהרס הנורא שמתרחש מתחתיו והוא אדיש לאיבוד חיי אדם. יופיו ועוצמתו של הטבע כאילו מדגישים את אפסותו של האדם וטפשותה של המלחמה.[14]
כל סיני מלאה רוח, מתאר המספר, והיא רצה כל הזמן בביתה שלה, "ושכל המלחמה עם כל הרעשים ואלפי ההרוגים יעברו לבסוף כמקרה חולף והיא תמשיך לרוץ נושבת כמעולם".[15] שהרי היא קיימת לפני ההיסטוריה, ותהיה קיימת אחרי ההיסטוריה, בלי שום קשר לאנשים הללו עם כלי המלחמה הכבדים והמוכנים שלהם, שעוד מעט ידווחו על מעלליהם בכל חדשות העולם. כי בעיני הטבע מלחמות האדם אילו באילו נדמים למלחמות "גמדים בגמדים", ובסופו של דבר, אין הן משפיעות עליו כהוא זה, לא ב"צדקתן" ולא ב"נחיצותן". הוא ממשיך להיות עוצמתי ומלא הוד וקסם, גם אם בני אנוש נהרגים, שורפים ומנסים כביכול לפגוע בו שם למטה.
מראה הכוכבים בליל המדברי הילך קסם על המספר ועל גיבוריו, אבל גם הם, הכוכבים, מסתבר, לא מגלים כל מעורבות במה שעושים האנשים למטה. תיאורי הנוף הקסום, אך האדיש, שבאים לצד תיאורי זוועות המלחמה, מחדדים את הניגוד בין העולם שקיבל האדם כנתון, לבין מה שהוא מעולל בו.
גם הקור אינו מכהה את מראה השמים האלה, הענקיים הזוהרים האלה, הקמרוניים והמלאים המון כוכבים מצוחצחים וזוהר מסנוור כמעט בלילה הצח הזה, כוכבים גדולים ובוהקים וכאילו בוער סביבם [...] זו לא כיפה גדולה אחת וזוהרת אלא שפע כוכבים גדולים זורחים ענקיים, נוצצים ורושפים, רגע כמו פירות זהב בשלים, למשל, ורגע כמו עגילים ענביים [...] כל חייך לא ראית ככה, ולא כל כך כזה, ואולי אפילו כל החיים חיים בדיוק בשביל זה, בשביל לראות פעם בחיים את תפארת הכוכבים הזאת דולקת וזוהרת בכל ענקותה [...] ואין בשמים שום הודאה ולא הבנה ולא חמלה וגם לא רצון לדעת. הם לא בשביל זה. כל השמים וכל צבאם. מותם של בני אדם וחייהם אינו עסקם של השמים, הם ישנם בלי לגעת בנו, בלי לדעת עלינו. יפים עד לשיר הללויה
— גילוי אליהו, עמ' 152–153
בין הקרבות, ההפגזות, הקורבנות והכאב - רבים גם הקטעים האחרים, קטעי ההפוגה, קטעים זניחים כביכול של תיאורי טבע, כמו תפארת הכוכבים בליל המדבר,[16] תיאורי הווי, תיאור המקלחת של החייל האלמוני, תיאור החיפושים אחר אליהו עם הסיום החוגג בסוף הספר, ורבים אחרים. אלו הם הקטעים שמאזנים את הרושם הקשה שהותירו המשפטים והתיאורים דלעיל, ומלווים את הספר בנימה אופטימית, תאבת חיים ואף ספוגה בהומור. כישרונו הידוע של ס. יזהר לתאר את הרגע החולף, הזניח כביכול, בא לידי ביטוי בעיקר בקטעים שכאלו.
