Loading AI tools
ביטחון עצמי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הַעֲרָכָה עַצְמִית הוא מונח בפסיכולוגיה המתאר את ההערכה הרגשית על שוויו של האדם, שיש לאדם על עצמו. המונח מתאר הן כיצד האדם שופט את עצמו ומתייחס לעצמו. ההערכה העצמית מתבטאת במספר רבדים נפשיים: בתפיסה (לדוגמה, "אני מוכשר", "אני בעל ערך"), ברגשות (כגון ייאוש, גאווה, בושה), ובהתנהגות.[1] הערכה עצמית היא ההערכה השלילית או החיובית של העצמי, במובן של מאפייני הרגשות שחש האדם כלפי עצמו.
נטיית ההערכה העצמית של האדם מהווה אומדן לדעתו האדם בנוגע לערכו.[2] באמצע שנות השישים, מוריס רוזנברג ותאורטיקנים חברתיים נוספים הגדירו את ההערכה העצמית כ"יכולת החווייתית של האדם להתמודד עם האתגרים הבסיסיים שבחיים, ולראות בעצמו כראוי לאושר".[3]
חוקרים אחרים הדגישו כי ההערכה העצמית היא שילוב של ביטחון עצמי (תחושת היכולת העצמית של האדם) וכבוד עצמי. ההערכה העצמית נבנית מהאומדן והשפיטה העצמית המובלעים בחיי כל אחד; כל אדם שופט את יכולותיו להתמודד עם אתגרי החיים, בהבנת ופתירת בעיות, בזכותו להשיג אושר, ובזכותו לקבלת כבוד מהסביבה.[4]
הערכה עצמית משקפת את המורכבות שביחס בין האדם לסביבה, בין תחומי הפסיכולוגיה והסוציולוגיה, שכן היא מעתיקה את היחס בין האדם לחברה לנפש בפנימה, וכביכול מפגישה את האדם עם עצמו. על כן תחום זה נחקר רבות. הערכה עצמית יכולה להיות תקפה לגבי נושא מסוים (לדוגמה, "אני מאמין שאני סופר טוב ואני שמח על כך") וגם לגבי תחום רחב יותר (לדוגמה, "אני חושב שאני אדם רע, ואני מרגיש רע עם עצמי").
תאוריות מוקדמות רבות הציעו שההערכה העצמית היא צורך אנושי בסיסי או מוטיבציה. הפסיכולוג האמריקאי אברהם מאסלו הכליל את ההערכה העצמית בתאוריית הצרכים שלו. מאסלו תיאר שתי צורות שונות של הערכה: הצורך בכבוד מאחרים, והצורך בכבוד-עצמי, הערכה עצמית פנימית.[1] כבוד מאחרים כולל הכרה, קבלה, סטטוס והערכה, ונחשב ליותר שביר והולך לאיבוד בקלות רבה יותר מאשר הערכה עצמית, מכיוון שהוא תלוי בסביבה של האדם. לפי מאסלו, האדם ימשיך ויחתור להשגת הערכה עצמית עד שישיג אותה, מכיוון שבלעדיה לא יוכל להגיע, על פי תאוריית הצרכים, למימוש עצמי.
תאוריות מודרניות של הערכה עצמית תרות אחר הסיבות שבגינן בני אנוש חשים את הצורך לקבל יחס גבוה לעצמם. התאוריה הסוציומטרית גורסת שההערכה העצמית התפתחה כדי שהאדם יבדוק את רמת הסטטוס שלו ואת מידת קבלתו בקבוצה החברתית לה הוא שייך. לפי תאוריית ניהול האימה, הערכה עצמית משמשת כמנגנון הגנה לאדם, על מנת להפחית חרדות הנובעות ממחשבות על מוות וזמניות החיים.[2]
חשיבותה של ההערכה העצמית טמונה בעובדה שהיא נוגעת ל'עצמי' של האדם, לדרך שבה האדם חי והיחס שהוא מעניק לעצמו. על כן, ההערכה העצמית משפיעה באופן ישיר על דמות האדם, כיצד הוא פועל בעולם וכיצד הוא מתקשר עם החברה. ההערכה העצמית משפיעה על כל הנגזרות של פעילות האדם: אורח מחשבתו, רגשותיו, החלטותיו ופעולותיו – כל אלה מושפעים באופן ישיר מהערכת האדם את עצמו.
