איחוד איטליה

איחוד איטליה (באיטלקית: Risorgimento; "תחייה", "התעוררות") היא תנועה פוליטית וחברתית, שהתגבשה במהלך המאה ה-19, במקביל להתעוררות הלאומיות בחלקים רבים באירופה, והביאה לאיחוד המדינות והנסיכויות שבחצי האי האפניני למדינה אחת בשם ממלכת איטליה. אין הסכמה מלאה על התהליכים המדויקים בהם החל האיחוד, ובהם הסתיים, אך התהליכים שהובילו לאיחוד החלו לאחר סוף תקופתו של נפוליאון בונפרטה ולאחר קונגרס וינה ב-1815, והסתיימו בתום מלחמת פרוסיה צרפת ב-1871. גם בהמשך, עד לאחר תום מלחמת העולם הראשונה וחוזה סן-ז'רמן, עדיין הורחבו גבולות איטליה, ואף לאחר מכן הוסיפה איטליה להעלות דרישות טריטוריאליות בדלמטיה, בקורסיקה ובניס.

רקע היסטורי

מפת איטליה בשנת 1796, לפני תחילת הפלישות הנפוליאוניות

הסיבות לפיצול איטליה

מאז נפילת האימפריה הרומית במאה ה-5 לספירה, הייתה איטליה מפוצלת לישויות מדיניות רבות שגובשו סביב ערי מדינה מרכזיות. בנוסף, בכל תקופה היו מעצמות ושליטים זרים ששלטו על חלקים ממנה. בימי הביניים היו אלה הביזנטים, הפרנקים, המוסלמים, הגרמנים ועמים אחרים.

עושרה ומורשתה ההיסטורית של האימפריה הרומית משכו אליה כוחות רבים וחזקים שנאבקו על השליטה בחצי האי האיטלקי, והשאירו את איטליה מפוצלת ומשועבדת. גורם חשוב נוסף הוא הכנסייה הקתולית, שמרכזה ברומא, שנטלה לעצמה תפקיד מדיני בנוסף לתפקידיה הדתיים, ובמשך למעלה מאלף שנים הלכה וגברה עוצמתה המדינית והכלכלית. מכיוון שיצרה מדינה משלה במרכז איטליה, הלא היא מדינת האפיפיור, סירבה הכנסייה לוותר על עצמאותה ועל נכסיה, והיוותה בכך אבן נגף משמעותית בדרך לאיחוד איטליה.

המלחמות האיטלקיות שהחלו בסוף המאה ה-15, הביאו לעשרות שנים של מלחמות בין צרפת לספרד ומדינות ערי איטליה על אדמת איטליה. עם סיומן, בשנת 1559, הייתה איטליה מחולקת למדינות שהיו בשליטה ישירה או עקיפה של ספרד ההבסבורגית. מלחמת הירושה הספרדית הביאה לשליטה אוסטרית על חלקים נרחבים של צפון איטליה. איטליה נותרה מחולקת לרפובליקות ולממלכות זעירות תחת שלטון זר.

נפוליאון וקונגרס וינה

הרגשות הלאומיים שהובילו לאיחוד איטליה החלו להתעורר בתקופת נפוליאון בונפרטה. נפוליאון פלש לאיטליה בשנת 1796 וייצב בה שלטון צרפתי ממושך ורצוף במשך כ-18 שנים. מספר המדינות האיטלקיות צומצם, מדינת האפיפיור בוטלה, ממלכת סרדיניה שלטה אך ורק באי סרדיניה, ובדרום שלטה ממלכת נאפולי שעליה הציב נפוליאון כמלך את אחיו ז'וזף בונפרטה. צרפת שלטה ישירות בחלקים נרחבים בצפון מערב איטליה, ובצפון מזרח איטליה הוקמה "הרפובליקה הצ'יסאלפינית", שהתקיימה כמדינת בובה צרפתית בין 1802 ל-1805, ולאחר מכן "ממלכת איטליה", שהתקיימה בין 1805 ל-1814. מבנים שלטוניים אלו עודדו את הלאומיות האיטלקית באזורים שנשלטו תחת השלטון הזר, והחלישו את השליטים האזוריים ואת האפיפיור.

מפת איטליה בשנת 1810 בשיא השפעתו של נפוליאון

ממלכות אלו שמשו ככלי בידי נפוליאון להרחיב את השפעתו והשפעת משפחתו, אך משדעך כוכבו האישי, ובני משפחתו שאותם הושיב על כיסאות המלוכה באירופה נותרו ללא תמיכתו, ניסו אלו לשמור על כיסאם באמצעות עידוד הרגשות הפטריוטיים והלאומיים של נתיניהם. בין מלכים אלו היה "המשנה למלך באיטליה" אז'ן דה בוארנה, שניסה לקבל את הסכמת אוסטריה לקבל את כתר "מלך איטליה" לאחר נפילת נפוליאון, וז'ואקים מירא, אחד ממפקדי צבאו של נפוליאון, שקרא לפטריוטים האיטלקים לאחד את איטליה תחת שלטונו.

בעקבות נפילת נפוליאון השיב קונגרס וינה את הגבולות הישנים שחילקו את איטליה, והיוו רשת של מדינות זעירות, שנשלטו באופן ישיר או עקיף בידי מעצמות אירופיות שונות, ובראשן אוסטריה. אוסטריה קיבלה את השליטה הישירה בחלקים נרחבים בצפון מזרח איטליה ובלומברדיה. ממלכת פיימונטה-סרדיניה, שבירתה טורינו, שלטה באי סרדיניה, בפיימונטה, ובחלקים נרחבים בצפון מערב איטליה. ממלכת שתי הסיציליות שלטה באי סיציליה ובחלקים נרחבים בדרום איטליה. במרכז נותרו ממלכות עצמאיות קטנות, כטוסקנה וכמדינת האפיפיור. עם זאת, רפובליקות מן העבר כוונציה וג'נובה לא הוקמו מחדש. ונציה נמסרה לידי אוסטריה, וג'נובה נמסרה לממלכת סרדיניה. על כיסאות המלכים הושיב מטרניך מלכים זרים, אצילים המקורבים לבית הבסבורג. השלטון בממלכת שתי הסיציליות ניתן לשליט השנוא פרננדו הראשון, מלך שתי הסיציליות מבית בורבון. השליטים הזרים שבאו לאחר תקופה של עידוד הלאומיות, וששלטו בשיטות השנואות והישנות, שיטותיו של מטרניך, שכללו החנקת חופש הדיבור, צנזורה ומשטרה חשאית, לא היו לרוחה של האוכלוסייה, שסבלה גם מעוני וממחסור.

הלך הרוחות באיטליה לאחר תקופת נפוליאון

לאחר גירוש שליטיה הבונפרטיסטים של איטליה לאחר קונגרס וינה, החלו קבוצות במספר מדינות איטלקיות לפעול להקמת מדינה איטלקית מאוחדת ועצמאית. הקבוצות פעלו ברוח הלאומיות האיטלקית שכבר הוטמעה באוכלוסייה המקומית בתקופת נפוליאון, ושאבה את כוחה בין היתר מהרעיונות הליברליים של המהפכה הצרפתית. המאבק לאיחוד נתפס כמאבק נגד האימפריה האוסטרית ובית הבסבורג מכיוון שהם היו שליטיה הישירים של אוכלוסייה דוברת איטלקית באזורי צפון מזרח איטליה של היום, והיו הכוח החזק ביותר שעמד בדרכו של האיחוד. האימפריה האוסטרית החניקה בכוח הזרוע כל ביטוי ללאומיות איטלקית בשטחים שבשליטתה, כמו שעשתה בשאר חלקי האימפריה האוסטרית, שגם בהם ניסו להתעורר לאומים אחרים. מטרניך, שבשמו נקשרה תנועת הריאקציה ההבסבורגית שלאחר קונגרס וינה, התבטא כי איטליה היא אך "ביטוי גאוגרפי".

גם בתחום האמנות והתרבות החלו ביטויים רבים לשאיפה לאחדות איטליה. אחד המוקדמים והמפורסמים שבין פרוטו-לאומנים אלו היה אלסנדרו מנצוני שיצירתו "המאורסים" (I Promessi Sposi) נקראה על ידי רבים כמתקפה אלגורית על השלטון האוסטרי. הספר פורסם ב-1827 ועבר שינויים רבים במהלך השנים. ב-1840 פרסם הסופר גרסה בדיאלקט טוסקני, במאמץ מודע להביא את ספרו לקהלים רבים ככל האפשר.

התומכים באיחוד נתקלו בהתנגדותו של הכס הקדוש. ניסיונות מוקדמים ליצור קונפדרציה עם מדינת האפיפיור, שהיה בהם כדי להותיר לאפיפיור מידה רבה של שליטה בנחלותיו, כשלו. האפיפיור באותו הזמן, פיוס התשיעי, חשש שאם יוותר על השליטה המלאה בנחלותיו, יוביל הדבר בסופו של דבר לרדיפת הקתולים האיטלקים.

