Loading AI tools
מסמך מדיני שבו הביעה בריטניה תמיכת בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הצהרת בלפור היא הכינוי המקובל להחלטת ממשלת בריטניה ב-31 באוקטובר 1917 כפי שמצאה ביטויה במסמך שנחתם בידי שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, ב-2 בנובמבר 1917 (י"ז בחשוון תרע"ח) ועיקרו הכרזה ולפיה בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מתן ההצהרה היה הישג מדיני חסר תקדים של התנועה הציונית: מעצמה עולמית כמו בריטניה הסכימה למעשה לפרוש את חסותה על התנועה הציונית ולסייע לה במימוש מטרתה העיקרית. בעשותה כן הגיעה ממשלת בריטניה למסקנה, שיהיה זה יותר מעשי לתמוך בשאיפות הציוניות כהצדקה לפירוק הקיסרות העות'מאנית, מאשר כמשענת לחיזוקה.
ההצהרה והלורד בלפור | |
חותמים | ארתור ג'יימס בלפור |
---|---|
תאריך יצירה | 2 בנובמבר 1917 |
ההצהרה נמסרה לידיו של הלורד ליונל וולטר רוטשילד, והוא התבקש להעבירה לידי ההסתדרות הציונית. היא ניתנה בעקבות הצעה שהגיש לממשלת בריטניה ד"ר חיים ויצמן בשיתוף עם ההנהגה הציונית בבריטניה. הצעתו של ויצמן כללה את הדרישה להכיר בזכות העם היהודי על ארץ ישראל ובזכותם של יהודים לעלות אליה, וכן להעניק מעמד מוכר למוסדות התנועה הציונית בארץ ישראל. טרם פרסומה הונחה ההצהרה בפני נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, וזכתה לאישורו. ממשלת צרפת הביעה תמיכתה בפומבי בהצהרה ב-14 בפברואר 1918 והלכה בעקבותיה ממשלת איטליה, אף היא בפומבי, ב-9 במאי[1].
הצהרת בלפור הייתה מסויגת ומצומצמת בהשוואה להצעה שהגיש ויצמן, ובכל זאת כללה הכרה בהקמת "בית לאומי" ליהודים בארץ ישראל. במשתמע גם הכירה ההצהרה בתנועה הציונית כמייצגת שאיפות אלה. הצהרת בלפור הייתה איפוא ההישג המדיני המשמעותי הראשון של התנועה הציונית.
בעקבות פרסומה של הצהרת בלפור כתב העיתון הבריטי The Spectator: "יישוב יהודי גדול ומשגשג בארץ הקודש תחת פיקוחה של בריטניה, בעלות-בריתנו ואמריקה, יתרום לשלום וקידמה במזרח הקרוב, ויעלה אפוא בקנה אחד עם מדיניות בריטניה."
כתב המנדט של חבר הלאומים משנת 1922, שאשרר את החלטות ועידת סן רמו, כלל הצהרה זו ככתבה וכלשונה, וכך היא קיבלה תוקף חוקי של מסמך בינלאומי מחייב[2]. גם מגילת העצמאות כללה התייחסות להצהרה.
ברחבי ישראל נקראו רחובות וכיכרות בשם "ב' בנובמבר" לציון תאריך ההצהרה.
ביולי 1917 הגישו ד"ר חיים ויצמן ונחום סוקולוב לממשלת בריטניה הצעה להצהרה מדינית, שרואה בארץ ישראל את ביתו הלאומי של עם ישראל ומכירה בזכותו לבנות את חייו הלאומיים בה. שר החוץ הבריטי ארתור ג'יימס בלפור, שהיה חובב מקרא, וראש הממשלה דייוויד לויד ג'ורג' (שהספיק כבר לייצג כעורך דין את ההסתדרות הציונית בשנת 1903), ראו בעין יפה את ההצהרה מטעמים אסטרטגיים ודתיים, והאמינו כי "שיבתם של היהודים לציון היא מאורע היסטורי ממדרגה עליונה שנגזר מתוקף צו הבורא". להם נוספו שרים נוספים ומדינאים בכירים כמו מארק סייקס שהתקרב לרעיון הציוני הודות לחברותו עם הרברט סמואל.
