Loading AI tools
אידיאלוגיה ושיטת ממשל לאומנית-טוטליטרית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פשיזם (מאיטלקית: Fascismo) היא אידאולוגיה ושיטת ממשל לאומנית וטוטליטרית של הימין הרדיקלי.[1] מאפייני הפשיזם הבולטים הם מנהיג דיקטטורי, שלטון הדוגל באוטוקרטיה ריכוזית, מיליטריזם, דיכוי בכוח של האופוזיציה, אמונה בהיררכיה חברתית טבעית, הכפפת האינטרסים האינדיבידואליים למה שנתפס כטובת האומה או הגזע, ומשטור כוחני של החברה והכלכלה.[2]
האידאולוגיה הפשיסטית נוצרה באיטליה, בשלהי המאה ה-19, בהשראת היעקובינים בצרפת. כשיטת ממשל היא התקיימה באיטליה, בהנהגתו של בניטו מוסוליני, בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה.
מקור המילה 'פשיזם' הוא סמל ה"פָאשֶס", או פסקס בלטינית – צרור זמורות שעוטף גרזן ושסימל ברומא העתיקה את הסמכות והעוצמה (האימפריום) של השלטון. סמל זה ביטא את הרצון להחזיר את איטליה לתפארת העבר. הוא צורף לסמלי הארגונים והמפלגות הפשיסטיות.
המונח האיטלקי "Fascismo" נגזר מהמילה "פאסיו", צרור של מוטות, שנלקח מהטרמינולוגיה הלטינית. זה היה השם שניתן לארגונים פוליטיים באיטליה בשם "פאשי" (Fasci) (השווה למילה faction) קבוצות דומות לגילדות או לסינדיקטים. על פי דיווחו של מוסוליני עצמו, המפלגה הפשיסטית המהפכנית ("Partito Fascista Rivoluzionario") נוסדה באיטליה בשנת 1915.
הפשיסטים קישרו את המונח עם הפסקס הרומי הקדום – צרור מוטות קשורים סביב גרזן, שהוא סמל רומי עתיק לסמכותו של השופט האזרחי הנישא על ידי משרתיו, המשמשים עבורו כמבצעי עונש המוות על פי דברו.
הסמליות של הפסקס העידה על חוזק באמצעות אחדות: מוט יחיד נשבר בקלות, ואילו צרור של מוטות קשה הרבה יותר לשבירה, כוחו באחדותו. סמלים דומים פותחו על ידי תנועות פשיסטיות שונות: לדוגמה, סמל הפלנחה הוא חמישה חיצים המחוברים יחד על ידי אסל.
הפשיזם ועקרונותיו הוגדרו על ידי הוגים ומדינאים שהגדירו עצמם "פשיסטים", כגון בניטו מוסוליני. במקביל, גורמים חיצוניים לתנועה הפשיסטית ניסו להחיל הגדרת מונח זה גם על ארגונים וגופים שמעולם לא אימצו הגדרה זו ולעיתים אף התנגדו לפשיזם ולעקרונותיו ואף נלחמו בהם.
המפלגות הקומוניסטיות מתחו את הגדרת המושג "פשיזם" אל מעבר לאומות שנשאו את דגל הפשיזם בגאון כאיטלקים ובעלי בריתם, על משטרים ומפלגות בני פלוגתא, ובהם גם תנועות דמוקרטיות. למשל, התנועה הסוציאל-דמוקרטית כונתה על ידם "סוציאל פשיסטית".