בין התומכים באיחוד, היו גם מספר קבוצות שראו את פני המדינה העתידית באורח שונה. וינצ'נזו ג'וברטי, כומר מפיימונטה, הציע קונפדרציה של מדינות בשליטת האפיפיור. בספר שפרסם ב-1843, יצר קשר ישיר בין האפיפיור ובין מה שנודע אז כ"תנועת התחייה" (Risorgimento).

ג'וזפה מציני

ג'וזפה מציני, שאף אף הוא לאיחוד איטליה, אך במשטר של רפובליקה. מציני הצטרף ב-1827 לאגודת הקרבונארי, וב-1830 נאסר בשל פעילותו המהפכנית. בעודו בכלא גיבש את דעתו כי איטליה חייבת להיות מאוחדת, עצמאית, ורפובליקנית. לאחר שחרורו ב-1831 גלה מציני לשווייץ ולבסוף הגיע למרסיי שבצרפת, וייסד אגודה פוליטית בשם "איטליה הצעירה" (La Giovine Italia), שהייתה בין הכוחות המרכזיים שהשפיעו על התנועה לאיחוד איטליה. כוח משפיע נוסף בתנועה לאיחוד איטליה היה ג'וזפה גריבלדי, מהפכן רדיקלי יליד ניס (אז חלק מממלכת סרדיניה), שהשתתף בהתקוממות בפיימונטה ב-1834, נידון למוות, נמלט לדרום אמריקה, ושב משם ב-1848 כשהוא סוחף אחריו המונים בתנועה פוליטית וצבאית שנמשכה עד האיחוד, ולאחריו.

בסופו של דבר הייתה זו פעולתם של דיפלומטים כקמילו בנסו די קאבור, שפעלו בדרך של בריתות דיפלומטיות ויצירת כוח כלכלי וצבאי, שהצליחו לרתום את האנרגיות המהפכניות לטובת מטרתם, ואיחדו את איטליה תחת כתר שושלת בית סבויה.

פעילות מהפכנית מוקדמת 1814 - 1830

מרידות הקרבונרי 1820 - 1821

פעילות המהפכנים השואפים לאיחוד איטליה החלה בארגון אגודות סתר בשם קרבונארי (באיטלקית - Carbonari, מבעירי הפחמים), שהחלה בסמוך להתמוטטות הסדר הנפוליאוני באיטליה ב-1814. מטרות הקרבונארי היו פטריוטיות וליברליות, והם היו מאוגדים בתאי סתר קטנים שהיו פזורים ברחבי איטליה.

הקרבונארי נוסדו בדרום איטליה בתחילת המאה ה-19, בהשראת העקרונות הליברליים של המהפכה הצרפתית. חברי הקרבונארי הגיעו בדרך כלל משורות המעמד הבינוני והאינטלקטואלים. לאחר קונגרס וינה ב-1815, החלו הקרבונארי בפעילות גם במדינת האפיפיור, בממלכת סרדיניה, בדוכסות הגדולה של טוסקנה, בדוכסות מודנה, ובממלכת לומברדיה-ונציה. פעילותם עוררה פחד אצל שליטי המדינות, ומדינות רבות הוציאו צווים שדנו למוות כל מי שיצטרף לפעילותם. הדבר לא הצליח לעצור את התנועה, שהייתה בלב הפעילות המהפכנית המוקדמת באיטליה.

פעולתם החשובה הראשונה של הקרבונארי הייתה בממלכת נאפולי בתקופת המלחמות הנפוליאוניות. הקרבונארי התנגדו לשליטים הזרים, ובמיוחד לז'ואקים מירא, מלכה הבונפרטיסטי של ממלכת נאפולי. עם זאת, כאשר הסתיימה המלחמה במותו של מירא, בהשבתו לשלטון של הסדר המדיני שקדם לנפוליאון, ובהשבת המלך פרננדו הראשון, מלך שתי הסיציליות, הפכו הקרבונארי לארגון לאומי, בעל נטייה אנטי אוסטרית בולטת, ומילאו תפקיד חשוב במהפכות באיטליה ב-1820 - 1821 וב-1831.

המרידה בממלכת שתי הסיציליות

ב-1820 מרדו הספרדים נגד מלכם פרננדו השביעי, בשל ויכוחים על החוקה. מרידה זו השפיעה על ההתפתחויות בממלכת שתי הסיציליות, שם מלך דודו פרננדו הראשון. פרננדו מלך על ממלכת שתי הסיציליות מגיל צעיר, והושב לכיסאו לאחר שהודח על ידי הבונפרטיסטים והוחלף בז'וזף בונפרטה, ולאחר מכן בז'ואקים מירא. בשנת 1815 הצליח פרננדו לסלק את מירא בעזרת הצבא האוסטרי, ולקבל את כיסאו בחזרה. פרננדו היה נציג בולט של החזרת הסדר הישן, שלפני המהפכה הצרפתית וכיבושי נפוליאון, שאותו קבע קונגרס וינה.

קרלו אלברטו, נסיך סבויה

בהשפעת הספרדים, מרד ב-1820 גדוד בצבא שתי הסיציליות, שעליו פיקד ג'וליילמו פפה איש הקרבונארי. בשלביו הראשונים של המרד הצליח פפה להשתלט על החלק היבשתי של ממלכת שתי הסיציליות, והמלך פרננדו נאלץ לחתום על חוקה חדשה. אך הצלחת המרידה הדאיגה את כוחות הברית הקדושה שחששו מהתפשטות המהפכה בכל מדינות איטליה, ובסופו של דבר, גם באירופה כולה. לאחר מספר רב של מהלכים דיפלומטיים, הזמינו נציגי הברית את פרננדו לליובליאנה כדי להסביר בפניהם את מעשיו. פרננדו נשבע בפני עמו מספר רב של פעמים כי ישמור על החוקה שעליה חתם. אך כאשר יצא מגבולות ארצו, הכריז כי הוכרח לחתום על החוקה, וכי זו בטלה ומבוטלת, וביקש ממטרניך כי זה ישלח את הצבא האוסטרי במצעד לנאפולי על מנת להשליט שם סדר.

כוחותיו של הגנרל פפה כשלו בהגנה על הממלכה בפני הצבא האוסטרי, ובמרץ 1821 הושב המלך פרננדו לכיסאו בעזרת האוסטרים. הגנרל פפה יצא לגלות בבריטניה ובצרפת, והמשיך משם בפעילות חתרנית בשורות הקרבונארי. בימי מהפכות אביב העמים ב-1848 שב ולחם בשורות השואפים לאיחוד איטליה.

ההתקוממות בפיימונטה

איש הצבא מפיימונטה, סנטורה די סנטרוזה, שהיה אף הוא מאנשי הקרבונארי, רצה לנצל את ההתקוממות בשתי הסיציליות, על מנת להכות באוסטרים ולאחד את איטליה. הוא קיבל את ברכתו של הנסיך קרלו אלברטו, לנסות ולהכות בצבא האוסטרי כאשר זה נע דרומה על מנת לדכא את ההתקוממות בנאפולי. במרץ 1821, לאחר שיחה עם הנסיך, שמילא את מקומו של המלך ששהה בחוץ לארץ, הניף סנטרוזה את נס המרד באלסנדריה. קרלו אלברטו הכריז על חוקה חדשה, על מנת לרצות את המורדים. אך בתוך ימים ספורים שב המלך קרלו פליצ'ה, ביטל את החוקה, וקרא לעזרת חיילי הברית הקדושה. סנטרוזה הובס ונעצר. הוא התחמק מהגרדום בעזרת תומכיו, ויצא לגלות בצרפת שם המשיך בכתיבת עלונים מהפכניים.

מרידות 1830

המתקפה על בית צ'ירו מינוטי

עד שנת 1830 היה הרגש הלאומי לאיחוד את איטליה ולשחרורה מהכיבוש זר, רגש מבוסס בכל רחבי המדינה. סדרה של מרידות החלה להכין את הקרקע לפעולה מקיפה לקידום האיחוד.

דוכס מודנה, פרנצ'סקו הרביעי, היה אציל בעל שאיפות, וקיווה להפוך למלכה של צפון איטליה כולה. ב-1826 הבהיר כי לא יפעל נגד המטיפים לאיחוד איטליה. הצהרתו זו הביאה לפעילות מהפכנית בשטח שבשליטתו.

בשנת 1830 אירעה מהפכת יולי 1830 בצרפת. המהפכנים הכריחו את המלך שארל העשירי להתפטר, והושיבו על כיסאו את המלך לואי פיליפ. לואי פיליפ הבטיח למהפכנים האיטלקים, כצ'ירו מנוטי, כי יתערב אם יתקוממו נגד האוסטרים, ואלו ישלחו חיילים לדיכוי המרד. מנוטי הכריז על מרד במודנה ב-3 בפברואר 1831, אך פרנצ'סקו הרביעי, שחשש לכיסאו, יצא לגלות במנטובה, התנער מתמיכתו במורדים, והסתייע בחיילים אוסטרים על מנת לדכא את מנוטי ואנשיו. מנוטי נתפס והוצא להורג. היה זה סופו של הרעיון כי הממלכה המאוחדת תתרכז סביב בית האצולה של דוכסי מודנה.

