Loading AI tools
התנועה הרומנטית הייתה תנועה אינטלקטואלית טרנסצנדנטלית[1] תרבותית שהתגבשה באירופה משלהי המאה ה-18 והגיעה לעמדת השפעה מרכזית באירופה ובאמריקה במהלך המאה ה-19. היוצרים הרומנטיקנים יצאו נגד הרציונליזם והאמפיריציזם של תנועת הנאורות מהמאה ה-18, ודגלו באינדיבידואליזם, דמיון יצירתי אינטואיטיבי, לבביות, מחשבה ספקולטיבית, נוסטלגיה, והתפעמות מהמסתורי ומהנשגב, תוך הדגשת ערכים של פשטות, קרבה לטבע, אחווה אנושית, חירות, והרואיזם.
עם המשוררים והסופרים הרומנטיקנים הבולטים נמנים ויליאם וורדסוורת', סמואל טיילור קולרידג', רוברט סאות'י, לורד ביירון, פרסי ביש שלי, ג'ון קיטס, וולטר סוואג' לנדור, וולטר סקוט, תומאס קמפבל, ג'יימס מונטגומרי, תומאס מור, גתה, שילר, נובאליס, אוגוסט וילהלם פון שלגל, פרידריך שלגל, לודוויג טיק, היינריך פון קלייסט, א.ת.א. הופמן, היינריך היינה, ליאופרדי, אלסנדרו מנצוני, פרנסואה-רנה דה שאטובריאן, ויקטור הוגו, למרטין, ז'ורז' סאנד, אלכסנדר פושקין, מיכאיל לרמונטוב, אדם מיצקביץ', ג'יימס פנימור קופר, ראלף וולדו אמרסון, אדגר אלן פו, אברהם מאפו, מרדכי צבי מאנה, דוד פרישמן, הלל צייטלין, דוד שמעוני; עם המלחינים הרומנטיקנים הבולטים: בטהובן, שוברט, מנדלסון, שומאן, ברהמס, שופן, ליסט, רוסיני, ורדי, ברליוז, ביזה, צ'ייקובסקי; עם האמנים הרומנטיקנים הבולטים: פרנסיסקו דה גויה, ויליאם בלייק, ג'ון קונסטבל, ג'וזף מלורד ויליאם טרנר, סמואל פלמר, ג'ון מרטין, ריצ'רד פארקס בונינגטון, תומאס דניאל, קספר דויד פרידריך, קרל שפיצווג, אנדראס אכנבאך, קרל פרידריך לסינג, האנס גודה, איוואן אייווזובסקי, איבר רובר, דלקרואה, ג'ריקו, פרנצ'סקו אייץ, ארי שפר, תומאס פירנלי, י. כ. דאל, תומאס קול, תומאס דאוטי; ועוד רבים אחרים.
-WUS03188.jpg)
המונח רומנטיות קשור לסוגה הספרותית של רומנסה. בימי הביניים היו שני סוגים עיקריים של יצירה ספרותית עממית: הנובלה והרומנסה. הנובלה עסקה בבעיות של החיים היומיומיים השגרתיים. הרומנסה עסקה בהרפתקאות גבורה של אבירים על רקע עולם קסום ודמיוני. באופן דומה (אך שונה, כי הנובלות והרומנסות ברובן לא היו ספרות רצינית, ואילו השירה הרומנטית שאפה לפסגת היצירה), אם הספרות של המאה ה-18 הייתה בעיקר ספרות ריאליסטית שעסקה בבעיות החיים של המעמד הבורגני, הרי שהספרות הרומנטית עסקה בהתבוננות לא רגילה בדברים שגרתיים, או בדברים אקזוטיים, כגון נופים נשגבים, תקופות קודמות, ארצות ותרבויות רחוקות, תופעות על טבעיות, וכיוצא בזה.
אם לג'יימס תומסון, משורר בן המאה ה-18, פרח הוא עצם שיש לו צורה וצבע מסוימים, ציור אביבי של הבורא; הרי שלמשורר הרומנטי פרסי ביש שלי, פרח הוא דבר של אור ואהבה, בהיר בחשקו, וחיוור בתשוקתו; ולוורדסוורת' פרח הוא בריה חיה המשתתפת בחיים הרוחניים ובשמחה של ההוויה, שמחה שהיא בבת-אחת רגועה ואקסטטית[2].
אם האידאל של הנאורות היה הפילוסוף-מדען המקדם ומשפר את החברה, ולפיכך הילד נחשב ליצור חסר דעת שיש לחנכו על מנת להופכו לאדם; הרי שהאידאל של הרומנטיות היה המשורר-חוזה, או מתקן העולם (כי החברה האנושית נחשבה על ידי הרומנטיקנים למקולקלת), ולפיכך, הילד, בגלל קרבתו התמימה לבורא, או בהיותו משקף את הפוטנציאל האינסופי של האדם שמבוגרים אינם ממשים כראוי, נחשב ביצירה הרומנטית לבריה פלאית, עד כדי כך שוורדסוורת' טבע את מטבע-הלשון "הילד הוא אבי האיש".
.jpg)
המשורר האנגלי הטיפוסי של המאה ה-18 היה איש-ספר שהביע באופן דידקטי ובסגנון אמנותי מבריק רעיונות שפותחו באופן שיטתי על ידי חושבים בני זמנו. למשל, "מאמר על האדם" מאת אלכסנדר פופ, שקאנט היה מצטט ממנו בהתפעלות בהרצאותיו. כותבים כאלו לא נחשבו בתקופה הרומנטית, בה חותם המקוריות היה אמת מידה לכל, למשוררים מהשורה הראשונה. לעומת זאת, המשורר הרומנטי האנגלי, מתוך תפיסה אידאלית כזו או אחרת, היה מביע רגשות חזקים באופן אינטואיטיבי, ומצרף לרגשות הרהורים רפלקטיביים עליהם ועל תהליך היצירה, בצורה מקורית הממזגת רגש ומחשבה. למשל, הפואמה הפיוטית-פילוסופית "אודה: רמזי אלמוות מזכרונות שחר ילדות" מאת וורדסוורת', שלדעת אמרסון היא השיא שאליו הגיע האינטלקט בזמנם.
על אף ההבדלים הגדולים בין הרומנטיות לבין הנאורות, התנועה הרומנטית לא נבראה יש מאין, אלא הייתה במידה לא מעטה, לכל הפחות בתחילתה, פיתוח, העמקה, העדנה, העשרה, והאצלה של רעיונות ורגשות שהובעו בכמה יצירות משפיעות שחוברו במהלך המאה ה-18, ביניהן: הפילוסופיה של ז'אן-ז'ק רוסו שהדגישה את חשיבות כבוד האדם כאדם ואת הכוח של נוף טבעי לענות לצרכיו[3], השירים התיאוריים של ג'יימס תומסון וג'ון דייר על תיאורי הנוף רבי ההשראה, השיטה הפילוסופית של קאנט שבמרכזה הפרט החושב המאחד הכל בתודעתו[3], ספרו של אדמונד ברק על הנשגב, "שירי אוסיאן" מאת ג'יימס מקפרסון, אוסף הבלדות העתיקות של פרסי, "המשורר" מאת ג'יימס ביטי שחזה את המשורר הרומנטי, היצירות המוסיקליות של באך על הטרנסצנדנטליות שלהן, וספרי תאוריית האמנות של ג'ונתן ריצ'רדסון שקישרו אמנות ושירה.
מאחר שהתנועה הרומנטית כוללת יוצרים שמרנים ויוצרים רדיקלים, כפריים ועירוניים, אנשי מוסר ואסתטיקנים, אנשי מחשבה ואנשי מעשה, אנשי-דת אדוקים ורוחות חופשיות, בעלי-בתים ונודדים, משוררים העוסקים ברוח וסופרים העוסקים בנפש, אנשי חזון הפרושים מעסקי העולם הזה ומדינאים הבקיאים בהוויות העולם הזה, מאז ומעולם התקשו להגדיר במדויק את הרומנטיות. להלן מספר הגדרות מקובלות:
- שירה אוניברסלית מקורית, המצרפת שירה ופרוזה, השראה וביקורת, שירה של אמנות ושירה של טבע, העושה את השירה לחיונית וחברתית ואת החיים והחברה לפיוטיים[4].