יש פה מישהו שעושה לעצמו רחצה לילית פרטית, והדליק הבחור איזה פנס רוח מועם בגלל ההאפלה, תלה על עמוד כלשהו פח מים, וכשהוא מושך בחבל נוטה הפח ויוצק מים על ראשו של המתרחץ רב העלילה [...] עומד שם ברבע האור שבלילה החשוך דיו להאיר הכל, ומקציף גופו העירום בסבון, את שיער ראשו ואת פניו ואת אוזניו והעמק אצבע באוזניו, וממלא פיו ופולט מים ברעש ובעסק גדול [... ] וחוזר כעת אל כל הפינות שכבר סיבן פעם, שיהיה הכול נקי יסודי מכל חלאות ימים רבים, וכעת מושך בחבל והפח מעניק לו זרם טוב והוא מוליך את המים לשטוף כל פינה מסובנת [... ] גם מריע בשקט ומזמר לו וטוב לו, ורק שהמים הולכים ונגמרים עוד רגע, אלמלא שגם על זה חשב, וטרח והכין לו עוד פח מילואים ועירום כפי שהוא לאור פנס דהוי באמצע הלילה הגדול הוא מוריד את זה ותולה את זה, וזה עובד [...] ודבר לא נעלם מרואיו [...] ולא איכפת לו כל העיניים הרואות אותו ואת כולו אין מה להסתיר, איש חי ושלם ולא פגוע ולא מעוך, וגם בתוך המלחמה הגדולה והנוראה הזאת מגיע לבן אדם לחשוב גם על סיאובו ולעשות לטובתו הפרטית, והוא נהנה ושופך מים ועושה רחצה אחת אפיים... "
— עמ' 137
לס. יזהר יש רעב גדול כלפי המציאות, כותב עמוס לויתן. והוא מצליח לתווך במעשה האמנות שלו, שהיא אמנות המילה והתחביר, בין המציאות לבין הקורא, ולפרש לנו אותה בצורה המעמיקה והמעניינת ביותר.[17]
במקורו, מתייחס הביטוי "גילוי אליהו" להתגלות ותִקשור של ישות המכונה אליהו, ומזוהה על פי רוב עם אליהו הנביא, הבאה במגע ומעניקה מידע לחלק מבני-האדם.
הספר "גילוי אליהו" עמוס ברמזים ומונחים מתחום, שהיה זר ליזהר בכתיבתו המוקדמת. יזהר כאילו בודק את קיומו של כוח עליון, סוג של השגחה אלוהית, שמעורב בקיום האנושי. יוני הטנקיסט, שעדיין נסער מהניצחון שהיה לכיתת הטנקים שלו הקטנה מול מספר גדול יותר של טנקים מהאויב, לא מפסיק למלמל:
מזל מזל, אבל זה לא היה מזל. חזר יוני [...] וזה היה בדיוק מה ששמר עלינו. איך לומר? מה שהשגיח עלינו. שידע איפה אנחנו והזהיר אותנו. ואולי זה באמת הכול וזה כול הדבר, אמר, איזו מין השגחה העליונה, אולי, אמר יוני כשומע בפעם הראשונה, ההשגחה העליונה, אמר והקשיב לדיוק הצליל החדש, מפני שהוא מקיבוץ, קיבוץ השומר הצעיר, מפני ששמרו עליהם שם מפני מלים מנודות, והוא פתאום כעת גילה אחת, נכונה כפנינה, לא מצא מן המוכן, ואין לו באוצרותיו מלים כמו 'ההשגחה העליונה' [..] ואולי גם שמע מתוכה כמתוך קונכיה איזה הדים עתיקים מאוד שכבר היו מעולם, מעבר לכל ההשכחה שניסו להשכיח אותו ומעבר לכל מחיקת הקשרים העתיקים...
— עמ' 38–39
ס. יזהר, שם בפיו של יוני הקיבוצניק מתנועת השומר הצעיר את האפשרות, שלא הייתה מתקבלת על דעתו של יזהר המוקדם, שאולי קיימת השגחה עליונה. בקטע הבא, יש כבר ממש מעין פנייה לאלוהים, אבל בניסיון ברור לא ליחס לו העדפה לצד זה או אחר.