כישלונו של מנוטי לא החניק את הפעילות המהפכנית באיטליה כולה. מריה לואיזה דוכסית פארמה גורשה מבירתה על ידי המורדים. מרידות נרחבות פרצו בערים גדולות שהיו חלק ממדינת האפיפיור - בולוניה, פורלי, רוונה, אימולה, פרארה, פזארו ואורבינו. המורדים, שהניפו את דגל הטריקולור של איטליה המאוחדת, והעדיפו אותו על דגל הוותיקן, קראו ליצירת איטליה מאוחדת, והמרידה התפשטה עד מהרה בכל נחלות האפיפיור.

האפיפיור גרגוריוס השישה עשר החליט לקרוא לעזרת האוסטרים. מטרניך, שהיה מודע לסנטימנט המהפכני של לואי פיליפ, הזהיר אותו כי אוסטריה לא תסבול התערבות צרפתית בדיכוי המרידות. ממשלת צרפת, שהייתה אז בשליטת המדינאי קזימיר פרייה השמרן והמתון, לא התערבה לטובת המהפכנים האיטלקים, ואף עצרה את אלו מהם שניסו לפעול בשטחה.

באביב 1831 החלו הגייסות האוסטרים בדיכוי המרד, כשהם מתקדמים באיטיות ומשמידים את כיסי המורדים במקומות בהם מצאו אותם. האוסטרים השיבו את השליטים השושלתיים הישנים לכיסאותיהם, אך זרעי ה"ריסורגימנטי", האיחוד, נזרעו, והתנועה צברה תנופה.

ג'וזפה מציני, שהיה חבר בקרבונארי, נאסר בסוף 1830, ולאחר שחרורו בתנאים מגבילים גלה בתחילת 1831 לשווייץ ולבסוף הגיע למרסיי, שבה ייסד את תנועת "איטליה הצעירה" שמטרתה המוצהרת הייתה איחוד איטליה וסילוק השלטון הזר. לאחר ששב לאיטליה הגבירה התנועה את כוחה, ובשנת 1833 מנתה עשרות אלפי תומכים.

מרידות אביב העמים, 1848

ציור בן התקופה המתאר את הכתרת האפיפיור פיוס התשיעי, ב-1846

לקראת 1848 הייתה איטליה מוקד לפעילות מהפכנית, שסייעה בהצתת מרידות אביב העמים באירופה כולה. התנועה לאיחוד איטליה יכולה הייתה להישען על שלושה גורמים - תנועה רפובליקנית, ליברלית ומהפכנית, ברוחו של ג'וזפה מציני, תנועה מונרכיסטית לאומית, בראשות בית סבויה, או תנועה קתולית בראשות האפיפיור. בשנת 1846 מת האפיפיור השמרן גרגוריוס השישה עשר, ועל הכס הקדוש עלה האפיפיור פיוס התשיעי שנתפס כליברל. בה בעת עודד את תקוות המהפכנים מלך סרדיניה קרלו אלברטו, שערך רפורמות מקיפות בממלכתו. הוא הסיר מחסומי מכס פנימיים, והביא לחקיקת חוקה חדשה ומתקדמת, שכונתה "Statuto Albertino", ששימשה במשך זמן רב לאחר איחוד איטליה כחוקתה של איטליה. אך מרחב התמרון של שני אישים אלו, בהם נתלו תקוות רבות, עדיין היה מוגבל למדי. בשנת 1847 פלש צבא אוסטרי לטוסקנה על מנת לדכא מרידה מקומית. האפיפיור, שהעיר פרארה, אליה פלשו האוסטרים, הייתה אחת מנחלותיו, שיתף פעולה עם קרלו אלברטו, ובשילוב של דיפלומטיה והפגנת כוח צבאי הצליחו השניים להביא להסגת האוסטרים מפרארה. אירוע זה ליבה את תקוות המהפכנים.

בצרפת הסמוכה, הגיעה המונרכיה של יולי לקץ אלים בפברואר 1848, והמלך לואי פיליפ הודיע על התפטרותו, כאשר הפועלים וההמונים הקימו בריקדות ברחובות. את השלטון תפסה קבוצה של פרלמנטרים רפובליקנים מתונים, שהכריזו על הקמת רפובליקה, "הרפובליקה הצרפתית השנייה". תנועות מהפכניות החלו מורדות בכל רחבי אירופה. במרץ הושלך מטרניך השנוא מכיסאו בווינה, ובהונגריה הכריז לאיוש קושוט על מדינה עצמאית במסגרת האימפריה האוסטרית. אירועים אלו היוו עידוד רב למורדים, שרעיונותיהם בדבר עצמאות, חוקה ליברלית, ואחדות, היו דומים לרעיונות דומים של מורדים מפראג ועד ברלין.

מלחמת העצמאות האיטלקית הראשונה (1849-1848)

ערך מורחב – מלחמת העצמאות האיטלקית הראשונה

הגל הראשון של המהפכה

הכרזת הרפובליקה של סן מרקו בוונציה, מרץ 1848

בינואר 1848 החלה תסיסה במרבית המדינות האיטלקיות. ב-5 בינואר החלה שביתה בלומברדיה במהלכה נמנעו האזרחים מעישון וממשחק בלוטו, שני עיסוקים שהוטל עליהם מס שהיה מקור הכנסה לשליטים האוסטרים. בסיציליה החלה מהפכת 1848 בסיציליה, ומייד לאחריה פרצה מרידה בנאפולי. המלך פרננדו השני הכריז על חוקה ליברלית לשתי הסיציליות, ושחרר אסירים פוליטיים.

בפברואר 1848 התפשטה המרידה לדוכסות הגדולה של טוסקנה, ואף בה העניק הדוכס הגדול לאופולד השני חוקה לנתיניו. הדבר לא הועיל, ואזרחי טוסקנה הכריזו על הקמת ממשלה רפובליקנית זמנית. ב-21 בפברואר הכריז פיוס התשיעי על חוקה למדינת האפיפיור. צעד זה היה מפתיע ומעודד, בהתחשב בקו הנוקשה שאותו הוביל הכס הקדוש עד אז. במרץ הצטרפו אנשי מילאנו וונציה למהפכנים. במילאנו הצליחו המורדים לגרש את המשמר האוסטרי לאחר חמישה ימי לוחמת רחוב, המכונים "חמשת ימי מילאנו" ("Cinque giornate di Milano"). הצבא האוסטרי, בפיקודו של המרשל יוזף רדצקי פון רדץ הגיע וצר על מילאנו, אך לא הצליח להכניע את המורדים. בינתיים, מלך סרדיניה קרלו אלברטו, החליט כי זהו הרגע בו ניתן לאחד את מטרות המהפכנים סביב כס סבויה, והכריז כי הוא יוצא למלחמה לאיחוד איטליה. בתחילה הצליח לסייע למהפכנים, ושמר על חירותן של מילאנו וונציה.

אך לאחר ההצלחות הראשוניות החל הגלגל לנטות לרעת המהפכנים ותומכי האיחוד. התנופה המהפכנית בפריז לא הביאה לעזרה הצפויה. ולהפך, נראה היה כי היסודות המהפכניים שהביאו למהפכה הסתבכו במחלוקות פנימיות, והאלמנטים השמרניים נראו כמי שהצליחו לעצור את התנופה. ככל שקרלו אלברטו סמך על קבלת סיוע מצרפת, הרי שסיוע זה לא צלח. הצבא האוסטרי, בפיקודו של רדצקי, התאושש, וב-24 ביולי הובס קרלו אלברטו בקרב קוסטוצה. הסכם הפסקת אש החזיר את המצב לקדמותו בלומברדיה, פרט לוונציה עצמה, בה הוכרזה רפובליקה, בשם "הרפובליקה של סן מרקו" בראשותו של דניאלה מאנין. מאנין, ועמו ג'וליילמו פפה, שהוביל את צבא נאפולי לעזרתו, בניגוד לעמדת המלך פרננדו, עמדו במצור אוסטרי עד אוגוסט 1849, ואז נכנעו לאוסטרים. נראה היה כי הגל הראשון של המהפכה נחל כישלון, על אף ההצלחות הראשוניות.

הגל השני של המהפכה - גריבלדי ומציני ברומא

קרב נובארה, 1849

גריבלדי בתקופת הרפובליקה הרומית, 1849

בעוד שרדצקי דיכא את המרידות בצפון, וקרלו אלברטו התמודד עם תוצאות כישלונו, קיבלה המהפכה תנופה בחלקים אחרים של איטליה. המלכים שהעניקו חוקות ביד נדיבה בתחילת 1848 הסתכסכו עד מהרה עם הפרלמנטים והממשלות שניסו לפעול לפי החוקה. הדבר הביא לגירושם של מלכים ממדינות איטליה הקטנות, ובין היתר לגירוש האפיפיור.

