Loading AI tools
מצב בו קורבן של פעולה פסולה נתפס כאשם בפעולה או בנזק שנגרם ממנה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
האשמת הקורבן היא ביטוי המתאר מקרה שבו קורבן של פשע או כל פעולה פסולה אחרת נתפס כבעל אשמה חלקית או מלאה ביחס לפעולה שנעשתה בו או לנזק שנגרם ממנה.[1] הכתיבה התאורטית על נושא זה מציעה למתן את התפיסה הזו, שלפיה הקורבנות אשמים בעוול הנגרם להם.[2]
הכתיבה על האשמת הקורבן מתייחסת בייחוד למקרים של תקיפה או הטרדה מינית, התעללות, אונס, התמכרות, פוסט-טראומה צבאית, רשלנות רפואית, נזקי גוף וכן במקרים שבהם הקורבנות הכירו את תוקפיהם, או התקשו להתנגד לפגיעה בשל הימצאותם תחת השפעת חומרים פסיכו-אקטיביים.[3][4]
קמפבל וראג'ה טוענים כי האשמת הקורבן היא דפוס חברתי של "תקיפה מתמשכת" - אשר מגביר את הטראומה שחווים קורבנות לאחר הפגיעה. דפוסי תגובות כאלה כוללים, לצד האשמת הקורבן, גם הבעת אי אמון בסיפורו, מזעור של חומרת הפגיעה, מתן טיפול בלתי הולם בידי צוותים רפואיים או אחרים ועוד.[5]
המושג "האשמת הקורבן" נטבע על ידי ויליאם ריאן בספרו "מאשים את הקורבן", אשר פורסם בשנת 1971.[6] בספר, ריאן תיאר את האשמת הקורבן כאידאולוגיה המשמשת להצדקת גזענות חברתית; לדוגמה, הגזענות המופנית כלפי אפרו-אמריקאים בארצות הברית.
ספרו של ריאן נכתב כדי להפריך את הטענות בספרו של דניאל פטריק מויניהאן "המשפחה הכושית: המקרה לפעולה לאומית" (מכונה גם "דו"ח מויניהאן"), משנת 1965 (אנ').[7] מויניהאן מבסס את התאוריה בספרו על שלוש מאות שנים של יחס נפשע כלפי אפרו-אמריקנים בידי לבנים, ובפרט במבנה הייחודי האכזרי של עבדות אמריקנית. לטענת מויניהאן, בניגוד למה שנעשה באמריקה הלטינית, בארצות הברית נוצרה שבירה של מבנה המשפחה האפרו-אמריקנית. שבירה זו באה לידי ביטוי בשיעור גבוה של לידות מחוץ למסגרת נישואים, אבות נעדרים ומשקי בית חד-הוריים. מויניהאן מתאר קורלציה בין נסיבות אלו לבין חוויית דחייה, שיעורי תעסוקה נמוכים, הישגים לימודיים ירודים וחוסר הצלחה כלכלית בקרב האוכלוסייה האפרו-אמריקנית. מויניהאן ביקש לקדם תוכניות הממשלה לחיזוק את המשפחה הגרעינית האפרו- אמריקנית.