"אילו היית מאמין, זו אולי גם השעה למצוא ולהיזכר ולאמור משהו, דבר כמו מלמול תהילים, דבר כמו בקשה מריבונו של עולם. הו, חוס נא על ילדיך. אבל מבלבל רגע, שגם אלה ילדיו וגם אלה ילדיו ושטוב מכל היה אילו לא היה כל זה. ושיש כאן כנראה בכל זה איזו שגיאה, איזו טעות מיסודה, ושלא סדר העולם עושה את זה, שיקרעו את הלילה ויפוצצו זה את זה, אלא רק איזו טעות יסודית. כן. ועצוב כל כך. אלוהים
— עמ' 86
"הווית ההתגלות" לגווניה, ולא תמיד במשמעות הדתית המסורתית, חוזרת ומופיעה בכתביו המאוחרים של יזהר.[18] בראיון שנתן, לאחר שנשאל על השינוי שחל בו, הוא לא מכחיש את החיפושים שלו אחרי הבלתי נודע, בין שהוא בא מהכיוון הדתי ובין שהוא מגיע מהכיוון של הקיום הלא רציונלי. "בנאדם יכול שלא לבקר את קבר אבותיו ולשכוח ממנו, ופתאום לשנות דעתו ולחשוב שזה מן הראוי".[19]
מירי ורון טוענת שהעיסוק במה שמעבר לכאן ועכשיו אופייני ליוצרים שמפרסמים בגיל השלישי, עקב התעניינותם ההולכת ופוחתת בקיים.[20] ניצה בן-ארי וישראל סמילנסקי (בנו של ס. יזהר), לעומת זאת, סבורים שהגילוי וההתגלות ב"גילוי אליהו" אינם שונים מהניסיון החוזר של יזהר להגיע לרגע ההתעלות בסיפורת שלו, והדיון ב"השגחה העליונה" מחמיץ את הכיוון הרליגיוזי שאליו חותר יזהר.[21]
פרסום הספר "גילוי אליהו" על מלחמת יום הכיפורים לא עורר עניין גדול בביקורת ובקהל הקוראים באותה מידה שעורר הספר "ימי צקלג" על מלחמת השחרור, להוציא סצנה אחת קצרה, שבה מספר ס. יזהר על התעללות של מספר חיילים בגופות חיילי האויב. (לדבריו, עקרו החיילים את שיני הזהב של הגופות) הפולמוס שהתעורר סביב אמינותה של הסצנה, האפיל על ההתרשמות הכללית מהספר עצמו.[22]
ס. יזהר נרדף על ידי הזרם הימני והזרם השמאלי כאחד, טוענים בן-ארי וסמילנסקי. השמאל כינה אותו משרת הממסד, ואילו הימין כינה אותו אויב הציונות, או למצער פוסט ציוני.[21] לאמיתו של דבר, ציפו שני הצדדים שיזהר יכתוב על פי האג'נדה האישית שלהם, והם לא השכילו להבין את מילת המפתח להבנת ספרותו בכלל ו"גילוי אליהו" בפרט: אמביוולנטיות. יזהר, מסבירים בן-ארי וסמילנסקי, כתב ספרות ולא תעמולה פוליטית. כאשר רצה להצליף בשלטון הוא חתם בשמו המלא, יזהר סמילנסקי, על המאמרים הרבים, אותם פרסם בבמות השונות, ובייחוד בעיתון "דבר". אותם שלא מבינים את האמביוולנטיות הזו של סופר, לא מבינים גם את הניואנסים השונים וריבוי הקולות שקיימים בספר.[21]
המבקרים והקוראים שהתייחסו אל הספר כיצירה ספרותית, ולא ככתבה סנסציונית התרשמו מהמחאה והכאב העזים של ס. יזהר שבאו לידי ביטוי אמנותי ביצירה. לא קל לכתוב ספר על מלחמה, כתב אבנר הולצמן בביקורתו על הספר; מעט מאוד אנשים בעלי ביטוי ספרותי הולם לקחו חלק בחוויות כאלו שמתוארות בספר. גם ההשתלשלות ההיסטורית של האירועים המתוארים מקשים מאוד על יצירת מארג אמנותי שיתגבר על הקשיים הטבעיים בחומר הנתון. ס. יזהר התגבר על המכשולים הנסיבתיים ויצר מעין סימפוניה אסתטית של קולות שונים, שמתאפיינת בגוונים דקים של מעברי טון וקצב. מרעש התותחים הרועם ועד השקט הזוהר של הכוכבים. "גילוי אליהו" לדעתו של הולצמן הוא מיצירות המופת של ספרות המלחמה העברית בכלל.[23] עמוס עוז, במכתבו לס. יזהר, מביע את התפעלותו מיכולתו הספרותית של המחבר להפוך ספר "מלחמתי" ליצירה מרתקת.[24] ניצה בן-ארי סוברת שב"גילוי אליהו" קיימים כמה מהקטעים האנטי מלחמתיים הגדולים שנכתבו אי פעם.[25] אלאנורה לב השוותה את כתיבתו של יזהר בספר לתיאורו את הכוכבים המיוחדים של סיני; הם גדולים יותר ומזהירים יותר.
לעומתם סבור עמוס לויתן, שהקטעים החזקים שבספר הם דווקא קטעי ההפוגה שבין המלחמות, כמו רחצת החייל האלמוני,[26] או הפגישה עם אליהו בסופו של הספר - אלו הקטעים, לדעתו, שמספקים את ממדי העומק של הסיפור.[27]
רות קנר עשתה עיבוד בימתי לספר, והעלתה אותו על הבמה ב"קבוצת תיאטרון רות קנר". ההצגה "גילוי אליהו" זכתה לביקורות משובחות וזכתה בשנת 2001 בפרס ראשון בפסטיבל עכו.[28]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