- תנועה טרנסנדנטלית (מנוגדת לדרך המחשבה האמפירית) שהרחיבה וגאלה את רוח האדם, על ידי בקשת מה שנעלה יותר ונשגב יותר באדם מאשר החושים וההבנה[2].
- פליאה והכרה, המבדילים אותנו מהעולם המציאותי הממשי, ומשיבים אותנו למציאות רוחנית נעלה יותר[3].
- התעוררות מחודשת של הדמיון, לתחושת היופי והמוזרות בדברים טבעיים, ובכל הדחפים של השכל והחושים[5].
- שירה של החיים הפנימיים, תרבות-נפש הנותנת עולם פנימי: אמיתות של חירות, אמונה, אהבה, נצחיות, התלהבות, חזיונות, ומשמעויות רוחניות[6].
הרומנטיקה בלי ספק היא השאיפה לגילוי, החתירה לעומק. היא מעידה תמיד על התחדשות. היא ההתפרצות - היא באה עם האביב. היא פורקת בבת-אחת סבל כבד; היא פותחת שערים לגן הנעול. אמנות גדולה נושמת רק בתוך אווירם המשכר של המרומים. בימים של עייפות, של ערפילי-חזון, קולה בא מרחוק כפעמון מבשר. היא מפילה אור חדש על העולם שנתישן; היא מזכירה נשכחות. כל רומנטיקה היא שיבת הילדות, גילוי המעיין הסתום. כשמתבצר הישן יותר מדי, והחומות מתחילות מדכאות יותר מדי, מסתערות רוחותיה המנשבות של הרומנטיקה בקול תרועה... הרומנטיקה היא הבשורה, העוז, הביטחון, - היא האמונה שאבדה, ככל התפרצות של נוער, של כוחות רעננים. בלעדיה אין תחיה. כי רק היא משחררת; רק בה מסתמלת השאיפה לכיבוש, להרחבת העולם.
— יעקב פיכמן, שירת הנגלה והנסתר (היום, 16 בינואר 1925)
רגשנות
על אף הנטייה הנפוצה לייחס לרומנטיקה באשר היא את ההיאחזות ברגש והאדרתו על חשבון השכל, ולרומנטיקנים את הרגשנות המופלגת כסימן היכר מובהק, הרי שהרגשות האישיים העזים של היוצרים הרומנטיקנים אינם התרסה כנגד הרציונליות באשר היא, או כנגד ההסתמכות על התבונה בכלל (שהרי לדוגמה גתה, שילר, האחים שלגל, קולרידג' ולנדור היו אינטלקטואלים ששובחו בתבונתם הביקורתית), ואפילו לא סתם תגובת-נגד לרוח הנאורות המאופקת בדרך כלל[7], אלא ביטוי לאינטלקט גדול ולשאיפה לחיים אמיתיים ושלמים. הלב האנושי היה במרכז היצירה הרומנטית, ותשומת הלב לילד, לאשה, לאדם הכפרי הפשוט, לנודד, לזר, לעבד, לפטריוט מוכה המלחמה, לעלובי החיים, לצעיר המתבגר, לזקן הסובל, לעשוקים, לאידאלים של חירות וצדק, שדוכאה במשך דורות, התפרצה ביצירה הרומנטית ובאה לידי ביטוי ברגשות עמוקים, כבירים ואמיתיים של אמפתיה.
זיקה לטבע
נהוג לקשר את הרומנטיות ל'קשר אותנטי לטבע', למרחבים טהורים פתוחים, ולסלידה מהשתעבדות האדם ליצירי כפיו-הוא כמו המסורות העירוניות, או המיכון והנוף העירוני. הזיקה לטבע של הרבה משוררים רומנטיקנים הייתה מעין המשך של המסורת העתיקה של השירה הפסטורלית, ונבעה מקשר בלתי-אמצעי מיוחד לטבע שחוו בילדותם ובנערותם. מה שלימדם הטבע הביא את חלקם לסלוד מהחברה העירונית, ואת חלקם בכל זאת לסובלה. עבור משוררים רומנטיקנים עירוניים טבע היה בצעירותם מקור להשראה ולמחשבה על הנשגב, אך לרוב בבגרותם או בזקנותם החברה האנושית העירונית הייתה למקור השראתם העיקרי[8].
קובץ השירים "בלדות ליריות" מאת ויליאם וורדסוורת' וסמואל טיילור קולרידג' (1798) נסוב סביב הטבע. אם בשירה המערבית לדורותיה שירת העפרוני נחשבה כסמל לשמחה ושירת הזמיר כסמל למלנכוליה, בא קולרידג' ובשירו "הזמיר" כתב: "ציפור מלנכולית? מחשבה בטלה! / בטבע אין שום בריה אומללה", ובסוף השיר איחל לבנו התינוק שילדותו תהיה בקרב שירי-טבע שמחים כשירת הזמיר, עד שהלילה[9] יתקשר אצלו לשמחה. בנו, המשורר הארטלי קולרידג', כתב בבגרותו שהברכה שאביו ברכו בשיר אכן התקיימה בו. עבור וורדסוורת', הכפרי מילדותו ועד זקנתו, טבע הוא המקור השופע והתמידי של חסד: זיכוך וריפוי, טהרה ותיקון, נחמה ועידוד, התעוררות והארה[10]: "הטבע לעולם אינו בוגד / בלב שאוהבו; זו זכותו / כל שנות חיינו, להוליך / משמחה לשמחה, כך יכול ללמד / את השכל והלב שבנו, כך להרשים / שקט ויופי, וכך להזין / במחשבות נעלות"[11].
סְפָרִים! - זֶה שִׁעֲמוּם מִתְעַמֵּת:
בּוֹא, שְׁמַע תַּפּוּחִית מְצוּיָה,
מָה מָתוֹק נִגּוּנָהּ! בֶּאֱמֶת
יֶשׁ בּוֹ יוֹתֵר חָכְמָה.
הַקְשֵׁב! הַקִּיכְלִי רוֹנֵן מַסְבִּיר פָּנִים!
גַּם הוּא אֵינֶנּוּ סְתָם דַּרְשָׁן,
גַּשׁ הֲלוֹם אֱלֵי אוֹר הַדְּבָרִים,
תֵּן לְטֶבַע לִהְיוֹת מוֹרְךָ.
יֵשׁ לוֹ עוֹלָם שֶׁל עֹשֶׁר נָכוֹן,
אֶת שִׂכְלֵנוּ וּלְבָבֵנוּ לְבָרֵךְ -
בְּרִיאוּת נוֹשֶׁמֶת חָכְמַת אָמוֹן,
עֲלִיצוּת נוֹשֶׁמֶת אֱמֶת.
דַּחַף אֶחָד מֵחֹרֶשׁ אֲבִיבִי
אוּלַי יְלַמֶּדְךָ עַל הָאָדָם,
עַל סוּר מֵרָע וְעַל טוֹב,
יוֹתֵר מִכָּל חָכָם.— ויליאם וורדסוורת', בלדות ליריות, מתוך "שולחנות הפוכים"
מרדכי צבי מאנה הבחין שכל הדר הטבע ובריותיו יהפוך לתוהו, לולא יאציל האדם, איש-רוח-חיים, מרוחו עליהם, יתן להם אֹמר ודברים, ישים על יופיים נוספות מיפי נפשו וירוממם על כרוב דמיונו הכביר. מאנה סבר שהמשורר הוא כהן הטבע, ומה שוורדסוורת' הצליח להביע בשירים, מאנה הצליח להביע בפרוזה:[12]
צא נא ממעונך הצר בחצי החודש בלילה, שא עיניך השמיימה וראה: איה הצבע, איה הציור אשר יכילו בקרבם רגשות נשגבים ויפי הדרת קודש המרחף על השחקים הבהירים האלה? איה הספירים אשר ימשכו בחבלי קסם את נפשך כהכוכבים, העיניים הטהורות האלו? איפה כסף מזוקק ומלוטש אשר יפיץ נגהו כנגה אגן הסהר הזה השוחה בים תכלת? איה צייר לתאר לך ציור לוקח לב כזה? – ראה, הן כל התולדה מעולפת בצעיף קודש. שם הלאה, הלאה, יער וכל עץ בו ישקיפו מבעד הערפל השקוף; אוזניך תקשבנה רגש ליל, רגש יה המתהלך בדממה על כנפי רוח צח; רוחך ישאך אז על אברתו, נפשך תתאבך, תתפרץ מחביון כלאה ובין כוכבים תשים קנה; תשכח תבל וכל היקום, תשכח גם כל עמל ותלאה, ומתהום שעיפּים אין חקר תשאף פלגי חיים.
