Loading AI tools
תופעה חברתית אידיאולוגית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לאומיות היא תופעה חברתית אידאולוגית שלפיה לכל לאום זכות לקיים ממשל עצמי. גישה זו קשורה קשר הדוק למדינת הלאום ושאיפתה העליונה היא, בדרך-כלל קיומה של מדינה כהגשמתו של עיקרון זה שהיא זכות להגדרה עצמית. הלאומיות בעיקרה מובילה להתגבשות של קהילה סביב צביון וערכים חברתיים משותפים. צורה קיצונית של לאומיות נקראת לאומנות, אשר עלולה להוביל לשנאה ולגזענות כלפי מי שאינו חלק מן הקהילה. דוגמאות לכך בהיסטוריה ניתן לראות אצל המפלגה הנאצית שדגלה בלאומניות-אתנית גרמנית, או אצל השלטון הפאשיסטי באיטליה, שדגל בלאומנות איטלקית.
| ערך שניתן לשפר את מקורותיו | |
הלאומיות היא רעיון מגוון, המקושר במקומות שונים ובתקופות שונות לאידאולוגיות שונות. רעיון הלאומיות האזרחית מדגיש את עקרון זכויות האדם והאזרח ברוח רעיונות המהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית. לעומתו, רעיון הלאומיות האתנית מדגיש את זכותם של אנשים החולקים מאפיינים משותפים, כדוגמת תרבות, דת, שפה, טריטוריה, מוצא, היסטוריה ומרקם חיים משותף, להגדרה עצמית ולניהול עצמאי של כל תחומי החיים. בין הפירושים השונים שניתנו לרעיון הלאומי ניתן למנות את הלאומיות הליברלית, הסוציאליסטית והרומנטית. זרמים שונים בציונות, התנועה הלאומית היהודית בעת החדשה, הושפעו מתפיסות לאומיות שונות שרווחו באירופה בתקופת התגבשותה.
יש הטוענים[1] כי בפועל התפתחו שני דגמים שונים של לאומיות. לשני דגמים אלו השפעה על המדיניות של המדינות האוחזות בהן בנוגע לתפיסתן את המשטר הדמוקרטי, אופן פרשנותן של עקרונות החירות והשוויון ומדיניות ההגירה אליהן.
לאומיות אזרחית – לאומיות זו, שהתפתחה בעקבות התפיסה האוניברסליסטית-ליברלית, מניחה שכל אזרח המתגורר כחוק במדינה הוא חלק מהאומה. השותפות הלאומית מבוססת על קיומה של מסגרת פוליטית מאחדת (על כן נקראת גם לאומיות פוליטית). גישה זו מאפיינת מדינות כמו ארצות-הברית, קנדה וצרפת. לאומיות זו מבוססת בעיקר על הסכמה לנורמות ולכללים משותפים של חיים יחדיו, כלומר דברים שתלויים ברצונו של האדם. היא בעלת אופי פתוח, התנדבותי ופלורליסטי, ובה הפרט יכול לבחור את המדינה שאליה הוא רוצה להצטרף בהתאם לחוק. מהגרים לארצות-הברית, למשל, המגיעים מספרד, בריטניה, או סין יכולים להצטרף ללאומיות האזרחית של ארצות-הברית ולהיות חלק מהאומה האמריקנית.
יש ללאומיות האזרחית גם גרסאות שיש בהן גם יסודות חזקים של לאומיות אתנית או אתנית-דתית[2] המנסות בשם העיקרון הזה לכפות על קבוצות אתניות התבוללות לשונית ותרבותית – כמו שקרה למשל, בעבר, בממלכת הונגריה במהלך המאה ה-19 והתחלת המאה ה-20 וגם בטורקיה ויוון במאה ה-20.
דוגמה של גרסה ליברלית מיוחדת ללאומיות האזרחית היא במקרה של פינלנד[2] המגדירה רשמית את הלאומיות הפינית כדו-לשונית, תוך מתן זכויות לשוניות ותרבותית מרביות למיעוט הדובר שוודית במדינה.
