Loading AI tools
איסור תורה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בשר בחלב הוא איסור מהתורה בהלכות כשרות ביהדות, על אכילת בשר וחלב שהתבשלו יחדיו. איסור זה כולל בנוסף לאיסור על האכילה גם איסור על הנאה מתערובת בשר וחלב מבושלת, ואף איסור ייחודי על עצם הבישול.
 | |
| אכילת צ'יזבורגר היא איסור מדאורייתא בהלכות כשרות ביהדות | |
| מקרא | שמות, כ"ג, י"ט; שמות, ל"ד, כ"ו; דברים, י"ד, כ"א |
|---|---|
| משנה | מסכת חולין, פרק ח' |
| תלמוד בבלי | מסכת חולין, פרק ח' |
| משנה תורה | ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ט' |
| שולחן ערוך | יורה דעה, סימנים פ"ז-צ"ז |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, לאו קפ"ו, לאו קפ"ז ספר החינוך, מצווה צ"ב, מצווה קי"ג |
האיסור העקרוני הוא מצווה מהתורה,[1] וכולל מיני בישול שונים, ובמהלך הדורות נוספו לו חלקים נוספים שתוקפם דרבנן ומנהג, כדוגמת איסור על אכילת בשר וחלב יחדיו גם כאשר לא התבשלו יחדיו, חובת הפרדה בין מוצרי חלב למוצרי בשר, חובת המתנה בין אכילת מוצרי בשר למוצרי חלב וכן גם הוספת בשר חיה ובשר עוף לאיסור זה[2][3].
מזון שאינו נחשב בשרי או חלבי ומותר לאכילה עם כל אחד מהם נקרא "פרווה". איסור בשר וחלב שונה מרוב האיסורים שבתורה בכך ששני מרכיביו (הבשר והחלב) הם מרכיבי היתר, ורק התערובת שלהם אסורה. בכך דומה איסור זה לאיסור שעטנז (תערובת צמר ופשתים) ולאיסור חרישה בשור וחמור יחדיו. מאפיין ייחודי נוסף הוא האיסור על פעולת הבישול מעבר לאיסור האכילה וההנאה. בספרות חז"ל,[4] נחשב איסור בשר בחלב כ"חידוש" שאין להסיק מדיניו לגבי תחומים הלכתיים אחרים.
האיסור לא מופיע באופן מפורש במיקרא. על פי פרשנות חז"ל מקור האיסור הוא הציווי "לא תבשל גדי בחלב אימו" המופיע במקרא 3 פעמים:
רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ
לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה, לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ, אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי. כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַ-ה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.
לשון הפסוק עצמה מדברת על איסור במעשה הבישול. עם זאת, לאור החזרה עליה שלוש פעמים, נכללת בה גם אכילת התבשיל או הנאה ממנו[5], למשל באופן של מכירתו לגוי.
שני האזכורים הראשונים במקרא הם בסמיכות לדיני בית המקדש, דבר המלמד כי האיסור כולל את הקרבת התבשיל לה'.[6] האזכור השלישי סמוך לדיני מאכלות אסורות, דבר המלמד כי האיסור כולל את אכילת התבשיל. על פי תורה שבעל פה התבשיל גם אסור בכל הנאה שהיא.[7]
בחקר המקרא עלתה השערה[8] בעקבות פירושו של יוסף בכור שור[9], כי הכוונה המקורית של הביטוי "לא תבשל" בשני האזכורים הראשונים היא פואטית בעיקרה ומשמעותה 'לא תאחר', בהקשר של האיסור להתמהמה בהבאת הביכורים למקדש.[10] בספר דברים שנכתב מאוחר יותר לעומת זאת, לראשונה הובן האיסור כבישול של ממש, במנותק מהקשר להבאת הביכורים.
הגמרא מסבירה,[11] שהביטוי "גדי" במקרא הוא כינוי לוולד רך, ולא מכוון בהכרח למין בהמה מסוים. כאשר המקרא מבקש לתאר את מין הבהמה, הוא כותב למשל "גדי עיזים". לפי דעות אחרות הגדי הוא דוגמה, למשל: "מפני מה דיבר הכתוב בגדי? מפני שהחלב מרובה באמו", או שהאזכור החוזר והמשולש על גדי בא לרבות בעלי חיים נוספים.[12]
בנוסף, לפי התורה שבעל פה, כאשר הגדי גדל לא הופך בישולו בחלב אמו למותר, והתורה דיברה על 'גדי' בתור דוגמה, כמו מצוות רבות בפרשה (למשל לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ (שמות כ"ג, ו').