אינדיבידואליזם
לכאורה המרכזיות של האדם הפרטי ביצירה הרומנטית, לעתים תכופות אינדיבידואל המחפש חירות ואמת, סותרת את הרעיון של אוניברסליות. אלא שישנם סוגים שונים של אינדיבידואלים ביצירה הרומנטית, וכולם משקפים, פחות או יותר, מיקרוקוסמוס של האנושות. עבור וורדסוורת', בדידות ופרישות מהחיים העירוניים מביאים להשפעה מרוממת ורוחנית של הטבע המטהרת את האדם, לקרבה עמוקה לרוחני, להרמוניה בין מה שאוניברסלי למה שאנושי, ומכאן לאמפתיה ולרגש של אחווה אנושית. הגיבור הביירוני הוא מרדן נודד המצוי מחוץ לחברה, שלבטיו הנפשיים משקפים בעיות אוניברסליות. הגיבור באפוסים של סאות'י נאבק בעריצות של רשעים, ואינו אלא שליח של תיקון מוסרי אוניברסלי. הגיבור ברומנים של סקוט הוא אדם המצוי בניגודים בין שתי תפיסות עולם הנאבקות זו בזו, בין ערכים סותרים, בין שאיפותיו האישיות לבין חובותיו האוניברסליות ותהליכים אוניברסליים של סדר חברתי ושינוי היסטורי וזהות לאומית, וניסיונו האישי הולך ומגלה הבנה עמוקה ורחבה יותר של האוניברסלי. הגיבורים ברומנים של ויקטור הוגו הם דמויות הנמצאות בשולי החברה, אשר סיפורן מגלם את העריצות של מערכות חברתיות; מאבקן את הערכים האוניברסליים של חירות, צדק, שיויון, וכבוד האדם; ואהבתן אוניברסליות המתעלה על הבדלים חברתיים וסבל אנושי.
התפעמות מנופים נשגבים
יוצרים רומנטיקנים בחיפושם אחר הרוחני, הנשגב, האינסופי, התפעמו מנופים נשגבים, כגון הרים, ים, אגמים, על האופקים המתפשטים עד האפסיים. ההתפעמות מנופים נשגבים נפוצה בשירה, בספרות, במוזיקה, ובאמנות הרומנטית. להלן דוגמאות לשירים ליריים רומנטיים העוסקים בנופים נשגבים:
- "מון בלאן" מאת פרסי ביש שלי (1816) - הרהור על הכוח השקט והיפה והנורא של הגבוה שבהרי האלפים כסמל לשכל האנושי על סגולותיו ומגבלותיו.
- "האינסוף" מאת ליאופרדי (1819) - המשורר משקיף מגבעת מקום הולדתו ומהרהר על הנשגב, על האינסוף, על הנצח, ועל כוח הדמיון להתעלות על מגבלות המציאות.
- "האגם" מאת למרטין (1820) - המשורר רואה באגם השתקפות נפש אהבתו האבודה, טוהר השמיים, הנצח, האהבה הנצחית, אך ההשתקפות רגעית לנוכח הזיכרונות המלנכוליים של אהובתו שכבר אינה.
- "מה ששומעים על ההר" מאת ויקטור הוגו (1831) - המשורר מאזין בשקט לשיר הטבע העמוק והשמח הנשמע מההר והשמיים ועד לתהום האוקיאנוס ומהרהר עליו לנוכח הזעקה של הגזע האנושי.
התפעלות מחורבות היסטוריות
יוצרים רומנטיקנים התפעלו מחורבות היסטוריות מהטעמים הבאים:
- כהתגלמות מהלך ההיסטוריה המאפס כל דבר, מה שמביא ליראה ולתחושת נשגבות
- כנוסטלגיה ואידאליזציה של העבר, כך שהחורבה מסמלת את ההווה ביחס לתפארת העבר המסתורי
- כמטפורה לשקיעת המלוכה וכל סוג של עריצות
- כהמחשה להבדל בין הישגי האדם החולפים לבין הטבע המתחדש ושב לאיתנו
- כהרהור על ארעיות החיים בעולם הזה
העניין בימי הביניים ותחיית הטעם הגותי
לראשונה מאז הרנסאנס החלו הוגים ואמנים לשאת עיניהם אל ימי הביניים, שאנשי הנאורות הדביקו להם שמות גנאי נוסח "חשכת ימי הביניים", או הביטוי "ימי הביניים" (Middle Ages) בעצמו, שלפיו אלף שנה של היסטוריה אירופאית מצטיירים כתקופת מעבר נטולת חשיבות ואופי. אותה התקופה עצמה נעשתה לפתע מושא הערצה. תחיית ספרות האבירים והרומנסה של ימי הביניים לכאורה מקורם ברומנטיקה, אלא שמדויק יותר לומר שהרומנטיקנים העריצו את אריוסטו, טאסו, וספנסר, המשוררים הגדולים של הרנסאנס, ומהם למדו להעריך את הרומנסה האבירית. יתירה על כך, העניין בימי הביניים נבע אצל יוצרים רומנטיקנים שונים ממניעים שונים. אצל וולטר סקוט ("אייבנהו"), מהתעוררות הדמיון ההיסטורי שבתקופה המודרנית. אצל ויקטור הוגו, מתגובה לנורמות קלאסיות ומביקוש מודרני לחיים עשירים יותר באמנות. אצל לודוויג אוהלנד, כביטוי לתחיית החיים הלאומיים בגרמניה. אצל משוררים גרמנים אחרים, רגש דק המאוחד עם רצון לחדש את האמנות באמצעות דת דמיונית[2]
העניין בימי הביניים היה כרוך בתחיית הטעם הגותי. האמנות היוונית הקלאסית הייתה מושלמת בצורתה, והרומנטיקנים העריכוה, אולם האמנות הגותית הייתה נשגבת ודיברה לליבם. כתב קולרידג': "הגותים חופשיים מהערצת גיבורים, מביטים בהריהם המחוספסים, מוקפים ביערות עבותים, מורגלים בעונות שנה עגמומיות, חיו בחיק הטבע, והעריצו אל בלתי נראה ולא נודע. נחושים באמונתם, ביתיים בהרגליהם, חיי הגותים היו פשוטים ומכובדים, ועם זאת עדינים ומלאי רגש... אף פסל, שום צלם מלאכותי, לא יכל להשביע את השכל של איש הצפון; תמונות הטבע הפראיות שהקיפו אותו, והחירות של חייו, העניקו לו נטייה אל האינסוף, כך שהוא מצא מנוחה רק במה שהציג אין סוף, ושאב הנאה ממה שאיננו מוגדר"[13].
הטעם הגותי התאים לחיפוש הרומנטי אחר האינסוף ולהתפעמות הרומנטית מהנשגב או מהמסתורי. יוצרים רומנטיקנים חיברו יצירות שאווירתן גותית וסגנונן מערבי, כך דימויים בנופך גותי והרמוניה בנוסח קלאסי חברו יחדו ליצירות שנעמו לאוזני קוראיהן ושילהבו את דמיונם. למשל, הרומנסות של וולטר סקוט, "האיילה הלבנה של ריילסטון" מאת וורדסוורת', "רודריק אחרון הגותים" מאת רוברט סאות'י, "קריסטבל" מאת קולרידג', "הערב של סנט אגנס" מאת ג'ון קיטס, "פאוסט" מאת גתה, "נדודיו של פרנץ שטרנבלד" מאת לודוויג טיק, "הגיבן מנוטרדאם" מאת ויקטור הוגו, "ג'יין אייר" מאת שרלוט ברונטה, "אנקת גבהים" מאת אמילי ברוטה, ועוד.