לאומיות אתנית – לאומיות זו מניחה כי ללאום יש בסיס אתני שמקורו במוצא משותף, דת, היסטוריה, מנהגים ותרבות משותפת. לרוב נולדים לתוכה והיא אינה ניתנת לבחירה. האזרחים שאינם חלק מהרוב הדומיננטי במדינה מוגדרים כמיעוט. גישה זו מאפיינת במידה חלקית את הלאומיות הגרמנית, הפולנית, הסינית, היפנית, הגאורגית, הארמנית ולאומים רבים נוספים באירופה ובאסיה, וכן את הלאומיות היהודית-ישראלית.
מרבית החברות בעולם של ימינו הופכות לרב-תרבותיות בפועל. סוגי הלאומיות השונים מתמודדים עם עובדה זו בדרכים שונות. האתגר שמציבה הגלובליזציה בפני הלאומיות אינו פוסח על אף אחד מסוגיה. הלאומיות האתנית הרומנטית נאלצת להתמודד עם ערעור על הקשר בין הלאומיות לבין טריטוריה, המאפשר קיום מדינת לאום שבה לאום אחד הוא רוב מכריע. תופעת הגירת העבודה יוצרת ריכוזים של מהגרים בתוך מדינת הלאום, שבחלוף הזמן הופכים לתושבי קבע, ומדינת הלאום האתנית מתקשה למנוע מהדורות הבאים אזרחות. כך, המוני המהגרים הטורקים בגרמניה חייבו את זו למצוא דרך להתמודד עם אזרחותם של טורקים ילידי גרמניה שגרמנית היא שפת האם שלהם.
מדינת הלאום האזרחית הטריטוריאלית אינה נתקלת בבעיה זו – תושבים שנולדו בשטחה ולתוך תרבותה הם בני הלאום מעצם הגדרתו. מדינת הלאום האזרחית היא גם פתוחה למהגרים מכל העולם שיכולים להצטרף אליה כאזרחים חדשים השותפים ללאומיות הכללית. אך התרחבות ההגירה מציבה אתגרים גם בפני לאומיות זו. גידולן של קהילות מהגרים והתבססותן מחזקת אותן והן צוברות מספיק כוח ולכן עלולות לקרוא תיגר על התרבות ההגמונית. מיעוטים אלו תומכים ברב-תרבותיות, אך לעיתים יש יחידים בתוך קבוצות המיעוט שנאמנותם לאומה ממנה יצאו שווה ולעיתים אף גוברת על הנאמנות למדינה ולחברה שבה הם אזרחים. הדבר יכול להביא להתנגשות בין ערכים ומנהגים זרים לבין הערכים של הלאום המקומי. לפיכך, במדינות רב-תרבותיות מוקדשים מאמצים רבים בתחום החינוך ליצירת מסגרת מאחדת של קבלת כללי משחק משותפים הקשורים לרעיונות ליברלים-דמוקרטיים. במדינות שכאלה מדגישים את תרומת הרב-תרבותיות לחוזק עושרה התרבותי המגוון של המדינה ולהגברת עוצמתה הכלכלית בשוק הגלובלי של ימינו.
היחס בין הלאומיות האזרחית לבין רב-תרבותיות הוא מורכב. בצרפת, הרב תרבותיות מאתגרת את התפיסה לפיה על כל אזרח להתמזג בתרבות הלאומית הקיימת. האירוע הבולט ביותר של אתגור שכזה הוא פרשת הרעלה בצרפת, כאשר תלמידות מוסלמיות דרשו לאפשר להן להגיע לבית-הספר כאשר הן לובשות רעלה, דבר שהוביל לתגובת נגד שהביאה לחקיקת חוק שאסר על הצגת סמלים דתיים בבתי הספר בצרפת.
