Loading AI tools
אוסף המיתוסים בהם האמינו תושבי כנען מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המיתולוגיה הכנענית (או הפיניקית) היא אוסף המיתוסים שהתפתחו על ידי הכנענים, על קבוצותיהם השונות.
קיימת זיקה בין המיתולוגיה הכנענית למיתולוגיות אחרות מהאזור, ובכללן למיתולוגיות המצריות, האכדיות, החתיות, החוריות, ולמקרא.
הכנענים עסקו בחקלאות, דיג, ייצור בדים יקרים, מסחר יבשתי וימי, בנייה ופיסול. הם חיו בכפרים ובערי-מדינה שנשלטו על ידי מלכים. הכנענים היו במגע תרבותי ענף הן עם מצרים העתיקה, הן עם תרבויות מסופוטמיה (שומר ואכד), והן עם תרבויות אנטוליה הקדומות (חתים, לווים וכדומה), השפיעו עליהן והושפעו מהן.
החל מתקופת הברזל, הקבוצה הכנענית הבולטת ביותר בממצא הארכאולוגי היא הפיניקים, כנענים מחוף כנען שעריהם המרכזיות היו צור, צידון, גבל וארוד. ההבדל המשמעותי בין הכנענים יושבי פנים הארץ לפיניקים היה שהפיניקים היו יורדי-ים שיסדו מושבות רבות ברחבי אגן הים התיכון ועסקו במסחר ימי פורה. בין המושבות המפורסמות אותן הקימו הפיניקים ניתן למנות את כִתִיַ (מהמושבות הקדומות, אם לא הקדומה ביותר) וקַרְתְּ חַדַשְתְּ (הקרת החדשה, "קרתגו" בלטינית) שנוסדה על ידי יורדי ים פיניקים,לפי המסורת בהנהגת הנסיכה דידו. מושבות אלה, בייחוד קרת חדשת, היו מהיריבות המרות של רומא.
כעל יתר עמי העולם העתיק, גם על עמי כנען למדים דרך חפירות ארכאולוגיות, ניתוח טקסטים והצלבות מידע בין מקורות שונים מהתקופה. מכל אלה מתברר שלכנענים היו חיי רוח מפותחים מאוד. הייתה להם הגמוניה כהנית, חכמי דת וסופרים והם ניהלו פולחן קבוע ומדוקדק. סיפורי אלים רבים נכתבו, על מוצאם וקורותיהם, על תפקידם בפנתאון ויחסיהם עם בני האדם – אלו מהווים את המיתולוגיה הכנענית.
שרידים מעטים יחסית ממיתולוגיה ענפה זאת נמצאו בחפירות ארכאולוגיות שונות. המקור הבולט ביותר למיתולוגיה הכנענית היא כתבי אוגרית, הכוללת לוחות המתארים פולחן וכן יצירות רבות הכוללות שירה עלילתית אוגריתית המתארת אפוסים מיתולוגיים שונים, ביניהם היצירות "עלילות בעל וענת", "עלילת כרת", "עלילת אקהת", "נישואי ניכל וירח" ועוד.
מקור אחר הוא כתובות כנעניות שנמצאו בארצות מסביב לים התיכון, ביניהן כתובות פיניקיות פולחניות, כתובות המוקדשות לאלים (למשל חורבת תימן והכתובות שנמצאו בה), ואף כתובות שאינן דתיות בעיקרן אך מאזכרות אלים ונושאים דתיים.
מקורות נוספים לחקר המיתוס הכנעני הם התנ"ך והספרים החיצוניים מימי בית שני, שיש בהם הדים למיתוסים כנעניים ולעיתים אף התייחסויות מפורטות לאלים שונים בתקופה הכנענית ודרכי עבודתם.
מקור ספרותי נוסף הוא תרגומו של פילון מגבל (מהמאה ה־1 לפנה"ס) לכתבי סכניתן הפיניקי, שכתב על המיתולוגיה הכנענית; חיבור זה שרד בקטעים ב"הכנה לבשורה" שכתב אוסביוס מקיסריה.