צדק חברתי
מבחינה פוליטית, נהוג לייחס חשיבות ליחסם של חסידי הרומנטיקה למהפכה הצרפתית, שהיה, בקרב הראשונים, חיובי ביותר, אוטופי אפילו, עד לימי שלטון הטרור של רובספייר, ולאחר מכן מסויג ומפוכח יותר. בעקבות המהפכה הצרפתית, המשורר הסקוטי תומאס קמפבל חיבר את "הנאות התקווה" (1799) בציפייה להתקדמות אנושית ותיקון; ושלי את "מרד נגד האיסלאם" (1817), יצירה אוטופית העוסקת במהפכה כנגד כל סוג של עריצות, שלהבדיל מהמהפכה הצרפתית אינה מתרחשת בכוח, אלא ברוח אידאלית. בעקבות התפכחותו מהמהפכה הצרפתית, וורדסוורת' סבר שהתקדמות אנושית אמיתית יכולה להיות מושגת רק על ידי התפתחות מוסרית ורוחנית, ולפיכך שום מהפיכה פוליטית לא יכולה להביא לשינוי אמיתי, אלא רק תיקון עצמי וחברתי. בקרב רומנטיקנים מאוחרים שימשה המהפכה הצרפתית מאורע מכונן להוויה המהפכנית, החדשה של אירופה. וליתר דיוק: ההתהוות, שתפסה להבנתם את מקומה של ההוויה הסטאטית בפוליטיקה ובמחשבה האירופאית. למרות מה שנאמר, בפועל, חלק מהיוצרים הרומנטיקנים היו אנשים שמרניים, שמלכתחילה סלדו מהרעיונות של המהפכה הצרפתית, וחלקם מיסטיקנים שחיפשו עולמות רוחניים בלתי נראים וממילא לא התעניינו כלל בפוליטיקה. עבור כל הרומנטיקנים חירות פרטית וכללית היא אידאל, אולם הם לא בהכרח הסכימו מהי חירות.
לאומיות
מקובל לומר שהרומנטיות, לכל הפחות בצורתה המאוחרת, כביטוי לייחודי ולאותנטי שב"רוח העם" המבדיל אותו מעמים אחרים[14], הייתה אחת מהתנועות שהביאו להתעוררות הלאומיות באירופה במאה ה-19. אצל חלק מהיוצרים הרומנטיקנים היצירות הרומנטיות לעתים תכופות עוסקות בארצות ותרבויות אחרות. לדוגמה, האפוסים של סאות'י המתרחשים באמריקה, ערב, הודו, ספרד, פרגוואי, ותרגומיו מהספרות הספרדית; האפוס "גביר" מאת לנדור המתרחש במצרים, השיר "קובלאי חאן" מאת קולרידג' המתרחש בסין, המחזה הטרגי "צנצי" מאת שלי המתרחש ברומא האיטלקית, האפוס הסקנדינבי "גרינלנד" של ג'יימס מונטגומרי, הסיפורים הספרדיים של פרוספר מרימה, ועוד כהנה וכהנה. ביירון עצמו היה לגיבור לאומי ביוון לאחר שהשתתף במלחמה לעצמאותה. העיסוק הרומנטי בלאומים ותרבויות אחרים נבע מרצון להרחבת אופקים, או מתודעה לאומית שהתעוררה עקב המלחמות של נפוליאון. מחד, היו יוצרים רומנטיקנים, כגון ג'וזפה מציני וחוזה דה אספרוסדה, שקידמו זהות לאומית בארצם. תומאס קפמבל, לאחר שהתאכזב מהמהפכה הצרפתית, חיבר את "הקרב הבלטי" (1801), על קרב קופנהגן הימי, יצירה פטריוטית החוגגת את הלאומיות הבריטית. יצירות מאוחרות של רוברט סאות'י משקפות לאומיות בריטית אימפריאלית וסלידה מהרעיונות של המהפכה הצרפתית. באירופה ובאמריקה חוברו כמה אפוסים לאומיים, שהמשפיעים שבהם היו "קולומביאד" האמריקאי מאת ג'ואל בארלו, ו"פן טדיאוש" הפולני מאת אדם מיצקביץ'. מאידך, משוררים רומנטיקנים, כגון קולרידג', ביירון ושלי, ביקרו את הלאומיות, אם בגלל הפוטנציאל שלה לטפח מחלוקות ומלחמות, או כי ביקשו אחדות אנושית רחבה יותר, והיינריך היינה אף הגה את הרעיון של אירופה המאוחדת. השיר "פרש הנחושת" מאת פושקין מספר את סיפורו של יבגני הרוסי, המאבד את ביתו ואת אהובתו בשיטפון הפוקד את העיר סנקט פטרבורג, ובהתהלכו מיואש ברחובות העיר פוגש בפסל פרש הנחושת של פיוטר הגדול, מקלל את הפסל שנראה לו אדיש לסבלם של האנשים, ואז חש רדוף על ידי הפסל ומשתגע. גם היו יצירות רומנטיות שגינו אימפריאליזם לאומני, כגון "הנודד משוויץ" (1806) מאת ג'יימס מונטגומרי: סיפורו של זקן שוויצרי גיבור, שנלחם ואיבד את חתנו ואת יישובו במלחמה נגד הפולשים הצרפתים, וכבר אינו יכול למצוא שלום לו ולמשפחתו בשוויץ, ומחליט להגר עם משפחתו לאמריקה, שם האנושות תיבנה מחדש.
אוריינטליזם
המזרח שימש באירופה של שלהי המאה ה-18 והמאה ה-19 כמושא לדמיון אקזוטי ולאידאליזציה פנטסטית כנגד תרבות אירופה הרציונלית והחומרנית. תופעה זו השאירה גם חותם בשירה, בספרות, במוזיקה, ובאמנות הרומנטית. למרות זאת, היו יוצרים רומנטיקנים שהמזרח שימש עבורם מקור השראה לחיפוש משמעות נשגבת, או למחשבה רפלקטיבית, או למבע רגשות עמוקים, והם חיברו יצירות ששוחחו עם שירה פרסית, סופיות, הינדואיזם, או עם תרבויות מזרחיות עתיקות בכללותן. להלן הנודעות שבהן:
- "דיוואן המערב-מזרחי" מאת גתה (1819) - אוסף שירים ליריים שחובר בהשראת המשורר הפרסי חאפז, נפש תאומה עבור גתה. היצירה מורכבת משני-עשר ספרים, אליהם גתה צירף הסברים. היצירה ניסיון שאפתני ליישב בין מזרח ומערב, בין הרציונלי והמיסטי, בין קודש וחול, בין אינדיבידואליזם ואוניברסליות.
- האפוסים הליריים "תלבה המהרס" (1801) ו"קללת קהמה" (1810) מאת רוברט סאות'י - האפוס הראשון, הכתוב בסגנון אקזוטי של סיפורי אלף לילה ולילה, עוסק בתלבה, צעיר מוסלמי, שנבחר על ידי ההשגחה להביס מכשף רשע שרצח את הוריו ולבטל את עולם הרוע, ובמסעו לביצוע משימתו. האפוס השני עוסק בקהמה, כהן הינדי, החפץ לנקום באלים על היותו אנושי, ובנפילתו בגלל הכוח המשחית של גאוותו.
- "לאלה רוק" מאת תומאס מור (1817) - רומנסה המורכבת מארבעה שירים סיפוריים ופרוזה. סיפור המסגרת: הנסיכה ההודית לאלה רוק נוסעת לבוכרה להתחתן עם מלך הבוכרים, ארוסה שמעולם לא פגשה; במהלך הדרך היא מתאהבת בעבד פרמורז, משורר המקסים אותה במעשיות מזרחיות שהוא מספר לה; ובהגיעה למלא את חובתה, היא מגלה להפתעתה שמלך הבוכרים הוא הוא פרמורז.
- "שירי מזרח" מאת ויקטור הוגו (1829) - שירים שחוברו בהשראת מלחמת העצמאות היוונית, וכוללים תיאורים צבעוניים של המזרח, תוך דגש על נושאים של פליאה מתרבויות עתיקות, אהבה, דעיכה, והחופש המערבי לעומת העריצות המזרחית.
יצירות תנכיות
נוסטלגיה והתפעמות מהנשגב, ובאנגליה הערצת המשוררים האנגלים הרומנטיקנים את "גן העדן האבוד" מאת מילטון כמופת ליצירה שירית, הביאו לחיבור יצירות תנכיות רומנטיות. להלן דוגמאות:
- המשורר הסקוטי ג'יימס מונטגומרי חיבר את האפוס "העולם שלפני המבול" (1812) המבוסס על ספר בראשית.