תרגום השבעים מתרגם "לא תבשל גדי בחלב אמו" כ"לא תבשל/תביא טלה בחלב אמו", לפי הפסוקים השונים.[13]
על פי התורה שבעל פה לשון הפסוק אינה מדברת על הגדי והאם המסוימים, אלא על כל 'אם', למשל גדי העזים אסור לבשלו בחלב כל עז שהיא, לא רק אמו מולידתו. חז"ל הרחיבו את האיסור גם למשמעות כללית יותר של כל בשר בכל חלב, למשל לבשל גדי עזים בחלב פרה.
חז"ל הוסיפו מדרבנן איסור לאכול (להוציא בישול והנאה שמותר) גם בשר עוף בחלב, ובשר חיה טהורה בחלב, אך לא אסרו בשר דגים וחגבים בחלב. עוד הוסיפו לאסור אכילת בשר עם חלב אף בלא בישול, וגם הרחיקו הרחקות שונות שיפורטו למטה.
בקרב יהודי אתיופיה נשמר איסור בשר בחלב, אך בשר עוף לא נחשב לבשר לעניין זה.[14]
הקראים דוחים את הפרשנות הרבנית ומתירים בישול ואכילה של בשר בחלב. את הציווי "לא תבשל גדי בחלב אימו" הם מפרשים כלשונו, שאין לבשל או לאכול ולד בהמה טהורה בחלב אימו, אבל מותר לבשלו או לאוכלו בחלב של אם אחרת. השימוש במונח גדי, לדעתם, הוא ציון של פרט אחד מתוך הכלל.[15]
בשני המופעים הראשונים, הכתובים בספר שמות, נכתב האיסור בהקשר של שלושת הרגלים. ובמקור השלישי, בספר דברים, הוא נכתב יחד עם איסורים הנובעים מקדושתם של ישראל. הרמב"ם הבין מההקשר של שלושת הרגלים שהאיסור קשור לעבודה זרה.[16] הרשב"ם[17] מסביר כי ברגלים (כולם) "היו אוכלים בהמות הרבה" ועל כן הזהירה התורה בפרשת הרגלים שלא לבשל ולא לאכול גדי בחלב אמו. על פי דבריהם אין האיסור קשור לרגל מסוים.
אולם פרשנים מודרניים[18] עמדו על כך שמבנה הפסוקים רומז לכך שהאיסור מתייחס לחג הביכורים דווקא, המוזכר בתחילת הפסוק: רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ - לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ. (שמות כ"ג יט). ככלל, התורה אוסרת להקריב עם הקורבן חמץ, דבש ושׂאור (ויקרא ב' יא). חמץ, שׂאור ודבש הפירות הם הצורות העשירות, הבשלות והמושלמות של הלחם ושל הפירות. עבור הקורבנות מבקשת התורה דווקא את הפשוט והראשוני. לכן נאפים הלחמים המלווים את הקורבנות כמצות ולא כחמץ. אך לכלל הזה יש יוצא מן הכלל. בחג הביכורים מותר להביא שׂאור ודבש וגם חמץ (ויקרא ב' יב, ויקרא כ"ג יז). לכן, היה מקום לחשוב שכפי שמותר ואף רצוי להביא שׂאור ודבש בחג הביכורים, כך יהיה מותר ואולי אף רצוי להעשיר את קורבנות החג באמצעות בישולם בחלב ולא במים. שהרי גם הבישול בחלב, כמו השׂאור והדבש, מבטא את העושר ואת השפע אשר נתן לנו אלוהים. אלא שהתורה אסרה זאת מפאת האיסור המוסרי ומתוקף הקדושה שהצטוו בה ישראל.
במקרא עצמו מופיעות עדויות לכך שבתקופה הקדומה היה מקובל מנהג להגיש מאכל בשרי לצד חלב ותוצריו.