אברהם מאסלו, בתאוריית הצרכים שלו, מתאר את ה"צורך בהערכה", שמחולק לשני רבדים, הראשון הוא ההערכה של האדם עצמו כלפי עצמו, האהבה העצמית, הביטחון העצמי, הכישרון והיחס העצמי. השני הוא הכבוד וההערכה המתקבלים מהאנשים הסובבים את האדם, ההכרה, ההצלחה וכו'.
קארל רוג'רס, פסיכולוג שעסק רבות בתחום הפסיכולוגיה ההומניסטית, העלה את האפשרות ששורשיהן של בעיות פסיכולוגיות רבות טמונות בחוסר האהבה וחוסר ההערכה של האדם כלפי עצמו, ובכך שהוא לא מחשיב את עצמו כבעל ערך, או כראוי לאהבה; על כן הפסיכולוגיה ההומניסטית רואה חשיבות עצומה בקבלה המלאה של כל מטופל, ללא כל סייג או התניה במעשה או דרך חשיבה מסוימת. אכן, קונספט ההערכה העצמית נחשב בפסיכולוגיה ההומניסטית כזכות בלתי ניתנת לביטול של כל אדם באשר הוא; לכל אדם, ללא יוצא מן הכלל, ראוי לכבוד והערכה מסביבתו, ללא שום תנאי. הפסיכולוגיה ההומניסטית סוברת שכל אדם ראוי להעריך את עצמו, ולהיות מוערך. על פי גישה זו, גם האדם הרע ביותר זכאי להערכה ולטיפול ראוי. עם זאת, לא מחייב שגישה זו תתנגש עם זכותה של החברה למנוע או להגביל את יכולות האינדיבידואל לגרום נזק לאחרים.
על מנת לתפקד באופן מסתגל ויעיל אנו זקוקים למידע נאות על יכולותינו, עמדותינו, והתכונות שלנו. ללא מידע זה, נרבה לטעות ונציב לעצמנו יעדים אותם לא נוכל לממש. בהתאם לכך, לעיתים קרובות מושפעת ההערכה העצמית מן המוטיבציה לקבל מידע אמין ומדויק על עצמנו. מוטיבציות אלה משפיעות על הפעילויות שבהן אנו בוחרים לעסוק, על הדרך שבה אנו מציגים את עצמנו בציבור והן לפני עצמנו, על אנשים עמם אנו בוחרים לבוא במגע, ועל ההתנהגות בהקשרים רבים.
ערך מורחב – תאוריית ההשוואה החברתית
תאוריית ההשוואה החברתית הוצגה לראשונה על ידי לאון פסטינגר בשנת 1954.[5] פסטינגר התעניין בדרכים שבהן אנו מגבשים ידע על עצמנו. הנחת המוצא של תאוריית ההשוואה החברתית קובעת, שהאדם מעוניין לדעת אם עמדותיו נכונות, ולהעריך באופן מדויק את יכולתו. למניע זה יש ערך הסתגלותי, משום שאמונה בעמדות לא נכונות, או הערכה מוטעית של היכולת, עלולה להוביל לתוצאות שליליות ולעיתים אף גורליות. לדוגמה, נהג צעיר שקיבל לא מכבר את רישיון הנהיגה שלו, עשוי להעריך באופן מוטעה את יכולת הנהיגה שלו, ולהאמין שהוא מסוגל לשלוט ברכב גם במהירות נסיעה גבוהה מדי.[5]
כדי להעריך את עמדותיו ויכולותיו, עשוי האדם לפנות למדדים אובייקטיביים. ואולם, לעיתים קרובות אין בנמצא מדדים אובייקטיביים.[1] במצבים כאלה יפנה האדם לסביבה החברתית כאל מקור מידע ויעריך את עמדותיו ואת יכולתו באמצעות השוואתן לאלה של אחרים. אולם, השוואה זו אינה פשוטה לפיכך חשיבות רבה לשאלה – במי מכל האנשים שבסביבה נבחר כמודל להשוואה? תאוריית ההשוואה החברתית גורסת כי בני אדם מעדיפים להשוות את עצמם לאנשים הדומים להם. על פי פסטינגר, ככל שגדל הפער בין העמדות ויכולותיו של האדם לבין אלה של זולתו, כך פוחתת נטייתו להשוות את עצמו לאותו זולת. זאת משום שרק השוואה לזולת הדומה לו מאפשרת לגבש הערכה עצמית מדויקת.[5]