מאידך, במדינה כמו קנדה נעשה ניסיון לשלב בין תפיסה לאומית אזרחית-טריטוריאלית לבין רב-תרבותיות, לפיה כל הקנדים שותפים למסגרת המדינית האחת ורשאים בו בזמן לשמור גם על תרבותם. בצורה כזו מתקיימות זהויות צרפתית-קנדית, אנגלית-קנדית, סינית-קנדית, או יהודית-קנדית זו לצד זו. עם זאת בפרובינציית קוויבק מתקיימת תנועה בדלנית המבקשת לנתק את הפרובינציה המאוכלסת ברובה בצרפתים-קנדים מן המדינה. אחוזי התמיכה בתנועה זו משתנים מתקופה לתקופה.
לאומיות הייתה במקורה אידאולוגיה הומניסטית – ההשתייכות הלאומית לא ביטאה בבסיסה ניכור או תוקפנות כלפי עמים אחרים, כי אם גורם מאחד בין חברי קבוצה המחויבים איש לטובתו של זה. לפיכך, צורת התארגנות זו נתפסת על ידי רבים כמשרתת בצורה הטובה ביותר את טובת האדם. עם זאת, לאורך ההיסטוריה, בעיקר מסוף המאה ה-19 וגם בימינו, ניתנו גם פרשנויות קיצוניות לרעיון זה, אשר היטו את רעיון הלאומיות מן הפנים אל החוץ – ממרקם חיים וזהות משותפים המלכדים אנשים והופכים אותם לעם, לגורם המסכסך ביניהם לבין בני עמים אחרים, הנתפסים כנחותים או כעוינים באופן מהותי. פרשנות זו שייכת בדרך כלל לזרמים לאומנים, או פשיסטיים ונאו-פשיסטיים, המעוניינים להמיר את הסולידריות הפנים-לאומית בתוקפנות כלפי בני עם אחר. לפי התפיסה הפשיסטית שראשיתה באיטליה שאחרי מלחמת העולם הראשונה, האדם אינו אלא כלי שרת בדרך למטרה העיקרית, שהיא שירות הלאום ועליונותו. גישה זו מתעלמת מערך החרות שבבסיס הרעיון הלאומי ושוללת את הדמוקרטיה, אשר היא חיונית לרעיון ריבונות העם, העומד בבסיס התפישה הלאומית ההומניסטית.
כפי שקרה לא פעם בהיסטוריה, לאומנות יכולה להוביל ליחסי סכסוך בין האומה לבין אומות אחרות בעולם ועלולה לסכן את קיומה של האומה. הפילוסוף הצרפתי אלבר קאמי אמר פעם: "אני אוהב את ארצי יותר מדי מכדי שאוכל להיות לאומן".
בעולם האקדמי ישנה מחלוקת בין החוקרים לגבי התפתחות רעיון הלאומיות. סלע המחלוקת הוא בתיקוף שאלת עליית הלאומיות, דהיינו בשאלה האם תופעת הלאומיות היא תופעה מודרנית, או שהיא מהווה המשך רציף לזהויות האתניות של העולם העתיק וימי הביניים, עם התאמות ושינויים מתבקשים לעולם המודרני. קיימות שלוש אסכולות מרכזיות[דרוש מקור] באשר לשורשי תופעת הלאומיות וכל אחת מהן מתארכת את הופעת התופעה לתקופות שונות: הגישה המודרניסטית, הגישה האתנו-סימבולית והגישה הפרימורדיאלית.
גישה מאחדת קובעת כי המרחק בין שתי התפיסות בדבר מקורה של הלאומיות אינו כה גדול, כיוון שגם בעלי הגישה הפרימורדיאלית וגם המודרניסטים מכירים בקיומם של סוכני חיברות שפעלו במאה התשע עשרה על מנת להנחיל ולקבע את הלאומיות הנשענת על אירועים – על פי גישת הראשונים או על מיתוסים מומצאים על פי המודרניסטים, המקשרים את האנשים בינם לבין עצמם ובינם לבין טריטוריה מסוימת.
כך או אחרת, הרקע לעליית הלאומיות כלל בין היתר מגמות של חילון, שהשפיעו על הזהות אליה שייכו עצמם אנשים. כתוצאה מכך, ניתן לראות בחילון כגורם שעודד בפועל את עליית הלאומיות, שכן קבוצת הזהות הדומיננטית של אנשים רבים הלכה והשתנתה מבני אותה דת, לבני אותו עם[3].