ריאן התנגד לנטייתו של מויניהאן להסביר את העוני של הקהילה האפרו-אמריקאית באמצעות מבנה המשפחה שהיה שכיח בה. לשיטת ריאן, הסבר זה מעביר את האחריות לעוני מצב מגורמים חברתיים-מבניים להתנהגויות ולדפוסים התרבותיים של העניים עצמם. כמו כן, ריאן ביקר את מויניהאן על כך שהלה לא התייחס לתפקיד הכנסיות בהסרת האחריות לעוני מגורמים מדינתיים.[8]
למרות הנטייה לייחס את הביטוי "האשמת הקורבן" לריאן, ישנם חוקרים נוספים שתיארו תופעה זו. כך למשל, בשנת 1947 תיאודור אדורנו הגדיר את מה שייקרא מאוחר יותר "האשמת הקורבן," כ"אחת התכונות המרושעות ביותר של האופי הפשיסטי".[9]
השערת העולם הצודק הוכחה כמקשרת בין האשמת הקורבן למקרי אונס ומקרי אלימות אחרים, כאשר ישנם מחקרים רבים המראים כי אנשים המאופיינים ברמות גבוהות של הטיה קוגניטיבית זאת, נוטים להאשים את הקרבן יותר מאנשים שנמוכים בהטיה זאת.[10] אמונה משמעותית שנמצאת במתאם עם האשמת הקרבן במקרי אונס היא האמונה במיתוסים על אונס.[11]
אחד מהביטויים האופייניים של האשמת הקורבן הוא "היא ביקשה את זה" בהקשר של אלימות מינית, תקיפה מינית או אונס.[12]
ביטוי שכיח של האשמת קורבנות אונס, האופייני לתרבויות שבהן המבנה המשפחתי הוא פטריארכלי באופן מובהק, הוא שימוש בסטיגמות פוגעניות ומאשימות. לדוגמה, תרבויות כאלה עשויות להציג אישה שהייתה קורבן לאונס (במיוחד אם הייתה בתולה עד האונס) כ"פגומה". קורבנות בתרבויות אלה עלולות לסבול מבידוד, התעללות פיזית ונפשית, סלאט-שיימינג, טקסי השפלה פומביים, נידוי על ידי חברים ובני משפחה, איסור חתונה (או איסור גירושים אם כבר הייתה נשואה), ואפילו רצח.[13] עם זאת, גם בתרבויות הנחשבות מפותחות, סטיגמות כנגד נשים ושנאת נשים הן עדיין תופעות מושרשות.[14][15][16]
במקרה של נשים קורבנות שנפלו קורבן לתקיפה מינית, האשמת הקורבן עשויה לבוא להתבסס על מיתוסים סקסיסטיים רווחים, כגון המיתוס שלפיו לבישת בגדים פרובוקטיביים מעוררת באורח מיידי תוקפנות מינית בגברים, או המיתוס שלפיו נשים הבוחרות ללבוש בגדים חושפניים מנסות לפתות באמצעות כך שותפים ליחסי מין, באופן שמייתר את קבלת הסכמתן המילולית לכך. מיתוסים אלה לא זכו לאישוש מחקרי: לא נמצא קשר סיבתי משמעותי בין אופן הלבוש לתקיפות מיניות.[17][18]
בסיום פסק דין, שבו נדחה ערעורו של גבר שהורשע בעבירות מין חמורות שביצע בגיסתו בת ה-12 וחצי, פנה שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, אל קורבן העבירות ואמר:
מתוך נסיוננו אנו יכולים לומר לך בוודאות ובבהירות: את הנפגעת והמערער הוא הפוגע. אין כל סיבה כי תיקחי על עצמך אפילו קמצוץ, אפילו גרם של אשמה או של בושה. את "אשמה" באותה מידה כמו שאשם מי שנשדד על ידי שודד או מי שארנקו נגנב על ידי כייס. אין כל סיבה שתעמיסי על גבך נטל של אשמה או בושה או מבוכה או תחושה ש"סיבכת" את משפחתך. המשא כולו צריך להיות על כתפיו של המערער, שפגע בך וניצל באופן מניפולטיבי, לדבריו שלו-עצמו, את פער הגילאים ביניכם, ואת האמון שאת וכל המשפחה רחשתם לו.