פסטינגר ממחיש נקודה זו בדוגמה המתארת אדם הלומד לשחק שחמט. כאשר יהיה מעוניין להעריך את יכולתו במשחק, הוא לא ישווה את עצמו לרב-אמן בשחמט, משום שההבדל ביניהם כה גדול עד שההשוואה כזאת לא תיתן לו מידע מדויק, אלא הוא ישווה את עצמו לשחמטאי חובב, כלומר למישהו שיכולתו דומה לשלו.[1]
ערך מורחב – האדרה עצמיתהאדרה עצמית או שיפור עצמי (באנגלית: Self-enhancement) היא המוטיבציה לשמור על דימוי עצמי גבוה, והיא מונעת מהצורך של הפרט לשמור על הערכה עצמית חיובית ככל האפשר.[6] מניע זה מופיע בעיקר במצבים בהם האדם מרגיש מאוים, עומד בפני כישלון, או חווה פגיעה בהערכה העצמית.[7] התופעה רווחת בתרבות המערב.[6] צורך זה מתבטא בדרכים רבות, ולרוב האנשים דעה חיובית לגבי עצמם, דעה המתבססת ככל הנראה גם על הטיות בתפיסת המציאות.[8] נראה כי לעיתים קרובות אנו תופסים את כישורינו, יכולתנו, והתנהגויותינו כחיובים יותר ממה שהם באמת. כך למשל, רוב הנהגים תופסים את עצמם כמיומנים יותר וכזהירים יותר מנהגים אחרים, רוב האנשים מאמינים שהם אינטליגנטים יותר מן הממוצע, ושהם נוהגים בטוב לב בשכיחות רבה יותר מאנשים אחרים, הוגנים יותר, מקצועיים יותר, ומתפקדים טוב יותר מאחרים כהורים, כבני זוג או כבעלי מקצוע. כלומר, הפסיכולוגיה חברתית גורסת כי לאדם יש מוטיבציה לראות את עצמו באור חיובי ולהסיק מסקנות המשמרות או מחזקות את צרכיו ואת ערכו האישי, בין אם אלה מסקנות מציאותיות או לא.[9]
ערך מורחב – תאוריית אימות העצמיתאוריית אימות העצמי מניחה כי יש לבני אדם מוטיבציה לשמור על מושג עצמי יציב, ולהימנע משינויים בדרכים שבהן אנו מעריכים את תכונותינו ויכולותינו. כלומר, אנשים מקבלים בברכה מידע אשר תואם את תפיסתם העצמית, שכן מדיע כזה נתפס אמין ומדויק, והוא מחזק את התחושה שאנו מכירים את עצמנו.[10] אחת ההשלכות של הנחה זו היא כי נעדיף שבני אדם אחרים יראו אותנו באופן התואם את מושג העצמי שלנו. כלומר, אנו נשמח אם הסובבים אותנו יכירו בתכונותינו החיוביות, אך גם נרצה שהם יהיו מודעים לחסרונותינו.[10]
ערך מורחב – תאוריית ההיכרות עם העצמיעל פי תאוריית ההיכרות עם העצמי בני אדם שואפים לקבל מידע מפורט בתחומים שלגביהם אין הם בטוחים מה הם יכולתם.[11] כמו תאוריית ההשוואה החברתית, גם בבסיס התאוריית ההיכרות עם העצמי עומדת ההנחה כי לאדם יש מוטיבציה ללמוד על עצמו, ולפתח הערכה מציאותית של יכולותיו ושל מגבלותיו. אולם, התמודדות עם מידע שלילי דורשת משאבים נפשיים שאינם תמיד עומדים לרשות האדם. לפיכך, לא תמיד תבוא מוטיבציה לידי ביטוי במקרים שבהם אנו מניחים כי נקבל מידע שלילי על עצמנו, המוטיבציה להיכרות עצמית תבוא לידי ביטוי בעיקר אם מצב רוחנו חיובי.[11] לפי סדיקידס (1997) כך התפיסה העצמית של הפרט את עצמו היא עקבית, בטוחה, נכונה, ומשופרת.[11]