פיוס התשיעי נתפס בתחילה כרפורמיסט, אך עימותים עם המהפכנים היטו את ליבו נגד הרעיון של ממשלה חוקתית. בנובמבר 1848 נרצח ראש הממשלה של מדינת האפיפיור, פלגרינו רוסי. פיוס נאלץ להימלט מרומא, והגיע לגאיטה, בתחום ממלכת נאפולי, ובעקבותיו נס גם דוכס טוסקנה, לאופולדו השני.

לאחר שהאפיפיור נמלט מרומא הגיעו לעיר המהפכנים. ג'וזפה גריבלדי הגיע מאורוגוואי ופעל במרץ במהלך השנה. בתחילה ניסה את מזלו אצל קרלו אלברטו, אך התקבל בחצר המלוכה של סרדיניה בקרירות. לאחר שלחם במילאנו כנגד האוסטרים, הגיע לרומא בתחילת 1849, ופעל לקידום המטרה הרפובליקנית והדמוקרטית. בתחילת השנה נערכו בחירות לאספה מחוקקת. הבחירות כללו גם את תושבי טוסקנה, וזכות הבחירה בהן הייתה כללית. ב-9 בפברואר הוכרז על רפובליקה ברומא. בתחילת מרץ הגיע ג'וזפה מציני לרומא, ומונה שם לראש הממשלה. פירנצה, רומא וונציה בה עמדה ממשלתו של דניאלה מאנין בפני מתקפות קשות, היוו את מרכזי המרד.

קרלו אלברטו, שבילה את החודשים מאז התבוסה בקוסטוזה באימון צבאו, מצא כי זה הרגע להצטרף למורדים, ולהפר את הפסקת האש עם האוסטרים, אך לאחר מסע מלחמה בן חמישה ימים הובס על ידי רדצקי בקרב נובארה ב-23 במרץ 1849. במאי כבש הצבא האוסטרי את פירנצה, והשיב את לאופולדו השני אל כס הדוכס.

התבוסה בנובארה הביאה להתפטרותו של קרלו אלברטו, ולעלייתו לשלטון של בנו, ויטוריו אמנואלה השני. נראה היה כי יומרתו של בית סבויה לאחד סביבו את איטליה כמונרכיה חוקתית, ספגה בנובארה מכה אנושה. ב-9 באוגוסט נחתמה הפסקת אש עם האוסטרים. הרפובליקות ברומא ובוונציה נותרו מבודדות.

נפוליאון השלישי, ששימש כנשיא צרפת, היה בעברו חבר בקרבונארי, ונטיית לבו הייתה לטובת המהפכנים. אוסטריה סימלה עבור המהפכן את כל מה שהיה ישן ורקוב, ערש הריאקציה, המונרכיה ה"לגיטימית" והמחסום הגדול של סימון הגבולות באירופה על פי קווים לאומיים. האופוזיציה לנפוליאון משמאל הייתה ברובה אוהדת למטרת איחוד איטליה, בעוד שהימין השמרני והקתולי, שהיווה את אחד הבסיסים החשובים לשלטונו של נפוליאון, תמך בחיזוקו של האפיפיור. לשיקולים אלו הצטרף החשש שאם תקדים אוסטריה ותדכא את המרידות, יביא הדבר לחיזוקה באופן משמעותי, בעוד שאם יקדים נפוליאון ויסייע לאפיפיור, יביא הדבר לחיזוק צרפת על חשבון אוסטריה. בסופו של דבר הורה נפוליאון על משלוח חיילים צרפתים, בפיקודו של הגנרל ניקולא אודינו לדיכוי מרידת גריבלדי ומציני, והחזרת האפיפיור לכיסאו ברומא.

לאחר הצלחות ראשוניות, הדף אודינו את גריבלדי לתוככי העיר רומא, וצר על העיר. לאחר חודשיים של מצור, ב-29 ביוני 1849 נכנעו גריבלדי ואנשיו. גריבלדי נמלט לניו יורק ומציני למרסיי. באוגוסט הגיע סופה המר של הרפובליקה של ונציה, עם כניעתם של מאנין ואנשיו.

בסוף שנת 1849 נראה היה כי תנועת האיחוד באיטליה ספגה מהלומה ניצחת. השליטים השושלתיים שבו לכיסאותיהם, ופיוס התשיעי הפך מליברל ורפורמיסט לאחד מהנוקשים שבשליטי איטליה. אך בה בעת היה ברור כי מצב הפילוג הוא מלאכותי, נובע מאינטרסים זרים, כי רעיון האיחוד הכה שורשים בעם האיטלקי, וכי תומכי האיחוד ממתינים לשעת הכושר ההיסטורית בה יוכלו לנסות שוב להשיג מטרותיהם.

התגבשות המדינה האיטלקית

עלייתו של קאבור

תיאור סכימאטי של איטליה ב-1859

על אף התבוסה המשפילה של קרלו אלברטו בנובארה, נתפס עדיין בית סבויה כתקווה הגדולה של שואפי האיחוד. בשלב זה החלה עלייתו של הרוזן קמילו בנסו די קאבור, דמות של מדינאי בקנה מידה היסטורי, שחזונו ויכולתו הפוליטית והדיפלומטית היו גורם מרכזי בהצלחה שנחלה התנועה לאיחוד איטליה בסוף שנות ה-50 של המאה ה-19. קאבור מונה לראש המיניסטרים של ממלכת סרדיניה ב-1852. כמונרכיסט, ראה את הדרך לאיחוד בהשתלטות בית סבויה על שאר מדינות איטליה, ואיחוד האיטלקים סביב המלך ויטוריו אמנואלה השני. עם זאת, הבין כי פיימונטה לא תוכל לשאת לבדה בנטל, ושיהא עליו להיעזר בצרפתים ובבריטים כדי לגרש את האוסטרים משטחה של איטליה. בשל ראייה זו שלח חיילים איטלקים להילחם במלחמת קרים בשנת 1855, לצידן של בריטניה, צרפת וטורקיה. אך בקונגרס פריז, בשנת 1856, לא קיבלה סרדיניה את התמורה הראויה. עם זאת, למלחמה הייתה השפעה חיובית אחת על תנועת האיחוד. אוסטריה, שניסתה ללא הצלחה לתמרן בין הצדדים היריבים, נותרה מבודדת בסופה של המלחמה.

ב-14 ביוני 1858 ניסה הלאומן האיטלקי פליצ'ה אורסיני להתנקש בחייו של נפוליאון השלישי קיסר צרפת. מתא הכלא כתב אורסיני לנפוליאון כי הוא מקבל את עונש המוות שנגזר עליו, אך הוא מפציר בנפוליאון למלא את ייעודו ההיסטורי ולסייע לאיטלקים באיחוד מדינתם. למכתב זה הייתה השפעה של ממש על נפוליאון, שתפס עצמו כהוגה דעות מתקדם, ובנעוריו היה שייך לתנועת הקרבונארי. הוא השתכנע שאכן ייעודו ההיסטורי הוא לסייע לאיחוד איטליה. בקיץ 1858 נפגשו קאבור ונפוליאון בעיירה פלומביאר לה בן (Plombières-les-Bains) שבמחוז ווז', וחתמו שם על ברית חשאית שכונתה "הסכם פלומביאר". על פי תנאי הברית תסייע צרפת בסילוקה של אוסטריה מצפון איטליה ובתמורה תקבל את אזור סבויה וניס. לומברדיה וונציה אמורות היו להסתפח לממלכת סרדיניה, כמו גם הדוכסויות של פארמה ומודנה, ליצירת ממלכה איטלקית צפונית תחת שלטון בית סבויה. מרכז ודרום איטליה אמורים היו להישאר תחת שליטיהם הנוכחיים. קאבור היה אמור ליצור פרובוקציות בלומברדיה שיניעו את האוסטרים לפעולה, וכך יוכל נפוליאון להתערב כמשכין שלום ולא כתוקפן.

מלחמת העצמאות האיטלקית השנייה (1859)

ערכים מורחבים – מלחמת אוסטריה - סרדיניה, מלחמת העצמאות האיטלקית השנייה

קרב סולפרינו, צייר קרלו בוסולי

לאחר חתימת הסכם פלומביאר, לא התנהלו העניינים כפי שתכננו הצדדים. האוסטרים, שלא היו מודעים להסכם, לא הגיבו בתקיפות על המרידות בלומברדיה שיזם קאבור, ונראה כי הרצון ליצור פרובוקציה שתניע את האוסטרים לפעולה ותהווה עילת מלחמה לפיימונטה, כשל. ללא תוקפנות אוסטרית לא יוכלו הצרפתים להתערב, וקאבור לא היה מוכן לפעול ללא גיבוי צרפתי. במרץ 1859 הכריז קאבור על גיוס כללי, וזאת כמעין הודאה בכישלון התוכנית. במפתיע, סיפקו האוסטרים לקאבור את המניע הדרוש לו למלחמה כששלחו לו אולטימטום שבו תבעו שיכריז על ביטול הגיוס. בדחותו את האולטימטום גרם קאבור לאוסטרים להיראות כתוקפנים, ואיפשר את המעורבות הצרפתית.