כנגדם פעלו כוחות אנטי-ציוניים שונים: בריטים שחששו לקלקל את הקשר עם הערבים, או שראו ברעיון של הקמת מדינה יהודית פנטזיה פרועה, ויהודים בריטים שראו עצמם "אנגלים בני דת משה", שחששו למעמדם. אחד מהמתנגדים המפורסמים היה הלורד אדווין מונטגיו (בן דודו של הרברט סמואל[3]), יהודי מתבולל, חבר פרלמנט והשר לענייני הודו, שנימק את התנגדותו להצהרה בחשש ליצירת "נאמנות כפולה" בקרב יהודי העולם, ופגיעה בזכויותיהם של יהודים בארצות העולם, סוגיה שיש לה ביטוי בסוף ההצהרה. לאור כל ההתנגדויות מותנה וסויגה ההצהרה. בעצתו של ד"ר ויצמן היא נשלחה אל הלורד וולטר רוטשילד, נשיא ההסתדרות הציונית בבריטניה. אגודת ישראל שבגרמניה רצתה לחבל ולמנוע את ההצהרה אך לא יכלה להכניס נציגים שלה לאנגליה בהיותם נחשבים כגרמנים, לפיכך כינסו אספת עם גדולה בווינה ו"הכינו תזכיר בסגנון 'מוחלים על הטובה'".[4]
מבחינת הציונות הייתה ההצהרה פריצת דרך היסטורית. היו בין היהודים שהשוו את ההצהרה להכרזת כורש. לאחר פרסום ההצהרה פרצה שמחה גדולה בעולם היהודי. ברחבי העולם אורגנו עצרות הזדהות יהודיות פרו-בריטיות. עם זאת היו קבוצות מיעוט יהודיות ששללו את ההצהרה והכריזו מלחמה עליה ועל הציונות. בעולם הערבי ההצהרה נתקבלה בחילוקי דעות, ערביי ארץ ישראל קיבלו אותה באיבה גלויה, ובתגובה אף איימו במהומות דמים, אך האמיר פייסל הראשון, אחד מהמנהיגים הערבים הבולטים באותה תקופה, קיבל אותה באהדה, והסכים לה, בתנאי שיוגשמו במקביל השאיפות הלאומיות הערביות במלואן.
כדי להפוך את ההצהרה למעשה מינו הבריטים ב-1920 את המדינאי היהודי הבכיר הרברט סמואל, שכבר הספיק לכהן בממשלת בריטניה במשרות של שר הדואר ושר הפנים, להיות הנציב העליון הראשון של המנדט הבריטי בארץ ישראל.
ההצהרה ניתנה בצורת מסמך מודפס, שנחתם בחתימת ידו של לורד ארתור ג'יימס בלפור ונמסר ללורד ליונל וולטר רוטשילד על מנת שיועבר להסתדרות הציונית. העותק המקורי של ההצהרה שמור בספרייה הבריטית.
משרד החוץ, 2 בנובמבר 1917
לורד רוטשילד היקר,
לעונג רב לי להעביר לידיך להלן, בשמה של ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת ההזדהות עם השאיפות היהודיות הציוניות כפי שהוגשה לקבינט ואושרה על ידו:
"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת".
אודה לך אם תביא את ההצהרה לידיעת ההסתדרות הציונית.
בכבוד רב,
ארתור ג'יימס בלפור
— הצהרת בלפור: נקודת מפנה בהיסטוריה של התנועה הציונית וכן יעל צור, מתיה קם, הצהרת בלפור, באתר "תרבות•il"
Foreign Office,
November 2nd, 1917.
Dear Lord Rothschild,
I have much pleasure in conveying to you, on behalf of His Majesty's Government, the following declaration of sympathy with Jewish Zionist aspirations which has been submitted to, and approved by, the Cabinet:
"His Majesty's Government view with favour the establishment in Palestine of a national home for the Jewish people, and will use their best endeavours to facilitate the achievement of this object, it being clearly understood that nothing shall be done which may prejudice the civil and religious rights of existing non-Jewish communities in Palestine, or the rights and political status enjoyed by Jews in any other country".