הערכה עצמית נמוכה מתבטאת בתחושת נחיתות, בדידות, דיכאון וחרדה, אשמה, הפחתה בערך הישגים וביכולות האישיות.[12] לעומת זאת, להשפעה של הערכה עצמית גבוהה קיימות סתירות בספרות המקצועית.[13] מחד, הערכה עצמית גבוהה נמצאה כמנבאת התמודדות טובה עם לחצים, רגשות שליליים, ובאופן כללי, מנבאת הסתגלות טובה. מאידך, מחקרים מצביעים על קשר בין הפגנה של הערכה עצמית גבוהה לאסטרטגיות הנחשבות כבלתי מסתגלות או בלתי מציאותיות, כדוגמת הפגנת מיומנויות חברתיות ופסיכולוגיות דלות,[14] אלימות,[15] ושימוש יתר בקוגניציות בשירות העצמי (האדרה עצמית).[16]
ג'ורדן ספנסר וזאנה (2003) כינו סתירה זו כ"פרדוקס ההערכה העצמית הגבוהה", על מנת לתאר מקרים בהם הערכה עצמית גבוהה קשורה דווקא להתנהגויות שליליות.[17] הסבר אפשרי לממצאים אלו ניתן ליישב באמצעות פריזמה שלוקחת בחשבון שישנם שני רבדים להערכה העצמית. בניגוד לעבר בו הייתה התייחסות בלעדית להערכה עצמית כמשתנה בעל רובד אחד, במחקרים עכשוויים נעשה שימוש בהבחנה בין הערכה עצמית גלויה להערכה עצמית אימפלצסטית.[18]
הערכה עצמית אימפליצסטית (implicit) היא הערכה עצמית לא מודעת ולא מדווחת באמצעות דיווח עצמי מכיוון שהיא מתייחסת לרבדים לא מודעים של ההערכה העצמית.[19] בספרות המחקרית קשר זה נמדד באמצעות מבחן אסוציאציות חבויות.
הערכה עצמית סמויה אינה ניתנת לאינטרוספקציה אך משפיעה על עמדות הפרט, בעיקר בנוגע לאובייקטים המיוחסים ל"עצמי" ושאינם מיוחסים ל"עצמי". שני הרבדים של הערכה עצמית סמויה וגלויה, מובילים להתנהגויות שונות והמתאם ביניהם נמוך. דהרט ואח' (2006) הציעו כי הרבדים השונים מתגבשים בשלבים התפתחותיים שונים: בעוד שהערכה עצמית סמויה מושפעת בעיקר מסגנון ההורות של הדמויות המטפלות, הערכה עצמית גלויה מושפעת מחוויות מאוחרות יותר.[20] עוד הוצע כי הערכה עצמית גלויה היא תוצר של המערכת הקוגניטיבית ומבוססת על ניתוח רציונלי של משוב הנוגע לעצמי, ואילו הערכה עצמית סמויה היא תוצר של מערכת חווייתית ומבוססת על עיבוד הוליסטי ואוטומטי של חוויות רגשיות.[21]
כאשר מתקיים פער בין הערכה עצמית גלויה גבוהה והערכה עצמית סמויה נמוכה, למעשה זוהי הערכה עצמית גבוהה-הגנתית. זילגר-הייל (2006) מציע הסבר נוסף לממצאים הסותרים: אנשים המפגינים כלפי חוץ הערכה עצמית גבוהה עשויים להיות בעלי הערכה עצמית בטוחה או בעלי הערכה עצמית הגנתית/שבירה – כלומר, המציגים כלפי הערכה עצמית גבוהה כלפי חוץ, כחלק מהגנותיהם.[22] אנשים עשויים לדווח על הערכה עצמית גבוהה בשל צורכי האדרה עצמית, והטיית רצייה חברתית.[23][22]
יחד עם זאת, התוקף של הערכה עצמית אימפלצסטית כמבנה פסיכולוגי הוא נושא שנוי במחלוקת. נכון להיום, יש מעט מאוד ראיות לכך שניתן למדוד הערכה עצמית סמויה באופן מהימן או תקף.[24][25]