- לורד ביירון חיבר שתי יצירות תנכיות מפורסמות: "מנגינות עבריות" (1815-6) - אוסף שירים ליריים שחוברו למנגינות של אייזק נייתן בהשראת נושאים מקראיים, ותורגמו לעברית על ידי שלמה מנדלקרן; והמחזה "קין" שתורגם לעברית על ידי דוד פרישמן.
- המחזה "שאול" מאת למרטין (חובר ב-1819 ופורסם ב-1861) - המלך שאול משקף גיבור רומנטי טרגי, אשר קנאתו בדוד, תחושת האשם שלו, וייאושו מהסתרת הפנים של בוראו, משמשים להרהורים פילוסופיים על הסכסוך הפנימי בנפש האדם, על בדידות הנפש האנושית, ועל הפער בין הרצון בהדרכה אלוהית לבין המרחק בין אדם לבוראו.
- המחזה "יוסף ואחיו" מאת צ'ארלס ג'רמיה וולס - יצא לאור בשנת 1824 ולא משך תשומת-לב, אך בתקופה הוויקטוריאנית התגלה מחדש ונחשב ליצירת מופת.
- הסופר העברי אברהם מאפו חיבר שני רומנים היסטוריים תנכיים: "אהבת ציון" (1853) - רומן אידילי המתרחש בימי ישעיהו וחזקיהו, ו"אשמת שומרון" (1866-1865) - רומן אפי המתרחש בימי אחז מלך יהודה ופקח בן רמליהו והושע בן אלה מלכי ישראל. ב"אהבת ציון" רגשנות ורגישות, קרבה לטבע, ליריות, אינדיבידואליזם, התפעמות מהנשגב, אהבה רומנטית, נוסטלגיה לישראל בימי תפארתה בבית ראשון, רדיפת צדק ושלום, ולאומיות, חברו יחדו ליצירה שהרשימה מאוד את דורו ואת הדורות הבאים.
| שנה | המשורר/סופר | שם היצירה | סוגה | הערה |
|---|---|---|---|---|
| 1770 | ג'יימס ביטי | המשורר | שיר סיפורי | הדמות אדווין, אב טיפוס של המשורר הרומנטי |
| 1774 | יוהאן וולפגנג פון גתה | ייסורי ורתר הצעיר | רומן | טקסט מכונן של הספרות הגרמנית הרומנטית |
| 1781 | פרידריך שילר | השודדים | מחזה | |
| 1789 | ויליאם בלייק | שירי תמימות | שירה לירית | השפיע בפשטותו על "בלדות ליריות" של וורדסוורת' וקולרידג' |
| 1792 | מרי וולסטונקראפט | הגנה על זכויות האשה | פרוזה עיונית | |
| 1794 | ויליאם בלייק | שירי נסיון | שירה לירית | ספר המשלים באופן דיאלקטי את "שירי התמימות" |
| 1795 | יוהאן וולפגנג פון גתה | חניכתו של וילהלם מייסטר | רומן | רומן התבגרות |
| 1798 | ויליאם וורדסוורת', סמואל טיילור קולרידג' | בלדות ליריות | שירה לירית | יצירה מכוננת של השירה האנגלית הרומנטית |
| 1798 | וולטר סוואג' לנדור | גביר | אפוס | השפיע במיוחד על רוברט סאות'י |
| 1798 | לודוויג טיק | נדודיו של פרנץ שטרנבל | רומן | |
| 1799 | תומאס קמפבל | הנאות התקווה | שיר דידקטי | רב-מכר |
| 1799 | פרידריך שלגל | לוסינדה | רומן | |
| 1800 | נובאליס | היינריך פון אופטרדינגן | רומן | יצא לאור בשנת 1802 |
| 1801 | רוברט סאות'י | תלבה המהרס | אפוס | השפיע על השירה של שלי וקיטס הצעירים |
| 1802 | אוגו פוסקולו | המכתבים האחרונים של יאקופו אורטיס | רומן במכתבים | |
| 1804 | פרידריך שילר | וילהלם טל | מחזה | למחזה הייתה השפעה גדולה על הספרות העברית החדשה |
| 1805 | וולטר סקוט | שירו של המשורר-נודד האחרון | שיר סיפורי | רב-מכר, השיר המצליח ביותר בבריטניה עד אז. |
| 1805 | ויליאם וורדסוורת' | האקדמה | שיר אוטוביוגרפי פילוסופי | יצא לאור לראשונה בשנת 1926, וקודם לכן בגרסה משוכתבת בשנת 1850. |
| 1806 | ג'יימס מונטגומרי | הנודד משוויץ | שיר סיפורי | |
| 1807 | ויליאם וורדסוורת' | שירים בשני כרכים | שירה לירית | |
| 1807 | ג'ואל בארלו | קולומביאד | אפוס פילוסופי | |
| 1808 | יוהאן וולפגנג פון גתה | פאוסט, חלק א' | מחזה טרגי | |
| 1809 | תומאס קמפבל | גרטרוד מוויומינג | אפוס | |
| 1810 | וולטר סקוט | אדונית האגם | שיר סיפורי | רב-מכר אירופאי, עובד לאופרה על ידי רוסיני |
| 1810 | ויליאם בלייק | מילטון | אפוס חזיוני | |
| 1812 | לורד ביירון | מסע הצליינות של פרח האבירות הרולד, ספרים ראשון ושני | שיר סיפורי | במחזור זה גיבש ביירון לראשונה את דמות הגיבור שלו, שנודעה לימים כגיבור ביירוני. |
| 1813 | רוברט סאות'י | חיי הוריישיו, הוויקונט הראשון נלסון | ביוגרפיה | |
| 1813 | מאדאם דה סטאל | על גרמניה | פרוזה עיונית | הספר הציג לצרפת ולרחבי אירופה את האידאלים של הרומנטיקה הגרמנית |
| 1814 | וולטר סקוט | וייברלי | רומן היסטורי | הרומן ההיסטורי הרומנטי הראשון, אבן יסוד לספרות הרומן האירופאית של המאה ה-19. |
| 1814 | ויליאם וורדסוורת' | הטיול | אפוס | |
| 1814 | רוברט סאות'י | רודריק אחרון הגותיים | אפוס | |
| 1816 | א. ת. א. הופמן | מפצח האגוזים ומלך העכברים | סיפור פיות | |
| 1816 | לורד ביירון | מנגינות עבריות | שירים ליריים | רב-מכר אירופאי |
| 1817 | תומאס מור | לאלה רוק | רומנסה בשירה ופרוזה | רב-מכר אירופאי |
| 1817 | סמואל טיילור קולרידג' | ביוגרפיה ליטרריה | פרוזה עיונית | ספר תיאורטי על שירה שבמרכזו ניתוח שירת וורדסוורת' |
| 1817 | ויליאם הזליט | הדמויות של מחזות שייקספיר | פרוזה עיונית | |
| 1818 | ג'ון קיטס | אנדימיון | אפוס | |
| 1819 | וולטר סקוט | אייבנהו | רומן היסטורי | רב-מכר אירופאי שעורר עניין נרחב בימי הביניים |
| 1819 | יוהאן וולפגנג פון גתה | דיוואן המערב-מזרחי | שירה לירית | |
| 1820 | פרסי ביש שלי | פרומתאוס המשוחרר | מחזה לירי | |
| 1820 | אלפונס דה למרטין | הרהורים פיוטיים | שירה לירית | |
| 1821 | לורד ביירון | קין | מחזה | |
