Loading AI tools
צייר, סופר ומשורר עברי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מרדכי צבי מאנה (1859–1886) היה משורר, צייר ומסאי עברי; מהמשוררים הליריים המשפיעים ביותר על השירה העברית החדשה, והמסאי העברי הראשון שחיבר מאמרים על אמנות, יופי, ושירה.
 | |
| לידה |
5 במאי 1859 רדשקוביצ'י, בלארוס  |
|---|---|
| פטירה |
15 באוקטובר 1886 (בגיל 27) רדשקוביצ'י, בלארוס |
| מדינה |
האימפריה הרוסית |
| שפות היצירה |
עברית |
  | |
נולד בעיירה רדושקוביץ שברוסיה הלבנה. אביו היה מלמד וחורט מצבות עני, ואמו תגרנית מוכרת קדרות-חרס בשוק. למד תורה וגמרא וכתב עברי מאביו, ובמהרה הבין גמרא בלי עזרת מורה. מגיל קטן צייר הרבה. בשנת תרל"ב (1862), בהיותו בן שלוש-עשרה, נשלח ללמוד בישיבת "שואבי המים" שבמינסק.
כשרבי גרשון תנחום ממינסק חיפש אחר תלמיד חכם בעל סגנון ולשון שיערוך לו את ספרו "אילנא דחיי" מחדש, וכן יכתוב לו את חידושי תורתו המרובים, מרדכי צבי מאנה עשה זאת עבורו, יושב לפניו מעתיק מדבריו ומקנה לדברים לבוש נאות להכשירם לבוא בקהל הלומדים.[1] השכר שקיבל תמורת עבודה זו לא הצילו מדאגה ומחסור, חיי עוני שהורגל בהם מילדותו ושנכונו לו לעתיד.
בשנת תרל"ו מאנה שב לעיירת מולדתו. למד אמנות סופר סת"ם אצל צבי שחור ואברהם בנו, שהכירו בכישרונותיו של הנער, ועודדוהו להשכלה כללית ולפיתוח כישרונותיו המיוחדים. כעבור שנה התקבל לישיבת ר' מיילא שבווילנה. בווילנה החל להגות בסתר בכתבי הקודש ולקרוא בשפה הרוסית. מדי פעם היה יוצא מחוץ לעיר לשוח בהרים ובעמקים. בעצת חבריו, מאנה החל ללמוד בחשאי גם בבית-ספר לציירים, אזי ניסה את כוחו בשיר ובמליצה במכתבים שכתב לרעיו. כעבור שנתיים, משהצליח להתפרנס מאמנותו, עזב את הישיבה. בקיץ תר"ם (1880) גמר את בית הספר לציור בהצטיינות. באותה שנה התקבל ללימודים באקדמיה לאמנות בפטרבורג. בחורף תרמ"א חיבר את המחזה "תקוה לאובד", שיר-חזיון אלגורי בחמש מחזות (תמונות), יצירתו הלירית הגדולה, ממנה השלים שתי תמונות.
בפטרבורג התוודע לאר"ז, עורך "המליץ", ואגב שיחה סיפר לו על אהבתו הגדולה לתנ"ך וללשון הקודש, ושלפעמים כותב לעצמו שירים. אר"ז ביקש לראות את השירים, זיהה במאנה משורר בחסד עליון, ומפאת עוניו דאג שנדיבים יתמכו בו. במיוחד תמך בו הנדיב אהרן קויפמאן. מאנה הצטיין בלימודיו באקדמיה וגמר את שתי המחלקות הראשונות בשנתו הראשונה, ובאביב תרמ"ג קיבל מדליית כסף לאות הצטיינות. בקיץ שב לעיר הולדתו, וממנה נסע לוורשה, שם התוודע לעורכי "הצפירה", והחל לפרסם ב"הצפירה" וב"האסיף" בהתאמה מאמרים על שירה וציור בכינוי הספרותי המצי"ר ("הבחור מרדכי צבי יליד ראדושקביץ"). מאמריו מתאפיינים בבהירות מחשבה ובסגנון נעים, בבקיאות ובמקוריות. חלק ממאמריו עיבודים בלבוש עברי, מותאמים לקוראים העבריים בני זמנו, להרצאות ששמע באקדמיה ולספרות שקרא בשהותו בפטרבורג, כגון "מאמר על חכמת השיר והמליצה" המבוסס על מאמר של המבקר הרוסי בלינסקי. המאמרים מתובלים בשירים נפלאים.
מששב לפטרבורג כדי לסיים את לימודיו באקדמיה, נתקרר ונתגלו בו סימני שחפת. מאנה נסע לוורשה וישב שם כמה חודשים כותב שירים ומאמרים, ואחר כך חזר לעיירת מולדתו, שם נפטר ממחלתו האנושה בגיל עשרים ושבע. על מצבת קברו נחקק שיר קינה של יהל"ל לזכרו. לאחר מותו, נרקמו עליו אגדות מופלאות ברדושקוביץ, שתושביה ידעו בעל-פה את שיריו והיו שרים אותם ביחידות ובציבור. השם "מאנה" הפך לביטוי לתהילה ושבח, סמל ל-"מאשפות ירים אביון". בית הספר העברי הראשון בעיירה והספרייה העברית נקראו על שמו.