הדת הכנענית היא דת טבע והדבר מתבטא בפסיכולוגיה שעומדת מאחורי המיתוסים של דת זאת. התנאים הגאוגרפיים של הארץ השפיעו מאוד על דמותם של האלים. רוב האלים הכנענים היו אנתרופורמורפיים (בדמות אדם) ומיעוטם כמו הכושרות אלות הפיריון הסנוניות היו אנימיסטיים (בדמות חיות). ישנם אלים שיש להם תיאור קבוע כמו אל שמתואר כדמות אדם זקן היושב על כיסא מלכות בעל הדום, או בעל שמתואר כלוחם עומד כשבידו קרדום וברק.
בראש פנתאון האלים יושב האל אל, שהוא ואשרה הולידו את בעל, עשתרת, ענת, ים, מות ועוד אלים, אלה הם שאר כוחות הטבע.
אל רצה להמליך את אחד מילדיו שישמש כראש האלים וים היה המועדף עליו. אל נתן עצות לים כיצד ינצח את בעל הדד (בקיצור בעל) הטוען לכתר האחראי על הסערות והגשמים. במשתה שערך אל הוא הודיע שהאל ים נבחר להמשיך את המלוכה והוא שלח שליחים שיודיעו על כך לאלה ענת – הפטרונית של בני האדם – כיוון שבהכרתה במלכותו של ים תהיה הכרתם של כל בני האדם במלכותו.
מרבית האלים לא התנגדו לבחירתו של אל, שים יקבל את המלוכה, אך בעל התקומם וסירב להכיר במלכותו של ים. בעל שלח שליחים אל ים ובפיהם הבשורה שבכוונתו להילחם על המלכות בארץ. ים החזיר לו בתשובה שהוא מוכן לצאת למלחמה. בעל הרג את השליחים ששלח ים וכך נפתחה מלחמתם של שני האלים. במקורות רבים מופיע סיפור לפיו בעל ניצח את אחיו ים – אל הימים, ואת עוזריו, מפלצות הים הנוראות. בתחילה ים הציף את הארץ במי מלח והרס את היבולים, ואחותו, שפש – אלת השמש, עזרה לו לייבש את הקרקע. כושר וחסיס, אל האומנויות, הביא לבעל כלי נשק שיעזרו לו במלחמתו נגד ים – יגרש ("מגרש") ואַימר ("מניע"). בעזרת כלי הנשק הללו ניצח בעל את ים והפילו ארצה. בעל הוכרז למלך על כל האלים וכשליטה הבלעדי של הארץ. מוטיב זה של ניצחון אל הסער על הים היה נפוץ גם בשאר תרבויות המזרח הקרוב הקדום אותה תקופה.
מות, אל המוות, לא קיבל את מלכותו של בעל הרגו והורידו לשאול. עקב כך נותרה הארץ ללא שליט והאלים התכנסו לדון בשאלה מי ראוי למלוך על הארץ. האלים בחרו בעשתר, אך כשזה ישב על כס המלוכה הרגיש שאינו ראוי לה וירד מהכס. ענת, אחותו של בעל, רצתה להשיב את המלוכה לאחיה ויצאה להילחם במות. היא ירדה לשאול עם צבאותיה, הביסה את מות והחזירה את אחיה לחיים. בזמן זה, אל אבי האלים חלם חלום ובו חוזר בעל לרשת את הכס. אל החליט לתת את המלוכה לבעל סופית. מות יצא למלחמה נוספת בבעל ובענת, אך בפעם הזאת בא אבי האלים והכריז שבעל יירש את המלוכה ואסר על מלחמות נוספות.
באמצעות סיפור זה, הצליחו הקדמונים, שהיו ברובם איכרים, לתת הסבר מלא והגיוני למחזוריות העונתית ולתופעת הבצורות, על ידי האנשת כוחות הטבע. בנוסף, המיתולוגיה אפשרה להם שליטה על הבצורת באמצעות פולחן נכון של האלים שיגביר את כוחם של האלים הטובים: בעל, אשרה אלת האדמה ועשתרת אלת הפריון.