| 1821 | תומאס דה קווינסי | וידויו של מכור לאופיום | אוטוביוגרפיה פסיכולוגית-פילוסופית | |
| 1824 | וולטר סוואג' לנדור | שיחות דמיוניות של אנשי ספרות ומדינאים | דיאלוגים בפרוזה | |
| 1825 | אלכסנדר פושקין | יבגני אונייגין | רומן בחרוזים | קלסיקה של הספרות הרוסית |
| 1826 | ג'אקומו ליאופרדי | שירים | שירה לירית | |
| 1826 | ג'יימס פנימור קופר | אחרון המוהיקנים | רומן היסטורי | |
| 1827 | אלסנדרו מנצוני | המאורסים | רומן היסטורי | |
| 1827 | היינריך היינה | ספר השירים | שירה לירית | |
| 1828 | ג'יימס מונטגומרי | אי השקנאים | שיר אפי | |
| 1830 | ויקטור הוגו | ארנאני | מחזה רומנטי | |
| 1831 | ויקטור הוגו | הגיבן מנוטרדאם | רומן אפי | |
| 1832 | יוהאן וולפגנג פון גתה | פאוסט, חלק שני | מחזה טרגי | |
| 1833 | אלכסנדר פושקין | פרש הנחושת | שיר סיפורי | קלסיקה של השירה הרוסית |
| 1834 | אדם מיצקביץ' | פן טדיאוש | אפוס | |
| 1836 | אלכסנדר פושקין | בת הקפיטן | רומן היסטורי | |
| 1840 | ויקטור הוגו | אורות וצללים | שירה לירית | |
| 1840 | שארל-אוגוסטן סנט-בב | פור-רויאל, חלק ראשון | היסטוריה ביקורתית | |
| 1840 | מיכאיל לרמונטוב | גיבור זמננו | רומן פסיכולוגי | |
| 1841 | ראלף וולדו אמרסון | מאמרים, סדרה ראשונה | מאמרים פילוסופיים | |
| 1843-1842 | ז'ורז' סאנד | קונסואלו | רומן היסטורי | |
| 1843 | ג'ון ראסקין | הציירים המודרניים, חלק ראשון | פרוזה עיונית | |
| 1844 | אלכסנדר דיומא | שלושת המוסקטרים | רומן היסטורי | |
| 1845 | פרוספר מרימה | כרמן | נובלה | עובדה לאופרה על ידי ז'ורז' ביזה |
| 1845 | אדגר אלן פו | העורב | שיר סיפורי | |
| 1853 | אברהם מאפו | אהבת ציון | רומן היסטורי | ישנם המחשיבים את היצירה לראשית הספרות העברית החדשה |
ערך מורחב – התקופה הרומנטית במוזיקה
התקופה הרומנטית במוזיקה השתרעה לכל אורך המאה ה-19, ובאה לאחר זו הקלאסית (אין לבלבל את שתי אלה עם התקופות זהות השם באמנויות האחרות) בהתאם ל"מטוטלת הסגנונות של התקופות" מבחינת הנטייה לאתוס או לפאתוס (רנסאנס - א', בארוק - פ', קלאסיקה - א', רומנטיקה - פ'). הסגנון הקלאסי היה במידת-מה מחושב מדי בשאיפותיו לשלמות צורנית, והתבסס בצורה קפדנית על הרמוניה. המלחינים הרומנטיקנים שאפו לפרוץ את כבלי הנורמות והאידיאלים הקלאסיים; ביקשו מבע לירי, תוך הגמשת הצורה לטובת מבע רגשי; וביססו את יצירותיהם על מלודיה. המוזיקה התקרבה לשירה, בסוגות מוזיקליות כגון בלדות או פואמות סימפוניות או מזורקות. "שירים ללא מילים" מאת מנדלסון, הנוקטורנים של שופן, "תמונות ילדות" מאת שומאן, הביעו בליריות את הרגישות הרומנטית. הפסנתר המודרני נהיה לכלי הנגינה הראשי, כביטוי האינדיבידואל הרומנטי שהוא עולם מלא, ומיטב המלחינים חיברו יצירות לפסנתר סולו, ובמיוחד בטהובן, שופן, ושוברט. בסוגת הקונצ'רטו הפסנתר או הכינור כבר לא התחרו עם התזמורת, אלא היו לב היצירה. הסימפוניות הביעו מחשבות ורגשות דרמתיים עזים, להבדיל מהסימפוניות הקלאסיות המונוטוניות למדי.
- ערך מורחב – הזרם הרומנטי באמנות
ג'ון ראסקין, אולי גדול מבקרי האמנות של המאה ה-19, ניתח לעומק את הציור הרומנטי בספריו "הציירים המודרניים", שם טען שהאמנות הרומנטית, ובמיוחד ציורי נוף, מביעים את האמת טוב יותר מאשר אמנות קלאסית, תוך תשומת-לב מיוחדת ליצירה של ויליאם טרנר.
באדריכלות, הרומנטיקה העריצה מחדש את אדריכלות ימי הביניים ובפרט את האדריכלות הגותית. אדריכלות ימי הביניים נהפכה למושא למחקר ולשימור, לצד בנייה מחדש בסגנונות העתיקים. בולטת במיוחד היא התחייה הגותית בה נוצקו משמעויות חדשות לאדריכלות הכנסיות הדתית הגותית, ומבנים רבים שוחזרו, חודשו והושלמו בסגנון זה. דוגמאות בולטות למבנים שהושלמו בתחייה הגותית כוללות את קתדרלת קלן, נוטרדאם דה פארי, קתדרלת מילאנו וקתדרלת פראג. בין הבולטים בתחיית אדריכלות ימי הביניים הם פרוספר מרימה והאדריכל והמשמר ויולה לה-דוק.
מעבר לתרומתה לגיבוש רעיון הלאומיות, נגזרות של השילוב בין רומנטיקה ונאורות מתבטאות גם באידאולוגיות פוליטיות. צד אחד של ההשפעה הפוליטית של הרומנטיות על המחשבה הפוליטית הוא המדינה הרומנטית הליברלית. באופן פרדוקסלי, דווקא הלהט המאפיין את הרומנטיקה עשוי להוביל לסובלנות פוליטית. כיוון שעקרונות רומנטיים רדיקלים ערערו על תפיסות מסורתיות הטוענות שאמת אחת אובייקטיבית מצויה רק בחזקתן, ועוררו הערצה לנאמנות לאידיאלים באשר הם, דרך החשיבה הרומנטית מובילה לכיבוד המאבק של האחר למשמעות, ולאי כפייה רעיונית של המדינה על אזרחיה. צד אחר של ההשפעה הפוליטית של רעיונות רומנטיים מאוחרים הוא הקצנה לאומנית, כגון פאשיזם ואף נאציזם, או גרסאות אחרות של "מדינה אומנת". מדינה כזו נתפסת כאידיאל לשם עצמה, מבטאת את רוח האומה ומותר לה להכתיב לאזרחיה את תפקידם ולהשתמש בהם כרצונה, שכן יש להם משמעות רק בהקשר אליה. מכל מקום, התנועה הרומנטית הייתה תנועה אינטלקטואלית תרבותית שדגלה בחירות פרטית והבינה חירות כללית באופנים רוחניים אידאליים, כללה אנשים שתמכו במוסד המלוכה ואנשים שקידמו את הדמוקרטיה, אנשים שקידמו את הלאומיות ואנשים שהסתייגו ממנה, כך שאי-אפשר לייחס ל"רומנטיות" השפעה פוליטית מוחלטת כזו או אחרת.