בסוף ימיו חיבר את שירו המפורסם ביותר, "משאת נפשי", בו הביע את כיסופיו לארץ ישראל, מקווה למצוא בה מרפא לגוף ולנפש. השיר נהיה לאחד מהשירים הלאומיים המושרים ביותר בא"י בתקופות העלייה הראשונה והעלייה השנייה, ומקור השראה לשירו של ביאליק "אל הציפור".
יצירתו של מאנה כוללת שירים, מאמרים, ומכתבים. רק מעט מציוריו נשתמרו.
על שמו של מרדכי צבי מאנה רחובות בתל אביב (מאנה), חיפה (תל-מאנה), רמת גן (המצי"ר), בשכונת טלביה בירושלים (מרדכי צבי מאנה) ובנתניה (מאנה).
המקרא היה מקור ההשראה הכתוב הראשי של מאנה. מלבדו, ניכרת השפעת שירתם של הרמח"ל, נפתלי הרץ ויזל, יל"ג, מיכ"ל, ופרוג; ובמידה לא פחותה של פושקין, גתה, שילר, לרמונטוב, ואחרים. אלכסנדר פושקין, גדול המשוררים הרוסים, על האופטימיות והמוזיקליות והרומנטיות התמימה של שירתו, היה חביב מאוד על מאנה. במאמרו "על חכמת השיר והמליצה" הוא תרגם חלק הגון מתוך "שיחה בין מוכר הספרים ובין המשורר", וקטע מתוך "מוצרט וסליירי", מאת פושקין. כן תרגם את השיר "ההלך" של גתה, את "הנודד" של שוברט, ושירי משוררים אחרים.
מאנה התפעל הן ממעשי אדם והן מפליאות הבריאה. כך כתב במכתב משנת תר"ם (1880):
עתה ארגיש השנוי בין ווילנא לראַדאָשקאָוויץ. שם הופיעו לנגד עיני לרגעים מעשי אדם, מעשי ענקים, מחזות מאליפים הפליאו רוחי, יצורי כפי אנשים וחותם גודל רוח האדם טבוע בהם. גם פליאות בריאה עיני חזו: הרים נהדרים ופרדסים רעננים, שחקים מזוקקים וגבעות נפלאות, יערים ירקרקים ונהרות זכים, נפשי דרכה עז ותגל ברעדה מול הדר הטבע; אך פה תנוח תבל בשפל המדרגה, והוד נגה שדי החופף על הרי ווילנא כבה בעירנו. מה רחב ופחד לבי עת שחר חכלילי הפיץ קווי ספיר, ואנכי עומד על אש שפים. ערפלי ליל נבקעו. ריבואות כדורי זהר החלו לפזז בגלי הזהר הזכים והצחים. ראשי הגבעות יפוזו ינהרו. זר זהב צפה ראשי העצים ואלפי עפאים רועדים על כנפי רוח חרישית הזהירו בנגה הקשת ובשלל צבעים. על ראשי ינעים הזמיר זמירות, סביבי אלפי צפרים יצפצפו בלי חשך. קול הקוקיאה יעלה מסתר החורשה. לבי כי ימוג ונפשי תמס תלך בראותי ציורים נפלאים, נראים לרגעים, מעשי ידי הטבע האדירה, מיתרי כינור לבבי המו אז. רגשות עדינות השביעו בצחצחות נפשי. ענג יה הציץ נעמו בעל עורקי, אלפי תודות רחש לבי להטבע אם כל חי.
