קבלת שבת

קבלת שבת היא קבוצת מזמורי תהילים ופיוט הנאמרים בבית הכנסת בזמן המעבר בין ערב שבת לליל שבת, בין תפילת מנחה של חול לתפילת ערבית של שבת, ומציינת את תחילתה של השבת.

ערך זה עוסק בתפילה הנאמרת בבית הכנסת. אם התכוונתם להחלת איסור מלאכה ודיני שבת על ידי אמירה, ראו תוספת שבת.

בהשראת הטקס הדתי התפתחו גם טקסים ואירועים שונים בשם זהה עם מאפיינים מסורתיים או חילוניים על ידי קבוצות יהודיות שונות, בערב שבת ובליל השבת (לדוגמה, טקס קבלת שבת בקיבוצים).

מקור המנהג

יסוד מנהג זה נמצא בתלמוד הבבלי, במסכת שבת,^[1] שם נאמר: "רבי חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא (התעטף ועמד בכניסת השבת), אמר: "בואו ונצא לקראת שבת המלכה [גרסה אחרת: שבת המלך^[2]]. רבי ינאי לביש מאניה מעלי שבת (לבש בגדיו בכניסת השבת) ואמר: "בואי כלה בואי כלה"".

אמירת המזמורים צ"ב וצ"ג בתהילים ('מזמור שיר ליום השבת' ו'ה' מלך') הם שריד לטקס "מזמורי החג והשבת", מנהג ארץ ישראלי קדום שמופיע בקטעי גניזה רבים. מנהג זה השתמר בעיקר בקהילות המזרח, שהתפללו בנוסח ארם צובא ובנוסחים נוספים.^[3] אמירת פרק "במה מדליקין" גם הוא מנהג קדום, והיה נהוג כבר בתקופת הגאונים (במחצית הראשונה של ימי הביניים),^[4] אך יש שנהגו (ועדיין נהוג בקצת קהילות אשכנז) לאמרו בסוף תפילת ערבית.

מקור הנוסח הנוהג כיום במקובלי צפת במאה ה־16. מקורות מסורתיים מיחסים את יצירת המנהג לאר"י ולרמ"ק. נטען כי האר"י אמר את מזמור כ"ט, "לכה דודי" ומזמורים צ"ב-צ"ג, ושהרמ"ק הוסיף לכך את חמשת המזמורים הנוספים.^[5] למעשה, שניהם ככל הנראה אמרו בקבלת שבת את מזמור כ"ט ("הבו לה'") וצ"ב-צ"ג בלבד.^[6]

האר"י ותלמידיו כן קיימו טקס מיוחד. סמוך לזמן כניסת שבת (בדומה לנאמר בגמרא), יצאו לבושים בבגדים לבנים, אל השדה הסמוך לעיר (הידוע בכתבי האר"י כ"חקל תפוחין קדישין") כדי לקבל את פני השבת.^[7]

המנהג התקבל בתפוצות ישראל, אף שהיו קהילות שהסתייגו מהטקס החדשני ומיסודותיו הקבליים.^[8] עדות להסתייגות מהכנסת הטקס לנוסח התפילה המקובל אצל יהודי אשכנז ניתן למצוא בהיתר למנות לקבלת שבת חזן שלא הגיע לגיל מצוות, וכן מיקום החזן של קבלת שבת בבימה במרכז בית הכנסת, ולא במקומו הרגיל של החזן, כבעיקר התפילה.^[9] (לפי דעה אחרת זהו זכר למנהגם של מקובלי צפת, שהיו יוצאים לשדה ומקבלים את השבת בגופם ממש).^[8][10]

לפני תיקון סדר קבלת שבת על ידי האר"י ותלמידיו היה נהוג לומר את הפרקים האחרונים ('מזמור שיר ליום השבת' ו'ה' מלך') בזמן מאוחר יותר, לפני תפילת ערבית של שבת.

תוכן קבלת שבת

לפי קבלת הרמ"ק, אומרים שבעה מזמורי תהילים המכוונים כנגד שבעת ימי השבוע, כאשר קודם לפרק צ"ב ('מזמור שיר ליום השבת') שרים את הפיוט 'לכה דודי'.