המלחמה עצמה הייתה קצרה למדי. האוסטרים כשלו בניסיונם להתקדם לטריטוריה של פיימונטה, ולא הצליחו להגיע למעברי ההרים בזמן על מנת לחסום את הצבא הצרפתי, שבראשו עמד נפוליאון עצמו. בקרב מגנטה, ב-4 ביוני, ניצח הכוח המשולב של צרפת וסרדיניה את הצבא האוסטרי. הקרב הביא לנסיגת האוסטרים מחלקים נרחבים של לומברדיה, ולכניסה עטורת ניצחון של נפוליאון השלישי, ולצידו ויטוריו אמנואלה אל מילאנו. ב-24 ביוני ניצחו כוחות צרפתיים וסרדיניים את האוסטרים בקרב סולפרינו. בקרב זה עמד הקיסר פרנץ יוזף עצמו בראש הכוחות, אך שוב הצליחו הצרפתים להביס את האוסטרים. במקביל לכוח העיקרי של צרפת וסרדיניה, פעל מצפון לחזית כוח מתנדבים איטלקי שהקים גריבלדי בשם ציידי האלפים, שהביס את האוסטרים בקרבות בווארזה ובקומו. האוסטרים נסוגו אל מאחורי חומות העיר ונציה, ותבוסתם נראתה באופק. נראה היה כי אם מעצמה כלשהי לא תתערב לטובת האוסטרים, יאבדו אלו את אדמותיהם באיטליה, ומטרתו של קאבור, מדינה איטלקית מאוחדת, לפחות בחלקה הצפוני של איטליה, תוגשם.

בשלב זה החליט נפוליאון כי די לו במלחמה. לכך היו סיבות רבות. החשש ממסע מלחמה ארוך ורווי דם שידרוש כיבושה של ונציה, חשש ממעמדו מבית, חשש מהתערבות הגרמנים, וחשש מהתעצמות יתר של פיימונטה-סרדיניה. ב-11 ביולי נפגש נפוליאון עם פרנץ יוזף בחשאי בווילאפרנקה הסמוכה לוורונה, וחתם על הסכם לסיום המלחמה מאחורי גבם של בעלי בריתו האיטלקים. על-פי ההסכם ונציה תישאר בידי האוסטרים, ולומברדיה תימסר לצרפת, שתעביר אותה לידי פיימונטה (האוסטרים לא היו מוכנים למסור את לומברדיה ישירות לפיימונטה). פרט לכך לא יהיה שינוי בגבולות. במרכז איטליה, בה גורשו השליטים השושלתיים של טוסקנה, מודנה ופארמה, ישובו השליטים לכיסאותיהם, ושליטתו של האפיפיור בנחלותיו תישמר. עם זאת, מכיוון שנפוליאון לא מילא אחר תנאי ההסכם שחתם עם קאבור, לא יעברו סבויה וניס לצרפת.

בני סרדיניה זעמו על מה שנתפס על ידם כבגידתו של בעל בריתם הצרפתי. קאבור דרש את המשך המלחמה, וכאשר ויטוריו אמנואלה הכריע כי הצטרפות לשביתת הנשק היא האופציה הריאלית היחידה, התפטר. אך הסכם וילאפרנקה הפך לאות מתה עוד בטרם נחתם באופן פורמלי בציריך בנובמבר 1859. חיילי פיימונטה שלטו במדינות האיטלקיות הקטנות, והצרפתים לא אבו ללחוץ עליהם לסגת על פי תנאי ההסכם ולאפשר את שובם של השליטים השושלתיים, ואילו לאוסטרים לא היה עוד את הכוח לכפות זאת בכוח. בדצמבר אוחדו טוסקנה, פארמה, מודנה ונחלות האפיפיור ל"מחוזות המאוחדים של מרכז איטליה" ובעידודם של הבריטים שאפו המחוזות להסתפח אל ממלכת סרדיניה.

קאבור שב כמנצח למשרת ראש הממשלה בינואר 1860, ושאף לאחד את מחוזות המרכז עם ממלכת סרדיניה. לאחר משא ומתן הסכים נפוליאון השלישי לתמוך באיחוד אם יקבל את סבויה וניס, על פי תנאי הסכם פלומביאר המקוריים. ב-20 במרץ 1860 אוחדו מחוזות המרכז עם ממלכת סרדיניה, שכללה עתה את רובה של איטליה הצפונית, ואת רוב מרכז איטליה.

מסע האלף

ערך מורחב – מסע האלף

כרטיס ביקור של איש 'אלף החולצות האדומות' ג'וזפה ברבוליו. הוא עונד את "מדליית האלף" הנדירה שהעניקה העיר פאלרמו ב-1865

באביב 1860, נותרו מחוץ לשליטת סרדיניה-פיימונטה רק שלוש מדינות. האוסטרים שלטו עדיין בוונציה והאפיפיור במדינת האפיפיור, ובדרום השתרעה ממלכת שתי הסיציליות. אין לדעת עד כמה קאבור, הזהיר והמתוחכם, רצה להמשיך בשלב זה את התנופה לאיחוד, אך כוחות גדולים בעם האיטלקי, הן בשטחים שבשליטת סרדיניה-פיימונטה, והן מחוץ להם, ובמיוחד אישיותו הסוחפת והמהפכנית של גריבלדי, הובילו את התנופה הלאה.

שליט שתי הסיציליות, פרנצ'סקו השני, מלך שתי הסיציליות, שלט בצבא מאורגן היטב בן 150,000 לוחמים. אך רודנותו רבת השנים והאכזרית של אביו, פרדיננדו השני, מלך שתי הסיציליות, הביאה לערעור השלטון, והצבא היה נגוע בקשרים ומזימות. המשמר האישי השווייצרי, עליו יכול היה פרנצ'סקו לסמוך, נקרא הביתה במפתיע, ושווייץ העבירה חוק שאסר על אזרחיה לשמש כשכירי חרב. היה זה רגע של הזדמנות עבור תומכי האיחוד. באפריל 1860 החלו התקוממויות במסינה ובפלרמו שבסיציליה, שלשתיהן הייתה היסטוריה של התנגדות לשלטון נאפולי. התנגדויות אלו דוכאו עד מהרה בידי חייליו של פרנצ'סקו.

במקביל, היה ג'וזפה גריבלדי, יליד העיר ניס, מאוכזב מהעברת עיר הולדתו לידי הצרפתים. הוא ניסה להשתמש בנאמניו על מנת להחזיר את העיר לאיטלקים. קאבור, שהיה אחוז חרדה מהרפתקה צבאית של גריבלדי שתביא לסכסוך עם צרפת, שכנע אותו לנסות ולסייע למורדים בדרום. ב-6 במאי 1860 יצאו גריבלדי ותומכיו, שכונו "האלף", או "אנשי החולצות האדומות", מקווארטו שבמזרח ג'נובה למסע ימי, וב-11 במאי נחתו ליד מרסלה על חופי סיציליה.

עד מהרה החלו להתקבץ תומכים רבים לגריבלדי, ומספרם גדל פי ארבעה. העם בסיציליה, ראה במסעו של גריבלדי הזדמנות להיפטר משלטון בית בורבון השנוא. ב-13 במאי הביס גריבלדי את צבא שתי הסיציליות בקאלאטאפימי. ב-14 במאי הכריז גריבלדי על עצמו כדיקטטור של סיציליה, בשמו של ויטוריו אמנואלה. ב-27 במאי עמד גריבלדי בשערי פאלרמו שמצידה מרדה בשליטיה, ותושביה הקימו ברחוב בריקדות ולחמו בחיילי שתי הסיציליות.

אל פאלרמו הגיע הגנרל פרדיננדו לאנצה שעמד בראש כוח של 25,000 חייל הנאמנים לפרנצ'סקו. הוא הפגיז את העיר והחריב חלקים נרחבים ממנה. בעיר עצמה שלט עתה גריבלדי, אך מבחינה צבאית היה מצבו של גריבלדי נחות מזה של לאנצה. לבסוף הצליח תיווכו של אדמירל בריטי להביא לשביתת נשק. לאנצה וחייליו עזבו את האי, ופאלרמו נותרה בידיו של גריבלדי.

עם נפילתה של פאלרמו לידי גריבלדי, אחז פחד ובלבול את חצר המלוכה בנאפולי. פרנצ'סקו ניסה לבנות את אמון העם בהציעו להחזיר לתוקף חוקה שבוטלה, אך כשל בכך. העם קץ בשלטון בית בורבון, ואכזריותו רבת השנים של פרדיננדו השני מנעה את האהדה אותה חיפש בנו.