על השפעת רדושקוביץ, עיירת הולדתו, על שירתו, כתב מרדכי רבינזון: "כישרונותיו הברוכים ינקו בלי ספק משורשים טבעיים של מראות התולדה והרקע החברתי, שבתוכם נולד וגדל מנעוריו. מזגו השקט והעדין של מאנה וכל הווייתו התמה וההרמונית, המפליאה ברכותה המשלימה ובירקותה הרעננה, מוצאים להם פשר מסביר וגנטי בשלוות הדשאים והנחלים הזכים האופפת את רדושקוביץ, ובאופי המתון, הנוח והטוב, של אנשיה. מכאן יושרו אורחו ומיזוגו השלם בלי ניגודים וקרעים. משהו מן המתק, הרוך והיופי של הציץ והפרח, מבשם את יצירתו הנוחה והצלולה של מאנה".[2]
מקור השראה חשוב הייתה למאנה השפה העברית. כך כתב במאמרו "הגיוני לבי":
מי זה השביח שאון שרעפי? מי צוה לים רועש הרגע ודום? מי רתק בזיקים מרוצת עשתנותי לבל יתפרצו בהמולה נוראה? הן אַת, שפה עבריה! את עדינה גברת השפות; את תשקיטי סערת לבי עת נפשי נוגה; את משיבה נפשי, עת אשתה מרורות; לך אקרב בחרדת קודש, אכרעה ואתנפלה על זרועותיך, כילד מתרפק על ידי אֵם רחמניה. רוחך הוערה עלי ותחדשי בקרבי רוח נכון; את היא הדרך אשר בעדה אוציא לבטח את כל הגיונותי, את שעשועי ומקור ישעי, מימי עלומי עד הנה; את הרת תנחומות שדי ותקות אל, רוח מרום בקרבך מרחפת, ואמרי שדי יצלצלו בניבים נהדרים ויוסיפו בך לוית חן; את שפה קדושה ונשגבה, חוצבת להבות אש יה;... את תפחי נשמת הדת והדעת באף כל איש המבקש קרבתך; את תציתי זיקי רוחו אשר עו; את תעוררי רעיונות נשגבים ונעלים בלבב בני עלומים; את שקוי לעצמותי היבשות, ומרפא לרוחי הנכאה.
שירת מאנה היא שירת טבע לירית, מציירת מראות טבע בצורה אידילית, שואפת אלי שקט וטוהר, יופי והרמוניה, אושר ותמימות.[3]
כתב יעקב פיכמן: "השירה העברית החדשה - זו שלאחר יל"ג, זו שלאחר ימי הזעף האחרונים של ההשכלה, הייתה שירת אמונה. מימי מאנה, יעבץ, בוקי בן יגלי, ביקשה לשוב אל מאפו, נשאה עמה שקט-שדה, חפצה לשכוח, להתפייס".[4]
צבי קרול כתב: "מאנה חרג מהמסגרת המצומצמת של המוטיבים הפיוטיים של יל"ג אל זרועות העולם והטבע. עולם חדש נגלה לפניו... עולם בהיר ושקוף, מלא אור וזוהר שאין בן מאומה מן המועקה בלב המשורר העברי המעונה בשאלתו הגורלית: 'למי אני עמל?" - צייר אמן היה וזיקתו אל השירה באה לו מן העין הרואה ומסתכלת במרחבי היקום ומבארות הלב הממולאים רגשות געגועים וכיסופים אל הנעלם והבלתי-מודע. שירתו של מאנה היא השתוקקות אל הנצח. כמיהה גלויה אל התולדה ומנעמיה".[5]
בזמנו הופעתה של שירת מאנה הייתה תופעה פלאית, ואף-על-פי שנבדלה באינדיבידואליות שלה, בהיותה שירת יחיד, משירת חיבת ציון הלאומית של המשוררים העברים בני-דורו, בכל זאת החשיבו את מאנה, ולו הודות לשיריו "משאת נפשי" ו-"עם עולם", למשורר לאומי. מאנה היה מהמשוררים הראשונים בעברית, שביקשו לא לשון מלאכותית, אלא לשון ניגונית חיה; ועבר בהדרגה ממשקל הברות למשקל טוני.[6] י. י. גלס אף הפריז וקבע: "לא היה לנו שיר מוזיקלי מכתבי הקודש עד מאנה, עד שבא מאנה והנהיג את המשקל הניקודי, ובעקבותיו הלכו המשוררים אחריו".[7]
מאנה, על אף גילו הצעיר, הקדים רבים בבגרות-רוחו. על ההבדל בין שירת מאנה לספרות של פיארברג וברדיצ'בסקי, כתב אליעזר שטיינמן: "הם שרו שירת אנוש עלי אדמה; ואילו הוא שר את שירת האדמה באנוש; ובפרשו את שם החיים לא נתכוון להתיר כאחרים ליהודי את חיי היצרים הקטנים והנאות עולם הזה, אלא בישר לדור את מציאות היקום, את תנובת הבריאה, את שירת החיים, את פלאי הפלאים של העולם כמחזה".[8]
מיכ"ל קדם למאנה בחיבור שירת יחיד לירית. שניהם היו מסכנים בחייהם ונפטרו בגיל צעיר, מוציאים לפועל מעט מכישרונם הגדול. מיכ"ל היה פייטן אומלל, בעל אופי עז וסוער, אמן הדמות השלם, המקונן ומתקומם ושר כברבור גווע; שצליליו, הספוגים עומק הייאוש, הקסימו את הכל. מאנה היה מתון ועניו, סולח ומוחל, כולו עין יפה המתרפקת באהבת רחמים על הבריאה, לא מוציא מפיו אף דיבור של קטרוג או של טרוניה כלפי מר גורלו.[8] שירתו, על צליליה הרכים המשתפכים האמתיים, בישרה את האביב של השירה העברית החדשה.
