איחוד גרמניה היה תהליך שבו אוחדו המדינות הגרמאניות השונות למדינה אחת, בשנת 1871, בעיצובו והנהגתו של המדינאי אוטו פון ביסמרק.
.jpg)
רקע
בתקופת האימפריה הרומית הקדושה (962–1806), היו באזור הקיסרות כשלוש מאות מדינות/נסיכויות קטנות. ברוב השטח דיברו התושבים בשפה הגרמנית. עם זאת, בכל מדינה היה שלטון עצמאי. במהלך המאה ה-19 גברו קולותיהן של תנועות לאומיות גרמניות, ששאפו לאיחוד הארץ ולשחרורה מכובש זר.
בשנת 1806 כבש נפוליאון את שטח הקיסרות הרומית הקדושה, ואיחד את מאות ערי המדינה והנסיכויות לכ-30 מדינות גדולות, איחוד שֶכּונה הקונפדרציה של הריין. האיחוד הותיר את מדינות האזור כקונפדרציה של מדינות אוטונומיות בעלות שלטון עצמי מוגבל, בשליטת צרפת. האיחוד נכפה על המדינות בפריז, וכלל רפורמות בתחומי הממשל, הכלכלה והמודרניזציה החברתית. לרפורמות הייתה השלכה גם על מעמד היהודים במדינות הפדרציה, ומיעוטים נוספים, אשר הושפעו מן האמנציפציה הצרפתית, ולראשונה הוכרו זכויות המיעוט שלהם ונאסרה אפלייתם. הקונפדרציה שנכפתה על תושבי האזור הסתיימה בשנת 1813 עם תבוסתו של נפוליאון.
בשנת 1814 התכנס קונגרס וינה, קונגרס שלום בינלאומי בהשתתפות דיפלומטים ומנהיגים מכל מדינות אירופה (למעט האימפריה העות'מאנית). את הקונגרס אירח קנצלר האימפריה האוסטרית בווינה, על מנת להשיב את הסדר הטריטוריאלי והפוליטי באירופה שלאחר מלחמות נפוליאון. במסגרת החלטות הקונגרס הוקמה הקונפדרציה הגרמנית.
מספרן של המדינות החברות בקונפדרציה, שבעבר מנה מאות ישויות פוליטיות נפרדות, קוצץ לכ-30 מדינות, ביניהן פרוסיה, אוסטריה, בוואריה, וירטמברג, הנובר, ועוד.[1] המדינות היו עצמאיות וזכו לריבונות מלאה ולהכרה דיפלומטית גורפת. עם זאת הן קשרו עצמן בברית הגנה משותפת, החזיקו יחדיו בביצורים משותפים בגבולות החיצוניים לקונפדרציה, וקיימו אספה פדרלית שהתכנסה באופן קבוע בעיר פרנקפורט.
המלחמות שקדמו לאיחוד
שלוש מלחמות קדמו לאיחוד גרמניה והחישו את בואו:
- מלחמת שלזוויג השנייה (1864)
- המלחמה האוסטרו-פרוסית (1866)
- מלחמת צרפת–פרוסיה (1870)
ביסמרק, קנצלר פרוסיה, הצליח להביא לאיחוד גרמניה באמצעות מהלכים צבאיים, ומהלכים מדיניים שנלוו אליהם. בשנת 1864, בעקבות מחלוקת ארוכת שנים בנוגע לשאלת השתייכותן של הטריטוריות שלזוויג והולשטיין שהיו תחת שלטון דני, עמדה בפני ביסמרק הזדמנות להתערבות צבאית, בעקבות חילופי שלטון בממלכת דנמרק. בפברואר 1864 החליט ביסמרק לפתוח במלחמת שלזוויג השנייה נגד דנמרק בשיתוף פעולה של פרוסיה עם אוסטריה. במלחמה זו, נכבשו ונלקחו אזורים אלה מידי דנמרק. הסכם שלום נחתם בווינה ב-30 באוקטובר 1864.
לאחר שנתיים, בשנת 1866 התקיימה המלחמה האוסטרו-פרוסית, שבה ניצחה פרוסיה. העילה למלחמה הייתה סכסוך בין אוסטריה לפרוסיה על אופן השליטה במחוזות שנכבשו שנתיים קודם מדנמרק. מדינות האזור שהיו חברות בקונפדרציה הגרמנית הצטרפו למלחמה, מיעוטן תמכו באוסטריה ורובן בפרוסיה, המדינה החזקה והמשפיעה באזור, שניצחה במלחמה. תוצאת ניצחונה של פרוסיה הייתה יצירת הקונפדרציה הצפון-גרמנית, על ידי פרוסיה ומדינות האזור השונות. בסוף המלחמה סיפחה פרוסיה את שטחי שלזוויג והולשטיין במלואם, וכן את ממלכת הנובר ומדינות גרמניות אחרות שנמצאו קודם תחת שלטון אוסטריה או בהשפעתו.