I should be grateful if you would bring this declaration to the knowledge of the Zionist Federation.
Yours sincerely Arthur James Balfour
להצהרה הסופית שאישרה ממשלת בריטניה קדמו 12 טיוטות, שהיו כולן הצעות של התנועה הציונית לממשלת בריטניה. הטיוטה האחרונה נשלחה על ידי הלורד בלפור, וההצהרה הסופית נשלחה אליו כמעין מכתב תשובה. הנקודות העיקריות שדרשו ליבון היו:
פרופ' אביבה חלמיש מצביעה על ההבדל בין ההתייחסות ליהודים בהצהרה, לבין ההתייחסות לערבים:
המונח המוזכר "בית לאומי" שנכלל בהצהרת בלפור הוא אינו מונח מוכר בפוליטיקה או במדע המדינה. הביטוי אינו נותן מושג מוחלט לגבי מהותה של הישות המדינית היהודית שעתידה לקום בארץ ישראל. ההצהרה מדברת על "בית לאומי" (National home), ונמנעת משימוש מפורש במונחים מחייבים יותר כגון "מדינה" (State), "מולדת" (Homeland, מונח המשמש לפעמים באנגלית לתיאור שלטון אוטונומי), קומונוולת' (Commonwealth) וכיוצא באלה.
מצד שני, אין בהיסטוריה הידועה מקרה מקביל של הכנת ארץ מולדת לעם, שעדיין אינו נמצא בה (ברובו הגדול). השימוש במונח נועד לרמוז לשלטון אוטונומי או לישות מדינית מסוג מסוים, אך הוא מערפל בכוונה את המהות המדויקת של אותו שלטון או ישות. השימוש בתואר "לאומי" (National) נועד כנראה להדגיש כי ההצהרה עולה בקנה אחד עם עקרון ההגדרה העצמית שהפך באותו זמן לעיקרון מנחה במדיניות הבינלאומית. להערכת החוקרים, כוונת ההצהרה הייתה למסגרת מדינית שבהמשך תתפתח למדינה ריבונית[8].
אף שהיה מוכר בלשונות אירופה ובערבית כמתייחס לאזור ארץ ישראל, עדיין לא היה המונח "פלסטיין" מוגדר היטב בעת מתן ההצהרה. האימפריה העות'מאנית ששלטה במזרח התיכון עד מלחמת העולם הראשונה לא כללה מחוז או שטח שנקרא בשם זה, כך שהמונח Palestine לא יכול היה להתייחס לשטח שגבולותיו היו מוגדרים באותה עת. הסכם סייקס–פיקו שקבע את חלוקת המזרח התיכון בין צרפת לבריטניה לאחר המלחמה עדיין היה סודי בעת מתן ההצהרה, וממילא בריטניה שאפה לשינוי הגבולות שהוגדרו בו.
הצגת לי את המיזם בו אתם משקיעים מאמצים רבים, ואשר מטרתו היא לפתח התיישבות יהודית בארץ ישראל. אתם מעריכים שאם הנסיבות יאפשרו, ותתקיים שמירה של המקומות הקדושים, יהיה זה אך מן הצדק והפיצוי, לתמוך, בעזרת המעצמות, בהחייאתו של הלאום היהודי על אותה ארץ ממנה גורש לפני מאות בשנים. ממשלת צרפת, שהצטרפה למלחמה הנוכחית כדי להגן על עם שהותקף בזדון, ונלחמת למען נצחון הצדק על הכוח, אין לה אלא לתמוך בנצחונכם, שעולה בקנה אחד עם נצחונן של בעלות הברית. אני שמח להבטיח לך זאת במכתבי זה[14].
