Loading AI tools
סוג של התעללות בילדים הכוללת, בדרך כלל, מגע גופני או לא-גופני בין ילד ומבוגר, המגע הגופני עשוי להיות גניטאלי או לא גניטאלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
התעללות מינית בילדים היא סוג של התעללות בילדים הכוללת, בדרך כלל, מגע גופני או לא-גופני בין ילד ומבוגר. המגע הגופני עשוי להיות גניטאלי או לא גניטאלי. הילד נתון לניצול או השפלה מיניים או משמש מקור לגרייה מינית מצד המבוגר. קיימות צורות שונות של התעללות מינית בילדים: פנייה או הפעלת לחץ על ילדים לעסוק בפעילויות מיניות (ללא קשר לתוצאות הפנייה), חשיפת איברי מין בנוכחות ילדים (אקסהביציוניזם), חשיפת ילדים למדיה פורנוגרפית, מגע מיני עם ילדים או הפקת פורנוגרפיית ילדים בעזרתם, ושימוש בילדים למטרות זנות. היחסים בין הילד למבוגר מאופיינים בעיקר על ידי כוחנות, תוקפנות, שליטה ופיקוח מצד המבוגר, והאינטראקציה המינית ביניהם מסבה לילד נזק או פגיעה. על אף האמור לעיל, אין קונצנזוס לגבי הגדרת התופעה והיא מושפעת במידה ניכרת מערכים תרבותיים וחברתיים ספציפיים.[1]
להתעללות מינית בילדים השלכות רבות מבחינתו של הילד: דיכאון, חרדה, הפרעת דחק פוסט-טראומטית, ואף פוסט-טראומה מורכבת, בנוסף לפגיעה פיזית אפשרית ובעיות אחרות. התעללות מינית על ידי בן משפחה היא סוג של גילוי עריות והיא יכולה לגרום לטראומה פסיכולוגית ארוכת טווח ומשמעותית ביותר, במיוחד במקרה שבו אחד ההורים הוא הפוגע.
על פי סקרים ומחקרים שונים, כ-15% עד 25% מהנשים וכ-5% עד 15% מהגברים בעולם עברו התעללות מינית בילדותם.[2][3][4][5][6] רוב עברייני המין הכירו את קורבנותיהם לפני התקיפה; כ-30% הם קרובי משפחה של הילד, בדרך כלל אחים, אבות, דודים או בני דודים; בסביבות 60% הם מכרים אחרים כגון חברים של המשפחה, שמרטפים או שכנים; ואילו זרים אחראים לכ-10% ממקרי תקיפה נגד ילדים. מרבית העבריינים הם גברים. מחקרים מראים כי נשים אחראיות ל-14% עד 40% מהתקיפות נגד בנים, ו-6% מהתקיפות נגד בנות שדווחו.[2][3][7] כ-60% מעברייני המין הכלואים במערכת בתי סוהר בישראל הורשעו בתקיפת קטין מתחת לגיל 13.[8] כמחצית מהם מאובחנים עם פדופיליה.[8]
בתחום המשפטי של מדינות המערב, "התעללות מינית בילד" היא מונח כולל המתאר עבירות פליליות ואזרחיות שבהם מבוגר עוסק בפעילות מינית עם קטין או מנצל קטין לצורך סיפוק מיני. האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה קובעת כי "ילדים אינם יכולים להסכים לקיים פעילות מינית עם מבוגרים", והיא מגנה כל פעולה כזו על ידי אדם מבוגר: "מבוגר שעוסק בפעילות מינית עם ילד מבצע מעשה פלילי ולא מוסרי, אשר לעולם לא יכול להיחשב לנורמלי או להתנהגות חברתית מקובלת".[9] החוק הפלילי בישראל נמצא בקו אחד עם קביעה זו; קטינים אינם יכולים לתת את הסכמתם לקיום יחסים בעלי אופי מיני עם מבוגרים.[10]
התעללות מינית בילדים עלולה לגרום לנזק משמעותי בטווח הקצר והארוך, לרבות הפרעות נפשיות בשלב מאוחר יותר בחייהם של הילדים. בין היתר מאחר שיש עצירה בהתפתחות הרגשית החל מרגע התקיפה.[11][12][13] ילדים רבים יפתחו פוסט טראומה מורכבת[14][15][16][17] שהשפעות הפסיכולוגיות, הרגשיות, הגופניות והחברתיות שלה כוללות דיכאון,[18][19][20] הפרעת דחק פוסט-טראומטית,[21][22] חרדה,[23] הפרעות אכילה, הערכה עצמית ירודה, דימוי עצמי נמוך, הפרעות חרדה וניתוק, שחזורים של המצבים הטראומתיים, מצוקה פסיכולוגית כללית והפרעות אחרות (כמו הפרעת סומטיזציה ונוירוזה), כאב כרוני,[20] בעיות בהתנהגות המינית,[24] בעיות למידה בבית ספר ובעיות התנהגות (כולל התמכרות לסמים ולאלכוהול,[25][26] התנהגות הרסנית, נטייה לעבריינות בגיל מאוחר יותר ונטייה להתאבדות).[2][27][28][29][30][31] טרם זוהה דפוס מסוים ויש מספר השערות לעניין זיקתן של ההשפעות הללו להתעללות המינית.[18][32][33]
הילד עלול להיות קורבן להתעללות מינית נוספת בשלב מאוחר יותר בחייו, בשל השפעות התפתחותיות שליליות ארוכות טווח אשר נחשבות אף הן לתוצאה של התעללות מינית. מחקרים הצביעו על קיומה של זיקה בין התעללות מינית בילדוּת לבין תחומים מסוימים של פסיכופתולוגיה אצל מבוגרים, לרבות נטייה להתאבדות, התנהגות אנטי-חברתית, מצוקה פוסט-טראומטית, חרדה ואלכוהוליזם.[34] מבוגרים עם היסטוריה של התעללות בילדותם, ובעיקר התעללות מינית, נוטים להפוך לצרכנים של שירותי החירום והטיפול הרפואי באופן תכוף יותר לעומת מבוגרים חסרי היסטוריה זו.[20] מחקר שהשווה את ההוצאות הכספיות של נשים בגיל העמידה שעברו התעללות בילדותן ונשים שלא עברו התעללות, מצא הוצאות בריאות ורפואה גבוהות יותר באופן משמעותי אצל הנשים שעברו התעללות.[35]
ילדים שעברו התעללות מינית סובלים מתסמינים פסיכולוגיים רבים יותר מילדים שלא עברו התעללות; מחקרים מצאו תסמינים ב-51% עד 79% בקרב ילדים שחוו התעללות מינית.[29][36][37][38][39] קיים סיכון לקיומו של נזק גדול יותר כאשר מדובר בתוקף שהוא קרוב משפחה, או אם ההטרדה כללה גם מגע מיני, או אם נעשה שימוש באיומים או בכוח.[40] רמת הפגיעה הפסיכולוגית והפיזית עשויה להיות מושפעת מגורמים נוספים כגון חדירה, תדירות ומשך ההתעללות, והשימוש בכוח. חלק מהנזק הפסיכולוגי שנוצר אצל הילד נוגע גם לסטיגמה חברתית, ולכן הנזק הנגרם לילדים שעברו התעללות עשוי להיות חמור פחות אם הם גדלים בסביבה משפחתית תומכת מבחינה זו.[41][42]
קיים קשר בין התעללות בילדים, לרבות התעללות מינית (בעיקר כשמדובר בהתעללות כרונית שתחילתה בגיל מוקדם), לבין התפתחותם של תסמיני ניתוק, לרבות אמנזיה של זכרונות הקשורים להתעללות.[43] חומרת הניתוק תלויה בחומרת ההתעללות המינית או הפיזית. כאשר מדובר בהתעללות מינית חמורה (חדירה או מספר תוקפים או התעללות שנמשכה למעלה משנה), תסמיני הניתוק בולטים יותר.
ילדים עשויים לפתח תסמינים של מצוקה פוסט-טראומטית כתוצאה מהתעללות מינית, גם אם לא נפגעו פיזית או חוו אלימות, וגם אם לא נחשפו לאיומים ממשיים.[44]
חוקרים טוענים כי חשוב להתייחס לגורמים רבים שעשויים להשפיע על מחקרים שמנסים להעריך את השפעות ההתעללות.[45] אחד הגורמים הוא הסביבה שבה גדל הקורבן, כגון משפחה ענייה. חומרת המעשים הוא גורם נוסף. בסקירה ספרותית מקצועית משנת 1998, נטען: "מאמר זה מסתמך על ההנחה כי, ברוב המקרים, הנזק המהותי שנגרם לילדים שעברו התעללות מינית, מקורו ביכולתם לפתח אמון, אינטימיות ומיניות, וכי בעיות נפשיות רבות המתפתחות בשלב מאוחר יותר בחייהם ואשר קשורות להיסטוריה הסביבתית שלהם, נחשבות להשפעות משניות".[46] מחקרים אחרים מצאו קשר בלתי תלוי בין התעללות מינית שאדם עבר בילדותו לבין ההשפעות הפסיכולוגיות השליליות שחווה בבגרותו.[23][47][48]
מחקר משנת 2000[32] מצא כי הקשר בין צורות חמורות של התעללות מינית בילדים ופסיכופתולוגיה אצל מבוגרים שעברו התעללות בילדותם, אינו מושפע מהתייחסותם של בני משפחת הילד לאירוע. הסיבה לכך, על פי המחקר, היא שהשפעתו של קשר זה נחלשת רק מעט לאחר שמשתנים וגורמים מתאימים נוטרלו. המחקר גם מצא קשר בין התעללות מינית בילדים לבין פסיכופתולוגיה אצל מבוגרים בקרב זוגות תאומים שרק אחד מהם עבר התעללות מינית. בנוסף, בקרב הילדים שעברו התעללות קיים סיכון גבוה יותר באופן עקבי להיות חשופים להפרעות נפשיות, לעומת אחיהם שלא עברו התעללות.