אהבת ציון מאת מאפו
הרומן העברי הראשון, "אהבת ציון" מאת אברהם מאפו, הוא רומן היסטורי רומנטי שחובר בהשפעה צורנית של הסופרים הצרפתים הרומנטיקנים אז'ן סי, אלכסדר דיומא האב, וגם ויקטור הוגו. לרומן מאפיינים רומנטיים מובהקים: אידאליזם פנטסטי, גיבורים אינדיבידואלים המביעים רגשות כבירים והוגים מחשבות נעלות, התפעמות מהנשגב, נוסטלגיה לעבר, קרבה לטבע, התרחשויות יוצאות-דופן, לשון שירית, מאבק על צדק ושאיפה לתיקון עולם, ועוד. כתב פישל לחובר: "כמזיגה ואחדות בין חיי התום ובין החיים המלאים תשואות, בין חיי־הטבע הפשוטים ובין רקמת החיים, המרהיבה עיניים ולב, יש לראות גם זה, שמאפו לא יתאר לרוב את היפה, אלא את הנשגב. לא די לו ביפה, שהוא יפה בעלמא, אלא עליו להיות גם נשגב. עליו גם לעורר את הרגשות, להעלות אותם ולרוממם. על הרגש להיות רגש כביר, המביא את האדם לידי תימהון והשתוממות. הטבע, כמו שרואה אותו מאפו, לא זה בלבד שהוא שופע רֹב טובה וברכה, אלא שהוא גם שופע חיים; הוא לא רק משׂביע את עיניו ואת לבו של האדם, אלא גם מעורר אותו למחשבות ורגשות, מוציא אותו מעולמו הקטן והפשוט ומכניסו לעולם יותר גבוה ונעלה"[15]. להלן דוגמה לאווירה הרומנטית של "אהבת ציון":
ובני ציון, החרדים לדבר ה‘, השכימו טרם השחר עלה, וישטחו להם שטוח בין ההדסים אשר במצולה ובעמקים על כל יבלי מים. זעיר שם, זעיר שם, עמדו ויכרתו להם ענף עץ עבות וערבי נחל, אותות ישע וגבורה, לשמוח בהם לפני ה’ ביום מחר, ביום הראשון לחג האסיף. כוכבי נשף כהו, חוורו מאור יפעת שחר חכלילי, הנוצץ בירקרק חרוץ. פני קדים מתולעים מלהבות אש פלדות, אשר יחצוב השמש טרם צאתו מאהלו. נהרים ויאורים נחים ושקטים שוכבים בין שפַתַים כתבנית ריקועי פחי כסף ומוצקים כראי בגדותיהם, עליהם יזהיר אור יקרות ירקרק-אדמדם, מירק הרים אשר סביבותיהם ומאודם פני קדים. גם זוהר הרקיע בתכלת מראהו ובכוכבי בוקר, המשובצים בו כנקודות הכסף, ישים עליהם נוספות להרנין לב. הנשר העיר קנו וצפרי שמים פצחו רנה, התרועעו וישירו כל תולדות השמים והארץ, יחד הררי ציון הרנינו לאלהי עוזם.
תרגומים מהשירה הרומנטית האירופאית
תרגומים לעברית מהשירה הרומנטית האירופאית היו נדבך מכונן בתהליך היווסדות הספרות העברית החדשה. כאמור שלמה מנדלקרן תרגם את "מנגינות עבריות" מאת ביירון. דוד פרישמן תרגם את מחזותיו של ביירון, ומהשירה הלירית של היינריך היינה, שיצירתו תורגמה לעברית מאוחר יותר על ידי יצחק קצנלסון, ומהשירים הליריים של אלכסנדר פושקין, משורר שהיה חביב במיוחד על המשוררים העברים, ואשר כל יצירותיו תורגמו מאוחר יותר לעברית על ידי אברהם שלונסקי. "בן אבויה", עיבודו של מאיר לטריס לחלקו הראשון של "פאוסט" מאת גתה, היה בזמנו מאורע גדול בספרות העברית. ביאליק תרגם את המחזה "וילהלם טל" מאת שילר, משורר רומנטי שהיה חביב מאוד על המשוררים העברים. דוד שמעוני תרגם את לרמונטוב.
כתב יעקב פיכמן על דוד פרישמן: "מה שהבדיל אותו מאנשי ההשכלה וממטיפי הלאומיות כאחד היה זה, שיותר משנלחם לדעות, נלחם לאדם – לנקיון המחשבה, לנקיון הדעת... יחס קבוע היה לו לכל חזיון בחיים – יחס ביקורת עמוק. דוקא הוא לא העריך מעולם דבר לפי צורתו החיצונית... בעצם טבעו היה רומנטיקן, אם גם רומנטיקן גלוי־עיניים. גם בחלומות ידע לחתור עד מקורם, להבדיל בין חזון־לב ובין תרמית־לב. רק לצד זה היתה מכוונת האנליזה הביקורתית שלו. כל חלום־אמת היה חשוב לו כמציאות ויותר ממציאות. אכן שנוא שנא בכל לבו את הרומנטיקה של הזייפנים, את כל עושי־סחורה בחלומות. זאת לא היתה יפיפיתנות, כי אם בחינת המעשים וחזון הלב שאין להפריד ביניהם. לא מלחמה לצורה היתה זאת, כי אם לתוכן הפנימי, ליופי הפנימי. הוא, איש הסגנון והמחמיר בביטוי עד לקיצוניות, היה עשוי לוותר על כל אלה במקום שגילה המיית־לב מסותרת. אזנו היה קשובה רק אל הניגון הפנימי. כאן ניכר האדם המשתוקק לזוך הנפש, למעיין, לרינת המעיין"[16].
הספרות הרומנטית-חסידית
ישנן תכונות המשותפות לתנועה הרומנטית ולתנועת החסידות, ולפיכך לא בכדי הסופרים י. ל. פרץ, הלל צייטלין, ואליעזר שטיינמן, היו רומנטיקנים. שלום שטרייט הבחין בין הרומנטיות של פרישמן לבין הרומנטיות של פרץ: 'פרישמן הנהו רומנטיקן, רק כל כמה שנכלל במושג “רומנטיות”: יחס לירי או תפיסה סמלית של העניינים. אולם ביחד עם זה הריהו פיכח למדי לא להשתתף, למשל, ביצירת הרומנטיקה של החסידות, שבשעתו היו נגעיה עוד בולטים יותר מדי. לא כן פרץ, שבלבד שהיה בעל תפיסה סמלית – בלאו הכי לא יתואר רומנטיקן אמיתי – היה גם רומנטיקן שבהכרה, בתור בעל שיטה. הוא היה נוהה אחרי תוכן שהנהו גם כשלעצמו, – בלי יחס האמן, – רומנטי, מוזר ומופלא. הוא היה בוחר לעצמו “טימות” מיסטיות, למען הגדיל את המקצוע הרומנטי בספרותנו ולהאדירו'[17]. דב סדן כתב על הרומנטיקה המובהקת של הלל צייטלין: "צייטלין, רצה לא בלבד ליצור את עולם־הרומנטיקה אלא גם לקיימו, גם לחיותו. שלמה שילר, שדיבר על החזיון של הרומנטיקה אצלנו, על החזיון של גילוי האור הגנוז שבחסידות, שאל שאלה חדה מאוד: הרומנטיקה הזאת, כתנועת תרבות, אימתי היא תנועה פורה? והשיב תשובה קצרה: אם נושאיה מזדהים עם הנשוא, אם הם מסוגלים לחיות את החיים האלה, שהם משורריהם... האחד, שביקש את ההזדהות הזאת וגם קיימה, היה צייטלין. הוא חי, ניסה לחיות, נפתל כדי לחיות את הרומנטיקה הזאת"[18].
קול ד' קורא אל כל אדם בכל מקום ובכל זמן: עזוב-נא בן-אדם, עזוב-נא. עזוב-נא את תאוות הבשר בהן אתה קשור אל החומר, עזוב-נא את כל ההרגלים בהם אתה קשור אל העולם המוגבל בחושים, עזוב-נא את גאות לבבך, עזוב את יחס משפחתך, עזוב את דעותיך הקדומות ואת אמונות-השווא אשר לך. לך ובקש לך ארץ רחוקה, ארץ עליונה, ארץ של שמים. איפה תבקשנה? איפה תמצאנה? לך ובקש!...
אין האלוהים אומר לאדם: שם ושם היא הארץ הדרושה לך, כי אם כה דבר אלוהים לאדם: ארצך בתכלת אין סוף, במרחב אין קץ, בהוד התעלומה, בסתר האור, בחביון הרז...
— הלל צייטלין, ספרן של יחידים, לך-לך
מרדכי צבי מאנה
המשורר מרדכי צבי מאנה, חסיד של המשוררים הרומנטיקנים פושקין גתה שילר ולרמונטוב, הביע במסותיו, ובמיוחד במסות "על חכמת השיר והמליצה" ו"הגיון על הבדידות", את הרוח הרומנטית. אליעזר שטיינמן כתב על מאנה המשורר והמסאי: "אף כשמאנה מתעטף בטלית של מילים, אנו שומעים מתוכן מין רשרוש של עלים, אף ציוץ ציפורים המקוננות בין העפאים. פתאום לפתח יגיע הרוח בחוזקה והטלית נושרת. הלבוש נמוג. ושוב עומד לפנינו האיש ערום, בודד במועדיו, יחיד לעד. יחיד שנאמר כאן אין מובנו פרט שאינו מעורב עם הכלל, ובודד שנאמר אין משמעו מרוחק מן הרבים, אלא המכוון לאחד פרוש, מזל לעצמו, יוצא-דופן בעצם מבנהו, מורם מעל הטבע האנושי השכיח, פלאי שהוצק במזגו דבר-מה תרומיי, שבגללו הוצג בודד לנפשו בתבל. אף בזו הכוונה של התייחדות עם שורש עצמו מעל לילדי היש, אחד רץ אורח בין פסי נפשו, רץ אורח משום שהוא עובר-אורח, אושפיז בעולם הזה, אורח וגר הוא ממילא יחיד"[19].