כתב יעקב פיכמן: "מיכ"ל היה כבר קצת רחוק לנו, קצת זר לנו. היגון שלו היה כבד ביותר... הוא היה אחינו הגדול אשר הערצנו יותר, אך לא אהבנוהו כאהבתנו את מאנה. מיכ"ל היה הפייטן, מאנה היה החבר הטוב, המגלה לפנינו את כל לבו... המאנים הם קודם כל אנשים, כישרונם נראה לנו לפעמים כאילו הוא טפל להם... היופי הצנוע והנאמן של של נשמתם מבהיק גם בשעה שכישרונם בוגד בהם, תמיד נשאר אצלם איזה דבר, העומד למעלה מכל כשרון - הלא היא האמת שבלב, החמימות הטובה של נשמה כואבת מתפללה ומאמינה... רוב שיריו הם באמת שירי אביב, שירי אביב מוקדם, עת השמש תציץ עוד בחרדה והרוחות הרעות 'עוד תגהנה, עוד תסערנה סביב'".[9]
אף על פי שמאנה חיבר יחסית מעט שירים, ואת יצירתו הגדולה, המחזה "תקוה לאובד", לא השלים; לשירתו, גם אם לכאורה כמעט לא הרגישו בה, הייתה השפעה גדולה. הוא היה המשורר האהוב על טשרניחובסקי בילדותו, שירי הטבע של ביאליק חוברו בהשראתו, והשפעתו ניכרת על שירתו של יעקב פיכמן.[9] למעשה הדור הראשון שלאחר חיבת ציון נתחנך על שירת מיכ"ל, יל"ג, ומאנה.[10] כתב צבי קרול: "סמויה הייתה השפעתו על הדור החדש, העולה בשמי-ספרותנו, כמעט בלתי-מוחשית; אך בחשאי הכה גלים עזים, ובו תקועים שורשיהם של ביאליק, טשרניחובסקי, ושניאור".[5]
הסביר שמואל צבי זצר: "סוד השפעתה הגדולה של שירתו הלירית של מאנה מונח באותה הבלתי-אמצעיות, שבה מתגלית רוחו של המשורר ביצרי-רוחו, באותו הטון הנפשי, שאנו שומעים בכל שורה ושורה משיריו הנוגים, באותו הרוח הכהה המרחף עליהם, באותה ההתרכזות העמוקה, ששירה זו מתרכזת בעולמו הפנימי של המשורר".[11]
השיר "משאת נפשי" (יחד עם שירו "עם עולם" שנדפסו ב"כנסת ישראל" של שפ"ר) היה בזמנו אחד מהשירים המושרים ביותר בפי העם היהודי במזרח אירופה ובמושבות בא"י (במיוחד בחדרה). ביאליק, בהיותו בישיבת וולוז'ין, היה מזמרו ברוב רגש ובכליון נפש, ובעקבותיו חיבר את שירו "אל הציפור". ב-"ספר כנור ציון", ספר השירים הלאומיים ששוררו בערי א"י ומושבותיה, שנערך על-ידי אברהם משה לונץ ויצא לאור בשנת תרס"ג (1903), השיר "משאת נפשי" הוא השיר השני בספר (לאחר "התקוה" של נפתלי הרץ אימבר).
כעבור דור-שניים השיר של מאנה נשכח משהו. סיפר צבי יעבץ בראיון: "השיר העברי הראשון שלי לא היה 'אל הציפור' (של ביאליק), אלא שיר של משורר שהיה אהוב על סבא שלי ('משאת נפשי' מאת מאנה)... כשהגעתי ארצה הלכתי לרחוב מאנה. אף ילד לא ידע מי זה מאנה, ואני גדלתי עליו".[12] לא עבר זמן רב, והשיר "משאת נפשי" נעשה שוב פופולרי. לאה גולדברג, למשל, מצטטת בית ממנו ברומן פרי עטה והוא האור. ב-1957 השיר הוקלט בעיבוד יחזקאל בראון על ידי הזמר רן אלירן, וב-1962 בעיבוד יהודה שרת על ידי מקהלת קול ישראל; הושמע על ידי שמעון בר במופע "אנו נהיה הראשונים" (1963) וכן בביצוע תזמורתי, שניהם בעיבודו של ד"ר חנן וינטרניץ. הלחן היווה רקע פתיחה מוזיקלי לתוכניות "שרתי לך ארצי" בעריכתם של אליהו הכהן ודן אלמגור, ששודרו בטלוויזיה בשנות השבעים. בשנת 1995 עיבד את השיר גיל אלדמע.[13] כן הולחנו והוקלטו שיריו "עם עולם", "ליל שימורים", ו-"צל צלמי". להלן הלחן המוכר של "משאת נפשי":[14]