— ע"פ 5518/17 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ב־17 ביוני 2018
מחקר שהתפרסם בשנת 2009 מרמז כי במקרה של גברים שנפלו קורבן לאונס, האשמת הקורבן עשויה להתבסס על תפיסת הגבריות בתרבות: לפי המחקר, גברים קורבנות אונס נוטים להאשים את עצמם בעוול שנגרם להם, מתוך תפיסה שלפיה גבר שלא הצליח להתגבר פיזית על התוקף הוא חלש, וודאי רצה בסתר במגע המיני.[19] השפעותיהם של חלק ממקרי אונס כאלו על הנפגעים כוללות פגיעה בדימוי העצמי הגברי, בלבול לגבי הנטייה המינית ותחושת כישלון.[20]
במקרים רבים, התקשורת נוקטת בהאשמת הקורבן כתגובה לאירועים שונים של אלימות מינית ואונס, וכך היא משמשת סוכנת של האשמת הקורבן ותרבות האונס.[21]
רוי באומיסטר (אנ'), פסיכולוג חברתי, טען כי האשמת הקורבן אינה בהכרח תמיד מוטעית. הוא טען שהתייחסות לאחריות האפשרית של הקורבן בקטטה עשויה להוות ניגוד חשוב להסברים אופייניים של אלימות ואכזריות, אשר מציגים את דמות הקורבן כחף מפשע. לדבריו, תפיסת קורבנות כאנשים חפים מפשע ובעלי כוונות טובות שמותקפים לפתע על ידי רשעים בעלי כוונת זדון היא בגדר מיתוס (בלשונו: "המיתוס הקלאסי של הרוע הטהור"). באומיסטר מתאר את המיתוס הזה כעיוות אפשרי של העבירה על ידי הקורבן, המבקש למקסם אותה.[22]
דוגמה להאשמת הקורבן בתוך מערכת המשפט ובתקשורת במערב ניתן לראות במקרה משנת 2011, שבו ילדה בת 11 הייתה קורבן לאונס קבוצתי חוזר ונשנה בקליבלנד, טקסס. סנגורם של האנסים האשים את הילדה כי היא מפתה גברים.[23] בניו יורק טיימס הופיע מאמר ביקורתי שהאשים גם הוא את הקורבן. מאוחר יותר פרסם העיתון התנצלות.[24][25] מקרה נוסף הוא משפט אזרחי שנערך בשנת 2013 בלוס אנג'לס: בית ספר מחוזי האשים ילדה בת 14 בכך שמורה בבית הספר התעללה בה מינית. עורך הדין מטעם המדינה טען כי מניעת ההתעללות הייתה על אחריותה של הקטינה. בטענה זו הניח עורך הדין את כל האשמה על הקורבן ופטר את העבריין מכל אחריות. למרות זאת, בית המשפט פסק כי תלמיד קטין שהותקף מינית על ידי המורה אינו אחראי למניעת התקיפה.[26] בשנת 2015, שופט בריטי ביקר אישה שנאנסה על ידי שני גברים על כך ששתתה יותר מדי, התייחס אליה כ"לא מאוד חכמה", וציין כי "השליכה את עצמה על גברים רבים". למרות זאת, אותו שופט הרשיע את שני הגברים בפגיעה בחסר ישע.[27]
דוגמה נוספת לפרקטיקה של האשמת קורבנות היא תקיפה של נשים הודיות בחומצה בניסיון להעניש אותן על מה שנתפס כאחריותן לעוול שחוו. מקרה כזה אירע בניו דלהי בשנת 2005, אז קבוצה של גברים שפכה חומצה על נערה בת 16 כי האמינו שהיא גרמה לגבר לגירוי מיני.
במקרה נוסף מדצמבר 2012 שזכה לסיקור בעולם, אישה נאנסה ונרצחה בהודו, וכמה פקידי ממשלה הודיים ומנהיגים פוליטיים האשימו את הקורבן. רבים מהמעורבים התנצלו בסופו של דבר.[28]
בסומליה, קורבנות של התעללות מינית נחשבים ככאלה הראויים לסבל, נידוי חברתי והטרדה. דוגמה למקרה שהתרחש בסומליה היה החטיפה והאונס של נערה בת 14 בשם פטימה. בעקבות האונס, נעצרו האנס והנערה כאחד. קצינים החזיקו את הנערה שבויה במשך חודש ואנסו אותה.[29] במקרה אחר, שאירע ב-2008, נערה סומלית בת 13 בשם עאישה איברהים הוצאה להורג על ידי הקבוצה המיליטנטית ג'יהאד א-שבאב, בעוון ניאוף על פי חוקי השריעה, לאחר שניסתה להתנגד לאנסיה.
האשמת הקרבן, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