הצהרת קמבון התבררה כחיונית להמשך תהליך ההכרה בציונות. החוקר ישעיהו פרידמן אף ייחס לה משקל מכריע וקבע כי ללא מכתב קמבון, לא הייתה ניתנת הצהרת בלפור.[15]
לטענת פרופ' דני גוטוויין, הצהרת בלפור הייתה תולדה של מאבק שהתנהל בין שתי גישות מתחרות בממשל הבריטי באשר לעתידו של המזרח התיכון: גישה אחת, "הרפורמית", חתרה לסיים את המלחמה בהסכם שלום שיאפשר לאימפריה העות'מאנית לשמור על שלמותה, תוך מודרניזציה של המשטר שנהג בה; גישה שנייה, "הרדיקלית", חתרה לפרק את האימפריה העות'מאנית ולהחליפה באימפריאליזם בריטי שישלוט במזרח התיכון באמצעות מדינות חסות יהודית, ערבית וארמנית, שכך תממשנה את השאיפות הלאומיות של עמים אלו. בראש הסיעה "הרדיקלית" עמד דייוויד לויד-ג'ורג', שהתמנה בדצמבר 1916 לראש הממשלה. הוא קידם את מדיניותה בסיועו של סיר מרק סייקס, בין השאר אל מול התנגדותו של שר החוץ ארתור בלפור, איש הסיעה "הרפורמית", שלו הדבר היה תלוי בו ההצהרה הנושאת את שמו לא הייתה באה לעולם. באביב-קיץ 1917, התעצם המאבק ה"רפורמי"-"רדיקלי", ומבחינת "הרדיקלים" פרסומה של הצהרת בלפור, נועד להכריע את המאבק. ואכן, מבחינה פוליטית לא פחות משהצהרת בלפור הבטיחה "בית לאומי" ליהודים, היא הייתה הצהרה בריטית בזכות חלוקת האימפריה העות'מאנית[16].
המחלוקת בין "הרפורמים" ל"רדיקלים" פילגה גם את ציוני בריטניה. בסוף 1914, בהשראתו של הברון רוטשילד, אימץ חיים ויצמן את העמדה "הרדיקלית", וראה בה את המסגרת היחידה שתאפשר את הגשמת הציונות בארץ-ישראל. תמיכתו במדיניות הרדיקלית גרמה להתקרבות רבה בינו ובין לויד-ג'ורג'. במהלך המלחמה, לצד היותו מנהיג ציוני, הפך ויצמן כאזרח בריטי לאחד מראשי הסיעה הרדיקלית. מעמדו הכפול של ויצמן כמנהיג ציוני וכמדינאי רדיקלי הפכו אותו לגורם מרכזי במהלכים שהובילו לפרסומה של הצהרת בלפור.
לפי פרופסור מרטין קרמר, בעיקרו של דבר "לא בלפור נתן לגיטימציה לציונות אלא היפוכו של דבר: הציונות, במאמציה המדיניים, היא שנתנה לגיטימציה להצהרת בלפור". פרופסור קרמר הוסיף כי "הפשטות הספרותית של הצהרת בלפור מיוסדת על ההנחה שאין צורך להצטדק על מתן בית לאומי ליהודים בארצם"[17].
ערב מתן ההצהרה, היהודים מנו כ-10% בלבד מתוך אוכלוסיית הארץ, בעוד הערבים מנו כ-90% ממנה. חרף כך, הערבים מכונים בהצהרה על דרך השלילה בתור "עדות לא יהודיות", ויוחדו להם זכויות אזרחיות ודתיות בלבד, בזמן שהזכויות הלאומיות והפוליטיות שלהם הושמטו כליל. כשנתיים לאחר מתן ההצהרה ב-1919, במברק סודי ללורד קרזון, חשף בלפור חלק מהסיבות לכך:
הציונות בין שהיא צודקת ובין שאינה צודקת, בין שהיא טובה ובין שהיא רעה, מושרשת במסורות עתיקות יומין, בצורכי ההווה, בתקוות לעתיד, החשובים לאין ערוך מן הרצונות והדעות הקדומות של 700,000 הערבים שיושבים עכשיו בארץ העתיקה הזאת.