דוגמה ידועה מופיעה במקרא בספר בראשית, שם מסופר על אברהם שהגיש למלאכים שבאו לבקרו חלב ובשר יחד.
וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם, וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ:
— ספר בראשית, י"ח ח'
או דוגמה נוספת בה הוגשה לדוד ארוחה הכוללת בשר וחלב (צאן וחמאה ושפות בקר):
וּדְבַשׁ וְחֶמְאָה וְצֹאן וּשְׁפוֹת בָּקָר הִגִּישׁוּ לְדָוִד וְלָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ לֶאֱכוֹל, כִּי אָמְרוּ הָעָם רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר.
— ספר שמואל ב', י"ז כ"ט
במקרא עצמו לא פורש טעם האיסור, וכך גם במשנת חז"ל לא נאמר כל הסבר לכך, וההתייחסות אליו הוא אל גזרת הכתוב. פרשני המקרא והמצוות החל מפילון האלכסנדרוני עבור בפרשני ימי הביניים ועד להוגי זמנינו ניסו למצוא טעם לאיסור זה.
פילון האלכסנדרוני, רשב"ם, רמב"ן ואחרים, נימקו איסור זה בהרחקה מהאכזריות הסמלית המתבטאת במעשה בישול הגדי דווקא בחלב אמו, כשעל בסיס טעם זה הסביר האבן עזרא גם הרחבת האיסור לבשר שאינו גדי ולכל חלב.[19]
הרשב"ם נימק איסור זה בהרחקה מ"רעבתנות" מגונה המתבטאת באכילת חלב האם עם הבנים.[20]
הראי"ה קוק הסביר שאיסור זה נועד לברר את האמיתה שכל החיים נועדו לחיות ולא למלא את תאוותו של האדם, שבכוחניות רוצה ליצור מאכל מעודן בבישול הגדי בחלב. על פי הראי"ה קוק,[21] האיסור מזכיר לאדם את הבעייתיות הקיימת בניצול בעלי החיים לצרכיו (הן באכילת בשר והן בשימוש בחלב), המונעת מבעלי החיים לחיות את חייהם הטבעיים:
"עפ"י ההשקפה השלמה, המלאה חסד ד' וטובו על כל יצוריו, יכיר האדם את יסוד מציאות החלב בשדי האם החיה, לא למען יוכל הוא בחזקתו לעשוק אותו לעצמו, כי אם למען תוכל להניק את ילדה הרך, את הגדי שלה האהוב לה מחלב שדיה. הגדי הזה ראוי הוא שיתענג גם הוא, על אהבת שדי אמו לפי תכונתו וטבעו, ואבירות לב האדם היוצאת מחולשתו החמרית והמוסרית, שנתה ועוותה את ההשקפות הישרות הללו... אבל, בן אדם! אזניך תשמענה דבר מאחריך קול אלהים בכח הקורא לך: "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג). לא! תעודת הגדי איננה דוקא להיות לברות לשיניך החדות, שהוחדו אמנם גם מורטו, לרגלי השפלתך וזוללותך באכילת בשר, והחלב ממילא לא נועד להיות לתבלין לך, למלאות את תאותך השפלה. בידעך כי הבשר והחלב ביחש תיקון המאכל הם כ"כ רחוקים, כ"כ מתועבים, עד כדי איסור הנאה בישול ואכילה, תכיר בבא מועד כי חיי החי לא נוצרו בעבור קיבתך התאונית, והחלב עקרו נועד להיות למזון למי שעבורו בא הטבע למלא את תפקידו, כמו שחלב שדי אמך היה לך למבטח בימי הנקתך."