ביאליק ושמעוני
הפואמות "מתי מדבר" ו"מגילת האש" מאת ביאליק הן יצירות רומנטיות. משה גליקסון הבחין בין שני מיני רומנטיקה: יש רומנטיקה של כמישה וכליה, ויש רומנטיקה של הפראה ויצירה, וקישר את ביאליק לרומנטיקה של חיים העולה ומפכה מחביון הנשמה, וכתב על ביאליק: "אין כמוהו כפות לרומנטיקה החיונית, הקושרת את פתילה בערכים ובצורות המתחדשים ומתעוררים לחיים חדשים. ביאליק יודע להבחין בחושו האינטואיטיבי העמוק בין משא מיותר של נכסים מתים ובין יצירות וצורות לאומיות הנובעות ממעמקי נשמתה של האומה וחותכות חיים וחלק לעולם-הבא לזו. הוא יודע להבחין בין מסורת שהתאבנה לצורות-חיים תפלות ונובלות, שאין מיצר על חורבנן ואין דואג לתיקונן, ובין מסורת המקיימת את חוט-השדרה הלאומי ומרטיבה את הגזע העתיק, הוא יודע ומרגיש את כל החיוני, המקורי, הרענן והאיתן שבעבר, יודע להבחין, מה מנחלת העבר יש בו כדי להיעשות מעיין לחיים חדשים וליופי חדש"[20].
אם יצירת ביאליק היא רומנטיקה של הפראה ויצירה, כל שכן האידיליות של דוד שמעוני (שמעונוביץ). כתב עליו דוד אריה פרידמן: "היה מי שמצא ביסוד שירתו את הרומנטיקה, ובצדק. מצע הנפש של שמעונוביץ, מסכת הלב של האיש, הם באמת מאותו הסוג הנקרא רומנטי. אבל רומנטיות זו שביסוד לא הצעיפה על עיניו לולא כיסתה ממנו את עין המציאות, ובארץ־ישראל הלא המציאות עצמה היא פלא. על כן כה קל היה לו למצוא פה את עצמו"[21].
- גאורג ברנדס, ראשי הזרמים בספרות המאה התשע עשרה (תרגם: א’ ראובני), תל אביב: מסדה, תשי"ד.
- היינריך היינה, כנסת הרומנטיקה; דת ופילוסופיה באשכנז, תרגם מגרמנית שמואל פרלמן, תל אביב: מסדה תשי"ג 1953.
- אדם מיצקביץ', על השירה הרומנטית, דחק, 2022.
- יעקב פיכמן, רומנטיקה והשכלה, מאזנים, י"א בתמוז תרפ"ט.
- ג'רג' לוקאץ', הרומן ההיסטורי – התפתחות המגמות והצורות בענפי הספרות, ספרית פועלים 1955.
- מלכה לוקר, תרגום: עזרא פליישר, פני הרומאנטיקה: (גרמניה, צרפת, אנגליה), ירושלים: מוסד ביאליק, 1962; גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר". (הספר בקטלוג ULI)
- יעקב טלמון, המשיחיות המדינית: השלב הרומנטי, עם עובד ודביר, 1965. (הספר בקטלוג ULI)
- יעקב טלמון, רומנטיקה ומרי: אירופה 1815-1848, מאנגלית: יונה שחר-לוי, עם עובד, 1973. (הספר בקטלוג ULI)
- ישעיה ברלין, שורשי הרומנטיקה, מאנגלית: עתליה זילבר, עם עובד, 2001. (הספר בקטלוג ULI)
- יוסי מאלי, מעבר לתבונה: הבארוק, ההשכלה־שכנגד והרומנטיקה, מוסד ביאליק, 2020. (הספר בקטלוג ULI)
- George Sampson (ed.), Coleridge's Biographia Literaria & Wordsworth's Prefaces and Essays on Poetry, Cambridge University Press, 1920.
- Madame de Staël, De l'Allemagne, Paris, 1813.
- William Hazlitt, The Spirit of The Age, London, 1825.
- Heinrich Heine, Die romantische Schule, Hamburg, 1836.
- Allesandro Manzoni, Lettera sul Romanticismo a Cesare D'Azeglio, 1846.
- Victor Hugo, La Préface de Cromwell, Paris, 1900.
- Théophile Gautier, Histoire du Romantisme, Paris 1874.
- Edward Dowden, Studies in Literature (1789-1877), London, 1878.
- Edward Dowden, The French Revolution and English Literature, New York, 1897.
- Henry A. Beers, A History of English Romanticism in The Eighteenth Century, v. 1-2, New York 1899, 1918.
- Arthur Symons, The Romantic Movement in English Poetry, New York, 1909.
- Robert M. Wernaer, Romanticism and The Romantic School in Germany, New York and London, 1910.
- C. H. Herford, The Age of Wordsworth, London, 1928.
- M. H. Abrams, The Mirror and the Lamp, Oxford University Press, 1953.
- Northrope Frye (ed.), Romanticism Reconsidered, Columbia University Press, 1963.
- Michael O'Neil and Mark Sandy (ed.), Romanticism: Critical Concepts in Literary and Cultural studies, v. 1-4, London and New York, 2006.
- Alfred Einstein, Music in the Romantic Era, New York, 1947.
- John Ruskin, Modern Painters, v. 1-5, New York, 1890.
אודות התנועה הרומנטית
- יעקב פיכמן, שירת הנגלה והנסתר, היום, 16 בינואר 1925
- חוה שפירא, התנועה הרומנטית בישראל ובעמים, העולם, 28 באוקטובר 1927
- ש. בס, עם השירה הרומנטית באנגליה, הארץ, 8 ביוני 1943
- נחום סוקולוב, אספקלריות מזרחיות לויקטור הוגו, באתר פרויקט בן-יהודה
- אברהם לוינסון, אֲלֶכְּסַנְדֶּר פּוּשְׁקִין וִיצִירָתוֹ, באתר פרויקט בן-יהודה
- פישל לחובר, גֵיתֶה בספרות העברית, באתר פרויקט בן-יהודה
- פטר עמנואל גרדנויץ, המוסיקה הרומנטית, באתר פרויקט בן-יהודה
- מידע על רומנטיסיזם בקטלוג הספרייה הלאומית
- topic/romantisme התנועה הרומנטית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
רומנטיסיזם, דף שער בספרייה הלאומית
תרגומים לעברית של יצירות רומנטיות
- יצירות גתה באתר פרויקט בן יהודה
- יצירות שילר באתר פרויקט בן יהודה
- יצירות ביירון באתר פרויקט בן יהודה
- יצירות פושקין באתר פרויקט בן-יהודה
- יצירות לרמונטוב באתר פרויקט בן יהודה
- יצירות ויקטור הוגו באתר פרויקט בן יהודה
- וולטר סקוט, אייבנהו, באתר פרויקט בן יהודה
יצירות עבריות רומנטיות
- כתבי אברהם מאפו באתר פרויקט בן יהודה
- כתבי י. ל. פרץ באתר פרויקט בן יהודה
- כתבי מרדכי צבי מאנה באתר פרויקט בן יהודה
- כתבי דוד פרישמן באתר פרויקט בן-יהודה
- כתבי הלל צייטלין באתר פרויקט בן-יהודה
מונוגרפיות על יוצרים עברים רומנטיקנים
- ראובן בריינין, אברהם מאפו: חייו וספריו, באתר פרויקט בן-יהודה
- נחום סוקולוב, יצחק ליבוש פרץ, באתר פרויקט בן-יהודה
- מרדכי רבינזון, שירת הטבע: מרדכי צבי מאנה, באתר פרויקט בן-יהודה
- יעקב פיכמן, דוד פרישמן, באתר פרויקט בן-יהודה
- ישראל כהן, סולמו של הלל צייטלין, באתר פרויקט בן-יהודה
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