— מזכר לשר החוץ של בריטניה לורד קרזון, 11 באוגוסט 1919 / FO 371/4183[18]
הצהרת בלפור הייתה ההישג המדיני המשמעותי הראשון של התנועה הציונית. בפעם הראשונה הכירה מעצמה עולמית זרה בזכויותיהם של היהודים לבית לאומי בארץ ישראל באמצעות מסמך רשמי. ההצהרה, המבטאת במשתמע גם הכרה ביהודים כעם, הייתה מאוחר יותר למסמך יסודי במתן המנדט על ארץ ישראל לבריטניה על ידי חבר הלאומים בועידת סן רמו 1920, והיא מוזכרת בפתיח לכתב המנדט[19]. אלא שבמהלך שנות שלטונם בארץ, צמצמו הבריטים את משמעותה של ההצהרה בספרים הלבנים שפרסמו, ובמיוחד בספר הלבן משנת 1939.
ההצהרה העניקה לתנועה הציונית יוקרה רבה, העלתה את מורל היהודים בתפוצות שונות, הפיחה בהם תקווה להתחדשות עם ישראל בארצו, וסייעה להגביר את העלייה ארצה. הרב אברהם יצחק הכהן קוק אף כתב על ההצהרה "אתחלתא דגאולה ודאי הולכת ומופיעה לפנינו... כל בעל נפש, שיש בו יכולת לחדור ולהתבונן במה שמצוי מעבר לתופעה החיצונית הנראית לעין יודע, שיד ד' נראית כמנהיגה את ההיסטוריה ועתידה להוביל את התהליך הזה אל השלמתו"[20].
כאמור, היו שהשוו את ההצהרה להכרזת כורש, שאפשרה את שיבת ציון והקמת בית המקדש השני. יום ההצהרה נחשב יום חשוב ביישוב העברי ונקראו על שמו רחוב בחיפה ("שניים בנובמבר") וכיכר בתל אביב ("כיכר ב' בנובמבר")[21]. על שמו של בלפור נקראו רחובות בערים העבריות, ואף המושב בלפוריה.
יום פרסום ההצהרה, 2 בנובמבר, נחוג בשנים הראשונות בטקסים בארץ ובעולם (למשל, יובל הכסף ב-1942 נחוג חודש שלם)[22]. עם זאת, יום השנה השלושים, שצוין ימים מעטים לפני פרסומה של תוכנית החלוקה של האו"ם, לא נחגג ביישוב. תאריך זה גם לא צוין לאחר מכן. עם זאת, טקסים חגיגיים נערכו ביום היובל להצהרה (ב־1967)[23]. ב-2 בנובמבר 1967 הנפיק דאר ישראל סדרה של 2 בולי דאר להנצחת יובל הזהב להצהרת בלפור; בולים אלה נשאו את דיוקנותיהם של ד"ר ויצמן ושל לורד בלפור. אוסוולד אדלר עיצב את הבולים.[24]. בחודש נובמבר 2017 ציינו ישראל והממלכה המאוחדת מאה שנים להצהרת בלפור בשורת טקסים במעמד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו וראש ממשלת בריטניה תרזה מיי.
מיד לאחר מתן הצהרת בלפור החלו מנהיגים יהודיים בפעילות מדינית בקרב מנהיגים ערביים במטרה לממש את ההצהרה ולהסיר את התנגדות הצד הערבי. ב-4 ביוני 1918 נפגש חיים ויצמן עם האמיר פייסל. מפגש זה, שגרר מפגשים נוספים, הביא לחתימת הסכם ויצמן-פייסל בראשית 1919, שנועד להסדיר את היחסים בין התנועה הציונית לבין מדינה ערבית עצמאית שתקום בראשות פייסל. הסכם זה לא יצא לפועל.