מבין ההיסטוריונים שהגדרתם את המונח "פשיזם" מרחיבה (מעבר להגדרה המקורית, ואף בניגוד לדעתם של נשואי ההגדרה המרחיבה) ניתן לציין גם את קווין פסמור, שהגדיר כך:
פשיזם הוא מערכת של אידאולוגיות ופרקטיקות המבקשות להציב את האומה, המוגדרת במונחים ביולוגיים, תרבותיים, או היסטוריים, מעל לכל יתר מוקדי ההזדהות, וליצור קהילה לאומית מוּנעת. לאומנות פשיסטית היא ריאקציונרית בכך שהיא מבוססת על עוינות חריפה לסוציאליזם ולפמיניזם, מאחר שהאידאולוגיות האלה נתפסות כמציבות את המעמד או את המגדר מעל הלאום. לכן הפשיזם הוא תנועה השייכת לימין הקיצוני. הפשיזם הוא גם תנועה השייכת לימין הרדיקלי מאחר שתבוסת הסוציאליזם והפמיניזם ויצירתה של האומה המונעת תלויות בעלייתה לשלטון של אליטה חדשה, הפועלת בשם העם ובהנהגתו של מנהיג כריזמטי ומתגלמת במפלגת המונים בעלת מאפיינים צבאיים. פשיסטים קרובים לשמרנים מכוחה של השנאה המשותפת לסוציאליזם ולפמיניזם, אבל הם מוכנים להקריב את האינטרסים של השמרנים - משפחה, קניין, דת, אוניברסיטאות והשירות הציבורי - כאשר הם סבורים שכך דורש האינטרס הציבורי. הרדיקליזם הפשיסטי נובע גם מהשאיפה להרגיע את חוסר שביעות הרצון באמצעות היענות לדרישות מסוימות של תנועת הפועלים וארגוני הנשים, כל עוד הדרישות האלה עולות בקנה אחד עם סדר העדיפויות של המפלגה. הפשיסטים מבקשים להבטיח הרמוניה בין האינטרסים של הפועלים ושל הנשים לבין אלה של הלאום בכך שיקדמו את שתי הקבוצות האלה במגזרים מיוחדים של המפלגה או בתוך המערכת התאגידית. גישה לארגונים האלה ולזכויות שהם מציעים לחבריהם תלויה במאפייניו הלאומיים, הפוליטיים או הגזעיים של הפרט. כל היבטי המדיניות הפשיסטית ספוגים בלאומנות קיצונית.
— פשיזם-מבוא, עמ' 40
ערך מורחב – הפשיזם הנצחיהפילוסוף האיטלקי אומברטו אקו, שגדל והתחנך בתקופת המשטר הפשיסטי של מוסוליני, וחשש כל חייו מעלייה מחודשת של הפשיזם, פרסם בשנת 1995 מאמרו הפשיזם הנצחי, בו הוא מונה 14 סממנים המשותפים לתנועות ועמדות פשיסטיות שונות על בסיס "דמיון משפחתי", מבלי שהתקיימה תנועה היסטורית ספציפית שהכילה את כולם יחדיו:[3][4]
האידאולוגיה הפשיסטית היא מקבץ רעיונות הטרוגני, ותווי הגדרתו כאידאולוגיה הם "נזילים" ושנויים במחלוקת בין חוקרים ממדעי הרוח והחברה; לדעת החוקר זאב שטרנהל הוא פרי "משבר הדמוקרטיה הליברלית ושל משבר הסוציאליזם", לאחר שנוסו משלהי המאה ה-19; הגם כי ניתן להצביע על אפיון עיקרי שלו: "לאומנות מופלגת ועל כן של פרטיקולריזם קיצוני" של קבוצה אתנית. לאחר מלחמת העולם הראשונה, הפשיזם כתפיסת עולם היה נחלתם של מגזרים מגוונים בחברה האירופאית; הוא "שגשג הן במרכזי התעשייה הגדולים של אירופה המערבית, והן בארצות הנחשלות באירופה המזרחית. הוא משך באותה המידה כמה מבחירי האינטלקטואלים, כמו גם המוני איכרים אנאלפביתיים".[5]
רעיונות עיקריים ששימשו במשנותיהם של הוגים ומדינאים פשיסטים הם:
אידאולוגיות הכוללות מספר עקרונות הכלולים באידאולוגיה הפשיסטית, התקיימו גם במדינות אחרות, כגון גרמניה הנאצית, ספרד תחת שלטון פרנקו, פורטוגל, יפן ועיראק. חוקרים אפיינו בהם מרכיבים פשיסטיים, הגם שמשטרים אלה לא הזדהו בכל עם הפשיזם, ולא אימצו לעצמם את הכינוי "פשיזם" והתנועה הפשיסטית לא אימצה לעצמה את כל עקרונותיהם.