האם יצירת מאנה מביעה תקווה או תוגה? נחלקו על כך המבקרים. לדעת שמואל צבי זצר, רוח של עצב ויגון שפוכה על כל שיריו של מאנה, וגם בשירי-התקווה האקורדים הנוגים מרובים על האקורדים העליזים, והטון המלנכולי השקט הצנוע של שירתו, מעין אנחה חרישית, מביא את הקוראים להיכנס לעולמו של המשורר ולהשתתף בצערו.[11] לדעת חיים תורן, יש בשירתו של מאנה מהוד הזריחה ויעפתה, אלא שבשוליה של זריחה זו מסתתרת תוגתם של דמדומי השקיעה.[15] לדעת יעקב פיכמן, רק מזלו הרע ומחלתו גרמו לכך שעל שירתו נסוכה עצבת חרישית תמיד; יותר מדי היה גדול התום שבלבבו, יותר מדי היה נתון העולם בלבבו ישר, שיכיר בכל ניגודיו הגדולים, והוא היה מסוג המשוררים שלא נולדו כי אם לצלילי מתק ולתפילות.[9] לדעת אליעזר שטיינמן, השקפת עולם עליזה והרמונית נזדככה בלבו של מאנה, הבריאה - היכל היופי, והאמנות מפתח הקסמים של ההיכל הזה, הקב"ה טוב, העולם טוב, האדם הטוב, החיים גן-עדן, וגן-עדן זה מתנת כל אדם הוא.[8]
מתוך "תקוה לאובד" |
|---|
| מאת מרדכי צבי מאנה |
|
וּבֶן הָאָדָם וּבְחִיר כָּל הַיְצוּרִים, |
| (מחזה שני: מדברי התקווה) |
התקווה והתוגה שביצירת מאנה הן מורשה מהשירה הרומנטית. התוגה נובעת מבדידותו של המשורר - מפער בין עולמו הפנימי לבין המציאות. בפרט, עוני וחולי ורפיון גופני, והיותו דר רוב ימי בחרותו רחוק מידידיו, היו מנת חלקו של מאנה בחייו הקצרים. נסיבות תוגתו מתוארות בשירו "כעלות השחר":
כִּלָּיוֹן חָרוּץ סְבִיבִי מַעֲשֵׂה בְנֵי-אָדָם
וְשׁוּחוֹת עֲמוּקוֹת אֲשֶׁר כָּרוּ יָדָם,
תַּהְפּוּכוֹת אֶרְאֶה עַל כָּל שַׁעַל.
הַבְּרִיאָה הַנְּדִיבָה כָּל טוֹב לֹא חִסֵּרָה,
אַךְ בְנֵי אָדָם עִקְּשׁוּ הַיְשָׁרָה –
מָוֶת, רָעָב, חֶרֶב, קֶטֶב וָרַעַל.
וּפְגָעִים אֵלֶּה הֲלֹא עֵינַי רָאוּ,
וּבְמַדְקְרוֹת חַרְבָּם עַל לִבִּי נָגָעוּ
וּבִתְהוֹם עַצֶבֶת אֶת נַפְשִׁי הִשְׁלִיכוּ –
המוצא של מאנה מהפגעים שמחצו את חושיו, קצצו את כנפיו, רמסו את נפשו התמה, וניבלו את טוהר לבו, היה התבודדות בטבע. כך כתב במאמרו "הגיון על הבדידות":
שֵׁם הבדידות יפיץ אור על מחשכיו. שם הבדידות יתאר לפניו תמונת תוגה ועצבת מעולפת ברעיונות רכים וענוגים, מלאה רגשות הנפש. צא נא, בן אדם! צא מאדם העיר, שם, בין שדרות אלונים תחת כפת נטישותיהם תשאף רוח חדש, השֶׁקט הנעים השורר בעצם תקפו, יטהר ויזכך שעפיך; רוח צח חרישית, הנושב בין חגוי הענפים יפיץ כל דמיוני תהו ובהו, האפל השאנן מצאלי עפאים ישא בכנפיו הגיון עמוק עם זכרונותיו הנעצבים והנעימים גם יחד. קול דממה דקה מזרמת נחל זך, יפריע את הדומיה. החישה פעמיך, מתבודד! שם על שפת הנחל תרחף על תהום שעפים אין חקר. שם גיא החזיון, רוח ממרום יערה עליך, וישביע בצחצחות נפשך. ההמולה הנעימה ממשק עלים המתנועעים לרוח שיפוח, ישמע לאזניך כסוד שיח שרפי קודש. המית גלי בדולח מתגלגלים לאט, כנטפי פנינים על ראי מלוטש, יערב, ינעם לך כהוד קול נפשות נקיות. קול הזמיר, על ראש אמיר, יעורר בקרבך רגשות עדן, רגשות חן ויופי. נפשך תתאבך, תּתּר ממקומה, תפרוש כנפיה.
התקווה היא תולדה של אמונה בחידוש מעשה בראשית. כך כתב מיכ"ל בפירושו לשירו "שלמה וקהלת":[16]
אם אין די לך באמונה הכתובה בספר, שא נא עיניך על כל רחבי התבל, שם על כל נטע ושיח על כל עשב ועלה כתובה באר היטב באצבע אלהים אמונת אלהי אמן אלהים חיים. כל צפור יעוף הוא מלאך ושרף מעופף להגיד כבודו; כל זיז שדי הוא חוזה ונביא לבשר מלכותו; כל היקום ומלואו הוא שיר אלהים.