— הראי"ה קוק, חזון הצמחונות והשלום יא
הסבר נוסף שזכה לתשומת לב רבה בחקר המקרא המודרני, הוא ההצעה לפרש את האיסור כהתרחקות מפולחן קדום משוער, בו היה נהוג לטבוח גדי בחלב אמו. אסורים רבים שנאמרו בתורה מפורש טעמם במקרא עצמו כהרחקה מהפולחן האלילי ששרר באותה תקופה במרחב ארץ ישראל. דוגמה לכך היא ההרחקה מפולחן האשרה. הצעה זו מובאת בכתבי מפרשי המקרא בימי הביניים ואילך, רשב"א, אבן עזרא, רמב"ם, ספורנו ואברבנאל.[26]
אשר לאיסור בשר בחלב, עם שהוא מזון גס מאוד בלי ספק וגורם להתמלאות רבה, לא בלתי-סביר בעיני שהיה לעבודה זרה צד בזאת. אולי היו אוכלים כך בפולחן מפולחניה או בחג מחגיהם. מה שמחזק זאת, לדעתי, הוא שאיסור בשר בחלב הוזכר פעמיים בתחילת הציווי עליו במקום בו הזכיר את מצוות העלייה-לרגל: שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה' (שמות כג, יז). הרי הוא כאומר: "בשעה שאתם עולים לרגל ונכנסים אל בית ה' אלהיך, אל תבשל שם את מה שאתה מבשל בצורה זאת כמו שהם היו עושׂים". זה הטעם הסביר ביותר בעיני לאיסורו, אולם לא מצאתי זאת כתוב בספרי הצאביה (=כת אלילית) שקראתי.
על פי חוקר המקרא והשירה האוגריתית, פרופ' משה דוד קאסוטו, גילויים של לוחות אוגרית הכתובים בכתב היתדות האוגריתי אישש את ההשערה של הרמב"ם על קיומו של מנהג אלילי הכורך בישול בשר בחלב. באחד הלוחות הקרוי "לוח לידת האלים", ובו שירה הפותחת במילים: ”אֵלִם נֵעִמִם וְיסמם (יפים)” (המקור בלא הניקוד), נאמר על פי אחת ההצעות לקריאת הטקסט שבו, ”טבח' [גד] בחלב אננח בח'מאת”,[27] שפירושו הוא "בשל[ו גדי] בחלב, אננח (שם נרדף לגדי) בחמאה". ניתן לראות בפסוק שירי זה תקבולת המציינת נוהג של "טביחת=בישול" בשר גדי בחלב ובחמאה[28]:
המדובר הוא כנראה בטקס פולחני שהיה מכוון למשוך את ברכת הפריון לאדמה, ומתוך כך מתברר גם הקשר שבכתובים המקראיים בין הבאת הביכורים ובין האיסור הנ"ל: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ" [להביע לו את תודתך על תבואת האדמה אשר הוא נותן לך, אבל הישמר לך פן תעשה כמעשה ארץ כנען, ולפיכך] "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ"
— קאסוטו, "האלה ענת", מבוא: פרק שני, ח, 4. עמ' 40
יש המפקפקים בהשערתו של קאסוטו, מכיוון שהמונח "טביחה" במשמעותו הקדומה, אינו מציין בישול כי אם שחיטה. מנחם הרן מפקפק בהשערה זו ובהצעתה להשלמת הטקסט שבאותו פסוק שירי אוגריתי.[29] הוא סבור שהמונח "אננח" אינו מתפרש כשם נרדף לגדי, אלא הוא מכוון למין כלשהו מן הצומח. ועל כן לא ניתן לתלות בהקשר אליו את הפועל "טביחה". כך גם אין כל סיבה לקבל את ההשלמה "גד" שהיא השערה בלבד. משום כך הוא מציע דרך שונה לגמרי לקריאת פסוק שירי זה, שלא בהקשר פולחן של גדי בחלב כלשהו. גם לדעת החוקרים רוברט רטנר וברוס צוקרמן, לא ניתן להשלים את הכתובת למילה "גדי" כי אם לכל היותר למילה "גד", כך שמתקבל הפסוק ”לצד המדורה שבעה קולות מתוקים (עונים) 'גד בחלב, יועזר בגבן'” (On Rereading the “Kid in Milk” Inscription - The BAS Library, The BAS Library, 1 ביוני 1985).