שופט הצדק דנאל חשוך הילדים, מבקש מהאלים בן שיעזור לו וימלא את התפקידים המוטלים על בן לאביו. לאחר תהליכים בין האלים, נולד לדנאל בן בשם אקהת, גיבור חיל כאביו. כושר־וחסיס מעניק לאקהת קשת פלאים, שהאלה ענת חומדת אותה. היא מפתה את אקהת להעניק לה אותה תמורת חיי נצח, אך אקהת אינו מאמין לה. ענת זוממת להורגו. ענת מאיימת על אֵל אביה שיאשר לה להרוג את אקהת, והוא מסכים בהסתייגות. אז מזמינה ענת את אקהת לציד משותף, ומשכנעת את הלוחם 'יטפן' שיעזור לה ויתחפש לנשר. היא מבטיחה לו שהיא רק תיקח את הקשת ומיד תחייה את אקהת. במהלך הציד, יטפן יוצא מתחפושתו והורג את אקהת, ותוך כדי כך שובר בטעות את הקשת. ענת מקוננת קינה על אי־הצלחתה להחיות את אקהת. פועת, אחות אקהת, מרגישה את הרעה, ודנאל מתבשר על מות בנו. הוא מחפש את שאריותיו בתוך בטני הנשרים, ומצליח להביאו לקבורה. פועת מתכננת לנקום, ומשקה את יטפן כדי שיגלה לה את שקרה. הסוף לא שרד.
דנאל מוזכר פעמיים גם בספר יחזקאל,[2] פעם אחת בדברי יחזקאל על צור כדמות חכמה ופעם אחרת (פרק כ', פסוק י"ד) יחד עם עוד שני צדיקים לא־ישראלים אחרים, נח ואיוב, ונראה שהדמות דנאל הייתה ידועה בקרב הכנענים והישראלים גם בתקופת הברזל.[3]
כרת מלך חֶבֶר שכל את כל בניו, ואף אשתו נטשה אותו. כרת בוכה במיטתו ונרדם, ובחלומו מופיע אל ושואל אותו לפשר בכיו. כרת מספר לו שעושר וכוח אינם שווים ללא בנים. אל מצווה על כרת לבצע פולחן לו ולבעל, ולאחר מכן לצאת עם צבא לנגב, לאֱדום רבה ואֱדום זעירה ('אֻדמ רבת ואֻדמ תֿררת'). פֶּבֶל מלך אדום רבה ואדום זעירה יציע לכרת טובין רבים בתמורה להתרחקותו ממלכתו, אך כרת יחזור בפניו על תלונותיו לְאֵל, ויבקש את מרת (גברת) חָרַי היפה. כאן נגמר החלום וכרת מתעורר, וכרת מבצע את צו אל – העלילה חוזרת בדיוק על ציווי אל לכרת, אך במקום בגוף שני, בגוף שלישי. כרת יוצא למסע כפי שצווה, אך בניגוד למופיע בחלום, הוא עוצר במקדש אשרת צורים ואלת צידונים, ונודר להעניק מנחה לאשרה אם יצליח ויחזור עם מרת חרי. ההמשך זהה לתיאור המסע והמצור בציווי אל. בחלק זה נגמר הלוח המרכזי. מהלוחות האחרים עולה כי עדת האלים כולה עסקה בכרת, ובראשה אל שהחליט לברך אותו בבנים. לאחר שנולדו לכרת בנים ובנות ממרת חרי, אשרה זוכרת את נדרו, ושואלת האם כרת יפר את מוצא פיהו.
אחר הדברים האלה, כרת מוטל על ערש דוי, ובנו אִלחאו מהרהר כיצד נצר האלים יכול למות. כרת מבקש מבנו לקרוא לאחותו שתמנת, אך לא לספר לה שכרת חולה אלא שכרת עורך זבח והיא בין הקרואים. שתמנת מנחשת מיד כי ארעה רעה. בגלל מחלת כרת מגיעה בצורת, ובלוחות מתואר טקס (שלא ברור מי מבצעו) לעידוד הבעל להוריד גשמיו. האלים מנסים טקסים שונים לריפוי כרת, אך לא מצליחים. כאשר אל שואל שבע פעמים מי באלים יגרש את החולי ואין עונה, יוצר יצור מגרש חולי בשם 'שעתקת' (כלומר מעתיקת החולי), ושעתקת מטפלת בכרת עד שמחלים. במהלך חוליו של כרת התיישב בנו יצִיב על כס מלוכתו, מתוך אמונה שמחלת כרת היא עונש על אי־צדק. לאחר החלמת כרת, מטיח בו יציב את ההאשמות, וכרת קוצף על בנו המתיימר לרשתו עוד בחייו, ומקלל אותו שיענישוהו חורון ועשתרת שמ־בעל.
