Loading AI tools
פסיכולוג יהודי אמריקאי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סטנלי שכטר (בלועזית: Stanley Schachter; 15 באפריל 1922 - 7 ביוני 1997) היה פסיכולוג יהודי אמריקאי, שהתמחה בפסיכולוגיה החברתית. הוא כיהן כפרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת מינסוטה ובאוניברסיטת קולומביה בניו יורק (1992-1966).
 | |
| לידה |
15 באפריל 1922 קווינס, ניו יורק, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
7 ביוני 1997 (בגיל 75) איסט המפטון, ארצות הברית |
| ענף מדעי |
פסיכולוגיה, פסיכולוגיה חברתית |
| מקום לימודים | |
| מנחה לדוקטורט |
לאון פסטינגר |
| מוסדות |
אוניברסיטת קולומביה |
| תלמידי דוקטורט |
ג'רום זינגר, Richard E. Nisbett, Richard Emerson |
| פרסים והוקרה |
|
| בן או בת זוג |
Sophia Duckworth |
| צאצאים |
אילייג'ה סלון דאקוורת'-שכטר |
  | |
שכטר הוא אחד מהוגי התאוריה הדו-גורמית של הרגש (1962). לפי תאוריה זו לריגוש (אמוציה) שני מרכיבים: העוררות הפיזיולוגית (והמודעות לה) והתווית הקוגניטיבית. שכטר פרסם גם מחקרים רבים בנוגע להשמנת יתר, לדינמיקה הקבוצתית, לסדר הלידה במשפחה, העישון וכו'. לפי מאמר שפורסם בכתב העת Review of General Psychology בשנת 2002 שכטר הוא הפסיכולוג השביעי בחשיבותו שפעל במאה ה-20.[1]
שכטר נולד ב-1922 בפלשינג, קווינס בניו יורק כבנם של נתן שכטר ושל אנה שכטר לבית פרוכטר. הוריו היו יהודים יוצאי בוקובינה, האב יליד הכפר וסילאו (כיום וסיליב בנפת זסטאוונה במחוז צ'רנוביץ ב-אוקראינה) והאם ילידת העיר רדאוץ.[2] שכטר למד תחילה תולדות האמנות באוניברסיטת ייל וסיים את התואר הראשון ב-1942. אחר כך למד שם לתואר שני בפסיכולוגיה שם הוא היה תלמידו של קלארק האל. אחרי סיום התואר ב-1944 התגייס לצבא ארצות הברית, בו שירת שנתיים עד 1946 .[3] הוא סיים את הצבא בדרגת סמל. בעת שרותו עבד במחלקת ביופיזיקה של המעבדה הרפואית של חיל האוויר ברייט פילד בריוורסייד, אוהיו. בתקופה זו חקר את הפרעות הראייה של טייסים בעת טיסות. [4]
ב-1946 נרשם שכטר ל-MIT כדי ללמוד תחת הדרכתו של הפסיכולוג החברתי קורט לוין, שנמלט לארצות הברית מגרמניה. אולם, לוין נפטר ב-1947, זמן קצר אחרי הגעתו של שכטר למקום. לאון פסטינגר לקח על עצמו להדריך את שכטר ושניהם הפכו לידידים קרובים. כשפסטינגר עבר לעבוד במכון לחקר החברה באוניברסיטת מישיגן, שכטר מילא את מקומו. ב-1949 הוא סיים שם בהדרכתו של פסטינגר את עבודת הדוקטורט שלו שדנה בדינמיקה בין חברי קבוצות קטנות. בפרט, העבודה התמקדה ביחס כלפי חברי קבוצה בעלי דעות שונות מדעת הרוב בקבוצה.
בשנת 1949 החל לעבוד במעבדה לחקר היחסים החברתיים באוניברסיטת מינסוטה. שכטר התקדם בהיררכיה האקדמית, ב-1954 התמנה לפרופסור שלא מן המניין וב-1958 לפרופסור מן המניין.