ערך מורחב – הערכה עצמית מותניתהערכה עצמית מותנית (באנגלית: Contingent self-esteem) היא הערכה עצמית המתייחסת לתחושות של האדם כלפי עצמו התלויות במידה שבה האדם עומד בסטנדרטים של מצוינות, בהשוואות חברתיות, בציפיות אישיות או בין-אישיות.[26][27] אנשים בעלי ערך עצמי מותנה טרודים במידה שבה הם מוערכים בתחומים שונים (למשל, "האם אני אטרקטיבי?"), וכיצד הם נתפסים בעיני אחרים (למשל, "האם אנשים חושבים שאני חכם?") והם עסוקים באופן מתמיד בהצבת סטנדרטים ועמידה בהם על מנת לתקף את תחושת הערך העצמי שלהם. לפיכך, ההצלחה או הכישלון של כל מצב הרלוונטי לאדם יכולים לגרום לתנודות בהערכה העצמית.[28][29]
קיימות תאוריות שונות על התפתחות ההערה העצמית. יש הרואות בהערכה עצמית כבסיס להתפתחות יכולות אחרות. תאוריות אחרות, כדוגמת זו של הארטר (1983) מתייחסות לכך שהתפיסה העצמית מתפתחת ביחד עם מרכיבים חברתיים.[30] מושג העצמי מתפתח החל מינקות. סביב גיל שנה וחצי ניתן לראות ביטויים ראשונים של מודעות עצמית, כמו תגובות ביישנות. בגיל שנתיים עם ההתפתחות הקוגניטיבית הילד מבחין בתכונות של הדמויות שמסביבו ובתכונותיו שלו, כלומר הוא מתחיל לגבש הכרה עצמית ודימוי עצמי.[31] בהמשך, בגיל הגן, מפתחים ילדים את היכולת לצפות בעצמם ולהיות מודעים לעצמם כבני אדם. כמו כן בתקופה זו מתחילים ילדים לגבש מחשבות והרגשות ספציפיות בנוגע לעצמי, אם חיוביות ואם שליליות (הערכה עצמית).
בתקופת גיל בית הספר מתפתח העצמי החברתי, שהוא אחד ממרכיבי תפיסת העצמי, זוהי מודעותו של אדם לכך שזהותו קשורה בקשר הדוק לבני אדם אחרים סביבו. אחד הסימנים להתפתחות זו היא כאשר ילדים בגיל בית הספר מתחילים לתאר את עצמם מבחינת דרכי התנהגותם והתמודדות עם אחרים.[32] כמו כן ילדים בגיל בית הספר מתחילים לשלב בתיאוריהם את היותם חלק מקבוצה חברתית.[33] במחקר שבדק התפתחות העצמי החברתי נמצא שבגיל 5-7 מסתמנת אצל הילד לראשונה היכולת לראות שמישהו אחר מתבייש בו לפעמים, ושמישהו אחר מתגאה בו. אולם רק מגיל 8 מתחילים ילדים לתאר תחושה של בושה או גאווה בעקבות התנהגות מסוימת.[31]
במעבר מגיל הילדות להתבגרות נעשה מושג העצמי מובחן וייחודי יותר במערכות יחסית שונות (למשל, "מה מבדיל אותי מאחרים?"), מתבגרים צעירים נוטים להתמקד בזיהוי הסגנון הפעילות שלהם עם אחרים, ותופסים את עצמם כבעלי יכולת להסתכלות פנימית, כמסוגלים לחשוב על העצמי, להעריכו, ולחשוב עליו כמערכת לכידה הבנויה מחלקים שונים, אך שלובים אלה באלה.[34]
חוויות בחייו של האדם הן מקור מרכזי להתפתחות ההערכה העצמית. חוויות החיים החיוביות או השליליות שהאדם חווה יוצרות גישה מסוימת כלפי ה'עצמי'. יכולה להיווצר גישה חיובית שתפתח רגשות בריאים של ערך-עצמי, ויכולה להיווצר גישה שלילית שתפתח רגשות שליליים בנוגע לערך העצמי. בשנות הילדות המוקדמות, ההורים מהווים את ההשפעה החשובה ביותר בחייו של הילד על הערכתו העצמית, מכיוון שהם המקור החזק ביותר לחוויות חיוביות או שליליות שהילד יחווה. ספרי ההדרכה להורים, המדגישים את נתינת האהבה הבלתי-אמצעית ולא-תלותית, הם דוגמה לחשיבות הרבה שיש לכך שהילד יגדל עם חוש בריא והבנה שמטפלים בו ומכבדים אותו. חוויות בסיסיות אלה מתפתחות ומתרגמות מאוחר יותר למישורים אחרים בחייו של הילד, ומשפיעות על מידת ההערכה העצמית שלו בעתיד.