מהבחינה הזו מאנה ממשיך דרכו של מיכ"ל, אך בעוד אצל מיכ"ל אמונה עטורת תקווה (שלמה) וחכמה משכלת (קהלת) מנוגדות זו לזו, הרי שאמונה ודעת שוכנות בהרמוניה ובהשלמה בנפשו של מאנה. אמנם במבט נכוח ומפוכח מאנה כותב לעיתים שירים נעצבים אלי הבל. כך כתב בשיר "הכל הבל!":
שׁוּר שָׁם תִּקְוָתְךָ עוֹד תַּעֲמֹד מִנֶּגֶד,
וּכְבָר גָּדַלְתָּ, בָּאתָ לִשְׁנוֹת גָּבֶר;
עַתָּה גַם הִיא בְךָ, אֻמְלָל, תִּבְגֹּד בֶּגֶד,
תַּעֲזָבְךָ בָּדָד עַל עֶבְרֵי פִי קָבֶר!
אולם במיטב שירתו התקווה גוברת על התוגה. כך כתב בשירו "משאת נפשי":
אֶשְׁכַּח עָצְבִּי, תּוּגַת נַפְשִׁי,
עַל תִּקְוֹתַי כָּלוּ;
יָמִים טוֹבִים, חַיֵּי שֶׁקֶט,
נֶגְדִּי עוֹד יִצְהָלוּ.
ובחותם שירו "עת אשרי":
אָז מְאֻשָׁר חֶלְקִי בָאָרֶץ מִתָּחַת,
גַן עֵדֶן הַתֵּבֵל מִכָּל שֹׁד נְקִיָּה;
לֹא אֶבְזֶה תֵבֵל! הֵן אֶמְצָא בָהּ נָחַת,
אַל תֵּעָצְבִי, נַפְשִׁי, שִׁירִי הַלְלִי-יָהּ! –
במחזהו "תקווה לאובד" אין התוגה אלא נחמה זמנית מפני תהפוכות תבל לאיש שעשקו ממנו את התקווה, אך סוף דבר הכל טוב והתקווה שבה לאוהבה ועמה אמונה ואושר. במאמרו "הגיוני לבי" מאנה כתב דברים המלמדים על מקום התקווה בחייו וביצירתו:
מי זה יעיר כחי? התקוה! אך אַת, תקוה, תנחומת אל, הוספת אומץ בלבי, לך רחש לבי תודה ותהלה... את הוצאתיני תמיד מטיט יון מצולה בצללי בעשתנות תוגה; את הוצאתיני למרחב מעקת מצוקות ותלאות; את זרית הלאה עבי עצב, ותראי לי קו אור שמשי. לך תהמה נפשי ותהגה תודות, לך! כי לך יאתה.
ובמכתב משנת תרל"ט (1879):
הוי, לבי! לבי! הרגע ודום. הן דרך חדשה סלותי לך, דרך אשר אור תקוה נשקפה לי להאיר את המאפליה השוררת בקרבך, דרך אשר בעדו תצא למרחביה מהמון תלאותיך ומצוקותיך, ואת, תקוה בת שמים, האירי אלי פניך. האח! הנך מתעוררת מתרדמתך, האח! תקותי חיה, קוה אקוה כל עוד נשמתי בי.
תאורי הדברים של מאנה כלליים ומופשטים, ואינם עשירים בפרטים. לדוגמה, בכותבו על שושנה, הוא לא כותב על שושנה מסוימת, אלא על מהות השושנה, רוח-חיים שבשושנה (והרי לדעת מאנה, רוח השיר והמליצה היא רוח החיים, או החיים בעצמם):
מַה מְּאֹד נִפְלֵאת, שׁוֹשַׁנָּה יְפֵהפִיָּה.
עוֹרְקַיִךְ מְתֻלָּעִים בְּאֹדֶם חַכְלִילִי;
פֹּה אֶגְלֵי טָל – דִּמְעוֹת בְּכִי וְתַאֲנִיָּה,
וּפֹה עֵינַיִם צְחוֹרוֹת לִי תַצְהִילִי.