שישה שבועות לאחר כניעת פאלרמו פנה גריבלדי אל מסינה, תחנה הכרחית בדרך לנאפולי. בתוך שבוע נכבשה מסינה, וסיציליה כולה הייתה בידי גריבלדי. גריבלדי חצה את מצרי מסינה, לאחר שהצליח להשתלט על הצי הנאפוליטני. הוא התקדם מרג'ו די קלבריה צפונה כמעט ללא התנגדות צבאית, ובכל מקום התקבל בהתלהבות רבה בידי האוכלוסייה. פרנצ'סקו, בלוויית 4,000 חיילים נאמנים לו, נמלט מנאפולי אל מעבר לנהר וולטורנו, וב-7 בספטמבר נכנס גריבלדי ברכבת לנאפולי והתקבל שם כמנצח.

תבוסת ממלכת נאפולי

על אף שגריבלדי שלט בבירה, נאפולי, הצבא הנאפוליטני לא התמוטט, ולא ערק בהמוניו אל דגלו של גריבלדי. הצבא החזיק בעמדות מבוצרות מאחורי נהר וולטורנו. המיליציות של גריבלדי, שמנו עתה 25,000 איש לא יכלו להביס את צבאו של המלך פרנצ'סקו, או לכבוש את העיר המבוצרת קפואה שהייתה המרכז החדש של הנאמנים למלך, ללא סיוע מבחוץ.

סיוע זה היה יכול להתקבל מצבא סרדיניה, אך קאבור, זהיר מתמיד, הבין כי על מנת לסייע לגריבלדי בדרום, יהיה עליו לעבור דרך מדינת האפיפיור, ובכך ליצור עימות אפשרי עם כוחות חזקים - האפיפיור, ואף צרפת, שעד אותה תקופה העניקה סיוע, על אף מדיניותו ההפכפכה של נפוליאון השלישי. גריבלדי עצמו, הכריז כי בכוונתו להכריז ברומא על ממלכת איטליה המאוחדת, וזאת בהתגרות ישירה באפיפיור פיוס התשיעי. פיוס, מצידו, איים על גריבלדי בחרם, דבר שעשוי היה לפגוע מאוד בתמיכה בו. קתולים מרחבי העולם החלו לשלוח כסף וחיילים אל מדינות האפיפיור. הצבא האפיפיורי, בראשו עמד גנרל צרפתי גולה לואי למוריסיאר, התחזק מאוד והפך לגורם שיש להתחשב בו.

קאבור, שחשש מהתחזקות גורמים רפובליקניים ברוחו של מאציני, במחנהו של גריבלדי, ונפוליאון השלישי, שחשש מכך שגריבלדי יפלוש לרומא ויסלק משם את האפיפיור, היו עתה ברגע של איחוד אינטרסים. נראה היה כי עדיף לנפוליאון לאפשר לקאבור לצעוד לעבר הדרום, ולרסן שם את גריבלדי, ובלבד שקאבור יבטיח לשמור את שלטון האפיפיור ברומא עצמה. כך גם יכול היה נפוליאון להיפטר מלמוריסיאר, שהיה אנטי-בונפרטיסט בוטה.

במצב זה הורה קאבור לשני גייסות מצבאו, בפיקודם של פאנטי וצ'אלדיני, להתקדם לעבר גבול מדינות האפיפיור. יעדם של הגייסות לא היה רומא, אלא נאפולי, אך למוריסיאר פנה לעברם, בראש צבאות האפיפיור. צבאות סרדיניה כיתרו את צבאות למוריסיאר במצודת אנקונה, ולבסוף, אלו נכנעו ב-29 בספטמבר 1860. ב-9 באוקטובר, כאשר הגיע ויטוריו אמנואלה עצמו לחזית וקיבל את הפיקוד על צבאותיו, לא היה קיים עוד צבא האפיפיור שניתן להתחשב בו, והדרך אל הדרום הייתה פתוחה.

גריבלדי נפגש במלך ויטוריו אמנואלה ליד טיאנו

גריבלדי סלד מקאבור, שלא היה שותף לרוחו המהפכנית, ואף היה זה שמסר לצרפתים את ניס, בה נולד גריבלדי. עם זאת, קיבל על עצמו את הנאמנות למלך ויטוריו אמנואלה, ומסר לו את סמכויותיו כ"דיקטטור" תוך שהוא מברך אותו כ"מלך איטליה", כאשר נפגשו בטיאנו, ב-26 באוקטובר. גריבלדי נכנס כמנצח לנאפולי כשהוא רוכב לצידו של המלך, אך לאחר מכן פרש אל האי קאפררה שלחופי סרדיניה, והותיר את מלאכת האיחוד בידיהם של קאבור וויטוריו אמנואלה. נראה היה כי הבין שמעתה נגזר על תנועתו המהפכנית להיות כלי ביד כוחות חזקים ממנה.

התקדמות צבאות סרדיניה הביאה את פרנצ'סקו לסגת מעמדותיו על שפת הנהר וולטורנו, ולבסוף התבצר פרנצ'סקו עם חייליו המובחרים במצודת גאיטה. המצור על המצודה ארך שלושה חודשים, אך משנראה כי לא יקבל סיוע חיצוני כלשהו נכנע. כוחות הנאמנים לפרנצ'סקו המשיכו להתעמת עם הצבא האיטלקי במשך שנים לאחר מכן.

נפילת מצודת גאיטה הייתה רגע מכריע בתנועת האיחוד. עתה נותרו רק ונציה שהוחזקה בידי האוסטרים, ורומא האפיפיורית, מחוץ לאיחוד האיטלקי. בינואר 1861 התכנס הפרלמנט האיטלקי לראשונה בטורינו. ב-17 במרץ 1861 הכריז הפרלמנט כי ויטוריו אמנואלה הוא מלכה של איטליה, וב-27 במרץ כי רומא היא בירת איטליה. ביוני 1861 מת קאבור, על סף הגשמת מפעל חייו.

בעיית רומא

עם מותו של קאבור, היה חלומו על איטליה המאוחדת תחת כתר מלך סרדיניה קרוב להתגשם, אך עדיין עמדו בפניו מכשולים רבים. מאציני היה מאוכזב מהקמתה של המונרכיה האיטלקית, והמשיך להטיף להקמתה של רפובליקה. גריבלדי פרש, אמנם, לאי קאפררה, אך שם היה רחוק מלמצוא מנוחה. האוסטרים שלטו בוונציה, וברומא שלט האפיפיור, כאשר כוחות צרפתים מגנים עליו בשמם של קתולים מכל העולם. היה ברור לוויטוריו אמנואלה כי אם הוא רוצה ביסוס ותמיכה בינלאומית לממלכתו עליו להישמר מלפגוע באפיפיור. מאידך, היה ברור לו כי הכוחות המהפכניים באיטליה המאוחדת שהקים, לא ינוחו עד שרומא תהיה לבירת הממלכה האיטלקית המאוחדת.

ואכן, גריבלדי סבר כי הממשלה תתמוך בו אם יתקיף את רומא. מתוסכל מחוסר הפעילות של המלך, ונזעם על היחס אותו קיבל, יצא גריבלדי למסע חדש. ביוני 1862 יצא מג'נובה ונחת שוב בפלרמו, כשהוא מארגן שם קבוצת לוחמים בסיסמה "Roma o Morte" - "רומא או מוות". עם התקדמותם לכיוון היבשת האיטלקית, נחסמו על ידי המשמר של מסינה, שהיה נאמן למלך ויטוריו אמנואלה, שחשש מהתגרות באפיפיור. כוחותיו של גריבלדי, שמנו אלפיים לוחמים, פנו דרומה והפליגו דרך קטניה. גריבלדי הכריז כי ייכנס לרומא כמנצח, או שימות לצד חומותיה. הוא נחת בנמל מליטו ב-14 באוגוסט וצעד בראש כוחותיו להרי קלבריה.

ויטוריו אמנואלה הביט בצעדים אלו בחרדה. הוא שלח דיוויזיה של צבאו על מנת לעצור את המצעד. ב-28 באוגוסט נפגשו הצבאות ליד אספרומונטה. על אף שהחלו יריות לעבר המיליציה של גריבלדי עקב כדור שנפלט מרובה של חייל איטלקי, אסר גריבלדי על אנשיו להשיב באש לעבר החיילים הנאמנים למלך איטליה. צבאו סבל מספר אבדות והוא עצמו נפצע ונלקח בשבי. הוא נלקח באוניית קיטור לוואריניאנו, שם נכלא בתנאים של כבוד לזמן מה ושוחרר לאחר מכן.

מלחמת העצמאות האיטלקית השלישית (1866)

הקרב הימי בליסה, בו הובס הצי האיטלקי בידי האוסטרים והוונציאנים

תהליך איחוד איטליה התרחש במקביל לתהליך דומה של איחוד גרמניה. בדומה ליחסים בין ויטוריו אמנואלה וקאבור, גם בגרמניה עמד ראש ממשלה ערמומי ונמרץ, ביסמרק, שהוביל את וילהלם הראשון, מלכה של פרוסיה הדומיננטית לאיחוד המדינה הגרמנית תחת כתרו. האויב המשותף שעמד מול שתי תנועות האיחוד הייתה אוסטריה.