בתקופת כיבושי נפוליאון באיטליה, החלו לשגשג תנועות פטריוטיות, שקראו לאיחוד הנסיכויות והמדינות האיטלקיות השונות לעם איטלקי אחד, במדינת איטליה הגדולה. ב-1870 הפכה איטליה למדינה ריבונית מאוחדת, שבירתה רומא, הופקעה משלטון האפיפיור. צורת השלטון במדינה הפכה למונרכיה חוקתית, תחת שלטונו של המלך ויטוריו אמנואלה השני, מאחד איטליה.
במלחמת העולם הראשונה הצטרפה איטליה אל צרפת ואל בריטניה כנגד ציר גרמניה–אוסטריה. למרות הניצחון, תבעה המלחמה קורבנות רבים, דבר שהציבור האיטלקי לא ציפה לו, ונוסף לכך מיתון כלכלי כבד. השנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה התאפיינו בחוסר יציבות. ארגוני העובדים פתחו בשביתות תכופות ומשמעותיות שהשביתו את המשק והכבידו אף יותר על המצב הכלכלי ועל מצב הרוח הלאומי.
בשנת 1919 ייסד בניטו מוסוליני את המפלגה הפשיסטית, ובבחירות שהתקיימו בשנת 1921 זכתה מפלגתו, לראשונה, ב-35 מושבים מתוך 535 מושבי הפרלמנט. חוסר היציבות הפוליטית הביא למצב שבו היה מוסוליני נציג המפלגה היחידה שזכתה לתמיכת מפלגות אחרות, דבר שהביא את המלך ויטוריו אמנואלה השלישי, שאהד את מוסוליני ומפלגתו, להטיל על מוסוליני את הרכבת הממשלה. בשנת 1924 התקיימו בחירות חדשות באיטליה, דבר שהביא להגדלת מספר חברי המפלגה הפשיסטית בפרלמנט. לאחר ניצחונו בבחירות 1924 הביא מוסוליני לחקיקה שסילקה את מפלגות האופוזיציה מבית הנבחרים, והלאים את התקשורת ואת האיגודים המקצועיים.
בשנת 1936 הכריז מוסוליני על ידידותו והערכתו כלפי המפלגה הנאצית בגרמניה וכלפי מנהיגה אדולף היטלר, והודיע עם היטלר על הקמת "ציר רומא-ברלין". ב-10 ביוני 1940 הודיע מוסוליני על הצטרפותה של איטליה למלחמת העולם השנייה כבת בריתה של גרמניה.
ערך מורחב – איטליה הפשיסטית
ערך מורחב – פשיזם באירופה
הנאציזם הוא פשיזם שהתפתח בגרמניה ונוספו לו גם עקרונות גזעניים. הפשיזם במדינות אחרות הדגיש פחות את העקרונות הגזעניים. למעשה, עד לשנת 1936, אז קיבל עליו מוסוליני חלק מהעקרונות הגזעניים, הפשיזם הטהור סתר את העקרונות הגזעניים של הנאציזם מאחר שהוא קיבל לשורותיו את כל התושבים שהביעו רצון להצטרף אל הלאום המדיני, קיבלו עליהם את עקרונות המדינה, והיו מוכנים לשרת אותה.[6]
הן הנציונל-סוציאליזם הגרמני, והן הפשיזם האיטלקי, היו תנועות לאומניות. שתיהן הציגו כיעד את השלמת האיחוד הלאומי – שלכאורה לא מומש קודם תחת בתי המלוכה, ושתיהן ראו בלאום קולקטיב נעלה יותר מסכום חלקיו, והתייחסו בבוז לאינדיבידואליזם המערבי. אולם, בעוד הנאציזם אימץ את התורה האתנו-ביולוגית, וראה בגזע ה"טהור" את הבסיס למדינת הלאום; הרי שהפשיזם, עד שנת 1936, התקיים על בסיס תפיסה לאומית פוליטית מכלילה. על כן, קבוצות מיעוט אתניות בתוך מדינות לאום, כגון היהודים במרכזיה העירוניים של איטליה, דוברי גרמנית בצפון איטליה, וקרואטים שנכבשו במלחמה, כולם נתפסו לפי עקרונות הפשיזם כחלק מהלאום האיטלקי, או כמי שיכולים ואמורים להצטרף אליו ללא אפליה, ואף נדרשו מהשלטונות הפשיסטים לנאמנות מוחלטת למדינה.[7]
עם זאת, בשלב מסוים, בהשפעת הנאצים אימץ המשטר הפשיסטי באיטליה עקרונות גזעניים. בסוף שנת 1938 פרסמה המועצה הפשיסטית העליונה שורה של תקנות ובהן איסור על נישואים בין בני גזעים שונים והרחקת התלמידים היהודים ממוסדות הלימוד הכלליים.