מטא-אנליזה שנויה במחלוקת משנת 1998, מאת רינד ושות',[49] הציעה כי התעללות מינית בילדים לא בהכרח תגרום לנזק נפשי בבגרות; על פי האנליזה, מספר סטודנטים במוסד להשכלה גבוהה דיווחו על אירועי התעללות שעברו בילדותם כחוויות חיוביות. מסקנתה של האנליזה היא שהיקף הנזק הנפשי תלוי בדעתו של הילד - האם המעשים נעשו מבחינתו בהסכמה, אם לאו. בביקורות שפורסמו על ידי מדענים נאמר כי המתודולוגיה ואופן הסקת המסקנות של המחקר נראים פגומים, אף על פי שהאנליזה פורסמה לאחר ביקורת עמיתים שבה לא נתקבלו הערות בנוגע לבעיות אלו. בעקבות הפרסום הנרחב לו זכה המאמר, גינה הקונגרס האמריקאי את המחקר, בשל מסקנותיו ומכיוון שהיווה הצדקה לפעילותם של ארגונים פדופיליים.[50] מאמר משנת 1999 העלה את ההשערה כי תפיסה של התעללות מינית כ"חיובית" עשויה להיות חלק ממנגנון הגנה להתמודדות עם חוויות טראומטיות, ומעין סוג של התרצה.[51]
התעללות מינית פיזית עשויה לגרום לפציעות פנימיות ודימום, בתלות בגיל ובגודל הילד, ובמידת הכוח שהופעל נגדו. במקרים קשים עלולים האיברים הפנימיים להינזק, ובמקרים מסוימים הדבר אף עלול להוביל למוות.[52] במחקר משנת 1999 נבדקו מקרי מוות בצפון קרוליינה בין השנים 1985 ו-1994.[53] במסגרת המחקר זוהו שישה מקרי מוות ודאיים כתוצאה מהתעללות מינית בילדים ושישה מקרי מוות שקרוב לוודאי נגרמו כתוצאה מהתעללות מינית בילדים. טווח הגילאים של הקורבנות היה בין 2 חודשים ל-10 שנים. סיבות המוות כללו טראומה גופנית לאיברי המין או לפי הטבעת, וכן הטלת מומים באזור איבר המין.
התעללות מינית בילדים עלולה לגרום להעברתן של מחלות מין ולהתפתחות זיהומים, ככל מגע מיני בין זוג אנשים.[54] הסיכון להתפתחות זיהומים גדול יותר אצל ילדות, בשל היעדר נוזל נרתיקי רב. בין השאר, דווח גם על דלקת הנרתיק.[54]
מחקרים הוכיחו כי מתח טראומטי, כולל מתח כתוצאה מהתעללות מינית, גורם לשינויים בפעילות והתפתחות המוח.[55][56] ואכן, במחקרים שונים נמצא קשר בין התעללות מינית חמורה בילדים לבין השפעה מזיקה על התפתחות המוח.[57][58]
מספר מחקרים מצביעים על כך שהתעללות מינית או פיזית בילדים יכולה להוביל לפעילות-יתר של מערכת לימבית, שאינה מפותחת דיה בגיל זה.[59]
מחקר משנת 2000 הישווה תוצאות של הבחינה הפסיכומטרית בארצות הברית בהקשר לרקע המיני של הסטודנטיות. ציוניהן במתמטיקה של נשים שדיווחו על התעללות מינית בילדותן, היה נמוך באופן משמעותי מציוניהן של נשים שדיווחו שלא עברו התעללות. בשאלות המילוליות השיגו הנבדקות שחוו התעללות ציונים גבוהים, ומסיבה זו עלתה ההשערה שציוניהן הנמוכים במתמטיקה "מקורם בפגם באינטגרציה ההמיספרית (hemispheric integration)". כמו כן, נמצא קשר חזק בין ליקויים בזיכרון לטווח קצר בכל הקטגוריות שנבדקו (מילולי, חזותי וכללי) לבין תקופת ההתעללות ואורכה.[60]
ערך מורחב – גילוי עריותגילוי עריות בין ילד או מתבגר לבין קרוב משפחה מבוגר נחשב לצורת ההתעללות המינית הנפוצה ביותר בקרב ילדים, והיא גם אחת הצורות המזיקות ביותר.[61] באחד המחקרים צוין כי יותר מ-70% מהתוקפים הם בני משפחה או מכרים של המשפחה.[62] במחקר אחר נמצאו אחוזים גבוהים יותר: 30% מעברייני המין הם קרובי משפחה של הקורבן, 60% הם מכרים של המשפחה, כמו שכנים, חברים או שמרטפים, ו-10% מהתוקפים הם זרים.[2]
הצורות הנפוצות ביותר של גילוי עריות הן בין אב לבתו ואב חורג לבתו. יתר הדיווחים כוללים בעיקר יחסים בין אם לבנה או לבתה ואם חורגת לבנה או בתה.[63] גילוי עריות בין אב לבנו מדווח פחות, אולם לא ידוע אם שכיחותו פחותה בפועל.[61][64] באופן דומה, יש הטוענים כי גילוי עריות בין אחים עשוי להיות נפוץ באותה מידה, או במידה רבה יותר, לעומת צורות אחרות של גילוי עריות: על פי מחקר שנעשה באוסטרליה,[65] ב-57% ממקרי גילוי עריות מעורבים אחים; מחקר אמריקאי דיווח כי במעל ל-90% ממקרי גילוי עריות במשפחה הגרעינית ישנה מעורבות של אחים,[66] בעוד שלפי נתוניו של מחקר בריטי, גילוי עריות בין אחים נפוץ פי שניים מגילוי עריות בין אב או אב חורג לבנו.[67]
קשה להעריך את שכיחותה של התעללות מינית בילדים על ידי הורים, בגלל סודיות ופרטיות; מספר הערכות מדברות על 20 מיליון אמריקאים שנחשפו לגילוי עריות בידי הוריהם.[63]
המונח התעללות מינית בילדים כולל מגוון רחב של צורות התעללות, לרבות:
בקרב ילדים שנחשפו לסביבה תומכת לאחר שההתעללות נחשפה, היו פחות תסמינים טראומטיים לעומת ילדים שלא זכו לתמיכה חיובית מהסביבה.[68][69] באופן כללי, ילדים זקוקים לתמיכה ולכלים לצמצום מתחים לאחר חשיפת ההתעללות המינית.[70][71] לעומת זאת, תגובות חברתיות שליליות לחשיפה עלולות לפגוע בקורבן.[72] מחקר משנת 1994 מצא כי ילד שחשף את המעשים בפני אדם כלשהו וקיבל ממנו תגובה שלילית, בייחוד אם האדם הוא קרוב משפחה, חווה תסמינים טראומטיים רבים יותר בהמשך חייו, לעומת ילדים שקיבלו תגובות חיוביות לאחר החשיפה.[73] במרבית מקרי החשיפה, איש סודו של הילד לא הגיב בצורה מתאימה. במקרים רבים הוא האשים או דחה את טענותיו של הילד, או עשה מעט, אם בכלל, כדי להפסיק את ההתעללות.[71]
על אף שלא קל להקשיב לחשיפה של התעללות מינית מפיו של ילד, חשוב מאוד להגיב באופן הולם. צעד ראשון וחשוב הוא לקחת את האירוע במלוא הרצינות ולהסביר זאת לילד. האקדמיה האמריקאית לפסיכיאטריה של ילדים ומתבגרים מציגה הנחיות לגבי מה לומר לקורבן וכיצד לפעול לאחר החשיפה.[74]
ערך מורחב – טיפול בפגיעה מיניתאופן הטיפול באדם שהיה קורבן להתעללות מינית תלוי במספר גורמים חשובים כגון גילו, נסיבות הפנייה לקבלת טיפול נפשי, ומצבו הרפואי הנוכחי. מטרת הטיפול היא לא רק לטפל בבעיות הנפשיות הנוכחיות, אלא גם למנוע התפתחותן של בעיות נפשיות בעתיד.
בהקשר של טיפול בילדים שעברו התעללות מינית, כדאי לפתוח ב"קולות הקורבנות". במילים אחרות, לבדוק מה ילדים שעברו התעללות מינית ציינו שהם מעוניינים לקבל בטיפול? במחקר של Nelson-Gardell, משנת 2001, נערכו שיחות עם ילדים אלה לגבי האופן בו ניתן לעזור להם להתמודד במסגרת טיפול עם ההשפעות השליליות של ההתעללות. בשיחות אלו עלו ארבע תמות עיקריות:
כלומר, מהמחקר של Nelson-Gardell (2001) עולה כי במסגרת עבודה טיפולית עם ילדים שעברו התעללות מינית רצוי כי המטפל יביע באופן ברור את אמונו בדיווח של הילד לגבי ההתעללות וכן, ילווה את הילד בחשיפת האירועים שעברו עליו והרגשות שהתעוררו בו.