שלא כקודמתה, "הקונפדרציה הגרמנית", הייתה עתה הקונפדרציה הצפון-גרמנית מדינה של ממש. שטחיה חפפו את שטחי הקונפדרציה צפונית לנהר מיין כולל את חבל פרוסיה המזרחית ואת דוכסות שלזוויג אך ללא שטחי אוסטריה, בוואריה, וירטמברג, באדן וחלקה הדרומי של הדוכסות הגדולה של הסן, והיא איחדה את צפונה של גרמניה תחת הנהגתה של פרוסיה באמצעות איחוד המכס (Zollverein) והסכמי שלום חשאיים עם מדינות הדרום (שנחתמו יום לפני החתימה על שלום פראג).
תוצאות המלחמה והקמת הקונפדרציה, שימשו אבן יסוד לכינונה של החוקה הגרמנית באותה השנה. חוקה זו העניקה לקנצלר החדש אוטו פון ביסמרק סמכויות רבות שכן היא הפכה אותו ל"אחראי" אך לא חייבה אותו לתת דין וחשבון בפני הבונדסטאג והעבירה לידיו את הסמכויות על התקציב הצבאי (לאחר המשבר החוקתי אליו נקלע וילהלם הראשון בשנת 1862).
בשנים הבאות גברה המתיחות בין פרוסיה לבין צרפת, שהייתה מעוניינת בפיצוי על כך שנעתרה לבקשת פרוסיה ולא התערבה לטובת בעלת בריתה אוסטריה במלחמת אוסטריה-פרוסיה. למתיחות נילווה גם סכסוך בנוגע לירושת הכתר הספרדי. ביולי 1870 פתחה צרפת במלחמת צרפת–פרוסיה. מדינות דרום גרמניה, שראו את צרפת כמדינה התוקפנית ויוזמת המלחמה, הצטרפו אל פרוסיה במלחמתה. בקרב סדאן ניצחה פרוסיה את צרפת בניצחון מוחץ, שבעקבותיו נשבו 100,000 חיילים ואף נפוליאון השלישי עצמו. בעקבות הניצחון בקרב ובמלחמה, נפל שלטון נפוליאון השלישי בצרפת; מדינות הקונפדרציה הצפון-גרמנית ומדינות דרום גרמניה, הצטרפו אל פרוסיה על-מנת להקים לראשונה את מדינת הלאום הגרמנית. בעקבות התבוסה נאלצה צרפת למסור לידי גרמניה את החבלים אלזס ולורן שבמזרח צרפת ושילמה לה פיצויי מלחמה.
האיחוד
ערך מורחב – הקיסרות הגרמנית
-he.svg)
בשנת 1871 - אוחדה סופית גרמניה, עם ההכרזה על הקמתה של הקיסרות הגרמנית, שנודעה בשם "הרייך השני", באולם המראות שבארמון ורסאי. ביסמרק הפך מקנצלר לרייכסקאנצלר, ווילהלם הראשון הפך לקיסר גרמניה.
שטחה הגדול של פרוסיה במזרח,[2] בצירוף השטחים הרבים שצורפו אליו, הפך את הקיסרות הגרמנית לאחת המדינות הגדולות ביבשת אירופה והגביר את השפעתה. ביסמרק התנגד להצעות של אחדים ממנהיגי הצבא להרחיב את כיבושיה של פרוסיה דרומה, לבוהמיה, לבוואריה, או אף לאוסטריה עצמה, מסיבות שונות, בין השאר עקב אי-רצונו להגדיל את חלקה של האוכלוסייה הקתולית במדינה.
הקיסרות הגרמנית (1871–1918) הייתה מדינת הלאום הראשונה של העמים הגרמניים. במשך 47 שנות קיומה היא חוקקה חוקים חברתיים מתקדמים ורפורמות חברתיות. בשנת 1880 הנהיג ביסמרק, לראשונה בעולם המערבי, הגבלה של שעות עבודה, וחקיקת גיל הפרישה לפנסיה. בשנת 1883 הקים, לראשונה בעולם, את הביטוח הלאומי (Soziale Sicherheit) והנהיג זכויות סוציאליות לעובדים. הקיסרות הגרמנית קיימה חיי תרבות פורחים, וכן רפורמות נוספות, לדוגמה, הבטחת חופש העיתונות. לכל אלה נלוותה גם פריחה בתחומי המדע, המחקר והטכנולוגיה. ההצלחות בתקופה זו, הביאו לכך שעידן הקיסרות הגרמנית נחשב לעיתים רבות כתור הזהב בהיסטוריה הגרמנית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