המחזה "הולדת שחר ושלם" כולל בתחילתו קטעים ובהם קריאה למשתתפים, הוראות במה וסצינות מקדימות, ולאחריהם מוצגים אל ונשותיו, בשְׂדה אשרה ורחמי (כנראה ענת), על שפת הים. אל עוסק בגחלים, ומנסה לקיים יחסי מין עם נשותיו, ולאחר טקס הכולל ירי בציפור וצלייתה על הגחלים, החוזר על עצמו כמה פעמים, "ידו" (איבר מינו) מתוארת כארוכה כים, הוא משגל אותן והן הרות. לאחר חודשי ההריון נולדו שחר ושלם. תאבונם רב, והם מתוארים כאוכלים את כל הנקרה בדרכם; אל קורא קריאות צער ומגרשם למדבר קדש לשבע שנים. בשנה השמינית מגיעים למזרע בפאת המדבר, ודורשים מהשומר להיכנס, שיאכילם וישקם, והוא מכניסם ונותן להם לחם ויין. השורות האחרונות לא שרדו, אך נראה שתם סבלם של השניים והם התקבלו בחזרה בקרב האלים.[4]
לוח חתונת ירח ונכל מתאר את האל ירח חובק את נכל ואב (והכושרות מסביב) ומבקש מאביה חֿרחֿב לתת לו את בתו; לאחר משא ומתן ובדיקת כנות כוונותיו, ירח מתעקש: "עם נכל חתונתי!". אז נותן ירח את המוהר לעיני המשפחה. בחלק הבא של הלוח, הנפרד מהקודם בקו אופקי, מופיע מזמור קצר לכושרות.[5]
בשני לוחות מארכיוני אוגרית מובא לחש מאבק עלילתי בין האלים לנחש או נחשים. הדמות המרכזית "אם פחל" קוראת לאמה, הדמות המרכזית השנייה, שפש, להוביל קול אל אלים שונים במעונותיהם, כדי להודיעם לחש קסם נגד נשיכת נחשים. בתבנית דומה מבקשת אם פחל להוביל את הלחש למעל שנים עשר אלים כנעניים מרכזיים, כל אחד במעונו; האל האחרון הוא חורון, ומטבעו של הטקסט כלחש רבות בו הרמיזות והסתומות על הברור, אך ניכר שלאחר שמוזכר חורון חלה תפנית: אחר הקריאה לחורון לפעול בא, בניגוד לקריאות לאלים האחרים, קטע ובו חורון כועס וככל הנראה מטהר את הארץ, באזור של "עיר זוּ קדם" (עיר מזרחית, הנזכרת גם בלוח הבא), ושב לביתו, כנראה בהתחמקות כלשהי; בחזרתו לביתו כנראה משחרר חלק מהנחשים לבקשת בת זוגו.[6] בלוח הממשיך את הלוח הזה, שפש נקראת לאסוף מהרים ערפל כי ה"חמה" (ארס) גברה על הארץ, ולאחר מכן אלים רבים מוזכרים כאוספי "חמה", רובם בזוגות, בסדר דומה (אך לא זהה) להופעת האלים בלוח הקודם; אזכוריו המקוטעים של חורון בתחילת לוח זה, כמו גם היותו האל הראשון המוזכר אוסף "חמה", מעלה את האפשרות ששפש חשדה בבגידתו ובשחרור הנחשים מידיו. לאחר מכן מוצע לשפש "שמן משחת כשפים", והוא כנראה מכריע את הנחש, וכשבוקעים צאצאיו הם חסרי יכולת להפיק "חמה"; בעקבות כך דמות בשם "שר שרעזז" (או דמות הנמצאת במקום בשם זה) מתוארת "יבכה כמו נער, ידמע כמו צעיר", ושפש קוראת בשמים: "[...] נפלת בשר שרעזז, תבכה כמו נער, תדמע כמו צעיר"; שר שרעזז ענה בבכי, אך תשובתו לא שרדה. המשך הלוח מקוטע ביותר, אך נראה שהחיים שבו לתיקונם.[7]