התוכן העיקרי של הפרקים הוא תיאור מלכותו של אלוהים על העולם וכל ברואיו, והם כוללים ביטויים רבים של שמחה, שבח והלל. תוכנו של הפיוט 'לכה דודי' הוא השבת, חורבן ירושלים והציפייה לבנייתה ולגאולה.

סדר הפרקים הוא:

• מזמור צ"ה בתהלים ('לכו נרננה')
• מזמור צ"ו ('שירו לה' שיר חדש')
• מזמור צ"ז ('ה' מלך תגל הארץ')
• מזמור צ"ח ('מזמור שירו לה' שיר חדש')
• מזמור צ"ט ('ה' מלך ירגזו עמים')
• מזמור ק' ('מזמור לתודה') - רק לפי נוסח הספרדים
• מזמור כ"ט ('מזמור לדוד, הבו לה' בני') - לפי קבלת האר"י, אין אומרים את המזמורים הקודמים ומתחילים כאן, וכך נוהגים בחלק מקהילות הספרדים ובנוסח איטליה.
• אנא בכח (רק בחלק מהקהילות)
• הפיוט לכה דודי
• מזמור צ"ב ('מזמור שיר ליום השבת')
• מזמור צ"ג ('ה' מלך')

בסיום קבלת שבת נאמר קדיש יתום.

בסידור היעב"ץ וכן בספר אוצר דינים ומנהגים^[11] ועוד מיחסים את המנהג של אמירת ששת מזמורי הגאולה לר' משה קורדובירו גיסו של רבו ר' שלמה אלקבץ מחבר לכה דודי, אשר הנהיג כך בין מקובלי צפת במאה הט"ז ופשט מנהגם בארץ ישראל, בהמשך המנהג הלך והתפשט ברוב תפוצות ישראל במהלך המאות הבאות. אמנם יש המפקפקים בזהות מחבר המנהג.^[12]

הפרסום הראשון בדפוס של סדר אמירת המזמורים בקבלת שבת הַחל במזמור צ"ה, נעשה בספר 'סדר היום' שהוציא ר' משה בן מכיר מעין זיתון שליד צפת, והוא נדפס בחיי המחבר בונציאה בשנת שנ"ט (1599).

בחלק מן הקהילות הספרדיות (כגון הספרדים הירושלמים) וכן בנוסח איטליה פותחים את 'קבלת שבת' באמירת מזמור כ"ט בלבד ("הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים..."), וזאת כמנהג שנהגו האר"י וגוריו בצפת. בקהילת פרנקפורט דמיין, לא נתקבל מנהג קבלת שבת בבית כנסת המרכזי עד תקופת הרב שמשון רפאל הירש,^[13] ובוורמייזא לא נתקבל כל עוד שהייתה שם קהילה.^[14]

טעם המנהג

בספר ערוך השולחן^[15] מבאר: שאלו הזמירות הם על לעתיד לבא, שאז יאמר אחד לחבירו "לכו נרננה לה'", היות ששבת הוא מעין עולם הבא, לכן ראוי לומר מזמורים אלו בכניסת השבת.

הרב עמדין כותב בסידורו לפי שהשישה מזמורים אלו מיוסדים על שישה ימי החול. טעם אחר נאמר על ידי ר' שלמה צבי שיק בסדורו, ששת מזמורים אלו הם כנגד השש תקיעות שנהגו בזמן המשנה והתלמוד לעורר את העם לקראת שבת.

הרב אלחנן סמט מציע כוון נוסף: חז"ל תיקנו אמירת 'הלל שבכל יום' – ששת מזמורי התהילה החותמים את ספר תהילים, והם פסוקי דזמרא (קמ"ה–ק"נ). עוד תיקנו הלל לימים טובים ולחנוכה – הם ששת מזמורי התהילה המכונים 'הלל המצרי' (קי"ג–קי"ח). גם שבת ראויה לאמירת פרקי הלל המיוחדים לה, והנה נמצאת בספר תהילים חטיבה נוספת של שישה פרקי הלל (שהיא אחידה מבחינות אחדות עוד יותר משתי קבוצות פרקי ההלל האחרות). אותן אמצו מקובלי צפת לכבוד השבת.^[16]