השגתו היא תולדה הן של השראה והן של קרבת-טבע בלתי-אמצעית שהייתה לו מימי ילדותו. כתב שמואל צבי זצר: "שירי-הטבע של מאנה עושים עליך רושם חזק באי-אמצעיות שבהם, בהגעגועים החזקים שישמעו בהם, באותה ההתרפקות המרובה שהנם מחודדים בהם, באותה ההתפעלות שיש בה פשטות ותמימות במידה גדולה כל כך".[11]
כתב אליעזר שטיינמן: "זה היה מין חוני המעגל שהקיץ מתרדמת הדורות. וראה בבת-אחת עולם הדור-נאה, שנעלם כביכול מעיני דורות רבים אחוזי-שינה. והריהו נותן קולו בשיר להקיץ נרדמים, להעביר גולים מעמק הרפאים אל חמדת נופים... ההרים קוראים אלינו; העמקים רומזים לנו; הנחלים והמעיינות אומרים באזנינו שירה. העולם כולו מלא שירה ורינה... שום יהודי לא היטיב כמאנה עם העולם. האופטימיות שלו הייתה ללא גבול, ללא תנאי, ללא רבב ואף ללא שום כוונת מכוון. מעין ביטוי חי לנהורא מעליא, לשמחת הלב, לביטחון-אמת".[8]
במאמר על חכמת השיר והמליצה מאנה כותב:
משוררים והַצָירים יצרפו זהב החיים כי יופיע לנו בזהר פניו בציורים ובשירים. הם לא יבראו חדשה בחיים, כי אם ייקחו יצורי החיים וחזיונותיהם, יתנו להם צורה בחלקים לפי שווי-ערך (הרמוניה), ילבישום מחלצות המליצה והצבעים ואז יציגום לעין הרואה, ואך מי שלא ראה מתחלה את החיים יקרא, כי חדשה שלא הייתה מעולם ברא הצַיָר או המשורר!
.jpg)
בכל זאת, למרות דבריו, אלמלא החידוש שבשירת מאנה, שיריו לא היו עושים כזה רושם על הדורות הבאים. בלב רגש ובעיני-אמן פקוחות מאנה התבונן בטבע וראה שכולו אומר כבוד, הוד והדר; חן וחמדה, פלאות וצפונות. במאמרו "חכמת הציור בכלל ובין בני עמנו בפרט" תיאר את מבטו האקספרסיבי (להלן מקצת מדבריו):
צא נא ממעונך הצר בחצי החודש בלילה, שא עיניך השמימה וראה: איה הצבע, איה הציור אשר יכילו בקרבם רגשות נשגבים ויפי הדרת קודש המרחף על השחקים הבהירים האלה? איה הספירים אשר ימשכו בחבלי קסם את נפשך כהכוכבים, העיניים הטהורות האלו? איפה כסף מזוקק ומלוטש אשר יפיץ נגהו כנגה אגן הסהר הזה השוחה בים תכלת? איה ציר לתאר לך ציור לוקח לב כזה? – ראה, הן כל התולדה מעולפת בצעיף קודש. שם הלאה, הלאה, יער וכל עץ בו ישקיפו מבעד הערפל השקוף; אזניך תקשבנה רגש ליל, רגש יה המתהלך בדממה על כנפי רוח צח; רוחך ישאך אז על אברתו, נפשך תתאבך, תתפרץ מחביון כלאה ובין כוכבים תשים קנה; תשכח תבל וכל היקום, תשכח גם כל עמל ותלאה, ומתהום שעיפּים אין חקר תשאף פלגי חיים.
מאנה לא סתם מתבונן בטבע, אלא מדבר עמו: משוחח עם שמש היוצא בגבורתו על שפרירי שחקים כעלות השחר, עם ירח בהיר המביט עליו ממרום מבעד לתכלת שמי-לילה, עם הזמיר שבראשי אמירים שביער, כמו היו רעים נאמנים ואוהבים המתהלכים עמו (והלא השמש והירח ציירים והזמיר משורר), שומע את הטבע מדבר אליו בשפה ברורה. שיחו נובע מרגשות יופי ושגב, מרגשי קודש; לבבו חש אהבה. כך כתב במכתב משנת תרמ"ג (1883):
אמנם כל הדר הטבע ורבבות צבאיה הנפלאים יבולו ויאכלו ויעשו מעיל תוגה גם יהפכו לתוהו, לולא יאציל האדם, איש-רוח-חיים, מרוחו עליהם, יתן להם אֹמר ודברים, ישים על יופיים נוספות מיפי נפשו וירוממם על כרוב דמיונו הכביר.