שכטר היה חוקר פורה. בעשור הראשון שלו באוניברסיטת מינסוטה כתב שכטר חמישה ספרים, מתוכם ארבעה נותרו בעלי השפעה עד ימינו: Social Pressures in Informal Groups (לחצים חברתיים בתוך קבוצות בלתי פורמליות") - יחד עם פסטינגר, (1950), Theory and Experiment in Social Communication (תאוריה וניסוי בתקשורת החברתית) (1950) When Prophecy Fails (כשהנבואה מתבדה) (1956) -עם פסטינגר ועם הנרי ריקן. (על מה שקורה בקבוצות מילנריסטיות (המאמינות בטרנספורמציה יסודית וקרבה, מיידית, של החברה האנושית, שלאחריה "כל הדברים ישתנו") אחרי שעבר בשלום המועד שבו האמינו כי יתרחש קץ העולם). כמו כן "הפסיכולוגיה של האפיליאציה" (1959).
בנוסף לספרים בשנות ה-1950 כתב שכטר מאמרים רבים בנושאים כמו העברת השמועות, לכידות קבוצתית והשכנוע.
אחרי שתים עשרה שנים באוניברסיטת מינסוטה הצטרף שכטר בשנת 1961 לסגל אוניברסיטת קולומביה בניו יורק כפרופסור לפסיכולוגיה, שם נשאר עד סוף הקריירה שלו. בשנות ה-1960 הקדיש את עבודתו המדעית לתחום תהליכי הייחוס המשפיעים על היבטים שונים של חיי החברה ושל התפיסה העצמית. הוא חקר גם נושאים כמו השפעת סדר הלידות במשפחה על הפסיכולוגיה של הפרט, התנהגות עבריינית, תפיסת כאב והשמנת היתר. בשנת 1966 לפרופסור בקתדרה על שם רוברט ג'ונסטון ניבן לפסיכולוגיה חברתית.
בשנות ה-1970 התמקד שכטר בתחום נוסף - עישון הטבק והניקוטין. במחקריו הוכיח שהניקוטין הוא חומר ממכר מאוד ויוצר תסמונת גמילה באלו המנסים להפסיק לעשן. תעשיית הטבק הודתה בכך בפה מלא רק חמש עשרה שנים מאוחר יותר.
בשנת 1983 נבחר שכטר לאקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית. באמצע שנות ה-1980 ובשנות ה-1990 המוקדמות, עבר לעוד תחום עניין - שוק המניות והדיבור.
בגיל 70, אחרי 31 שנות פעילות באוניברסיטת קולומביה, פרש שכטר לגמלאות כפרופסור אמריטוס. הוא נפטר ביוני 1997 בביתו בעיר איסט המפטון במדינת ניו יורק.[5] השאיר אישה, סופיה לבית דאקוורת', ובן, אלייג'ה (אליהו) (יליד 1969).[2] הוא החזיק דירה גם באפר וסט סייד של מנהטן. עם תלמידיו נמנו ביב לאטאנה, ריצ'רד ניסבט, לי רוס, ג'רום זינגר, סטוארט ויילינס, פטרישה פליינר, ז'ודית' רודין, לד וילר. כתביו נמסרו לארכיון הספרייה ההיסטורית בנטלי של אוניברסיטת מישיגן.[2]
שכטר ערך ניסוי בו בחן את הלחצים החברתיים שבהם נמצא אדם לכיוון עמידתו בצורך בלכידות, התאמתו לדעות הקבוצה ולגבי משמעות חבריו לקבוצה. הוא זיהה את חשיבות התקשורת והדחייה בקרב קבוצה. בבניית הניסוי השתמש במשתנים האלה. תוצאות ניסוייו הם יסודות מפתח בחקר התקשורת הבינאישית והדינמיקה הקבוצתית[6]
שכטר התעניין במחקר בעקבות רעיונותיו של פרנסיס גולטון בנוגע להתבלטות ולסדר הלידות במשפחה. הייתה קיימת האמונה שמישהו שמתבלט, יותר יצירתי, בעל תפוקה יותר טובה או גאון הוא או ילד בכור או ילד יחיד במשפחה. במחקרו הסיק שכטר שנתונים אלה משקפים את העובדה שכל המחקרים הקודמים בנושא דגמו רק תלמידי מכללות. הוא הצביע על כך שמדגמים ממכללות מאוכלסים מסיבות רבות במידה יתרה בילדים בכורים.[7]