מזמור לתודה

בקהילות הספרדים שאימצו את המנהג הזה, נוהגים לומר את כל ששת המזמורים צ"ה–ק', כולל 'מזמור לתודה'. ובראש כל מזמור מבין השישה נאמר שהוא כנגד יום חול אחד מימות השבוע. מזמור לתודה הוא כנגד היום השישי, ואילו מזמור כ"ט "הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים" הוא כנגד יום השבת. לעומת זאת מנהגם של האשכנזים ב'קבלת שבת' הוא לקרוא את מזמורים צ"ה–צ"ט, בלא מזמור לתודה, ואחר כך מזמור כ"ט "הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים".

טעם מנהגים אלו תלוי בנושא האם אמירת מזמור לתודה נחשבת כהקרבת קרבן תודה, ואין מקריבים קרבן תודה בשבת, או שאין אמירתו נחשבת כהקרבת קרבן.^[17]

תוספות לקבלת שבת

שיר השירים

ישנו מנהג נפוץ, בעיקר בקרב קהילות מזרחיות, לומר לפני קבלת שבת את כל שיר השירים.^[18] בקהילות יהודי גאורגיה ויהודי תוניסיה נוהגים לקרוא את שיר השירים על ידי חלוקה בין החזן לקהל, כאשר פסוק אחד קורא החזן ופסוק הבא אחריו הקהל, במנגינה ייחודית ועתיקה לשיר השירים. בהרבה קהילות נוהגים לומר ארבעה פסוקים משיר השירים לאחר לכה דודי ("ישקני") וזאת כתחליף למי שלא הספיק לומר שיר השירים עם הקהל.

בקהילות אשכנזיות רבות, התקבל התקופה האחרונה לומר את הפיוט ידיד נפש קודם לקבלת שבת.

בר יוחאי

בקרב קהילות תימן נהוג לומר את הפיוט בר יוחאי לאחר לכה דודי. החזן שאומר את הפיוט הוא לרוב מנהיג בית הכנסת.

במה מדליקין

ערך מורחב – במה מדליקין

לאחר קבלת שבת נאמר הפרק השני במשנה מסכת שבת: "במה מדליקין". המקור לאמירת פרק זה הוא מתקופת הגאונים, ובין הטעמים שניתנו לאמירה זו הוא שבתקופה בה הדליקו את נר שבת בשמן ופתילות, אמירת פרק זה הייתה תזכורת למי שהדליקו את הנר באופן האסור, על מנת שיתקנו את הנר קודם לכניסת השבת, וכן תזכורת על החובה להדלקת נר שבת. עם זאת, כיום פרק זה נאמר בדרך כלל לאחר כניסת השבת, כך שכבר אסור לתקן את הנר גם אם הודלק באיסור (משום מלאכת מכבה ומלאכת מבעיר). כמו כן, כיום ההדלקה היא בנרות ולא בשמן ופתילות. סיבות אלו עומדות ביסוד מנהג נוסח ספרד לאמר את הקטע "כגוונא" מספר הזוהר במקום פרק 'במה מדליקין'.^{[דרוש מקור]} בקצת קהילות, במה מדליקין נאמר אחרי קדיש תתקבל של ערבית.^[19] המשנה ברורה^[20] נותן הסברים לשני המנהגים.

מנהגים

הפרקים הנאמרים

בחלק מהקהילות הספרדיות (כמעט בכל קהילות המזרח התיכון וכן בכל הקהילות הספרדיות במערב אירופה), כמו גם אצל רבים מיהודי איטליה, לא נהוג כלל לומר שישה מזמורים, אלא מתחילים ממזמור כ"ט. יהודי עיראק נוהגים לומר רק את מזמורים צ"ט וק'. מקור הבדל זה הוא בכך שחמשת המזמורים (צ"ה-צ"ט) הם הוספה מאוחרת יחסית לטקס.^[21] ייתכן שהטקס נפוץ כבר בקהילות הספרדיות לפני שנוספו.

אצל יהודי חלב וגם ביישוב הספרדי הישן בירושלים נהוג בכל השנה לומר רק את בתים 1–3, 5 ו9 ("לכה דודי", "שמור וזכור", "לקראת שבת לכו ונלכה" "מקדש מלך עיר מלוכה", "התעוררי התעוררי", "בואי בשלום") בפיוט "לכה דודי", כלומר להשמיט את הפרקים המדברים על החורבן והצער.