קיימות שלוש גישות עיקריות לטיפול בילדים ומתבגרים: טיפול משפחתי, טיפול קבוצתי וטיפול פרטני. השיטה שבה ייעשה שימוש תלויה במגוון גורמים. לדוגמה, הטיפול הנפשי של ילדים צעירים מצריך בדרך כלל מעורבות רבה של הוריהם ולכן הם עשויים להפיק תועלת מטיפול משפחתי, או טיפול פרטני עם הדרכת הורים. מתבגרים נוטים להיות יותר עצמאיים ולכן יכולים להפיק תועלת מטיפול פרטני או קבוצתי. לעיתים מוחלפת השיטה במהלך הטיפול; למשל, רק לעיתים רחוקות משתמשים בטיפול קבוצתי בשלבים הראשונים, כיוון שהנושא מאוד אישי ומביך את המטופל.[75]
הגורמים העיקריים המשפיעים על הפתולוגיה ועל אופן הטיפול הם סוג וחומרת התקיפה המינית, התדירות שלה, גיל הילד בעת התקיפה ובעת קבלת הטיפול, וסביבתו המשפחתית של הילד.
כדוגמה לטיפול משפחתי בילדים שעברו התעללות מינית ובבני משפחותיהם ניתן להתייחס לעקרונות הטיפול המשפחתי של Greenspun כפי שהוצגו בשנת 2001. היא התמקדה בעבודה עם משפחות שהופנו לטיפול מטעם שירותי הרווחה.
Greenspun (2001) מציגה פרספקטיבה אינטגרטיבית לטיפול בילדים שעברו התעללות מינית, המתבססת על מספר רעיונות וגישות:
לטענתה, מורכבות הטיפול בילדים שעברו חוויה כזו מחייבת לקחת נקודת מבט רחבה, מבחינה תאורטית ומעשית.
עם תחילת הטיפול במשפחה המטופלת על ידי שירותי הרווחה ייתכן כי בני המשפחה יביעו כעס ועוינות כלפי ה"מערכת", דבר שעשוי לעורר אצל המטפל תחושות שליליות. הדינמיקה שתורמת לעוינות קשורה, בין היתר, לנטייה של המשפחה להציב גבול נוקשה בינה לבין העולם החיצוני. גבול זה נפרץ כאשר ההתעללות המינית מתגלה ומביאה למעורבות שירותי הרווחה, וזו בתורה מעוררת אצל בני המשפחה כעס כלפי כל גורם חיצוני ותלות מוגברת האחד בשני. כמו כן, במקרים רבים, שירותי הרווחה לוקחים על עצמם פונקציות הוריות, אקט שגורם למשפחה לחוש מנושלת מזכויותיה וסמכויותיה ועשוי להעצים את ההיררכיה הלא אפקטיבית שקיימת מלכתחילה במשפחה ותרמה, כנראה, להתרחשות ההתעללות. בני המשפחה עשויים לחוות בלבול ותסכול, כי "מתערבים" בשגרת חייהם, ולהרגיש שישנו חוסר בהירות לגבי הפעולות שעליהם לנקוט על מנת להשיב את המצב לקדמותו. על כן, יש חשיבות רבה ליצירת ולביסוס ברית טיפולית עם בני המשפחה, הן עבורם כמטופלים והן עבור המטפל, כדי שיוכל לחוש אמפתיה כלפיהם. כמו כן, אם המטפל חש כי המשקעים השליליים מצד המשפחה כלפי שירותי הרווחה, ולהפך, עלולים לפגוע באפקטיביות הטיפול, רצוי לערוך פגישה בין הצדדים על מנת לערוך תיאום ציפיות ולקדם יחסי עבודה טובים יותר.
בדומה לכל טיפול, יש לשוחח עם המשפחה על מטרות הטיפול, תוך ניסיון למצוא פשרה בין רצון המשפחה לבין יעדי שירותי הרווחה. רצוי לדון בדרישות שירותי הרווחה, על מנת לצמצם את העמימות ולהבהיר מה מצופה מהמשפחה. כמו כן, עיבוד החוויה הרגשית של הקורבן ושל בני המשפחה ביחס להתעללות המינית מהווה יעד תרפויטי מרכזי ומוצהר. לבסוף, המטפל מספק לבני המשפחה הסבר לגבי פורמט הטיפול, בעיקר לגבי הפורומים השונים בהם ייערכו הפגישות (פגישות אינדיבידואליות, קומבינציות שונות של בני משפחה, המשפחה כולה וכדומה).
עקרונות הטיפול המשפחתי מביאים לשימת דגש על הכוחות של המשפחה, אשר מעלה שאלות לגבי הטיה אפשרית של המטפל לעבר נקודות החוזק של המשפחה תוך התעלמות מן המציאות - ילד/ה עברו התעללות מינית. Greenspun (2001) מייחסת שאלות וספקות כאלה לתגובות ההעברה הנגדית (counter transference) שמתעוררות אצל המטפל מול המשפחות. תחושות המטפל עשויות לשקף חוויות מקבילות אצל בני המשפחה - רגשות סותרים עשויים להתעורר אצל הקורבן וגם אצל בני משפחתו כאשר התוקף מוכר למשפחה, קרוב אליה, בוודאי כאשר מדובר בקרוב משפחה או אף באחד ההורים.
בדומה לכך, במהלך הטיפול, המטפל עשוי לחוש כי הוא נע בין רגשות שונים כלפי המשפחה – בין אהדה לכעס, בין הערכה לתחושה כי מדובר באנשים פתולוגיים וכדומה. ייתכן כי לביליות זו בחוויית המטפל משקפת את נטיית המשפחה לפיצולים – תפיסה של המשפחה עצמה כ"טובה לחלוטין" (all good) ושל שירותי הרווחה כ"רעים לחלוטין" (all bad) – המאפשרים למשפחה להטיל את האחריות לטיפול בהתעללות המינית על שירותי הרווחה ולהימנע מבחינה והתבוננות על דברים קשים וכואבים במשפחה עצמה. דבר זה בא לידי ביטוי בהתנגדות והכחשה מצד המשפחה שמקשות על הגשת עזרה עקב התחושות שמתעוררות אצל המטפל או אצל כל גורם טיפולי אחר. מנגד, שירותי הרווחה עשויים לתפוס את המשפחה מלכתחילה במונחים פתולוגיים, ללא יכולת להכיר בחלקים חיוביים ומתפקדים יותר, כיוון שגישה זו עקבית עם תפקידם - להבטיח את שלום הילדים. Greenspun (2001) סבורה כי תגובות ההעברה הנגדית של המטפל חיוניות להבנת מורכבות וסתירות אלו, המהוות חלק בלתי נפרד מהטיפול בהתעללות מינית. לטענתה, יכולת המטפל להכיל רגשות סותרים, חיוביים ושליליים, מאפשרת לו לבחון את הסיטואציה באופן אינטגרטיבי יותר ולהנחות את המשפחה ושירותי הרווחה לעבר נקודת מבט כזו.
הטיפול כולל עבודה ברבדים שונים - ניתן להיפגש באופן אינדיבידואלי עם הילד שעבר את ההתעללות המינית, תוך התייחסות לטראומה שחווה. יש אפשרות לערוך אף פגישות דיאדיות עם אחד או עם שני ההורים על מנת להתחיל בעיבוד החוויה של הילד ושל ההורה, לתת לגיטימציה לתחושות שונות, תוך דגש על קיום רגשות סותרים (למשל, הקורבן מתייחס לפחד כלפי התוקף ובמקביל מציין כי הוא מחבב אותו). רצוי להתייעץ עם הילד לגבי פורמט הפגישות המועדף עליו, בין היתר, כדי להעניק לו תחושת שליטה, שהתערערה בעקבות ההתעללות. כמו כן, מתקיימים מפגשים עם המשפחה בהרכב מלא, בהם ניתן לברר מה השפעת ההתעללות על המשפחה, לזהות מכשולים וקשיים בתהליך עיבוד ההתעללות ולדון בדרכים אפשריות להגברת ביטחונם של הילדים. תרומה חשובה של מפגש משפחתי היא האפשרות שניתנת לבני המשפחה להביע ולבחון רגשות שליליים אחד כלפי השני, דבר שעשוי להפחית את הנטייה להציג "חזית" חיובית ואחידה מול העולם החיצוני. כמו כן, ייתכן כי בני המשפחה יטילו את האחריות להתעללות על הקורבן וכך, ייתנו מקום ואפשרות להתייחס לתחושות ההאשמה העצמית שהוא חווה. כלומר, המפגשים מאפשרים לבני המשפחה להבין ולקבל, במידה רבה יותר, את ההתעללות המינית שעבר הילד/ה ואת חוויותיו.