שכטר ערך ניסויים רבים שבחנו את האיתותים (cues) הפנימיים והחיצוניים לרעב אצל אנשים שמנים. אחד הניסויים שתואר בספר התייחס למצב דחק (סטרס). ניסוי זה כלל שני משתנים עצמאים ומלאות. לצורך הפעלת מצב דחק השתמשו בשוק מכאיב או שוק בלתי מכאיב אצל פרטים שמנים או לא שמנים. למשתתפים בניסוי נמסר שייערך להם ניסוי משני לבחינת טעמם של קרקרים. המשתנה התלוי של הניסוי היה כמות הקרקרים שנאכלה. מתוך הממצאים הסיק שכטר שקיימות תגובות פיזיולוגיות (איתותים פנימיים internal cues) הפוקדים לא לאכול בעת מצב דחק. במחקר, המשתתפים הלא שמנים אכלו פחות בשעת דחק. בהשוואה אליהם, השמנים נטו להיות פחות רגישים לאותם איתותים פנימיים ויותר רגישים לאיתותים חיצוניים כמו אוכל (פרסומות) ולפרקי הזמן שנועדו לאכילה. [8]
שכטר ביצע מחקר על ויסות צריכת הניקוטין אצל סוגים שונים של מעשנים. הוא בחן את השערתו כי קיים אצל המעשנים ויסות של צריכת הניקוטין. ממצאיו הראו שמעשנים כבדים לאורך זמן ארוך עישנו יותר כשהשתמשו בסיגריות דלות-ניקוטין. המעשנים הקלים לאורך זמן ארוך לא עשו זאת.[9]
יחד עם ג'רום זינגר פיתח שכטר את התיאוריה הדו-גורמית של הרגש לפי תאוריה זו האמוציה מבוססת על שני גורמים: העוררות הפיזיולוגית והתוויות הקוגניטיביות. כשמישהו מרגיש אמוציה, מתרחשת עוררות פיזיולוגית והוא מחפש בסביבה איתותים על מנת לתייג את העוררות הפיזיולוגית. הם גם הציעו שני מצבים המתרחשים כשאדם נמצא בעוררות: אחד כשקיים הסבר לכך והשני כשלאדם חסר הסבר לעוררותו. במצב הראשון, האדם ישתמש בהסבר שקיבל. במצב השני הוא יתייג את מצב העוררות לפי הגרויים החיצוניים והפנימיים. [10]
שכטר שיער שלאנשים השמנים קיימת רגישות יתר לגרויים חיצוניים, גם כאלה הקשורים ברעב וגם כאלה שאינם, כמו זמינות מידית של האוכל, הסביבה, השעות או ריגושים עזים. שכטר מצא מספר גורמים המובילים להבדלים בין תגובות השמנים לעומת הפרטים ללא השמנה. השמנים אוכלים יותר מבעלי המשקל התקין כשקיימת גישה קלה אל האוכל אולם אוכלים פחות מהאחרים כשהזמינות לאוכל פחותה. ככל שמול העיניים יש יותר אוכל - אנשים בעלי משקל נורמטיבי יאכלו פחות כריכים, בעוד שמנים יאכלו יותר כריכים. הטעם הוא גורם נוסף לווריאציות בצריכה של האוכל. גם שמנים וגם בעלי משקל נורמטיבי אכלו פחות אוכל לא טעים מאוכל טעים. אולם השמנים אכלו יותר אוכל טעים ופחות אוכל לא טעים מבעלי המשקל הנורמטיבי. [11]
University of Minnesota Press, Minneapolis
Academic New York
ב- D. Levine (ed) Nebraska Symposium on Motivation, pp. 221–73. Lincoln: University of Nebraska Press.
pp. 131–57. New York: Oxford University Press
Bob Nelson Stanley Schechter, Pyschologist Record of Columbia University vol.23 Nr.2, 12 בספטמבר 1997 ,
Karen Freeman ,Stanley Schachter Dies at 75; Psychologist of the Mundane 11. 6.1997
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