מיקום החזן

כפי שהוזכר לעיל, אצל המתפללים בנוסח אשכנז וחלק מן המתפללים בנוסח ספרד נהוג שהחזן אומר את קבלת שבת מהבימה בבית הכנסת ולא מן הדוכן. ברם אצל רוב המתפללים בנוסח ספרד (למעשה הנוסח החסידי) נהוג לומר גם את קבלת שבת מן העמוד שממנו מתפללים שאר התפילות. אצל הספרדים (נוסח עדות המזרח) והתימנים, קבלת שבת נאמרת על ידי כל הקהל ביחד, ללא חזן, למעט הפיוט 'לכה דודי' המובל בידי פייטן מן הבימה. בבתי כנסת אלו כל התפילות ממילא מתנהלות מהבימה, ואין עמוד.^[22]

שירה

בקהילות אשכנז המזרחי נהוג לשיר רק את הפיוט לכה דודי, ואילו את המזמורים אומרים בלחש כאשר החזן אומר בקול רם ובניגון את הפסוקים הפותחים והמסיימים כל מזמור. כיום נפוצים מספר לחנים, שמקורם בחצרות חסידים, בני 150 שנה. בשנים האחרונות נפוץ בבתי כנסת רבים שירת חלק ממזמורי התהילים ב"נוסח קרליבך". בקהילות אשכנז המערבי נוהגים לומר את ששת המזמורים שקודם לכה דודי לסירוגין, כלומר שהש"ץ אומר פסוק אחד והקהל אומר את הפסוק הבא למשך כל המזמורים.^[23]

אחד ממנהגי החסידים, הוא לשנות את הלחן (ה"ניגון" - בלשון המסורתית, וביידיש) לשירת הבתים המתחילים במילים "לא תבושי ולא תכלמי" - האות למ"ד מתוך המילה הלוי בראשי הבתים של הפיוט. מנהג זה פשט גם לרוב בתי הכנסת האשכנזיים (כמו גם המנהג לומר קבלת שבת) ואף אומץ בבתי כנסת רפורמיים וקונסרבטיביים ברחבי העולם. לחנים מוכרים של "לא תבושי" הם של יעקב (ינקל) תלמוד מחסידות גור, המושר ברוב שבתות השנה בבתי כנסת רבים,^[24] לחן של רבי שמואל אליהו טאוב, הרבי ממודז'יץ ולחן נוסף של אביו ה"אמרי שאול",^[25] ולחן של הרב בן ציון הלברשטאם מחסידות באבוב, שנרצח בשואה, ושני לחנים ל'לא תבושי' של הרב שלמה קרליבך.

בניגוד לאשכנזים, אצל רבים מהספרדים והתימנים לא נהוג שהחזן מוביל את סדר קבלת שבת, אלא כל הקהל שר בצוותא את כל קבלת שבת (למעט פרק "במה מדליקין" שהספרדים נוהגים שהחזן אומר בקול והקהל בלחש).

נקודה מעניינת היא שאצל הספרדים המנהג הוא להתפלל את תפילת ערבית של שבת במקאם נאוה נהוונד והסמיכו זאת על הפסוק 'לביתך נאוה קודש' זה מתחיל במזמור לדוד שכל הקהל שר יחד במקאם נאוה, ואח'כ בבמה מדליקין שהחזן נותן קטע מוזיקלי אישי על המקאם.

סדרי עמידה וישיבה

אצל קהילות אשכנז המזרחי נהוג לעמוד במהלך אמירת מזמור כ"ט (בקהילות אשכנז המערבי, לא נוהגים לעמוד במזמור זה), ולהסתובב לכיוון פתח בית הכנסת בבית האחרון של 'לכה דודי', כדי לקבל את השבת הנכנסת באופן סמלי. מקור המנהג להסתובב לפתח בית הכנסת נעוץ כנראה בכך שמערב נחשב לצד בו שרויה השכינה, והיות ובאירופה בתי הכנסת היו מכוונים למזרח, הפניה למערב הייתה לכיוון פתח בית הכנסת. סיבה אחרת היא ביטוי סמלי קבלת השבת כאורחת הבאה בפתח. כיום יש נוהגים לפנות לכיוון פתח בית הכנסת, גם במקומות בהם הפתח אינו בצד מערב.