בהמשך הטיפול, יש להתייחס לנקודות החולשה של המשפחה, באופן ספציפי, נטייה של משפחות המטופלות על ידי שירותי הרווחה להיות מבודדות חברתית ובעלות היררכיה וגבולות לא ברורים, אשר הופכים את הילדים פגיעים להתעללות מינית. Greenspun (2001) גורסת כי התייחסות ישירה להיבטים אלה עשויה להפחית את הסיכון להתרחשות התעללות נוספת בעתיד. למשל, על מנת לצמצם את תחושות הבדידות של בני המשפחה ניתן לשתפם בקבוצות טיפול, ניתן לחשוף את המשפחה לאפשרות של פרטיות כדי ליצור גבולות ברורים יותר בתוך המשפחה (לדוגמה, הילד/ה בוחר איזה בן משפחה ברצונו לשתף באינפורמציה שעולה בטיפול האינדיבידואלי), אפשר לשוחח על אמצעים קונקרטיים להגברת ביטחונם של הילדים (כמו התקנת סורגים, צמצום שעות היעדרות ההורים מן הבית) כמו גם על האופן בו יש להגיב להתנהגות לא נעימה מצד אחרים ועוד. לבסוף, מגיע שלב הפרידה שכרוך, לעיתים, בהיערכות של המשפחה לקראת שינויים שנגזרים מהחלטות שירותי הרווחה (למשל, ילד שהורחק מן הבית בעקבות ההתעללות המינית שב לביתו, לאחר ההתקדמות שחלה אצל המשפחה לאורך הטיפול, ויש להתכונן לכך כדי להקל על השתלבותו מחדש). לקראת סיום, הדגש חוזר לכוחות של המשפחה ולכן, ייתכן כי שוב יתעוררו אצל המטפל רגשות סותרים לגבי יכולת ההתמודדות של בני המשפחה, אשר יהוו תזכורת לצורך במודעות מתמדת הן במשאבי המשפחה והן בחולשותיה.
לסיכום, Greenspun (2001) מציעה גישה משפחתית אינטגרטיבית לטיפול בהתעללות מינית בילדים. מבחינה תאורטית, נעשית אינטגרציה בין רעיונות מגישות שונות, ומבחינה מעשית, ישנה התערבות טיפולית במתכונות ובמישורים שונים, החל ברמת המאקרו (שירותי הרווחה, המשפחה) וכלה ברמת המיקרו (טיפול אינדיבידואלי) כדי להתמודד ולעבד את ההתעללות המינית. ישנה חשיבות רבה לקבלת הרגשות הסותרים שעולים בטיפול ולשימוש של המטפל בחוויות ההעברה הנגדית כדי להבין מה מתרחש בתוך ומחוץ למשפחה.
הכמות ההולכת וגדלה של ילדים שעברו התעללות מינית מעלה צורך בטכניקת התערבות ספציפית עבורם. יש הטוענים, כי טיפול קבוצתי הוא שיטה אפקטיבית ביותר עבור אוכלוסייה זו, כיוון שהוא מספק לילדים מפגש עם בני גילם, מאפשר להבין את "תחושת השונות" שלהם ולהתמודד עם התחושות השליליות שמתעוררות אצלם לאחר ההתעללות (Corder, Haizlip & DeBoer, 1990). עם זאת, השתתפות בקבוצה לפרק זמן ארוך עלולה להביא לכך שהילדים ימשיכו להיות מזוהים כקורבנות. כלומר, הקבוצה תביא להנצחת תפקיד זה, במקום לקידום התפתחותם האישית של הילדים (Nelki & Watters, 1989).
טיפולים קבוצתיים לילדים שעברו התעללות מינית נבדלים זה מזה במשכם ובאוריינטציה שלהם, החל במודל התנהגותי קצר מועד וכלה בגישה פסיכודינאמית ארוכת טווח. לדוגמה, יש קבוצות בהן הילדים רוכשים כלים להגברת ביטחונם, בתוך ומחוץ למשפחתם; לעיתים, הקבוצה מושתתת על שימוש בתוכנית מובנית מראש, שעשויה לכלול משחק תפקידים, שימוש במשחקים ועוד; הטיפול עשוי להתמקד בהשלכות הספציפיות של ההתעללות המינית, תוך התבססות על פורמט גמיש יותר ושימת דגש על ציור חופשי ושיחה; קבוצה באוריינטציה פסיכודינאמית מאפשרת אקספלורציה של רגשות עמוקים יותר ושימוש באינטרפרטציות, כאשר הקבוצה מתקדמת בהתאם לחומר שהילדים מעלים. אולם, המשותף לכלל הגישות יהיה דגש על חשיבות הצבת גבולות ברורים וסביבה (setting) מובנית, מבחינת מועד וסדירות המפגשים וקביעות המטפלים. במקרים מסוימים, נערכת במקביל לקבוצת הילדים קבוצה להורים או למטפלים (caregiver) של הילדים (Nelki & Watters, 1989).
כדוגמה לטיפול קבוצתי להתעללות מינית בילדים, ניתן להתייחס לטיפול שנחקר בשנת 1990 על ידי Corder, Haizlip and DeBoer. חוקרים אלה התמקדו ביעד תרפויטי ספציפי - התפתחות מנגנוני הגנה שנמצאו משמעותיים להתמודדות של הילדים עם הטראומה ועם הלחץ (stress) המתמשך ולשליטתם (mastery) בסביבה. חוקרים אלה התבססו על מספר עבודות קודמות שתיארו מנגנוני הגנה אפקטיביים בהם עושים שימוש ילדים "שאינם פגיעים" ("invulnerable children"). באופן ספציפי, תצפיות על ילדים אלה העלו כי הם הציגו יכולת לשימוש באינטלקטואליזציה, תיוג-מחדש קוגניטיבי (cognitive re-labeling), פתרון בעיות אפקטיבי, יכולת לבקש עזרה ותמיכה מהסביבה ויכולת לשמור על הערכה-עצמית יציבה. מכאן, נגזרו מטרות הטיפול הקבוצתי: התפתחות מיומנויות התמודדות דומות בקרב ילדים שעברו התעללות מינית, תוך דגש על "שליטה" בחוויות ההתעללות. הטיפול נועד לחולל שינויים שיעזרו לילדים להימנע מהתעללות נוספת בעתיד באמצעות למידת מיומנויות פתרון בעיות, הבנה אינטלקטואלית של ההתעללות, שיקום ההערכה העצמית ו"אימון" בבקשת עזרה מאנשים בסביבה. בהתאם לכך, הכלים בהם נעשה שימוש בטיפול נועדו להמחיש כי ישנם אנשים ואמצעים שמהווים משאבים לעזרה בהתמודדות עם ההתעללות ובהפסקתה, כי הילד אינו צריך להתמודד בכוחות עצמו עם ההתעללות, וכי ניתן ללמוד לחפש אחר מקורות עזרה.
Corder ושותפיו (1990) הציעו לערוך טיפול קבוצתי במשך מספר חודשים ולעסוק בנושאים הבאים: הכרות והצבת יעדים; מתן אינפורמציה לגבי מונחים, הגדרות וחוויות של התעללות מינית, שנועדו להביא להתפתחות של אינטלקטואליזציה ואוצר מילים לתיאור החוויות והתחושות של הילדים; שיתוף והתמודדות עם הרגשות שעלו ביחס להתעללות; התפתחות מיומנויות להתמודדות עם ההתעללות (למשל, מיומנויות פתרון בעיות, שיפור ההערכה העצמית, זיהוי מערכות תמיכה אפשריות); סיכום חוויות הטיפול בקבוצה ופרידה. לאורך השלבים השונים, ניתן לעשות שימוש במגוון חומרים ומשחקים תרפויטיים, כדי ליצור פורמט מעניין לילדים בו יוכלו לפתח מיומנויות אלה. לדוגמה, חוברות צביעה, כרטיסי רגשות, קומיקס, "מנטרות" חיוביות (למשל, "אני ילד טוב. אני גאה בעצמי, עברתי הרבה דברים, אבל..."), שיעורי בית עם הורים על חוויות מהקבוצה, שירים, סיפורים, ציור של הרגשות והעובדות הספציפיים לגבי ההתעללות שכל ילד עבר, חלוקת תעודות סיום ועוד (לתיאור מפורט של כלים אלו ראו Corder et al., 1990).
נראה כי טיפול קבוצתי זה מביא לתחושות חיוביות יותר בקרב הילדים-המטופלים לנוכח הידיעה כי אינם היחידים שעברו התעללות. כמו כן, טרם ההשתתפות בקבוצה, הילדים חשו אשמה ואחריות ביחס להתעללות, ולאחר מכן, הרגישו בטוחים יותר כיוון שרכשו כלים לשמירה על ביטחונם האישי בעתיד. אף הדמויות המשמעותיות בחיי הילדים (למשל, הורים, מורים) הבחינו בהשלכות החיוביות של החוויות בקבוצה, בין היתר, הפחתה ברמות החרדה ובחומרת הסימפטומים שאפיינו את הילדים בתחילת הטיפול. מעבר לכך, הטיפול מספק רפרטואר רחב של אמצעים לביטוי רגשות, חוויות ושאלות ביחס להתעללות המינית שעברו הילדים, שיכול לסייע להם לחלוק את הדרמה בעולמם הפנימי עם אנשים משמעותיים ולקבל תמיכה ועזרה.
מבוגרים בעלי היסטוריה של התעללות מינית מגיעים לעיתים לטיפול עם בעיות שהתפתחו בזמן שלא קיבלו טיפול, לרבות התמכרות לסמים ולאלכוהול, הפרעת אכילה, הפרעת אישיות, דיכאון, ובעיות במערכות יחסים רומנטיות ובין-אישיות.