עלילות קצרות רבות אחרות נמצאו. לוח אחד מתאר את אל במרזח, אליו מגיע אורח לא קרוא, ולאחר שאֵל מכהו בחוטר, עשתרת וענת הגיעו והתקינו לו כלי נשק להכות את אותו אורח. שוער בית אל גוער בהן. בהמשך יוצאות ענת ועשתרת לשוטט ולצוד, אולי כדי לעזור לאל; בסופו, אחרי שנמתח קו, מובא מרשם רפואי דתי, שאולי קשור לשאר תוכן הלוח.[8] לוח אחר מתאר גם הוא את משתה האלים.[9] לוח נוסף מתאר את בעל יושב על כס מלכותו על הרו, עטור ברקים ותרועות, נשותיו עמו וטקסים מסביבו.[10] עוד לוח מתאר בקצרה משפט ילד, באווירה דתית.[11] בלוח מיתי אחד מתוארת עשתרת כציידת במדבר וב"תהומות" (בים).[12] בלוחות אחרים נמצאו קבוצת לחשים,[13] עוד לחש (אולי עלילתי),[14] קינה מלכותית או תיאור פולחן מתים,[15] וקינה מלכותית נוספת או רשימת מלכים לתרגול.[16]
בכתבי אוגרית שאינם שיריים־עלילתיים נמצאו לוחות רבים שנושאים העיקרי דתי: לוחות המפרטים טקסים,[17] כגון את הטקסים והקרבנות בחודש מסוים,[18] רשימות אלים,[19] רשימות קרבנות לאלים,[20] לוחות ריפוי סוסים (Hippiatrica),[21] תיעודי קריאה בכבדים (Haruspex),[22] לוח אחד שכולל דיווח אסטרונומי ואולי גם קריאה בכבד,[23] תיעוד קריאה בריאה,[24] חיזוי עתידות אסטרולוגי,[25] לוחות המפרטים לידות חריגות (šumma izbu),[26] נבואה בחלום,[27] דיווחים על זבחים,[28] רשימת חגים מלכותיים,[29] טקסט ספרותי/אלגורי/מאגי,[30] תפילה או ייעוץ,[31] קריאה מעוררת לאל,[32] כתובת הקדשה דתית על ידית כד,[33] לוחות דתיים בחורית[34] ואף באכדית.[35]
פתיחות מכתבים באוגריתית (ביניהם מכתבים שנשלחו מערים אחרות, כגון צור וגבל; חלקם כנראה תורגמו, לאחר מסירתם לנמען האוגריתי, מאכדית) שנמצאו באוגרית מכילים נוסחאות די קבועות שכוללות לרוב את אזכור הנמען, נוסחת "השתחוות" (למשל "לרגלי אדוני אני משתחווה"), נוסחת ברכה, אזכור שלום המוען ושלום הנמען;[37] ברוב נוסחות הברכה ברכו השולחים את הנמענים בשם האלים – "אלים יִשְלמוּך (ו)ינצרוך" או "אלים ינצרוך (ו)ישלמוך",[38][37] ולעיתים הובאו נוסחים מורחבים יותר כגון "אלי אוגרית ינצרוך (ו)ישלמוך"[39], ואף נוסחה אחת שאמנם לא כללה בקשת שלום מהאלים, אך כללה קריאה לאלים "בעל צפ[ן]", "שפש עלם" (שמש עולם או שמש הנצחית), עשתרת, ענת, "כל אלי אלשיה" ו"נמרי מלך עלם" (נמרי – אמנחותפ השלישי – מלך העולם או המלך הנצחי).[40][37] במכתב למלך מצרים איחל לו מלך אוגרית חיים לפני בעל־צפון, ואורך חיים לפני אמון ולפני אלי מצרים הנוצרים (שומרים) אותו.[41] בגוף מכתב שנשלח ממלך גבל מוזכרים, בהקשר מקוטע, "בעל גבל", "שפש" ו"בעל צפן".[42]
גם בטקסטים מנהליים יש עדויות לדת באוגרית, למשל רשימת עובדי מקדשים,[43] תיעודי קבוצות כהנים וקדשים,[44] חלקם במסגרת תיעוד של קבוצות בעלי תפקידים רבות,[45] רשימת אישים בעלי שדות בה מוזכר "דר כהנם" (קהל הכהנים) כאחד מבעלי השדות,[46] רשימה מנהלית הקשורה בדת,[47] וכמה לוחות מנהליים המזכירים מרזח.[48] במטמון נשקים וכלי ברונזה נמצאו כמה קרדומים ומעדרים ועליהם הקדשה ל"רב כהנם" או ל"חֿרצן רב כהנם".[49][50]