בקיץ 1866 עמדו האוסטרים והפרוסים על סף מלחמה. ממלכת איטליה ניצלה הזדמנות זו כדי לכרות ברית עם פרוסיה, שתאפשר לה לכבוש את ונציה מאוסטריה. אוסטריה ניסתה לשכנע את איטליה כי זו תסכים לקבל את ונציה, בתמורה לאי התערבותה במלחמה. ב-8 באפריל 1866 חתמו איטליה ופרוסיה על הסכם לפיו מכירה פרוסיה בשליטת איטליה בוונציה, וב-20 ביוני הכריזה איטליה מלחמה על אוסטריה. בהקשר של האיחוד האיטלקי, מכונה המעורבות האיטלקית במלחמת שבעת השבועות האוסטרית-פרוסית בשם "מלחמת העצמאות השלישית", שכן זו באה לאחר "מלחמת העצמאות הראשונה" ב-1848 ו"השנייה" ב-1859.

ויטוריו אמנואלה צעד לכיוון ונציה בראש צבאותיו, בעוד שגריבלדי יצא לכיוון טירול ביחד עם חייליו שכונו ציידי האלפים. היוזמה הצבאית הסתיימה באסון. הצבא האיטלקי הובס בוונציה בידי האוסטרים ב-24 ביוני 1866 בקרב קוסטוצה. ב-20 ביולי הובס הצי האיטלקי, הרג'ה מארינה, בקרב הימי של ליסה, בו האוסטרים והוונציאנים השמידו לחלוטין את הכוחות הימיים שעמדו מולם. עם זאת, הצליח גריבלדי ב-21 ביוני להביס את האוסטרים בקרב בזקה, וצעד לכיוון טרנטו.

ב-26 ביולי ראה ראש הממשלה הפרוסי, אוטו פון ביסמרק כי מטרותיו במלחמה הושגו, וחתם על שביתת נשק עם אוסטריה. איטליה הניחה את נשקה ב-12 באוגוסט. גריבלדי נקרא לשוב כלעומת שבא. הלוחם הזועם שלח בחזרה למלכו מברק ובו מילה אחת - "Obbedisco" - אני מציית.

על אף התבוסה הצבאית האיטלקית, עמד המצב הדיפלומטי לצידה. הצלחתה של פרוסיה במערכה נגד האוסטרים, וניצחונה בקרב קניגגרץ, הביאה למצב בו היה מעמדם של האוסטרים במשא ומתן בשפל המדרגה. בהסכם השלום שנחתם בווינה ב-12 באוקטובר הסכים הקיסר פרנץ יוזף להעביר את ונציה לידיו של נפוליאון השלישי, שמסתבר כי ונציה הובטחה לו עוד קודם למלחמה בתמורה לאי התערבותו. נפוליאון העביר את ונציה לאיטלקים, וזאת בתמורה להכרתם הסופית בסיפוח הצרפתי של סבויה. בכך צעדה איטליה צעד חשוב נוסף לקראת איחוד. לא היו עוד צבאות זרים על שטחה, ורק "בעיית רומא" נותרה לפתרון.

הצטרפות רומא לאיחוד

מנטנה ווילה גלורי

הסיעה הלאומית, בראשה עמד גריבלדי, עדיין קראה לסיפוחה של רומא, בירתו ההיסטורית של חצי האי האפניני. בנובמבר 1867 יצא גריבלדי למסע נוסף לכיבוש רומא, אך צבא האפיפיור, המחוזק בכוחות צרפתיים, הצליח לעצור את אנשיו של גריבלדי במנטנה.

לפני תבוסתו של גריבלדי, עשו הלאומנים האיטלקים, האחים אנריקו וג'ובאני קיירולי, ושבעים מאנשיהם, מאמץ נועז לכבוש את רומא. הקבוצה שטה לרומא במורד נהר הטיבר, לאחר ששמעו כי מרידה מתחוללת בתוך העיר. ב-22 באוקטובר 1867 השתלטו המורדים על גבעת הקפיטולין ופיאצה קולונה. כשהגיעה ספינתם של האחים קיירולי, באותו הלילה, לווילה גלורי, בפרבריה הצפוניים של רומא, דוכאה כבר המרידה. הקבוצה הוקפה בידי חיילי האפיפיור. ג'ובאני נפצע קשה, ואנריקו נפצע אנושות ודימם למוות בזרועותיו של ג'ובאני.

נפילת רומא

ערך מורחב – כיבוש רומא

אנדרטה לזכר כיבוש רומא על ידי חייליו של ויטוריו אמנואלה, המוצבת במקום בו נפרצו חומות העיר בפורטה פיה

ביולי 1870 פרצה מלחמת פרוסיה צרפת. בתחילת אוגוסט קרא הקיסר נפוליאון לשארית חייליו שהגנו עדיין על האפיפיור ברומא, לשוב לארצם, על מנת להשתתף במלחמה, ועתה הייתה מדינת האפיפיור ללא הגנה. הציבור האיטלקי דרש כי הממשלה האיטלקית תשתלט על רומא. לאחר קרב סדאן ונפילת הקיסרות הצרפתית השנייה היה ברור כי אין עוד כוח חיצוני שיוכל להתערב אם יפנו האיטלקים לכיבוש רומא. גם אז, שלח ויטוריו אמנואלה את שליחו, הרוזן סן מרטינו, אל האפיפיור, כשעמו מכתב אישי הקורא לו לפתרון שיסייע לו לשמור על מראית פנים מכובדת. הצבא האיטלקי ייכנס לרומא על מנת להגן על האפיפיור. אך פיוס התשיעי סירב להצעה זו.

ב-11 בספטמבר 1870 החל הצבא האיטלקי צועד לעבר רומא, בתקווה כי לא יצטרך להפעיל את נשקו וכי יימצא פתרון של שלום. ב-19 בספטמבר הגיע הצבא אל חומותיה של העיר והטיל עליה מצור. פיוס עודד את צבאו להתנגדות נמרצת, אל מול הכוחות העדיפים של האיטלקים, אך ב-20 בספטמבר, לאחר הפגזה ארטילרית בת שלוש שעות, נכנסו הברסליירי האיטלקים אל רומא. בקרב על רומא נהרגו 53 חיילים איטלקים, ו-19 מחיילי האפיפיור. ב-2 באוקטובר נערך משאל עם שבעקבותיו סופחו רומא ונחלות האפיפיור שמסביבה אל הממלכה האיטלקית.

בתחילה הציעה הממשלה האיטלקית לאפיפיור את השליטה ב"עיר הליאונינית", מתחם ברומא הכולל, בנוסף לקריית הוותיקן גם את רובע בורגו, אך פיוס התשיעי סירב לכך בטענה שקבלת ההצעה תהווה הכרה בסיפוח נחלותיו על ידי איטליה. הוא הכריז על עצמו כ"אסיר בוותיקן" על אף שלא הוטלה כל מגבלה על תנועותיו. ביולי 1871 עברה הבירה האיטלקית באופן רשמי מפירנצה לרומא. בכך הושלמה, למעשה, הפיכת איטליה למדינת לאום מאוחדת, אך הליך האיחוד עצמו לא תם.

האיחוד לאחר 1871

תהליך איחוד איטליה לא תם במאה ה-19. גם לאחר כיבוש רומא, ב-1870, נותרו דוברי איטלקית רבים מחוץ לגבולות ממלכת איטליה, רובם בבלקנים, אך גם בסבויה ובניס שנמסרו לצרפת, ובאיים קורסיקה ומלטה. חלקם שאפו לאיחוד עם מדינת האם, שבה החלה תנועה המונית, שכונתה "Italia irredenta" (איטליה הנגאלת), שקראה לסיפוח השטחים בהם ישבו דוברי האיטלקית, שנותרו מחוץ לגבולות המדינה המאוחדת, והבאתה של איטליה אל "גבולותיה הטבעיים". תנועה זו יצרה את המושג "אירדנטה" שפירושו התלכדות קבוצה לאומית המצויה במדינה אחת (לרוב קבוצה שהיא מיעוט), מתוך שאיפה להסתפח למדינה אחרת (בדרך כלל בעלת גבול משותף) שבה מהווה לאום זה רוב או מחזיק בשלטון.

שאיפות התנועות האירדנטיות האיטלקיות התמקדו בטריאסטה, איסטריה והאזורים שמסביבם. תנועות אלו קיבלו את ההזדמנות לממש את שאיפותיהם עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בתחילה הכריזה איטליה על נייטרליות, אך באפריל 1915 חתמה על הסכם, המכונה ברית לונדון עם מדינות ההסכמה לפיה תצטרף למלחמה בתמורה להגשמת שאיפות האירדנטה בפריולי, טרנטינו ודלמטיה.