לרוב הקווים המנחים לטיפול הם כי תחילה יש לטפל בבעיה הנוכחית, ולא בהתעללות עצמה. קיימות צורות טיפול מגוונות התלויות בבעיותיו הספציפיות של המטופל. לדוגמה, אדם עם היסטוריה של התעללות מינית הסובל מדיכאון חמור יקבל טיפול פסיכולוגי או תרופתי בגין הדיכאון. עם זאת, לעיתים יש לשים דגש על הטראומה שחווה המטופל ועל החזרה לשגרה. שיטות חדשניות כגון EMDR הוכחו כיעילות בטיפול בבעיות מסוג זה.
התעללות מינית קשורה לבעיות רבות שעתידות להופיע בשנים מאוחרות יותר בחייו של הקורבן. למשל, הפיכה של הילד לקורבן פעם נוספת בגיל ההתבגרות, בעיות מיניות, בעיות ביצירת קשרים רומנטיים, וחשיבה מעוותת על הנושא של התעללות מינית (למשל, שהיא נפוצה ושכולם חווים אותה). במפגש הטיפולי הראשון יכול המטופל להיות מודע לאירוע שעבר, אך הערכתו את מידת הנזק שנגרמה לו, היא לעיתים לא מידתית. למשל, ישנם מטופלים המאמינים שהאירוע אינו משמעותי או ראוי לציון (סוג של מנגנון הגנה). לעיתים הקורבנות אינם מודעים לקשר שבין ההתעללות שעברו לבין מצבם הפתולוגי הנוכחי.
ערך מורחב – עבריינות מיןרוב העבריינים הם מכרים או קרובי משפחה של הקורבנות שלהם, ומיעוטם זרים.[76] מחקר שבדק 430 אירועי תקיפה מינית של ילדים בשנת 2006 ו-2007, מצא כי 82% מעברייני המין הצעירים הכירו את קורבנותיהם (46% מכרים ו-36% קרובי משפחה).[77][78]
מרבית העבריינים הם גברים, אם כי האחוזים משתנים ממחקר למחקר. אחוז אירועי התעללות מינית שבוצעו בידי נשים, ושהגיעו למערכת המשפט האמריקאית, נע בין 1% ל-4%.[79] מחקרים של התנהגות מינית פסולה בבתי ספר אמריקאים הציגו תוצאות מעורבות: בין 4% ל-43% הן תוקפות.[80] מחקר משנת 1993 שבדק מדגם של 4,402 פדופילים שהורשעו בדין, מצא ש-0.4% היו נשים.[81]
חלק מהעבירות נעשות בחסות עיוותים קוגניטיביים (כלומר, תפיסה שגויה של המציאות), כגון מזעור הנזק שנגרם, האשמת הקורבן, והצדקת המעשים באופנים שונים.[82]
מחקרים ישנים משנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 החלו לסווג עבריינים על בסיס מניעיהם ותכונותיהם. מחקר משנת 1978 סיווגו עברייני מין בילדים לשתי קבוצות: "מקובעים" ("fixated") ו"נסוגים" ("regressed").[83][84] המקובעים הוגדרו כאנשים הנמשכים בעיקר לילדים ואילו הנסוגים שמרו, במידה רבה, על קשרים עם מבוגרים אחרים, ואף היו נשואים. בנוסף, המחקר הראה כי לנטייתו המינית של התוקף אין בהכרח קשר למינו של הקורבן. לדוגמה, גבר שהטריד מינית בנים יכול היה בו-בזמן להיות מעורב בקשר רומנטי עם אישה בת-גילו.
מחקר מאוחר יותר משנת 2002 הוסיף מספר סוגים של עברייני מין, על בסיס הפרופיל הפסיכולוגי של התוקפים.[83] הם מחולקים כך:[83]
גורמים סיבתיים של עברייני מין בילדים אינם מוחלטים וידועים לעומקם.[85] בעבר נהוג היה לחשוב שהיסטוריה של התעללות מינית עשויה להיות גורם בפני עצמו, אך מחקרים לא מצאו קשר סיבתי, שכן הרוב המכריע של הילדים שעברו התעללו מינית אינם הופכים לעברייני מין בעצמם.
ערך מורחב – פדופיליההמונח "פדופיליה" מתייחס למבוגר או מתבגר שנמשך מינית לילדים בגילאי טרום גיל ההתבגרות, בין אם משיכה זו מומשה בפועל ובין אם לאו. אדם בעל משיכה זו קרוי "פדופיל".
גרות', הובסון וגארי (1982) ניסחו את אחת מהטיפולוגיות הראשונות בתחום מתוך ההבחנה בין התעללות פדופילית להתעללות שאינה פדופילית.[86] פדופיליה אינה מקבילה לעבירת מין כלפי ילדים, אף על פי שפעמים רבות נעשה נעשה שימוש במושגים הללו כמקשה אחת בציבור ובתקשורת. התעללות מינית בילדים היא לא אבחנה רפואית והיא לא בהכרח מושג נרדף לפדופיליה. יש פדופילים שמעולם לא ביצעו עבירת מין כלפי ילדים[87], וכך יש עברייני מין רבים שביצעו את העבירות שלהם נגד ילדים מסיבות אחרות מאשר פדופיליה. הבחנה זו חשובה משום שיש הבדל במידת הסיכון לכך שהעבריין יחזור על העבירה (רצידיביזם). מחקרים מלמדים כי פדופיל שמתעלל מינית בילדים פוגע מינית בילדים פי 10 בהשוואה לעבריין מין המתעלל מינית בילדים ואינו פדופיל.[88]
בתחום אכיפת החוק, המונח "פדופיל" משמש לתיאור אדם שהואשם או הורשע בהתעללות מינית בילדים בהתאם להגדרות המשפטיות של "ילד" (לרבות ילדים בטרום גיל ההתבגרות ונערים מתחת לגיל ההסכמה); עם זאת, לא כל תוקף-ילדים הוא פדופיל ולא כל פדופיל בהכרח תוקף ילדים.
רצידיביזם (מועדות) הוא דפוס התנהגותי של עבריינים מורשעים אשר שוחררו מהכלא לקהילה ושבים לבצע עבירות. שיעור העבריינים שחוזרים ומבצעים עבירות בפרק זמן מסוים מוגדר כשיעור רצידיביזם (recidivism rate).
ככלל, שיעורי הרצידיביזם של מתעללים מינית בילדים ועברייני גילוי עריות הם הנמוכים ביותר: 7%-14%, בהתאמה.[89] הסיכון הגבוה ביותר לתקיפה חוזרת נמצא אצל אלו הנמשכים מינית לילדים זכרים שאינם קרובי משפחה, והוא 35% לאחר תקופת מעקב של 15 שנים.[89]
מחקר שניתח את נתוני הרצידיביזם בקרב עברייני מין המפוקחים על ידי יחידת הפיקוח "צור", מראה כי מקרב 934 עברייני המין שהיו בפיקוח בין השנים 2006–2011, ושרמת המסוכנות שלהם הוגדרה כיותר מנמוכה, רק 73, שהם 8% מקרב המפוקחים, הורשעו שוב. מתוכם 3% בשל עבירת מין, 1% בשל הפרת תנאי פיקוח, ו-4% בשל עבירה אחרת. מרבית העבריינים המועדים שרמת המסוכנות שלהם הייתה גבוהה או גבוהה מאוד – כ-60% מהם ביצעו את העבירה החוזרת על רקע של סטייה מינית (לדוגמה, אקסהיביציוניזם, פדופיליה), וכ-18.5% על רקע אישיותי. חלקם הגדול לא נטלו חלק בתוכנית טיפולית.[90]
על אף שמרבית הפוגעים בילדים הם גברים, ישנם גם מקרים בהם הפגיעות מבוצעות בידי נשים. נשים פוגעות מינית בילדים הן בדרכים גלויות, קיצוניות וכפויות והן בדרכים סמויות, עמומות ולכאורה רצויות.[91] הדרכים הגלויות לפגיעה מינית בילדים כוללות החדרה של אצבע או חפץ לפי הטבעת או לנרתיק, מין אוראלי, מין קבוצתי, נשיקות, ליטופים, ניצול מיני בעקיפין (מתן רשות לאדם אחר להשתמש בקטין באופן מיני) וכן צילום תמונות פורנוגרפיות של קטינים.[92][93][94][95] הדרכים הסמויות לפגיעה כוללות כפייה על הקטין להתפשט בפני אחרים או חשיפת גוף הפוגעת בפניו, מציצנות, התבטאות בלתי הולמת כלפי איברי מינו או התפתחותו המינית, רחצה, שימוש בשירותים או קיום יחסי מין בנוכחותו באופן מכוון והתעללות מינית דרך שימוש בתקשורת אלקטרונית (שיתוף תמונות פורנוגרפיות, בקשה מקטינים לבצע פעולות מיניות ולצלם את עצמם במצלמת רשת ויצירת קשר עם קטינים שיפתח אמון כי יוביל למפגש פנים אל פנים וקיום קשר מיני).[96][97][92]
לאורך ההיסטוריה, רווחה התפיסה כי פגיעה מינית בקטינים היא פגיעה בילדה או נערה על ידי גבר או נער. רק משנות ה-80, ובעיקר בשנות ה-2000, התגבשה ההכרה בכך שגם ילדים ונערים נפגעים מינית, וכן שגם נערות ונשים פוגעות מינית. אולם, עד היום תופעות שכאלה כמעט ואינן זוכות לנראות חברתית, אקדמית ומקצועית.[98] במעט המחקרים שנערכו בנושא, נמצא כי מתוך כלל המורשעים בעבירות מין, שיעור הנשים המורשעות עומד על 1.7%,[99][100] וכן כי ב-11% בלבד מהדיווחים על פגיעה מינית בקטינים הפוגעות הן נשים.[95] גם בישראל, לפי נתוני המשרד לביטחון לאומי,[101] עבירות מין מהוות מקרה ייחודי, שבו גברים מבצעים 96% מכלל העבירות.