ערביי ארץ ישראל התנגדו להצהרת בלפור וראו בה פגיעה בזכויותיהם. לאחר מתן ההצהרה החלו להתארגן בקרבם ועדים ואגודות מחאה שונות. ב-2 בנובמבר 1918, יום השנה הראשון להצהרת בלפור, שבתו בתי העסק הערביים ונערכה הפגנה בירושלים שבה הוכרז על הקמת האגודה המוסלמית-נוצרית, שפעלה במטרה לשכנע את הבריטים לבטל את הצהרת בלפור ולכונן בארץ ישראל משטר שייתן ביטוי לזכותם של הערבים על הארץ. הערבים טענו לבעלות מוחלטת על הארץ, והשתמשו בנימוקים היסטוריים (ישיבתם הארוכה בארץ), דמוגרפיים (היותם רוב של 90% מיושבי הארץ ב-1918), משפטיים (אי-חוקיותה-לכאורה של ההצהרה וסתירות פנימיות בתוכה), מדיניים (מכתבי חוסיין-מקמהון, בהם הובטחה ארץ ישראל לערבים) ואחרים, כדי לבסס את עמדתם. בנוסף, הם טענו כי היהדות היא דת ולא לאום וטענתם של היהודים בדבר חזרה לאדמתם לאחר אלפיים שנה, אינה רלוונטית כיוון ש"אין אפשרות לשרטט את מפת העולם מחדש על סמך טענות משכבר ימים"[25].
הערבים השתמשו בדרכים שונות על מנת להיאבק במימוש ההצהרה - הם הגישו תזכירים לשלטונות, הופיעו בפני ועדות בריטיות ובינלאומיות ואף נקטו באלימות כנגד יהודים ויישובים עבריים בארץ. בהקשר הזה יש שרואים בסוף מלחמת העולם הראשונה ובהצהרת בלפור את תחילתו של הסכסוך הישראלי-ערבי.
ב-1921, פנה מוסא כאזם אל-חוסייני אל צ'רצ'יל במכתב[26] ובו כתב "כאשר הגיעו שמועות, עוד לפני כיבוש סוריה, בדבר ברית בין בריטניה הגדולה לבין הציונים, סירבו הערבים להאמין לכך. אבל אז, כאשר הוכרז השלום והערבים ראו בעיניהם ושמעו באוזניהם כי סוריה ופלסטין אמורות להיות מופרדות זו מזו כהכנה ליישום הצהרת בלפור, הבינו שבעצם צדקו הטורקים. הם הבינו גם כי המהלך הזה נעשה במטרה לאפשר לציונים להפוך בהדרגה לרוב בפלסטין באמצעות הגירה. הדגש בפסקה זו הוא ההתנגדות לציונות כפי שבאה לביטוי בהצהרת בלפור ולא לאוכלוסייה היהודית באשר היא.
בשנת 1921, השתתפו הערבים במאורעות ב' בנובמבר, ערבים רבים התאספו בעיר העתיקה בירושלים עם מקלות בידיהם וקראו קריאות נגד היהודים[27]. יהודים רבים הוכו במקלות וחלק מהם נדקרו. בכניסה לרובע היהודי עמדו יהודים שמנעו מהפורעים הערבים להיכנס לרחוב היהודים[28] ובין היהודים לערבים היו חילופי יריות. הפורעים פרצו לבית יהודי של דוד ישעיהו כהן דרעי פגעו בדייריו ובזזו אותו[29]. הם לא הצליחו להיכנס לחצר נוספת כי תושבי החצר הערבית מנעו זאת מהם. בהר הבית התאספו ערבים וקראו "נדבח אל יהוד"[30]. חמישה יהודים וערבי אחד נהרגו. שמונה יהודים וארבעה ערבים נפצעו קשה.
בשנת 1945 ציינו ערבים את יום השנה להצהרת בלפור בפרעות ביהודים, ובמיוחד בקהיר, באלכסנדריה ובטריפולי.
בחיפה ישנו רחוב 2 בנובמבר המתחבר לשדרות הציונות. בתל אביב שכן קולנוע מוגרבי בכיכר ב' בנובמבר שנקראה גם כיכר מוגרבי.[31]
בכרכים ו–יב ובכרך המבוא הגדול של מילון הלשון העברית הישנה והחדשה מאת אליעזר בן-יהודה צוין מניין השנים להצהרת בלפור[32].
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.