אצל הספרדים (למעט יהודי מרוקו, אלג'יריה ומערב אירופה) נהוג לעמוד לאורך כל קבלת שבת למעט הפרק "במה מדליקין" בו יושבים. כמו כן, נוהגים להסתובב לכיוון הפתח כבר בעת אמירת מזמור כ"ט ולכל אורך אמירת הפיוט 'לכה דודי', ולא רק בבית האחרון. במספר קהילות ספרדיות לא מסתובבים לכיוון הפתח אלא לצד מערב דווקא (ויש שאינם נוהגים להסתובב כלל).

מיקום אמירה 'במה מדליקין'

ישנם מנהגים רבים בקשר למיקום בקבלת שבת שבו אומרים את הפרק "במה מדליקין": כך למשל, על פי המנהג הספרדי הירושלמי הוא נאמר לאחר "לכה דודי", ואילו בקרב יהודי עיראק הוא נאמר לפני "מזמור לדוד"; בקהילות גאורגיה ומרוקו הוא נאמר אחרי "אנא בכח" ולפני "לכה דודי"; וישנן קהילות ספרדיות אחרות האומרות אותו בסוף "קבלת שבת", לפני ערבית. לפי נוסח אשכנז המקורי לא אומרים את "במה מדליקין" בקבלת שבת, אלא בתפילת ערבית של שבת, אבל ברוב קהילות נוסח אשכנז היום (ובפרט בארץ ישראל) נהוג לומר אותו בקבלת שבת, בהשפעת הקהילות הספרדיות.^[26] במנהג האיטלקי, המנהג המקורי לאומרו אחרי ערבית,^[27] אבל היום הוא נאמר לפני קבלת שבת.^[28]

בנוסח ספרד אומרים במקום "במה מדליקין" את הקטע "כגוונא" מספר הזוהר קודם לתפילת ערבית של שבת.^[29] דניאל גולדשמידט^[30] כתב שהטעם שהחסידים לא אומרים במה מדליקין בבית הכנסת הוא מפני שאומרים אותו בביתם בתיקוני שבת.^[31]

מנהגים שונים

מנהג ייחודי אצל יהודי גאורגיה הוא שהחזן אומר נוסח לשם יחוד לפני אמירת ששת המזמורים. ולאחריו אומר בקול: "קבלת שבת", ולפני כל אחד מששת המזמורים, אומר החזן בקול, "מזמור כנגד יום פלוני", כדי להדגיש שכל מזמור מסמל יום אחר בשבוע. לפני אמירת מזמור לדוד נוהגים להוסיף את הפסוק: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים, כמי עולם וכשנים קדמוניות". מנהג נוסף אצלם, שלפני "מזמור שיר ליום השבת", נוהג הש"ץ לומר לשם ייחוד של תפילת ערבית של שבת בנוסח מיוחד, ולאחר מכן להוסיף: "ברוך המנחיל מנוחה לעמו ישראל ביום שבת קודש". גם בקהילות הבלקן נהוג בדומה לכך לומר "ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל ביום שבת קודש" (וריאציה על פי מלכים א' ח', נו). כמו כן, נוהגים שכל הקהל (בעיקר בקרב קהילות מערב גאורגיה) לפני אמירת חצי קדיש של ערבית לשבת, מזמרים בניגון מיוחד את הפסוקים הבאים :"השיבה לי ששון ישעך, ורוח נדיבה תסמכני", "הראנו ה' חסדך, וישעך תתן לנו", "קומה עזרתה לנו, ופדנו למען חסדך", "בהיוועדם בבית מועדם, ובגרונם רוממות אל", "להקדיש את קדוש יעקב, ואת אלהי ישראל, ישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא".