קיימת טענה, לפיה פגיעה מינית של נשים ואמהות בילדים מצויה בתת-דיווח,[102][103] לפיכך, יש להתייחס לנתונים בעירבון מוגבל, ולקחת בחשבון שייתכן וממדי התופעה גדולים משמעותית מהמתועד בסטטיסטיקה.[104] בספרות מוצעים מספר הסברים אפשריים לתת-הדיווח: ייתכן שנפגעים יימנעו מדיווח לרשויות שנפגעו על ידי נשים מתוך תחושת השפלה; ילדים לא ירצו לדווח על אימהותיהם, כדי לא לאבד את הקשר עמן, במיוחד במצבים שבהם האם היא המטפלת היחידה; נפגעים רבים חוששים שלא יאמינו להם; וכן נשים פוגעות יכולות להסוות את הפגיעה שלהן כהתנהגות שקשורה, על פניו, לטיפול בילדים במסגרת תפקידן כאימהות.[105] לעיתים קרובות, במקרים של אימהות פוגעות מינית, יש סיכוי שגם האב פוגע מינית בילדיו. ילדים נוטים לחשוף את הפגיעה בפני ההורה הלא פוגע. במקרים בהם שני ההורים או אם חד הורית פוגעים מינית בילד, הקטין נותר ללא דמות הורית מיטיבה לחשוף בפניה את הפגיעה.[92]
נמצא כי נשים שפוגעות מינית, במקרים רבים היו חשופות בעצמן לפגיעה מינית בילדות.[106] חפיפה זו בין קורבנות לפוגעות מינית מוכרת גם בקרב גברים פוגעים.[107] עם זאת, מחקרים מראים כי בקרב נשים פוגעות מינית, הפגיעה שחוו בילדותן היא חמורה וממושכת יותר מאשר זו שנמצאה בקרב גברים פוגעים מינית.[106]
ברוב המוחלט של המקרים, נשים פוגעות בילדים שלהן או בילדים קרובים אליהן (ילדים מאומצים, אחיינים, נכדים, ילדים בטיפולן). בנוסף, נשים לרוב פוגעות בילדים קטנים (מתחת לגיל 12), כאשר הגיל הממוצע של הנפגע/ת הוא 6.4.[108][109] חוקרים חלוקים בדעתם לגבי העדפת מגדר של נשים פוגעות. ישנם מחקרים שמצאו העדפה לבנים ונערים[106] ואחרים המדווחים על העדפה גדולה יותר לבנות ונערות.[110]
התופעה של נשים פוגעות מינית מתקיימת בתוך אקלים חברתי המושפע מתפיסות סטריאוטיפיות באשר לתפקידים מגדריים ומיניים. אותן תפיסות סטראוטיפיות, לפיהן גברים הם ״אקטיביים״ ובעלי דחף מיני תמידי, ונשים הן ״פאסיביות״ ולא מסוגלות ליזום ואף לכפות מגע מיני מובילות להכחשה חברתית של התופעה ולכן גם לתת-דיווח. נשים נתפסות כדמויות מחנכות, מטפלות וא-מיניות בחיי קטינים, והדבר מוביל לקבלה חברתית סובלנית של התנהגויות מסוימות של נשים כלפי ילדים, שהיו נתפסות כפסולות ואף סוטות מידי אבות או גברים כלפי קטינים.[104] בנוסף, תפיסות דיכוטומיות אלה מובילת לכך שהתסריט השכיח אודות פגיעה מינית כולל גבר פוגע ואישה, נערה או ילדה נפגעת.[105]
אותה תפיסה חברתית, לפיה גברים הם פוגעים ונשים הן נפגעות, מונעת מהנפגעים והנפגעות בידי נשים לקבל הכרה חברתית בפגיעה שלהם.[111] יתר על כן, נערים שעוברים אונס או פגיעה מינית בידי אישה, עלולים לקבל מסר חברתי כי מדובר בטקס מעבר נחשק, ולא בהתעללות שהיא גם עבירה פלילית,[112] דבר המוסיף גם הוא לתת-דיווח ולהכחשה החברתית של הפגיעה. מעבר לכך, תפיסות אלו מובילות אנשי מקצוע (חוקרים, פסיכיאטרים, שופטים וכו') לראות בפגיעות בידי נשים כחמורות פחות, ולאמץ גישה חיובית יותר כלפי נשים פוגעות לעומת גברים פוגעים (למשל בענישה).[113] בהמשך לכך, נראה כי לעיתים אנשי טיפול מתקשים לזהות פגיעה מינית של נשים בילדים, ולהתמודד איתה.[114] לא זו בלבד, אלא שגם כאשר ישנה הכרה בקיומה של תופעת הפגיעה של נשים בילדים, התפיסה הרווחת היא שחומרתן והשלכותיהן של פגיעות מידי נשים, פחותות ביחס להשלכות ולחומרה של פגיעות מידי גברים. תפיסה זו משותפת גם לציבור הרחב וגם לפוגעות עצמן.[115]
נשים פוגעות מינית מערערות על הסדר החברתי הקיים, שכן אם אישה מסוגלת לפגוע מינית, הדבר שומט את הקרקע תחת הנחות יסוד חברתיות כגון ״גברים הם פוגעים, נשים הן קורבנות״, או ״אם תמיד תגן על ילדיה״. על מנת לשמר את הסדר החברתי הקיים, משויכות לאותן נשים תכונות או חוויות, אשר מנסות לספק הסבר ללמה דווקא הן פגעו.[104] קיימת בספרות טיפולוגיה חברתית המסווגת נשים פוגעות מינית לארבעה סוגים - ״משוגעת״, ״רעה״, ״קורבן״ ו״מאהבת״. כאשר נשים פוגעות מסווגות כמשוגעות, הן נתפסות כחולות נפש, שאינן אחריות למעשיהן, ואינן שולטות בהתנהגותן. כאשר הן מתוארות כרעות, רואים בהן ככאלה שאיבדו או שמעולם לא פיתחו ״טבע אימהי״, שגורם להן באופן טבעי להגן על ילדיהן, וכאשר הן מתוארות כקורבנות, הן מוצגות כמי שסבלה מבן זוג מתעלל, והפגיעה בילדיהן נתפסת כמצב של חוסר אונים, אשר נכפה על עליהן בידי בני זוגן.[116] הסוג הנוסף, המאהבת, מתייחס למקרים בהם הפוגעת היא אישה צעירה שאינה בת משפחה, והנפגע/ת מתבגר/ת. במצבים אלו, היחסים מובנים במונחים של קשר רומנטי.[117] הסוג הזה מעורר פחות רגשות של דחייה מהחברה,[118] על אף שאין הוכחה לכך שזו פגיעה פחות חמורה.
מחקרים מראים כי השלכותיהן של פגיעות מיניות מידי נשים עלולות להיות חמורות ביותר ולכלול בטווח הקצר תופעות כמו הימנעות חברתית ובידוד, דיכאון, פחד וחרדה קיצוניים, הרס עצמי וביטחון עצמי נמוך.[119] בטווח הארוך מופיעים קשיים כגון שימוש בחומרים ממכרים, פגיעה עצמית, התאבדות, דיכאון, זעם, רתיעה ממערכות יחסים עם נשים, קשיים בתפיסה עצמית ובזהות, וחוסר-נוחות עם מין. תוצר נוסף לפגיעה מינית בילדים על ידי האם הוא קושי ביצירת זהות אינטגרטיבית כתוצאה מהטראומה הפסיכולוגית.[120] כמו כן, ילדים/ות שנפגעו על ידי אמותיהם/ן מפגינים פחד וחשש משמעותיים ביחס למסוגלות ההורית שלהם והיכולת לא להדמות לאמותיהם.[120][121][122]
כאשר ילד בטרום גיל ההתבגרות עובר התעללות מינית בידי ילד בן גילו, אחד או יותר, במצב בו אדם מבוגר אינו מעורב ישירות - המקרה מוגדר כ"התעללות מינית בין ילדים". ההגדרה כוללת כל סוג של פעילות מינית בין ילדים המתרחשת ללא הסכמה וכתוצאה מכפייה, בין אם העבריין השתמש בכוח פיזי, איומים, הונאה או מניפולציה רגשית כדי לכפות שיתוף פעולה. כאשר ההתעללות המינית מבוצעת בידי אח או אחות, מדובר בסוג של גילוי עריות.