במהלך שנות הלימודים, הישגים לימודיים הם תורם מרכזי להתפתחות ההערכה העצמית. תלמיד שבאופן קבוע יצליח בלימודיו או באופן קבוע ייכשל, הערכתו העצמית תושפע באופן ישיר מהצלחתו או אי-הצלחתו. חוויות חברתיות הן גם גורם חשוב. כשילדים מתחילים ללכת בכל יום לבית הספר, הם מתחילים להבין ולזהות הבדלים ביניהם ובין חבריהם לכיתה. בעזרת מדדים חברתיים, הילד מעריך האם הוא הצליח יותר או פחות מחבריו בפעילויות שונות. השוואת חברתיות כאלו מהוות גורם חשוב בבניית ההערכה העצמית של הילד ומשפיעות על הרגשות החיוביות או השליליות שיש להם כלפי עצמם. עם תחילת גיל ההתבגרות מוטיב ההשוואה לאחרים מודגש יותר, שכן בני הנעורים מעריכים את עצמם על פי מערכות היחסים שלהם עם חבריהם הקרובים, ולא הוריהם. על כן, מערכות יחסים מוצלחות בין חברים חשובות ביותר להתפתחות הערכה עצמית גבוהה בקרב ילדים. קבלה חברתית מביאה עימה ביטחון ומובילה להערכה עצמית גבוהה, בעוד דחייה חברתית (על ידי חברים השווים לו) ובדידות מובילים לספקות בנוגע ל'עצמי' ולבסוף לחוסר הערכה עצמית.
חוויות ילדות שתורמות לבניית הערכה עצמית גבוהה הן שהילד מרגיש שמקשיבים לו, שמדברים אליו בכבוד, שהוא מקבל את תשומת הלב הראויה ואת החיבה הראויה, שרואים את הצלחותיו ושמקבלים את טעויותיו. חוויות התורמות להתפתחות חוסר הערכה עצמית כוללות ביקורתיות המוטחת בילד, התעללות פיזית, מינית או רגשית, התעלמות, לגלוג או העמדת דרישות וסטנדרטים גבוהות מדי.
ההערכה העצמית היא עמדה של האדם אודות עצמו, המתגבשת על פי חוויות של הצלחות וכישלונות, בהתאם לדרך בה האדם מסביר אותם ומייחס להם סיבות.[35] על כן, ההערכה העצמית מבוססת על השוואה סובייקטיבית של הפער בין הציפיות למידת הגשמתן לאורך כל חייו של האדם, מגילאי הילדות ועד הבגרות.[36]
האדם מעריך את עצמו בהתאם ליחס בין ציפיותיו מעצמו לבין המידה שבה הוא מצליח להגשים אותן.[36] כלומר, כאשר האדם סבור שאין פער גדול מדי בין יעדיו להישגיו, הערכתו העצמית תהיה יציבה ותוביל לאיזון רגשי. לעומת זאת, כאשר לא עולה בידו לממש את ציפיותיו מעצמו, תחושת הכישלון והרגשות הנלווים לה עלולים לגרום להפחתה בערכו העצמי. מכיוון שהגדרת הציפיות של האדם מעצמו והערכת הישגיו היא סובייקטיבית, תחושת הכישלון יכולה להתעורר גם חרף קיומן של נסיבות מציאותיות ואובייקטיביות אשר אינן מאפשרות את השגתן.[36]
ההערכה העצמית נקבעת על ידי יחסי גומלין בין התנהגות הסביבה כלפי האדם, לבין הפרשנות שלו לתגובות אלה.[35] ציפיותיהן של ילדים מעצמם מושפעות באופן משמעותי מהמטרות המוצבות בפניהם על ידי מבוגרים משמעותיים ודמויות סמכות בחייהם, כמו הוריהם ומוריהם.