קבלת שבת בקיבוצים ובקהילות

יחס החברה בקיבוץ אל הדת היהודית התפתח משנות העשרים ועד ימינו. במרכזו, היהדות נתפסת ומתפתחת כיהדות כתרבות, היא שואבת השראה מהמסורת, ומחדשת מנהגים וטקסים. השבת הייתה אחד המועדים הראשונים שאותם ניסו הקיבוצים והקבוצות הראשונות לעצב, בהמשך למה שהיה נהוג בתנועת הפועלים בגולה, שם הודגשו בשבת היסוד הסוציאלי ותחושת הסולידאריות המעמדית. בשנות העשרים שאלת השבת הפכה למרכזית בקרב כלל היישוב בארץ וספציפית בקיבוצים, חברי הקיבוץ שאלו עצמם כיצד לייחד את השבת ולמלא אותה בתוכן.^[32]

כותב חבר עין חרוד בדיון ועדת החינוך^[33]:

"איך חיי ילדנו בשבתות וחגים?, לנו, אין נחת עם הילדים, רצוי היה שאצלנו תקבל השבת צורה מיוחדת[...] אין שום דבר קדוש לנשמת הילד[...] צריך לתת לילד איזה קדושה לעת עתה[...] אני מציע מפה לבנה, נרות, מנה נוספת, לאסוף את כל הילדים יחד, לשיר יחד, להקריא פרשת השבוע, סיפור על איזה צדיק"

בשנות החמישים קבלת השבת הפכה לטקס קבוע, המתרחש ברוב הקיבוצים. שנות ה-60–80 הן שנים עשירות בטקסי קבלת שבת. ניתן לזהות דפוס אופייני שחוזר על עצמו במרבית הקיבוצים: קבלת השבת נערכת בחדר האוכל לפני הסעודה החגיגית. ישנן מפות לבנות על השולחנות, נרות שבת וחלות. מתחילים בשיר פותח, קטעי קריאה מהמקורות הכוללים את פרשת השבוע, קטעי קריאה אקטואליים והתייחסות לאירועי השבוע, לסיום שיר נוסף. שירים שחוזרים על עצמם הם "ניגונים", "החמה מראש האילנות" ו"לכה דודי".

בשנות התשעים התגבשו גרעינים של הנוער העובד והלומד ותנועת קבוצות הבחירה. רעיון קבלת השבת הקבוצתית התחדש מתוך תהליכי חינוך שעסקו בזהות יהודית תרבותית הומניסטית במסגרת המדרשה באורנים. קבלות השבת היו ייחודיות לכל קבוצה ונוצרו במפגשים קבוצתיים על-ידי נוער בתהליכי התגבשות לקבוצה ולגרעין נח"ל בשנות התיכון שלהם. מפגשים ארציים/אזוריים היו נערכים מדי חודש בסופי שבוע, קבלות השבת נחשבו לאחד משיאי המפגש, בדרך כלל היו סמוכות לארוחת הערב. בקבלות השבת הקבוצתיות ישנו יסוד קבוע של שירה בציבור, ברכות המשלבות כתיבה חדשה לצד מסורת, ושיתוף ותודה אישית של חברי הקבוצה במסגרת סבב חלה. קבלות השבת הן נדבך חשוב בקבוצות ובקיבוצי הקבוצות של תנועות הבוגרים.

קבלת שבת בחול המועד וביום טוב

כאשר חלה שבת בחול המועד או ביום טוב, או אם חל יום טוב בערב שבת, נהוג לקצר את נוסח קבלת שבת. לפי נוסח ספרד ורוב קהילות הספרדים, פותחים את קבלת שבת בפרק "מזמור לדוד" (מזמור כ"ט). בקהילות הספרדיות נאמר הפיוט לכה דודי כרגיל, אך לפי נוסח ספרד אומרים רק את שני הבתים הראשונים ושני האחרונים ומשמיטים את השאר. לפי נוסח אשכנז אומרים רק את המזמורים צ"ב וצ"ג ומשמיטים את שאר הפרקים ואת הפיוט לכה דודי. בנוסף מדלגים גם על אמירת פרק "במה מדליקין" או "כגונא", לפי הנוסחים השונים.^[34] הסיבה לקיצור היא מפני כבודו של יום טוב, כאשר קבלת שבת מכוונת רק כלפי השבת ולא כלפי יום טוב. אולם, ישנן קהילות שנוהגות לומר קבלת שבת כרגיל גם במועדים אלה. כך מנהג התימנים, גאורגיה, חלק מקהילות צפון אפריקה וחלק מהאשכנזים במרכז אירופה (אוברלנד וגרמניה).