בשונה ממחקרים שבוצעו על עבריינים בוגרים, נמצא קשר סיבתי חזק בין תוקפים צעירים לבין התעללות מינית שעברו בעצמם בידי מבוגרים או ילדים אחרים.[123][124][125][126]
חשוב לציין כי שכיחות התופעה משתנה כתלות בקריטריונים המתודולוגיים בהם נעשה שימוש. כמו כן, יש הטוענים כי רק כחמישית מהקורבנות משתפים אדם אחר בכך שעברו התעללות מינית.[1]
התעללות מינית בילדים נפוצה בעולם המערבי.[127][128] עם זאת, קשה לקבוע את שיעור השכיחות.[129][130][131] ההערכה היא כי בבריטניה עברו התעללות מינית כ-8% מהבנים ו-12% מהבנות.[132] האומדנים בארצות הברית מגוונים. בסקירה של 23 מחקרים נמצאו שיעורים של 3% עד 37% עבור בנים ו-8% עד 71% עבור בנות; בממוצע מדובר ב-17% עבור הבנים ו-28% עבור הבנות,[133] בעוד בהתבסס על ניתוח סטטיסטי רוחבי של 16 מחקרים נמצא כי ההערכות הן 7.2% עבור בנים ו-14.5% עבור בנות.[6] משרד הבריאות האמריקאי דיווח על 83,600 מקרי התעללות מינית בילדים שדווחו בשנת 2005 וגם אומתו.[134][135]
על פי סקרים, חמישית עד שליש מכלל הנשים דיווחו על סוג של התנסות מינית עם מבוגר בילדותן.[136] סקר פיני משנת 1992 שבדק את נושא גילוי העריות בין אב לבתו, מצא כי מבין 9,000 נערות תיכון בנות 15 שמילאו את השאלונים, ומבין הבנות שמתגוררות עם אביהן הביולוגי, 0.2% דיווחו על גילוי עריות. מבין הבנות שמתגוררות עם אב חורג, 3.7% דיווחו על התנסות מינית עמו. בסיכום הסקר צוין כי "רגשותיהן של הנערות בנוגע לניסיון המיני הם שליליים באופן מובהק".[137] מחקרים אחרים מצביעים על כך ששיעורי השכיחות גבוהים הרבה יותר, ומשערים כי מקרים רבים מעולם לא דווחו. לפי מחקר אחד, כ-40% מאנשי מקצוע שהיו אמורים לדווח על התעללות מינית שהגיע לאוזניהם, לא דיווחו עליה.[138] במחקר אחר עולה כי ילדים רבים שעברו התעללו מינית "זוהו כנפגעי תקיפה מינית אך ורק בגלל תלונה פיזית שאובחנה בשלב מאוחר יותר כמחלת מין ... רק 43% מהילדים שאובחנו עם מחלת מין חשפו את ההתעללות במהלך הראיון הראשוני".[139] לא נמצא מאפיין דמוגרפי או משפחתי העשוי לסייע לזהות ילדים שעברו התעללות מינית.[129]
על פי משרד החינוך האמריקאי, בבית ספר אמריקאיים "כמעט 9.6% מכלל התלמידים מהווים מטרה להתנהגות מינית פסולה בידי מחנכם".[140] במחקרים על התעללות מינית בתלמידים בידי אנשי חינוך (הן נשים והן גברים), דווח על 23% עד 44% תלמידים זכרים שנפגעו.[140]
יש הטוענים כי התעללות מינית בבנים בידי נשים אינה נחשפת לעיתים, בגלל סטריאוטיפים, הכחשה חברתית, הפחתת הנזק בידי הילד, והיעדר יחסי של מחקר על התעללות מינית בבנים.[141] מקרי התעללות מינית של בנים בידי אימותיהם או קרובות משפחה אחרות, מדווחים ונחקרים במידה פחותה משמעותית מיתר צורות ההתעללות. באופן דומה, יש החושדים כי גם יחסים בלתי נאותים בין אמהות לילדותיהן אינם נחשפים דיים.[142]
על פי נתוני משטרת ישראל, בשנת 2007 נפתחו 2,428 תיקי חקירה בגין עבירות מין כנגד קטינים. 451 מהם (כ-19 אחוזים) נעשו בתוך המשפחה.[143] בשנת 2008 נפתחו 2,025 תיקי חקירה כאשר 487 (24%) אירעו בתוך המשפחה.[144] על פי נתוני 2007 של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל,[145] התקבלו במרכזי הסיוע 4,178 פניות שבהם מעורבים ילדים עד גיל 18, מתוכן 85% פניות בידי נשים. ב-2,060 מהפניות מעורבים ילדים עד גיל 12. מתוך קבוצת גיל זו, 1,062 עסקו בגילוי עריות ו-277 באונס, ניסיון אונס ובעילת קטינה בהסכמה. בקבוצת הגיל 13–18 עסקו 331 פניות בגילוי עריות ו-841 פניות באונס, ניסיון אונס ובעילת קטינה בהסכמה. על פי נתוני האיגוד, כ-70% מהקורבנות הכירו את התוקף. כ-43.7% מהתקיפות התרחשו בתוך הבית, 14.2% אירעו בחוץ, 5.7% במוסדות חינוך והיתר במקומות אחרים.
על פי מחקר של אריאל פינקלשטיין, נכון לסוף שנת 2020 מטופלים בשירותי הרווחה בישראל 3,065 מטופלים בעקבות פגיעה מינית שעברו. מבין המטופלים היהודים נמצא שיעור גבוה של 63% מטופלים הלומדים במערכת החינוך הממלכתית-דתית והחרדית, וכן נמצאה קורלציה בין מידת דתיות ובין שיעור גבוה יותר של בנים מבין המטופלים.[146]
על פי שנתון סטטיסטי משנת 2008 של המועצה הלאומית לשלום הילד בשיתוף מכון חרוב, נחקרו 7,770 ילדים בשנת 2007 בידי חוקרי ילדים, מתוכם 56.1% היו עדים לעבירות מין, 31% היו נפגעי עבירות מין, 8% עברו התעללות בידי הורה או אחראי, ואילו היתר (4.7%) נחשדו בגין ביצוע עבירות מין. 2,764 תלונות בגין פגיעה מינית התקבלו באגודה להגנת הילד (אל"י) במהלך 2007. היחידה הקלינית של האגודה טיפלה ב-673 מטופלים שנפגעו מינית בידי ילד אחר וב-2,053 ילדים שנפגעו מינית בידי מבוגר.
סביבת האינטרנט מהווה כר פורה לעברייני מין בישראל. על פי דוח של מכון "תודעה" משנת 2006,[147] 1 מכל 7 ילדים בסביבת הצ'אטים ותוכנות המסרים המיידיים, קיבל הצעה מגונה מאדם אחר. על פי סקרים שבוצעו על ידי המכון, כ-20% מהילדים הגולשים באינטרנט הודו שנפגשו במציאות עם אנשים שהכירו דרך האינטרנט.
מחקר שנערך בשנת 2022 מצא כי 63% מהילדים המטופלים בשירותי הרווחה בישראל בגלל פגיעה מינית למדו במוסדות חינוך דתיים וחרדיים. המחקר מצא קורלציה בין רמת דתיות לשיעור גבוה של בנים מבין המטופלים, כאשר הסיכון של בנים תלמידי החינוך הממלכתי-דתי להיות מטופלים בעקבות פגיעה מינית גבוה כמעט פי-ארבעה מהסיכון של בנים תלמידי החינוך הממלכתי.[148]
שכיחותה של התעללות מינית בילדים באפריקה עומדת בצילה של האמונה שיחסי מין עם בתולה יכולים לרפא אדם החולה ב-HIV או איידס. אמונה זו רווחת במיוחד בדרום אפריקה, שבה מספר חולי HIV הוא הגבוה ביותר בעולם. לפי נתונים רשמיים, אחד מתוך שמונה דרום אפריקאים נגוע בווירוס.[149] בשנת 2000 דווחו על למעלה מ-67,000 מקרים של תקיפות מיניות נגד ילדים בדרום אפריקה לבדה. ארגונים הדוגלים בזכויות הילד טוענים כי מספר האירועים שלא דווחו עשוי להיות גבוה פי עשרה.[150]
לפי סקר שנערך בטאיוואן, 2.5% מהמתבגרים דיווחו על התעללות מינית שחוו בילדותם.[151]
19 אחוזים מכלל הילדים בעולם חיים בהודו,[152][153] נכון לשנת 2007, ויחד הם מהווים 42 אחוזים מכלל האוכלוסייה ההודית.[154]
בשנת 2007 פרסם משרד הנשים והתפתחות הילדים ההודי את ה"מחקר על התעללות ילדים: הודו 2007".[152] במסגרת המחקר השתתפו 12,447 ילדים ו-2,324 צעירים מ-13 מדינות בהודו. המחקר בחן צורות שונות של התעללות בילדים: התעללות פיזית, התעללות מינית, התעללות רגשית והזנחה בחמש קבוצות שונות: ילדים בסביבה משפחתית, ילדים בבית ספר, ילדים בעבודה, ילדים ברחוב וילדים במוסדות טיפוליים.