[36] הילד יתמיד בניסיונותיו להשיג את המטרות אשר הוגדרו עבורו כל עוד שהוא מרגיש שהוא מסוגל להתמודד עם האתגרים שהן מציבות בפניו. תחושת המסוגלות העצמית של הילד נבנית לאור התמיכה של ההורים והמחנכים במאמציו, ומתחזקת עם הצטברותן של חוויות הצלחה. ככל שהילד צובר התנסויות חיוביות, כך מתגבשת תחושת המסוגלות שלו ויורד כוחם של כישלונות בודדים לפגוע בהערכתו העצמית.[36] עם זאת, חוויות מרובות של כישלון עלולות לגבש מושג עצמי שלילי. במצב זה הילד לא ירגיש שהוא מסוגל להתמודד עם הציפיות של הסביבה ולכן יתעורר בו חשש לקראת ניסיונות ואתגרים חדשים.[36]
ההערכה העצמית היא הליבה של אישיות האדם.[35] לאורך חייו האדם מפתח מכלול של רגשות, תפיסות ומושגים לגבי ערכו כאדם. מכלול זה מתייחס לכשרים והמיומנויות של האדם, ליחסיו הבין אישיים, למעמדו בחברה ועוד.[36]
הערכה עצמית היא המידה שבה האדם רואה באור חיובי או שלילי את ההיבטים השונים של מושג העצמי שלו. הערכה עצמית יכולה להתייחס באופן בלעדי לפן התנהגותי מסוים (לדוגמה: "אני מאמין שאני כותב טוב, ומרגיש גאה בכך באופן ייחודי") או למאפיין כללי (לדוגמה: "אני מאמין שאני אדם טוב, ומרגיש גאה בכך באופן כללי").
הערכה עצמית מתקשרת לביטחון, לכבוד, לאהבה ולקבלה של ה"עצמי". הערכה זו מתקיימת אצל הפרט בראש ובראשונה כלפי זכותו הבסיסית להיות בעולם כפי שהוא, ללא צורך בתארים שונים (יפה, עשיר, חכם, מוצלח) על מנת להצדיק זאת. הערכה עצמית תקינה יוצרת אמונה חזקה של אדם בעצמו וביכולותיו, ונוטעת בו תחושת יציבות וערך.
מושג זה כולל את שתי האמונות הנוגדות (לדוגמה: "אני/אינני אדם ראוי") והרגשות הנוגדים (לדוגמה: תחושה של התרוממות רוח לעומת ייאוש, או גאווה לעומת בושה).
המוטיבציה של האדם להגיע להישגים מותנה בשני גורמים הפועלים בו זמנית: הערכת האדם את סיכוייו להצליח; ומידת החשיבות של ההצלחה בעיניו.[36]
הערכת סיכויי ההצלחה תלויה באופן שבו האדם תופס את רמת הקושי של פעולה מסוימת ביחס למיומנות שלו ויש לה השפעה על הפן הרגשי. כאשר האתגר שהפעולה מציבה בפני האדם קשה מדי ביחס ליכולתו, נוצרת תחושת תסכול שהופכת לדאגה אשר יכולה להתעצם לתחושת חרדה. לחלופין, במצב שבו יכולת האדם עולה על דרישת הפעילות תתעורר תחושת שעמום מתגברת. עם זאת, כשהאדם מרגיש שמיומנויותיו באות לידי ביטוי מרבי בביצוע הפעילות, הוא נכנס למצב של זרימה.[37]
בהתאם לכך, התנהגות האדם מושפעת במידה רבה מהערכתו העצמית, אשר התגבשה לאור ניסיונו בעבר. הערכה עצמית שלילית אשר נוצרה בעקבות התנסות חוזרת ונשנית מול כישלונות רבים, עשויה לפגוע ברגשות הביטחון של האדם בנוגע ליכולת ההתמודדות שלו במצבים חדשים. מסיבה זו רבים סיכוייו של אדם למוּד כישלון לשוב ולהיכשל גם בעתיד.[36] במקרים קיצוניים הדבר עלול להוביל למצב של חוסר אונים נרכש.
רמה גבוהה מאוד או נמוכה מאוד של הערכה עצמית מאפיינת לעיתים אנשים עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית.
כבוד עצמי, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