כתב אליעזר שטיינמן: "לא זו בלבד שאין העולם נגלה לו משום צד בחינת גולם, אין הוא נראה לו משום בחינה גם בחזקת דומם, משל אין הוא עשוי רגבים אלא ארגמן. לעולם אין אנו שומעים מפיו, אף הוא אינו שומע מפי ההוויה, קול בכוח, אלא קול ברוך, קול בהוד, קול ביקוד, קול בלהט הנפש - וכלל כולם קול דממה דקה... מאנה הוא מין פרח המחונן בשכל רם; ציפור מהגה זמירות, אף הוגה דעות; אדם הצופה ומביט על עולמנו באספקלריה של מלאך. הוא מדבר לכאורה בלשוננו: חיים, אהבה, ידידות. אבל יש למלים אלו בשפתו פירוש משלו, פירוש זך ומזוקק".[17]
שיריו, מאמריו, ובמיוחד מכתביו, הם מעין וידוי-נפש בו מאנה שופך את נפשו ללא כחל וללא שרק בשיח אוהב לפני ידידיו. ואמנם לידידות, במובנה הנעלה והכללי ביותר, מקום מרכזי ביצירת מאנה. בשיר "נסיעה אל אבותי" הוא כותב: "האח! לבי רועש, דמי רותח! / אל הורי, אל הורי אקרב לרגעים! / כל רגשי אהבה בי החליפו כח: / אל הורי, אל הורי הנכם נישאים!". בשיר "אהבה ואחוה": "רק אתה אח יקר תרגיש שמחתי / רק אתה תתור כל חדרי ליבתי / כי לבבך כלבבי אהבה ידע / וכנפשי נפשך אהבה נמלאה". בשיר "על הרי וילנא": "חושי נפשי למעונך בשאון קרת / וקחי קסת סופרים, עט גם גיליון! / שפכי רגשותיך, נפש נערכת / אל אוהביך שלחי מיטב הגיון". בשיר על המנגן הזקן המסכן: "הוי, זקן נפלא, נא עמך אלכה! / אני אשיר שירי יוצאים מקרב / אתה תך בנבל בוקר וערב / כי אחים נחנו כמוני כמוך!".
כך כתב במאמרו "הגיון על הבדידות" על אהבה שאינה תלויה בדבר:
בעל לב רגש לא ימצא לו מנחם בישימון. חיי הנפש הם האהבה, התשוקה והתקוה, הנמצאים רק בין בני האדם. אשרי הגבר אשר מצא לו אוהב נאמן בדרכי החיים. אוהבו ימתיק לו מרורות המקרים, הם ילכו שלובי זרוע ויגיעו למטרתם. בנאומים נעימים יאמץ כוחותיו אשר אפסו מעצר רעה ויגון, ובמתק חכו יעורר בקרבו התשוקה לחיות, גם התקוה לקוות על ימים יוצרו... האהבה בת אל חי, היא נשמת האדם בתבל; היא הציר אשר עליו יסב כל מפעליו ומעשיו, רגשותיו, מחשבותיו וכל כחות נפשו; היא תעודדהו עת עמודי גוו ירופפו, תאַמצהו, תחזקהו ללחום נגד פגעי הזמן לחתור להגיע למטרתו; היא תעיר בקרבו תקותו, תעיר מיתרי כנורו השבור, כנור נחמתו השבור לרסיסים מתגרת הזמן. קול נעים יהמה באוזניו, שפך רגשות עדינות, רכות וענוגות; קול נחמד מתהלך ברוח הגיון ואזנו שומעת; קול משתפך מתוגה נעימה לצלצלי קול תרועה, קול הולך וחזק מדממה דקה לקול תרועת הידד! נפש האדם תצא למרחב יה, דמי עורקיו ירוצו בחפזון, וכמקיץ מתרדמה עמוקה כן יראה אור.
הסביר אליעזר שטיינמן: "אין מאנה מתכוון לידידות באשר היא-היא, אלא באשר היא וגם הוא, באשר היא כל-בה. היא לו משא נפש, שורש כל הגיגיו, שמן משחת הקודש לחיי העולם הזה... כל פסוק בקולמוסו על הנושא הזה מצווה ואומר: הקורא, עמוד, הקשב, כאן סח אני לפניך על דבר העומד ברומו של עולם".[17] מאנה סיכם זאת נהדר בשירו "על תמונתי לידידי":
קַח נָא זֹאת הַתְּמוּנָה,
לְאוֹת אַהֲבָה וֶאֱמוּנָה,
גַּם לִבִּי גַּם רוּחִי
נְתוּנִים פֹּה עִם לוּחִי!
אם שירה סימן-היכר לנעורים ופרוזה חותם הבגרות, הרי שכשם ששירתו של מאנה מפליאה ברעננותה, כן הפרוזה שלו מפתיעה בטעם זקנים שבה. ואם בשיריו, התוכן עיקר ויש פחות תשומת-לב לענייני צורה, הרי שהפרוזה שלו, המאחדת שירה צרופה עם ביקורת מעמיקה וחריפה, שלמה בתוכנה ובצורתה ובסגנונה. קטעי פרוזה רבים של מאנה, בין במאמריו בין במכתביו, הם קטעי פיוט נפלאים, בהם הצליח להשתחרר מכבלי משקל וחרוז, ולפרוש כנפיים מעלה. ממאמריו במיוחד ראויים לציון מאמרו "על חכמת השיר והמליצה", שלמרות היותו תרגום, רוחו וסגנונו של המשורר מפעמים בו; והמאמר "הגיון על הבדידות", פרק שירה מזהיר ומסה מחקרית חודרת[8], סיכום תמציתי של השקפתו. מכתביו, בהם מאנה מעודד את נפשו ואת ידידיו, הם פרק שירה בפני עצמו.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