לפי הממצאים העיקריים של המחקר, 53.22% מהילדים דיווחו על תקיפה בעלת אופי מיני, מהם 52.94% בנים ו-47.06% בנות. באנדרה פרדש, באסאם, בביהר ובדלהי נמצאו האחוזים הגבוהים ביותר של התעללות מינית בקרב בנים ובנות כאחד. 21.90% מהילדים נחשפו לצורות חמורות של ניצול מיני, 5.69% הותקפו מינית ואילו 50.76% דיווחו על צורות אחרות של ניצול מיני. בקרב ילדים ברחוב, בעבודה ובמוסדות טיפוליים נמצאה השכיחות הגבוהה ביותר של תקיפות על רקע מיני. לפי המחקר, כ-50% מהתוקפים היו מוכרים לילד או היו בעמדה של אחריות כלפיו (כגון מורה או מטפל), ומרבית הילדים לא דיווחו על מקרה התקיפה לאף אחד.
התעללות מינית אסורה על פי חוק בכל מדינה מפותחת. במרבית המדינות נשפטים המתעללים לעונשים חמורים, ובתחומי שיפוט מסוימים, אף למאסר עולם או עונש מוות. קיום יחסי מין עם ילד שגילו נמוך מגיל ההסכמה מוגדר בחוק כאונס, על בסיס העיקרון שילד אינו מסוגל לתת את הסכמתו לקיום יחסי המין, וכי כל הסכמה לכאורה של הילד אינה נחשבת לקבילה מבחינה משפטית.
אמנת זכויות הילד היא אמנה בינלאומית המחייבת מבחינה משפטית להגן על זכויותיהם של ילדים במדינות שחתמו עליה. סעיפים 34 ו-35 לאמנה דורשים מהמדינות להגן על הילדים מפני כל צורה של ניצול מיני או התעללות מינית, לרבות להוציא אל מחוץ לחוק את האפשרות לכפות על ילדים לבצע פעילות מינית, זנות של ילדים, וניצול של ילדים ליצירת פורנוגרפיה. המדינות נדרשות גם למנוע חטיפה, מכירה או סחר של ילדים. נכון לנובמבר 2008, 193 מדינות כפופות לאמנה ובכלל זה כל החברות באו"ם, למעט ארצות הברית וסומליה.
ישראל חתומה על אמנת זכויות הילד. בהתאם לכך, במשפט הישראלי מוגדרים הגבולות החוקיים בסימן ה' לחוק העונשין. בעילת קטין או קטינה ("בועל" - המחדיר איבר מאיברי הגוף או חפץ לאיבר המין של האישה) נחשב למעשה חמור מאוד. סעיף 345(א)(3) לחוק, קובע עונש של 16 שנות מאסר למי שאונס קטינה מתחת לגיל 14 (גם אם בהסכמתה), ועשרים שנים בנסיבות מחמירות יותר כמוגדר בסעיף. סעיף 346 עוסק בבעילה אסורה בהסכמה למי שבועל קטינה מעל גיל 14 ומתחת לגיל 16 בנסיבות הנמנות בסעיף. בהמשך מוגדר סעיף 347 המגדיר את עונשו של אדם המבצע מעשה סדום בקטינה מעל גיל 14 ומתחת לגיל 16. הסעיף משווה מעשה סדום בקטינה מתחת לגיל 14 לאונס, כמוגדר בסעיף 345. מעשה מגונה בקטין או קטינה מוגדר אף הוא בחוק הישראלי ("מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים"), בסעיף 348, הקובע שבע שנות מאסר לעבריין, ובנסיבות מחמירות - עשר שנות מאסר. ראו גם גיל ההסכמה בישראל.
החוק מפריד בין אונס בידי אדם זר לאונס בידי בן משפחה או אדם האחראי על הילד. ההפרדה באה לידי ביטוי בעונשים כבדים יותר, כמוגדר בסעיף 351 לחוק. בין השאר, החוק מטיל על תוקף מסוג זה עשרים שנות מאסר, בין אם מדובר בבעילה ובין אם מדובר במעשה סדום. עונשים חמורים יותר מוטלים גם בגין מעשה מגונה בקטין בידי "בן משפחה" (כמוגדר בסעיף).
החוק מטיל צנזורה על פרסום שמו של אדם - מכל מין וגיל - שנפגע מעבירות שבוצעו בו, לפי סימן ה' לחוק.
בדומה לחוקים שנחקקו בארצות הברית ובמדינות מערביות נוספות, גם בישראל חוק ההתיישנות מורחב כאשר מדובר בתקיפה של קטין. תחילת תקופת ההתיישנות בגיל 18 על פי סעיף 354 לחוק העונשין וסעיף 10 לחוק ההתיישנות, ומשך תקופת ההתיישנות היא שבע שנים לפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות.
התעללות מינית בילדים תפסה את תשומת הלב הציבורית בעשורים האחרונים והפכה לאחד הפשעים הידועים ביותר בציבור. התעללות מינית בילדים נחשבת למזיקה יותר לילדים מאז שנות ה-70 של המאה ה-20, ולכן אינה מקובלת על החברה. ניצול מיני של ילדים בידי מבוגרים קיים לאורך ההיסטוריה, אך לעומת העבר הרחוק, שבו לא היה נהוג לשוחח על הנושא, בעת האחרונה קיימת תשומת לב ציבורית משמעותית לבעיה.
המאמר הראשון העוסק בהתעללות מינית בילדים ראה אור בצרפת בשנת 1857: "מחקר רפואי-משפטי של תקיפות על רקע מיני" (Etude Médico-Légale sur les Attentats aux Mœurs), על ידי אוֹגִיסְט אַמְבּרוּאַז טַרְדְיֶה, פתולוג וחלוץ בתחום הזיהוי הפלילי.
התעללות מינית בילדים הפכה לסוגיה ציבורית בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20. עד לנקודה זו התעללות מינית לא הייתה נושא לשיחה מבחינה חברתית. מחקרים על הטרדת ילדים לא נערכו עד לשנות ה-20 של המאה ה-20. האומדן הלאומי הראשון של מספר מקרי התעללות מינית בילדים פורסם ב-1948. עד שנת 1968, 44 מתוך 50 מדינותיה של ארצות הברית חוקקו חוקים שמחייבים רופאים לדווח על חשדות להתעללות מינית בילדים. הפעילות המשפטית הפכה למשמעותית יותר בשנות ה-70 של המאה ה-20, כאשר נחקק בארצות הברית חוק טיפול ומניעה של התעללות מינית בילדים בשנת 1974, וכשהוקם מרכז לאומי לטיפול בילדים שעברו התעללות מינים והזנחה. מאז חקיקת החוק, גברו באופן משמעותי הדיווחים על ניצול מיני של ילדים. לבסוף, נוסדה קואליציה לאומית בשנת 1979 על מנת ללחוץ על הקונגרס לחוקק חוקים נוספים בתחום.
גל שני של פמיניזם הביא איתו מודעות גדולה יותר להתעללות מינית בילדים ולאלימות נגד נשים בארצות הברית, והפך אותם לסוגיות ציבוריות ופוליטיות כאחד. ג'ודית לואיס הרמן, פרופסור לפסיכיאטריה מאוניברסיטת הרווארד, כתבה את הספר הראשון העוסק בגילוי עריות בין אב לבתו, זאת לאחר שנחשפה למקרים רבים במהלך ההתמחות הרפואית שלה. הספר השני שלה, "טראומה והחלמה", נחשב לעבודה חלוצית וקלאסית,[155][156] והוא שטבע את המונח הפרעת דחק פוסט-טראומטית.[157]
בשנת 1986 נחקק בקונגרס האמריקאי חוק זכויות הקורבנות של התעללות מינית בילדים, אשר העניק לילדים זכות לתביעה אזרחית במקרים של התעללות מינית. החוקים הרבים שנחקקו בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 הביאו לחשיפת מקרי התעללות רבים ולתלונות רבות. בשנת 2004 נחקק חוק מייגן שהעניק לציבור האמריקאי גישה למאגרי מידע של עברייני מין ברמה כלל-ארצית.
בעקבות המודעות ההולכת וגוברת להתעללות מינית בילדים בארצות הברית, גדלו מספר התביעות האזרחיות בגין נזקים כספיים הנובעים מתקיפות על רקע זה. המודעות הגוברת עודדה קורבנות רבים לחשוף את עברם המר. מספר מדינות חוקקו חוקים המאריכים את חוק ההתיישנות על מנת לאפשר לקורבנות התעללות מינית בילדותם להגיש תביעה אזרחית ופלילית גם לאחר שהגיעו לגיל בגירות. כמו כן, התאפשר לתבוע ישויות כגון בתי ספר, ארגוני נוער וכנסיות, במצבים בהם היו אמונים על ביטחונם של הילדים ולא הצליחו למנוע התעללות מינית. כך למשל, מאז תחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 שילמו דיוקסיות קתוליות רבות ברחבי ארצות הברית כמיליארד דולרים לשם יישוב תביעות מעין אלה. עם זאת, ילדים ומבוגרים רבים חוששים להפעיל אמצעים משפטיים מחשש לסבל נוסף שהם עלולים לעבור על ידי הנאשמים בהליך המשפטי, בדומה למתרחש בתביעות משפטיות כנגד אנסי נשים.
בזמביה, מקרה של התעללות מינית בין מורה לתלמידתו הגיע לבית משפט גבוה במדינה, ביוני 2008. בפסק הדין נקבע תקדים שבמסגרתו הוענק לתובעת, תלמידה בת 13, סך של 45 מיליון קוואצ'ה זמבי (כ-50,000 שקלים).[158]
התעללות מינית בילדים, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