בגישה המודרניסטית מצדדים אישים כמו ארנסט גלנר, אריק הובסבאום ובנדיקט אנדרסון. הובסבאום טוען כי לאומיות היא תוצר מודרני מומצא, פרי מעשיהן של אליטות שלטוניות, אשר משתמשות בלאומיות כאמצעי להמשך שלטונן. הפער בין היותו של הלאום המודרני מומצא ובין התפיסה ההפוכה הרווחת, נוצר באמצעות מנגנונים שונים, בהם גם היסטוריונים שהכפיפו את ההיסטוריה והזיכרון לרעיון הלאומי בעזרת נרטיבים ושיח לאומי.
על פי תאוריית הלאומיות של גלנר, המהפכה התעשייתית יצרה חברה בעלת קודים משותפים. על מנת שהמוני הפועלים יוכלו לתפקד במערכת הכלכלית המצריכה ניידות ויכולת הפעלה משותפת במגוון המוסדות היצרנים, הם רכשו ידע משותף. גלנר רואה בבית הספר הממלכתי, שהוא עוד מנגנון שרק המדינה המודרנית יכלה להקים ולקיים, את המקום שבו אוכלוסיית ההמון רכשה ידע וזהות משותפים.
גם החוקר בנדיקט אנדרסון חקר את הנושא והזדקק להמהפכה התעשייתית בבואו להסביר את תופעת הלאומיות. אומנם הוא רואה בדפוס, שהומצא במאה החמש עשרה, את הגורם להיווצרותם של לאומים, אולם מהפכת הדפוס, שחיסלה את המונופול הדתי על הידע ואיפשרה את התגבשותן של שפות לאומיות, הסתיימה גם כן במאה התשע עשרה כחלק מהמהפכה התעשייתית.
החוקרת חדוה בן-ישראל תיארה את היווצרותן של אומות בשלושה שלבים: האחד, האומה המודרנית התעצבה במהלך של תהליכי מודרניזציה, לרבות שיפור התחבורה, שגיבשו את האוכלוסייה לקבוצה המודעת לייחודה ואחדותה. שנית, הצטרפותו של מרכיב פוליטי לתודעה האתנית, ולבסוף, גיוס ההיסטוריה והתרבות כדי לתת לאומה מימד רוחני ולעיתים אף גשמי באמצעות חלוקת דרכונים, דגלים ושירת המנון[4].
אנתוני סמית, תלמידו של ארנסט גלנר, דגל בגישת ביניים לה קרא "אתנו-סימבולית". לפי סמית, לא ניתן לראות את האומות המודרניות כיצירה מודרנית לחלוטין בשעה שאותן קהילות עצמן, במקרים רבים, התקיימו גם בתקופות קודמות והן נושאות את אותו שם ואת אותו מטען תרבותי וסימבולי. סמית הגדיר כי המונח 'אתניות' הוא המקבילה הקדם-מודרנית ל'לאומיות' המודרנית. בראייתו של סמית, ה"לאומיות" מהווה התפתחות של ה"אתניות" שקדמה לה (בניגוד לגישה המודרניסטית)[5].
ההיסטוריון אדריאן הייסטינגס שמייצג את הגישה הפרימורדיאלית, וביקר רבות את ההיסטוריוגרפיה והפרשנות המודרנית, מייחס לדת ולשפה את מקור הלאומיות ולכן רואה במאות השנים שקדמו לעידן המודרני את המקור ללאומיות. להבדיל מהובסבאום, שעל מנת להוכיח את הנחת היסוד שלו מראה כי המושג "לאום" במתכונתו הנוכחית מופיע במילונים של שפות שונות רק בסוף המאה התשע עשרה, הרי שהייסטינגס קובע כי כל המובנים המהותיים של הלאום מצויים במשמעות המילה עוד בימי הביניים. לדבריו, "המחלוקות העיקריות (...) מתלבנות משאנו מאמצים את ההבחנה בין קהילה אתנית לאומה". באמירתו זו ישנה הבנה כי ללאומיות יש מאפיינים מודרניים, אולם הבסיס ללאומיות אינו מודרני ולבטח שלא מומצא וקדמה לה מודעות אתנית.