מלבד איטליה, מדינות נוספות שהיו בעלות אוריינטציה פשיסטית (ובחלקן גם נאצית) הן: האימפריה היפנית,[דרוש מקור: נתון למחלוקת] אוסטריה, הונגריה, בולגריה, רומניה, קרואטיה, סלובקיה, צרפת של וישי, ארגנטינה, ברזיל ובמידה מסוימת גם ספרד ופורטוגל. בצרפת שבין מלחמות העולם חלק מהאנשים שהיו בעלי דעות סוציאליסטיות עברו לתמיכה בפשיזם – למשל גוסטב ארווה. הוקמו מפלגות פשיסטיות שתוך זמן קצר הוצאו מחוץ לחוק.
יש הטוענים כי גם קוריאה הצפונית הייתה במקור גרורה של ברית המועצות וחלק מהעולם הקומוניסטי, אך עם הזמן היא עברה בהדרגה לאידאולוגיית ג'וּצֶ'ה, השואבת מהפשיזם את עקרונות ההיררכיה החברתית הנוקשה שבראשה מנהיג עליון כל-יכול, הלאומנות הקיצונית, המיליטריזם, וההתנגדות לדמוקרטיה הליברלית, ולבסוף גם ההתנגדות לקומוניזם התבטאה כשהמושג נמחק מחוקת מפלגת הפועלים השלטת.
ערך מורחב – אנטי-פשיזם_Fool_the_Axis_-_Use_Prophylaxis_prevents_veneral_disease!_1942_WW2_propaganda_John_Wyeth_&_Brother_Inc._Philadelphia_Pa._USA_Mussolini,_Hideki_Tojo,_Hitler_caricatures_wolfsonian-FIU_WOLF000177_No_known_copyrigh.jpg)
כנגד הפשיזם עלו מגוון גישות רעיונות ותנועות פוליטיות, שהחלו לפעול בשנות ה-20 של המאה ה-20, והיוו גורם משמעותי במלחמת האזרחים בספרד,[8][9] ובעיקר בתנועת ההתנגדות במהלך מלחמת העולם השנייה למדינות הציר ואיחד בין: ליברליזם, אנרכיזם, סוציאליזם, סינדיקליזם, קומוניזם, פציפיזם, רפובליקניזם, ושמרניות. לאחר מלחמת העולם השנייה, האנטי-פשיזם התקבל כקונצנזוס בקרב כלל המדינות הליברל-דמוקרטיות, שהגדירו את הדמוקרטיה המודרנית בין היתר כמנוגדת לפשיזם של היטלר, מוסוליני ופרנקו.[10][11]
לאחר המלחמה, התנועה האנטי-פשיסטית פעלה בעיקר במקומות שבהם הפשיזם המאורגן עלה מחדש כחלק מאידאולוגיה של הימין הקיצוני, בין היתר כתנועת נגד לארגונים נאו-נאצים.[12] מאז, הכינוי לתנועה האנטי פשיסטית בעולם הוא "אנטיפה" – כינוי זה הוא כינוי גג למספר תנועות שאינן פועלות באופן מתואם. במאה ה-21, פעילות "אנטיפה" התרחבה במיוחד לאחר בחירת דונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית ב-2016, על רקע חששות בשמאל הפוליטי מפני תפנית אוטוריטרית בארצות הברית.[13]
פשיזם, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
