לאון פסטינגר

לאון פסטינגר (אנגלית: Leon Festinger (8 במאי 1919 – 11 בפברואר 1989) היה פסיכולוג חברתי יהודי-אמריקאי, שפיתח מספר תיאוריות יסודיות בפסיכולוגיה חברתית, וביניהן תאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי,^[1] ותאוריית ההשוואה החברתית.^[2] בנוסף תרם פסטינגר רבות לחקר הרשתות החברתיות.

לאון פסטינגר
Leon Festinger

אין תמונה חופשית
לידה	8 במאי 1919 מנהטן, ארצות הברית
פטירה	11 בפברואר 1989 (בגיל 69) ניו יורק, ארצות הברית
ענף מדעי	פסיכולוגיה חברתית, דיסוננס קוגניטיבי
מקום לימודים	הסיטי קולג' של ניו יורק (1939) אוניברסיטת איווה (1940) אוניברסיטת איווה (1942) התיכון לבנים
מנחה לדוקטורט	קורט לוין
מוסדות	אוניברסיטת מישיגן אוניברסיטת מינסוטה
תלמידי דוקטורט	Harold B. Gerard, Bertram Raven, סטנלי שכטר, אליוט ארונסון, Judson Ridgway Mills
פרסים והוקרה	פרס האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה לתרומות מדעיות נכבדות לפסיכולוגיה (1959)

לפי סיווג שפורסם בכתב העת "A Review of General Psychology" בשנת 2002, הוצב פסטינגר כפסיכולוג החמישי בחשיבותו במאה ה-20.^[3] במאמר שנכתב על פסטינגר בכתב העת Psychological Science אוזכרו תאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי ותאוריית ההשוואה החברתית כתיאוריות הפוריות ביותר שנכתבו בתחום הפסיכולוגיה החברתית.^[4].

קורות חיים

נולד בברוקלין לאלכס פסטינגר, יהודי-רוסי אשר היגר לארצות הברית, ושרה סולומון פסטינגר. פסטינגר למד בבית ספר תיכון לבנים, וסיים את לימודיו לתואר ראשון בסיטי קולג' של ניו יורק. הוא המשיך ללימודי תואר שני, שאותו סיים באוניברסיטת איווה ב-1942. הוא למד שם תחת הנחייתו של קורט לוין, מאבות הפסיכולוגיה החברתית, אשר עבד על תאוריית השדה של הפסיכולוגיה, המבוססת על אנלוגיה לפיזיקה על מנת שתשמש תאוריה חלופית לביהביוריזם. ב-1951 קיבל פסטינגר את הדוקטורט שלו מאוניברסיטת מינסוטה.

לאחר הקמת מעבדה לחקר הדינמיקה הקבוצתית במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס ב-1945, הצטרף פסטינגר ללוין, וקיבל משרת מרצה זוטר (Assistant Professor). בהמשך התקדם והפך לפרופסור מן המניין. במהלך הקריירה המקצועית שלו היה פסטינגר חבר באוניברסיטאות רבות, שהחשובות שבהן הן המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), אוניברסיטת סטנפורד, אוניברסיטת מישיגן וכן בית הספר החדש. כמו כן, הינחה פסטינגר מספר סטודנטים לדוקטורט, ביניהם הפסיכולוג סטנלי שכטר, מחוקרי הרגש הגדולים שידעה הפסיכולוגיה.

ב-1942 נישא למארי אוליבר בלו, ולשניים נולדו שלושה ילדים טרם התגרשו. ב-1969 נישא לטרודי בראדלי, פרופסור במחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת ניו יורק; לזוג לא נולדו ילדים.

תאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי

ערך מורחב – דיסוננס קוגניטיבי

פסטינגר ידוע בעיקר בשל פרסום תאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי ב-1957. תאוריה זו מתמקדת במצבים שבהם יש חוסר איזון הכרתי (למשל סתירה בין מחשבה לבין התנהגות המבוצעת בפועל), הגורם להרגשת מתיחות, שפוגעת ברצונם של אנשים לגלות עקביות בהתנהגותם ובדעותיהם. על פי פסטינגר, אנשים נוטים להתמודד עם מצב מסוג זה באחת משלוש הדרכים הבאות: להפחית מחשיבות הקוגניציה; להוסיף קוגניציות חדשות שישנו את המאזן בין הגורמים הסותרים; או לשנות את אחת הקוגניציות. תאוריה זו מסבירה, בין היתר, כיצד ממשיכים אנשים לדבוק באמונות שהוכחו כשגויות, כמו כתות שאמינותן הופרכה.

במסגרת מחקריו הצטרף פסטינגר, יחד עם הנרי ריקן וסטנלי שכטר, לכת שבראשה עמדה "נביאה", שטענה כי חייזרים דיברו אליה ואמרו כי העולם יוצף ב-21 בדצמבר 1954. משהגיע היום והנבואה לא התממשה, המאמינים דווקא התחזקו באמונתם והחלו במסע גיוסים לכת. לטענת פסטינגר, הרצון לשמור על אמונות נובע מכמות ההשקעה שהושקעה בקוגניציה וכן מהתמיכה שמתקבלת מהאנשים הסובבים אותנו. במקרה זה, כמו במקרים רבים של כתות, הייתה תמיכה נרחבת מהסביבה הקרובה של חברי הכת. כמו כן, במקרה זה אמונתם הייתה מוצהרת, דבר שחיזק את רצונם לשמור על תפיסתם. פסטינגר ועמיתיו פרסמו את מסקנותיהם בספר "When Prophecy Fails" שיצא לאור בשנת 1956.

לקריאה נוספת

• Leon Festinger, Henry W. Riecken, & Stanley Schachter, "When Prophecy Fails: A Social and Psychological Study of a Modern Group that Predicted the End of the World". University of Minnesota Press; 1956.

קישורים חיצוניים

• לאון פסטינגר, באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה
• על לאון פסטינגר, באתר bookrags (באנגלית)
• על לאון פסטינגר מאת תלמידו סטנלי שכטר, בכתב עת של האקדמיה הלאומית למדעים (באנגלית)
• דיסוננס קוגניטיבי, בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפונט"
• תאוריית ההשוואה החברתית של פסטינגר, באתר "המדגם"
• קרן שפי, פראיירים לא מתים, באתר nana10‏, 17 במרץ 2008
• לאון פסטינגר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

1. Festinger, L. (1957). A theory of cognitive dissonance (Vol. 2). Stanford University Press.
2. Festinger, L. (1954). A theory of social comparison processes. Human relations, 7(2), 117-140.
3. Haggbloom, S. J., Warnick, R., Warnick, J. E., Jones, V. K., Yarbrough, G. L., Russell, T. M., ... & Monte, E. (2002). The 100 most eminent psychologists of the 20th century. Review of General Psychology, 6(2), 139-152.
4. Aronson, E. (1991). Leon Festinger and the art of audacity. Psychological Science, 2(4), p215.