הרעיון הלאומי במובנו האתני, לפיו עם זכאי לטריטוריה משלו שבה יוכל לתת ביטוי לתרבותו המיוחדת, התפתח במאה ה-19 באירופה בהשראת הוגים כיוהאן גוטפריד הרדר ויוהאן גוטליב פיכטה. הוא התבטא בתנועה הלאומית הגרמנית, שהיוותה תגובה לכיבוש הצרפתי ולרעיונות השוויון האוניברסליים של המהפכה הצרפתית, ותבעה את איחוד כל הנסיכויות הגרמניות למדינה אחת. הוא התבטא גם בתנועה הלאומית היוונית ובמלחמת העצמאות היוונית, שהביאה לעצמאות יוון משלטון האימפריה העות'מאנית ב-1832, ובתנועה הלאומית האיטלקית, שהושפעה מדמויות כמו ג'וזפה מציני וג'וזפה גריבלדי והביאה לאיחוד איטליה ב-1861.
רעיון הלאומיות הלך והתפשט במהלך המאה ה-19 ברחבי אירופה, וההמונים החלו לדרוש כינון מדינות לאום שונות. הביטוי המשמעותי ביותר של דרישה זו היה באביב העמים בשנים 1848 ו-1849, שבו התחוללה סדרה של מרידות ברחבי אירופה, חלקן הגדול על רקע דרישה להכרה בזכות להגדרה עצמית של לאומים שונים.
מראשית המאה ה-20 המשיך רעיון הלאומיות להתפשט. קריסת האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העות'מאנית בעקבות מלחמת העולם הראשונה הביאה לכינונן של מדינות לאום רבות, וחבר הלאומים אף הכיר בזכותם של לאומים להגדרה עצמית. לאחר מלחמת העולם השנייה והקמת ארגון האומות המאוחדות חלחל רעיון הלאומיות אף אל מעבר לגבולות אירופה, וארצות רבות שהיו נתונות תחת שלטון קולוניאליסטי החלו לדרוש אף הן שחרור לאומי, וכך זכו עשרות רבות של מדינות באסיה ובאפריקה בעצמאות מדינית.
במהלך המאה ה-20 הייתה גם תקופה אפלה בתולדות הרעיון הלאומי, כשמגמות לאומניות קיצוניות הגיעו לשיאן, שמצאו את ביטוין בפריחת המשטרים הפאשיסטיים בספרד, בפורטוגל ובאיטליה ובמשטר הנאצי בגרמניה, משטרים שהשתמשו בלאומיות להצדקת קיצוניותם.
בסוף המאה ה-20, נדמה היה שתם תור הזהב של הלאומיות. בעקבות תהליך הגלובליזציה חלה ירידה בחשיבותה של מדינת הלאום, וירדה לכאורה חשיבותו של מושג הלאומיות. על המרכזיות שלו החלו לערער הן מושגים רחבים יותר, כגון תפיסה אוניברסליסטית של האנושות, והן מושגים צרים יותר של קבוצה אתנית, קבוצה דתית וכדומה (וראו גם גלובליזציה).. למעשה, חוקרים רבים טענו לתום עידן הלאומיות ולעידן פוסט-לאומי חדש.