לאחר המלחמה היה מעמדם של השטחים שהובטחו לאיטליה לא ברור. התמוטטות האימפריה האוסטרו-הונגרית הביאה לכך שלאיטליה ולממלכת יוגוסלביה החדשה עמדו תביעות לשטחים אלו. ניסיון להסדיר את מעמדם של השטחים בועידת השלום בפריז (1919) לא היה לרוחם של הלאומנים האיטלקים. בספטמבר 1919 נכנס אל העיר רייקה (המכונה באיטלקית פיומה) המשורר והלאומן גבריאלה ד'אנונציו והכריז על הקמת "ממלכת קרנארו האיטלקית" מתוך כוונה לספח את העיר, ובסופו של דבר את החוף הדלמאטי לאיטליה. בנובמבר 1920 חתמה איטליה על הסכם רפאלו שהביא למסירתם לאיטליה של שטחים נרחבים באיסטריה ובדלמטיה לרבות העיר זאדאר, והעיר רייקה הוכרזה כעיר חופשית. דא'נונציו התעלם מהסכם רפאלו ולבסוף אף הכריז מלחמה על איטליה עצמה. לאחר הפצצה מן הים על ידי הצי האיטלקי והתערבות כוח צבאי יבשתי בקרבות "חג המולד העקוב מדם" (Natale di sangue), נכנע ד'אנונציו ב-30 בדצמבר 1920. מעמדה הסופי של רייקה הוסדר בהסכם רומא ב-1924 שחילק את העיר כך שרובה נמסר לשליטת איטליה, בעוד שרובע סושאק (Sušak) שבמזרחה נמסר לשליטת ממלכת יוגוסלביה.

עליית המפלגה הפאשיסטית לשלטון באיטליה, הביאה לדרישות נוספות. השלטון הפאשיסטי האיטלקי ראה את איטליה כמעצמה אזורית ועולמית, הרחיב את נחלותיה באפריקה, ופעל על מנת לספח אליה שטחים נוספים. ב-1941 כבשו כוחות מדינות הציר את יוגוסלביה, והאיטלקים השתלטו על שטחים נוספים בדלמטיה, לרבות העיר ספליט וקוטור, ורוב החוף הדלמטי. במהלך המלחמה, בין 1942 ל-1943 סיפחו האיטלקים באופן זמני את קורסיקה וניס.

לאחר המלחמה דעכה התנועה האירדנטית בפוליטיקה האיטלקית. רק כמה אלפי איטלקים נותרו באיסטריה ובדלמטיה, כתוצאה מהתבוסה במלחמה ומטבח של כ-2,000 איטלקים שנערך בנקמה לזוועות הפשיזם במהלך הכיבוש בדלמטיה, עזבו את דלמטיה מאות אלפי איטלקים. הערכות מדברות על כ-350,000 איטלקים ששבו לתחומי איטליה בין 1943 ל-1960. עם זאת בערים רבות בקרואטיה נותרה עד היום אוכלוסייה דוברת איטלקית בשיעור גבוה. בחוזה פריז בשנת 1947 שורטטו מחדש גבולותיה של איטליה. היא חויבה לוותר על איסטריה, זאדר, מרבית חבל הקראס, האי לסטובו וחלקו העליון של עמק הנהר סוצ'ה שנמסרו ליוגוסלביה. כן ויתרה על הריבונות במעבר סן ברנאר הקטן, מונז'נבר וחלקים מהריביירה האיטלקית שנמסרו לצרפת. גם בכך לא נסתיימו הסכסוכים הטריטוריאליים. מעמדה של העיר טריאסטה, למשל, נקבע סופית רק באמנת אוזימו מ-1975 שחילקה את הריבונות בעיר בין יוגוסלביה ואיטליה.

תנועות המתנגדות לאיחוד

הצעת אנשי הליגה הצפונית לגבולות מדינת פדניה

תהליך האיחוד היה פופולרי מאוד בעם האיטלקי במאה ה-19, במיוחד בשל כך שהוא הביא לסילוקם של הגורמים הזרים ששלטו באיטליה למעלה מאלף שנים, ובראשם האוסטרים השנואים. מעטים העזו להביע התנגדות לאיחוד, ואלו דיברו בדרך כלל בשם השליטים השושלתיים שזמנם חלף. אך לאחר האיחוד החלו להישמע קולות לפיהם יש לחלק מחדש את איטליה. מרבית המחוזות הצפוניים באיטליה דורשים לעצמם סמכויות וכוח נוספים ואף מעלים מדי פעם את רעיון האוטונומיה העצמאית למחוזות הצפון, וזאת בשל היותם נבדלים בראייתם ממחוזות דרום איטליה בתרבות, וכן בשל היותם "המפרנס העיקרי" של קופת המדינה, "מפרנס" אשר נושא על גבו את עול מחוזות הדרום העניים. תפיסה זו של היבדלות, הביאה להקמת מפלגות אשר חרתו את הנושא על דגלן, דוגמת מפלגת הליגה הצפונית (Lega Nord). מפלגה זו, המזוהה עם הימין האיטלקי, קוראת לפרישה של צפון איטליה משאר המדינה. מנהיג המפלגה, אומברטו בוסי קרא להקמת מדינה שמרכזה במנטובה, ושמה פדניה. במקביל קמה תנועה דומה הקוראת לפרישת סיציליה ודרום איטליה. מפלגות אלו הגיעו בבחירות של שנת 2008 להישגים של 10% מכלל הקולות ו-20% בצפון המדינה. החל משנת 1999, המפלגה זנחה את הדרישה לעצמאות טוטלית, והתמקדה ברעיון של יצירת פדרציה (והתנגדות להגירה). עצמאות פדניה עדיין הוזכרה כמטרה סופית בחוקת המפלגה.

תנועה אירדנטית חזקה קוראת להפרדות חבל טרנטינו-אלטו אדיג'ה שמרבית תושביו דוברי גרמנית, ולצירופו לאוסטריה. התנועה הייתה חזקה לאחר מלחמת העולם השנייה, ובשנים האחרונות דעכה מעט. תנועות אלו הביאו למתן אוטונומיה נרחבת לחבליה השונים של איטליה על ידי הממשלה המרכזית.

האופרה האיטלקית בתקופת הריסורג'ימנטו ואחריה

ג'וזפה ורדי

בתקופת המאבק לאיחוד איטליה, מילאה האופרה האיטלקית תפקיד חשוב ביותר, שבא לביטוי במספר העצום של אופרות שנכתבו בשנים אלה. בין האופרות שפעלו כמכשיר פוליטי רב-עוצמה היו Guerra, Guerra, של בליני (1835), והאופרות של ורדי, החל ב"אטילה" (1846), דרך מקהלת הפליטים במקבת, (1846), "הקרב על לניאנו" (1849) ו"ערביות סיציליאניות" (1855). לאחר תקופה זו באה שעתן של אופרות במגמה פוליטית, שהפנו את דעת הקהל למהמורות ולסכנות שביצירת הממשל החדש של איטליה המאוחדת.^[1]למעשה, שמו של ורדי (באיטלקית verdi) שימש בתקופת הריסורג'ימנטו כאמצעי מהפכני על ידי הפיכתו לראשי התיבות "Vittorio Emanuelle re d'Italia" (ויטוריו אמנואלה, מלך איטליה).

ראו גם

• נון סולו ורדי
• אחים קאירולי

לקריאה נוספת

• דייוויד תומסון, אירופה מאז נפולאון, כרך א', עמודים: 285-311. הפרקים: "איחוד מדיני באיטליה וגרמניה", "ההסדר המדיני של 1871". הוצאת תל- אביב 1984
• מסע אל העבר: עולם מודרני נולד: המאה ה-19
• יהואש הירשברג, Opera in Search of a Just Ruler for a Unified Italy, Brefols, 2017
• Timothy Baycroft, Nationalism in Europe, 1789-1945, Cambridge: Cambridge University Press, 1998, p. 18
• Derek Beales and Eugenio F. Biagini, The Risorgimento and the Unification of Italy (2nd edition), London and New York: Routledge, 2002
• Frank J. Coppa, The Origins of the Italian Wars of Independence, Longman, 1992
• John Gooch, The Unification of Italy, London: Routledge, 1986
• Robert Guildea, Nationalism and Unification. עמודים: 189-207. Barricades and Borders: Europe 1914. הוצאת אוקספורד 1987
• Denis Mack Smith, The Making of Italy, 1796-1866, London: Palgrave MacMillan, 1988
• Lucy Riall, The Italian Risorgimento: State, Society and National Unification, London: Routledge, 1994
• William Simpson and Martin Jones, Europe, 1783-1914, London: Routledge, 2000, pp. 178-191

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא איחוד איטליה בוויקישיתוף

• איחוד איטליה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• איטליה, היסטוריה, 1815-1870, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

1. יהואש הירשברג, Opera in Search of a Just Ruler for a Unified Italy, Brefols, 2017, I, introduction