חוקר המקרא אוטו אייספלדט, שהתמחה בחקר תרבות הפיניקים (שקרבתה לחלקים מהמקרא הוכחה בממצאים), על פי ממצאי האוגריתית. אייספלדט מסתמך בפירושו על שני קטעים מכתבי פילון מגְבַל, העוסקים בתיאור דומה למה שאנו מוצאים במקרא. על פי כתביו של סנכוניאתון, סיפור הבריאה הפיניקי מתחיל באֵלָה בשֵם בָּאאוּ (Baau). באאו ה'אם הראשונית' מתוארת על ידיו בתור - לילה.[51] האלה מופיעה במיתוסים: האכדי, הבבלי, הפיניקי והשומרי, בשמות בָּאאוּ (Baau), באהו (Bahu) או בוהו (Bohu) .[52][53] חוקרים מוצאים קשר בין המיתולוגיה הפיניקית לבין הביטוי תֹהוּ וָבֹהוּ המופיע בבראשית א 2 . ומקשרים את תהו אל האלה תיאמת המופיעה באפוס אנומה אליש הבבלי ואת בהו אל האלה הפיניקית באאו.[54][55][56] בקטע אחד המובא שם,[57] מוצגת "סצנת־בראשית" ובה שני האלמנטים הקדומים, הרוח והכאוס, כשהרוח נושבת על פני הכאוס האפֵל. לאחר מכן בא תיאור של רוח זו כאחוזת תאווה־מינית.[58]
בכתביו סנכוניאתון מתאר את התהוות העולם במסורת הפיניקית,[59] ראשית הפולחן וייסודה של התרבות החומרית. לאחר סיפור בריאת העולם הוא מספר על המצאת המזון, המצאת התפילה לאל בזמן של בצורת, המצאה של האש, המצאה של בית ומחסה, המצאה של בגד מגן לגוף מעורות חיות,[60] תהליך קביעת המועדים[61] ולאחר מכן המצאה של הציד והדיג, המצאה של הברזל המצאה של לחשים והגדת עתידות, המצאה של החקלאות ועוד.[62]
הוא מרבה לתאר בכתביו את האל הכנעני אל, ובתרגום כתביו פילון איש גבל מזהה את אל עם קרונוס היווני.
מיתוס פיניקי המופיע בכתביו מספר שאיש בשם אוסוס שנלכד ביער בוער, כרת עץ, דחף אותו לים וכך ניצל מן האש, וזה היה הראשון שהפליג בים.[63]
הפולחן לאלים הכנעניים כלל את 'האכלת האלים' בהקרבת קורבנות ובניסוך יין, טקסי המלכה של האל השולט, ועוד. כדי להתמודד עם הפחדים הקמאים מפני הים, והסכנות שהוא צופן בקרבו – שהתבטאו בדמותו של האל ים, הדייגים גייסו אל חזק שיעמוד לצידם שמסוגל להביס את ים ולהגן עליהם מפניו.
אסור היה לעשות מעשים שירגיזו את אל הים, כמו לשרוק, אמונה שנהוגה עד היום אצל יורדי הים. יכול להיות שהמנהג להביע משאלה בזמן שכוכב נופל היא שריד מאותה תקופה: אמונה שאל יורד לארץ, וזאת הזדמנות פז לבקש ממנו דבר מה.
בספר איוב מתאר איוב את נאמנותו לאלוהים, ומציין את הפעולה ”אם אראה אור כי יהל, וירח יקר הֹלך, ויפת בסתר לבי ותשק ידי לפי” (ל"א, כ"ו–כ"ז) כפעולה שנמנע מלעשות; יש בכך עדות למנהג הכנעני לנשק את היד ולהרימה כלפי הירח (ואולי השמש – ייתכן ש"אור" בפסוק זה משמעו שמש) היה אות כבוד סמלי להם.[64]
בקרתחדשת ובתחומי השפעתה נהגו הפיניקים להציג מצבות ועליהן כתובות נדר המוקדשות לאלים, לרוב לתנת, בעל חמון או שניהם.