בשבת חנוכה נהוג ברוב קהילות הספרדים (למעט קהילות גאורגיה ועוד כמה קהילות) לדלג על אמירת פרק "במה מדליקין". סיבת השמטה זו היא כיוון שבפרק מתוארים השמנים בהם אסור להדליק את נר שבת, וההלכה קובעת שגם בשמנים בהם אסור להדליק את נר שבת מותר להדליק את נר חנוכה, ומשום כבודו של נר חנוכה שמותר להדליקו בשמן נחות יותר, לא אומרים את הפרק בשבת זו.

ראו גם

• לכו נרננה
• קבלת שבת מוקדמת
• שבת המלכה
• מכון שיטים

לקריאה נוספת

• יצחק יעקב כהן, סדר קבלת שבת ופזמון לכה דודי, ירושלים ה'תשכ"ט
• קימלמן, ראובן. 'לכה דודי' וקבלת שבת: המשמעות המיסטית, ירושלים: מאגנס, תשס"ג 2003.
• יחיאל גולדהבר, לקראת שבת לכו ונלכה, קובץ בית אהרן וישראל; גיליון סד' ה'תשנ"ו עמודים קיט - קלח. גיליון סו' עמודים צא - קיב. גיליון ע' ה'תשנ"ז עמודים קכה - קמו.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: קבלת שבת

• כניסת שבת, זמני יציאת שבת ומועדי הדלקת נרות , באתר ‏מאקו‏
• ביצועי קבלת שבת בנוסחים שונים באתר הפיוט והתפילה מבית הזמנה לפיוט
• מאגר מנגינות לקבלת שבת מתוך אתר מנגינות לתפילה - פרויקט שיתופי של מנגינות לקטעי תפילה
• מאמרים בנושא קבלת שבת, באתר ספריית אסיף