עם זאת, במקביל למגמות הפוסט לאומיות שהתבטאו, למשל, בהתחזקות האיחוד האירופי על פני החלוקה הלאומית, חלו בסוף המאה העשרים גם תופעות בולטות של פריחה לאומית מחודשת. במזרח אירופה, באזורים שהיו בשליטת ברית המועצות, חלה התעוררות לאומית חזקה אצל העמים השונים, הן במדינות הבלטיות, הן בארצות שבשני צידי הרי הקווקז, והן באוקראינה, מולדובה ועוד. יוגוסלביה היא דוגמה בולטת לפדרציה שהתפרקה למרכיביה הלאומיים. גם במערב אירופה ישנה התעוררות לאומית אצל מיעוטים הדורשים עצמאות, כמו הבסקים בספרד, הסקוטים והאירים בבריטניה, הקורסיקאים והברטונים בצרפת, והאוסטרים בדרום טירול. זאת במקביל להמשך תביעות של עמים לא אירופיים לעצמאות, כמו הכורדים בטורקיה, בעיראק ובסוריה, הטמילים בסרי לנקה, והפלסטינים בישראל.
פיגועי 11 בספטמבר 2001, והאווירה הציבורית בעקבותיהם, במיוחד בארצות הברית, נטלו אף הם חלק בחיזוק המגמה הלאומית אצל חלקים בציבור, וחיזקו את ההסתמכות המחודשת על מדינות הלאום כבסיס הארגון החברתי, תופעה המכונה לעיתים נאו-לאומיות. דחיית חוקת האיחוד האירופי ביוני 2005 במשאלי העם שנערכו בצרפת ובהולנד, מעידה כי מוקדם מדי להספיד את הלאומיות גם בארצות מערב אירופה המבוססות, אך מאידך, אשרורה של אמנת ליסבון ב-1 בדצמבר 2009 מעלה שוב את השאלה.
כמו כן, התחזקות של מפלגות ימין קיצוני כמו המפלגה הנציונל-דמוקרטיה של גרמניה, האיחוד הלאומי בצרפת וניצחון דונלד טראמפ בבחירות 2016 לנשיאות ארצות הברית, וגם פרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי – מראות על התחזקות הלאומיות.
לעיתים קרובות חוקרים נוהגים לתארך את ראשית הלאומיות לשלהי המאה ה-18 וראשית המאה ה-19, תקופתה של הכרזת העצמאות של ארצות הברית והמהפכה הצרפתית,[6][7][8] אם כי היו חוקרים חשובים שטענו שלאומיות התקיימה בצורות ואופנים שונים כבר בימי הביניים ואפילו בעת העתיקה.[9] מדען המדינה טום גרווין כתב כי "תופעה דומה באופן מוזר ללאומיות המודרנית תועדה בקרב עמים רבים בימי הביניים וגם בתקופה הקלאסית". כדוגמה, הוא מנה את היהודים, היוונים, הגאלים והבריטונים הקלטים.[10] חוקרים רבים התייחסו למרידות יהודה ברומא כדוגמת המרד הגדול (66–73 לסה"נ) ומרד בר כוכבא (132–136 לסה"נ) כדוגמאות בולטות ללאומיות בעת העתיקה.[11] הסוציולוג ההיסטורי וחוקר הלאומיות אנתוני סמית כתב כי העם היהודי בשלהי תקופת בית שני מהווה "הקבלה קרובה יותר לטיפוס האידיאלי של לאום [...] מאשר אולי בכל מקום אחר בעולם הקדום", וציין כי הבנה זו "מחייבת אותנו לנקוט זהירות ולא לפסול בפזיזות את האפשרות לקיומו של לאום, ואפילו ביטוי של לאומיות דתית, לפני תחילת העת החדשה".[12]