הכנענים בתקופת הברונזה ובתקופת הברזל (ובכללם הישראלים הקדומים והפיניקים) ערכו טקסי מרזח – סעודות ומשתים פולחניים, לרוב לזכר המתים, שנעשו במערת הקבורה המשפחתית, עם שלדי אבות המשפחה, במטעים ובגרנות, או בבתי מרזח המיועדים לטקסי מתים.
הכנענים כינו את אוסף אלוהיהם בשמות "מפחרת"[65] או "פחר"[66], מילים שמשמעותן "אספה, עצרת, קיבוץ" ושורשן מוכר גם מאכדית (puḫru = אספה, עצרת, והשוו במיוחד puḫur ilāni rabūti בהמנון למרדוך ל"קהל קדושים"/"סוד קדושים רבה" שבמקרא), בסורית ("פוחרא") ואף בערבית ("פחֿר").[67][68]
לחלק ניכר מהאלים הכנענים התקיימו אפיתטים; ברשימה זאת מובאים רק הבולטים שבהם. על הפרטים המופיעים על האלים ברשימה זאת ניתן לקרוא בהרחבה בערכים על האלים עצמם.
התנ"ך, שנכתב ושוכתב לפי הנרטיב המונותאיסטי, מתפלמס עם המיתוסים הקדומים של ארץ ישראל (שהיו גם חלק מהדת הישראלית הקדומה) והדבר ניכר בפסוקים רבים מן המקרא. עם זאת, חלקים רבים בתנ"ך מכירים בקיומם של היצורים המתוארים במיתוסים אלו, כמו במקרה של מפלצות הים (לוויתן, תנין ורהב, למשל) אלא שלפי התנ"ך בגרסה בה אנחנו מכירים אותו, הם כוחות שנבראו על ידי האל האחד ותחת ממשלתו, וכמו המושג שאול, וכן בני האלוהים (בכינוי למלאכים), ואחרים. כבר בפסוק השני בבראשית, "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם", יש דמיון רב לתיאור הבריאה הכנעני כאשר המילה "תהום" (=תהומות, בדומה לתיאמת, אלת האוקיינוס הבבלית) מופיעה בו, הכאוס הוא ה"תוהו ובוהו" ואפילו יש אזכור לכאורה לשמה של אלת הלילה הכנענית "בהו".
בתנ"ך מתוארת במספר מקומות גבורת מלחמתו של אלוהים (לשון רבים של "אל" הוא לשון של כבוד. אל עליון בתנ"ך המוזכר כאל הראשי במיתולוגיה הכנענית, אבל כמספר של אלים) מול מפלצות ימיות כמו בפסוק "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי-עֹז, זְרוֹעַ ה'-עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם, דֹּרוֹת עוֹלָמִים; הֲלוֹא אַתְּ-הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב, מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין" (ישעיהו נא ט'), כאשר רהב ותנין הם מפלצות ים כנעניות מוכרות, או "אֱלוֹהַּ, לֹא-יָשִׁיב אַפּוֹ; תַּחְתָּו שָׁחֲחוּ, עֹזְרֵי רָהַב" (איוב ט י"ג). או ב (ישעיה כז א') "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן, נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן; וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין, אֲשֶׁר בַּיָּם", שלוש המפלצות של האל ים בהן נלחם ה' המוכרות בכינויים כמעט זהים בספרות האוגריתית. דוגמאות נוספות הם ה"כרובים" (המתוארים כבר בסיפור גן עדן) וה"שרפים".
תיאורם ביחזקאל של הכרובים "מַרְאֵיהֶן--דְּמוּת אָדָם, לָהֵנָּה. וְאַרְבָּעָה פָנִים, לְאֶחָת; וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם, לְאַחַת לָהֶם" (יחזקאל א ו'), ו"וּדְמוּת פְּנֵיהֶם, פְּנֵי אָדָם, וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל-הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם, וּפְנֵי-שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן; וּפְנֵי-נֶשֶׁר, לְאַרְבַּעְתָּן" (יחזקאל א י'), זהה לתיאור דמויות של חיות או בני כלאיים במסורות האשוריות והבבליות. מקור השם הוא ככל הנראה במילה "כירובו" – דמות של שור מכונף הנמצא במקדשים מסופוטמיים קדומים.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.