הערות שוליים

1. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ט, עמוד א'
2. מדוע הרמב"ם כותב "שבת המלך" ולא שבת המלכה, 24 בדצמבר 2010, באתר יד מהרי"ץ
3. פליישר, עזרא. תפילה ומנהגי תפילה ארץ-ישראליים בתקופת הגניזה. ירושלים: מאגנס, תשמ"ח
4. מובא בסדר רב עמרם גאון ב"סדר שבתות"( דף כו ע"א במהדורת קורנל).
5. מקור קדום לכך הוא סידור "בית אל" של יעב"ץ מ 1745 המובא כמקור במאמרים שונים.
6. טקסו של רמ"ק נמצא בחיבורו תפילה למשה, אך קשה לברור בדפוס מהו החיבור המקורי ומהם דבריו של רמ"ק. את הטקסט במקורו ניתן למצוא למשל בכ"י מנטובה MANT 29, שער עשירי, עמ' 245 ב עד 247 א. טקס האר"י מתואר בשער הכוונות לרב חיים ויטאל, דרוש א'. (דף ס"ד ע"א בהדפסה של הוצאת פקיעין (תשל"ה)).
7. שער הכוונות לרב חיים ויטאל, דרוש א'. (דף ס"ד ע"א בהדפסה של הוצאת פקיעין (תשל"ה)).
8. תשובה של הרב יובל שרלו לשואלת ב'שו"ת מרשתת' (אתר מורשת)
9. בקהילות אשכנז המערבי, נוהגים שהחזן עולה לבימה רק כשמגיע ללכה דודי, אבל פרקי לכו נרננה נאמרים במקומו הרגיל. מדריך למנהג אשכנז המובהק, בני ברק תשע"ד, עמ' 26.
10. הפניה למערב בקבלת שבת על פי מנהג מקובלי צפת, יוסי סטפנסקי (מסמך וורד)
11. ערך לכו נרננה
12. ראה בספרו של ר' קימלמן 'לכה דודי וקבלת שבת', ירושלים תשס"ג, עמ' 19–20 ועמ' 23.
13. בספר דברי קהלת, המתאר את מנהגי פפד"מ מתקע"ח (1818), קצת לפני תקופת הרב הירש, מתואר שהיו שני מניינים, אחד שאמר קבלת שבת, ובבית כנסת הגדול לא אמרו.
14. בימיו של מרדכי יאסטרוב כרב הקהילה, הוא הנהיג לומר לפני ערבית רק את הקטע "בואי בשלום" מתוך לכה דודי. ראו בנימין שלמה המבורגר (מהדיר), מנהגים דק"ק וורמיישא, מכון ירושלים תשמ"ח, עמ' לד.
15. אורח חיים סימן רמ"ב
16. אתר ישיבת הר עציון ראה לקריאה נוספת
17. ספר פני שבת נקבלה עמ' 241
18. הרב חיים בנימין פונטרימולי, פתח הדביר חלק ג' סימן ר"ס באתר היברובוקס. וכן מובא בספר כף החיים סימן ר"ס.
19. סדר עבודת ישראל, רעדליהיים תרכ"ח, עמ' 191.
20. ער:ב
21. חמשת המזמורים מופיעים לראשונה בחיבור סדר היום לרבי משה בן מכיר (1599)
22. תנועת הרפורמה היהודית בתחילת דרכה אימצה את המנהג להתפלל מן הבימה, כמנהג הספרדים, ורבנים שומרי מסורת נלחמו נגד מנהג זה בישראל. ר' בעניין זה הפולמוס על הבימה בעת מסע הרבנים במושבות (אידאולוגיה והלכה: מאבקים ומסעות, זכרון יעקב ופולמוס בית הכנסת, ד"ר אבינועם רוזנק - באתר מט"ח)
23. מדריך למנהג אשכנז המובהק, בני ברק תשע"ד, עמ' 26.
24. ביצוע 'לא תבושי' בלחן של ינקל תלמוד, בידי החזן דוד ורדיגר (יוטיוב)
25. לא תבושי, בלחנו של רבי שמואל אליהו טאוב הרבי ממודזיץ (אתר המכון לתיעוד ושימור ניגוני מודזיץ). לחן זה זכה לפופולריות רבה, ומושר לעיתים קרובות בבתי כנסת רבים, בישיבות הסדר, ואף בתי כנסת רפורמיים. לחן זה פופולרי בערבי חזנות, ואף [ הושר עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית]. (הקישורים לביצועים באתר יוטיוב)
26. יש מקומות גם בארץ ישראל, כגון בחסידות ערלוי, בקהילת וויען בירושלים, וכן במניינים של מכון מורשת אשכנז, שאומרים אותו בסוף ערבית.
27. כן הוא במחזור כל השנה כפי מנהג ק"ק איטאלייאני, ליוורנו תרט"ז.
28. הלל משה סרמוניטה ואנג'לו מרדכי פיאטילי, סדר תפלות כמנהג בני רומה, ירושלים תשע"ד, עמ' קיא.
29. בחסידות דושינסקיא אומרים גם במה מדליקין וגם כגוונא, עיין סידור מהרי"ץ, ירושלים תשנ"א.
30. סדור תפלת ישראל, תל אביב [תשכ"ד], עמ' 118.
31. כלומר, שלומדים שמונה פרקים של משניות שבת בכל סעודה, כך שמסיימים את כ"ד פרקי המסכת במשך השבת, וממילא לומדים את פרק במה מדליקין בסעודת ליל שבת.
32. רוביק רוזנטל, "קיבוץ ויהדות": כך ניסו הקיבוצים להתרחק מהמסורת אך גם לשמור עליה, באתר הארץ, 22 בינואר 2019
33. הורוביץ, רעות, מקום הדת והמסורת בהתיישבות הקיבוצית - קבלת השבת כמקרה בוחן, עבודה סמינריונית עמ' 9.
34. בהרבה קהילות אשכנז המערבי, משמיטים את במה מדליקין רק כשערב שבת היה יום טוב, עיין מנהגי בית הכנסת לבני אשכנז לשנת תשע"ט, בתוך ירושתנו י (תשע"ט). ביום כיפור שחל בשבת לא אומרים אותו בכל מקום, עיין סדר עבודת ישראל, רעדלהיים תרכ"ח, עמ' 191.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.