חוקר בולט אחר שמקבל את קיומה של לאומיות בעת העתיקה היה דוד גודבלט, חוקר ההיסטוריה של עם ישראל בתקופת בית שני. בספר שעסק בנושא, כתב גודבלט שהעם היהודי התאפיין בזהות לאומית בעת העתיקה. לטענתו, התנ"ך, הספרות הפוסט-מקראית וההיסטוריה של העם היהודי כולם מהווים בסיס לזהות קיבוצית לאומית. על אף שיהודים רבים בעת העתיקה היו אנאלפביתים (כמו שכניהם), הנרטיב הלאומי שלהם התגבש והתחזק באמצעות קריאה בציבור. השפה העברית גם כן יצרה ושימרה זהות לאומית. עבור היהודים, גם אלו שכבר לא דיברו עברית, כל מי שנתקל בה, אם בכתב ואם בעל פה, ידע שזו היא שפת האבות, שפת הספרות הלאומית ושפת הדת הלאומית.[13][14]
בספרו "בנייתן של אומות: התנ"ך והיווצרות מדינות הלאום", טוען חוקר הלאומיות אדריאן הייסטינגס כי בעוד שהלאום והלאומיות הן תופעות המאפיינות בעיקר את העולם הנוצרי, "היוצא מן הכלל היחיד לטענה זו הם היהודים". לדעתו, היהודים הם, ככל הנראה, "הלאום הראשוני האמיתי", שסיפק לנצרות את המודל הלאומי דרך דוגמת עם ישראל הקדום כפי שמופיעה במקרא. הייסטינגס סבור כי "הפרדוקס הענקי של ההיסטוריה היהודית הוא שהעם שנתן לעולם את הדגם לאומתיות, ואפילו להוויה של מדינת לאום, איבד אותה למשך כמעט אלפיים שנה, וחרף זאת שרד"[15]. לפי הייסטינגס, הסיבה לשרידות הלאומית הזו מאז חורבן ירושלים בידי הרומאים ועד הקמת מדינת ישראל המודרנית נעוצה בכך שהיהודים שימרו את זהותם הלאומית בגולה על ידי טיפוח הזיכרון הקולקטיבי ושימור על התנ"ך ויצירות טקסטואליות הקשורות בו. לכן, "הם נשארו יחד כלאומיות ולא כאתניות"[15]. כאשר באירופה התגבשה הלאומיות האתנית המודרנית, מצבם של היהודים נעשה לאנומלי. מצב עניינים זה, והגירוי שסיפקו תנועות לאומיות שהתפתחו באירופה, הובילו להופעת התנועה הציונית, ששאפה להקים מדינת לאום יהודית[15].
מראשית צמיחתו, הוטחה ברעיון הלאומיות ביקורת, בעיקר מצד תנועות חברתיות שטענו לבכורה של עקרונות מארגנים אוניברסליים אחרים. ראשיתה של הביקורת הייתה מהכיוון הסוציאליסטי. הסוציאליסטים טענו כי הלאום הוא קבוצה חברתית מגבילה, ועל האדם להכיר בכך כי החשיבות העליונה בארגון החיים החברתיים היא של המעמד. הוגים מרקסיסטים אף טענו כי הלאומיות היא בגדר תודעה כוזבת, המשרתת את בעלי ההון על-מנת לאפשר את שליטתם בפועלים, ולמנוע אחדות כלל עולמית, פורצת גבולות, של הפרולטריון. נגד ביקורת זו ניתן לטעון שרק בעלות משותפת על אמצעי הייצור של קבוצה מגובשת, החולקת בנוסף לכך מרקם חיים משותף, תוכל להבטיח שוויון והיעדר ניכור בין חבריה. לפיכך לאומים שונים החיים זה לצד זה באחווה ושיתוף הדדי, ולא פירוקן של מסגרות השתייכות קטנות לטובת שלטון ריכוזי שעלול להיות מנוכר לעובדים, עשוי להיות הגשמה ריאליסטית יותר של החזון הסוציאליסטי.
ביקורת נוספת על רעיון הלאומיות הגיעה מכיוונים פוסט מודרניים. לפי גישות אלו, עצם הטענה כי הלאום הוא בהכרח העיקרון המארגן של החיים החברתיים היא הנחה מהותנית, המניחה את קיומו של הלאום כישות חברתית בעלת קיום אובייקטיבי, שאינו תלוי בנסיבות חברתיות, בעוד שמבקרים אלו טוענים כי הלאום הוא ישות שנוצרה בדרכים של הבניה חברתית ואין לה קיום מעבר לקיום ההיסטורי והזמני.
עזר גת, האם הלאומיות מומצאת?, באתר הארץ, 4 בנובמבר 2016
לאומיות, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