הסברים נוספים שהוצעו על דרך הקבלה בזוהר ובכלי יקר גורסים כי ערבוב ומיזוג בין שני כוחות מנוגדים הוא בעייתי ודומה לאיסור כלאיים.[30]
המקובל רבי אביעד שר שלום באזילה (1680-1743) שילב בין הטעמים לאיסור בשר וחלב, והסביר שהפעולה עצמה רעה ולכן עשוה לעבודת אלילים. "והוא שהדברים ההם מולידים הטומאה הרוחנית בנפש האדם ומטמאים אותו… ולכן אסרה אותם התורה. ועובדי עבודה זרה היו עושים אותם בדווקא כדי להביא עליהם רוח הטומאה, שהרי לסטרא דמסאבא [=צד הטומאה] הם עובדים. וכן בלעם…". ("אמונת חכמים" ל)
לפי פרשנותו של שלום רוזנברג לדברים אלה של באזילה, התורה אוסרת על מעשים של סדיזם ופסגות של רוע אנושי, שהיו נפוצים בעבודת אלילים שונים[31]
הרבה ממנהגי האלילות אינם תוצאה של קביעה מלאכותית, והם נובעים מרבדים עמוקים של הנפש. לא תמיד רבדים אלה טהורים הם. הם יכולים לבטא שחיתות, אלימות ובייחוד סדיזם. סדיזם זה מנוגד לכמה ממצוות התורה שלא קשורות ישירות עם עבודה זרה, כמו (ויקרא כב, כח) "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד". איסור זה מהווה מעין הקדמה ל"לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ", פעולה שבה הסדיזם מגיע לשיא. חלב האם, הברכה הא-להית הנותנת חיים לצאצא, הופכת להיות אחד הכלים הגורמים למותו. הרחמים הופכים אמצעי לאכזריות, כאילו מאחורי האלילות הזאת עומד אל מסואב אשר לפעמים שוכן במעמקי הנפש האנושית, אל שערכיו מנוגדים לטוב ולישר, לחסד ולרחמים.
איסור בשר וחלב נמנה בתרי"ג המצוות. היות שהאיסור מובא במקרא 3 פעמים, מרבית מוני המצוות מונים איסור זה פעמיים או שלוש, כאשר חלקים שונים מהאיסור הם מצוות נפרדות.
הרמב"ם וההולכים בעקבותיו מונים את איסור בשר בחלב כשני איסורים מתוך תרי"ג המצוות: איסור בישול ואיסור אכילה.[32] לדעתם, איסור הנאה אינו נמנה בפני עצמו והוא חלק מאיסור אכילה. בעל הלכות גדולות[33] ורבי סעדיה גאון[34] מנו את כל איסורי בשר בחלב כמצווה אחת. אולם רבי שמעון בן צמח דוראן[35] מנה את המצווה כשלושה איסורים שונים: אכילה, הנאה ובישול.
האיסור מן התורה הוא על אכילה וגם על עצם הבישול של בשר בחלב. כאשר התערובת נאסרת, צריך לקבור אותה, לשרוף או להשליך, ולרוב הדעות אף האפר של שריפת האיסור אסור בהנאה.[36]
על פי חז"ל, האיסור מן התורה כולל את כל סוגי בשר הבהמות הכשרות ואת כל סוגי חלב הבהמות הכשרות.[37] האיסור אינו חל על בשר בהמות טמאות ולא על חלב בהמות טמאות, לכן אף שמחמת איסורי מאכלות המאכל אסור באכילה, מותר לבשלו ומותר להנות ממנו.
האיסור אינו כולל בשר דגים וחגבים אף לא מדרבנן, וכן אינו חל על חלב אם, אך מחשש של מראית העין נפסק לא לבשל בכל חלב.[38]
התנאים נחלקו בנוגע לבשר וחלב של חיה טהורה ועוף. דעת ר' עקיבא שחיה ועוף מותרים מן התורה, אך אסורים מדברי סופרים, ולדעת ר' יוסי הגלילי חיה אסורה מן התורה, ועוף מותר אף מדברי סופרים.[39] בתלמוד מסופר שאנשי עירו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלים עוף בחלב, בהתאם לדעתו, ואף במקומו של ר' יהודה בן בתירא היה מי שנהג כך, ולא מיחו מפני שאולי כך ר' יהודה הורה להם כשיטת ר' יוסי.[40]
להלכה, כתב הרמב"ם כי איסור בשר עוף בחלב חל רק מדברי חכמים.[41] כתוצאה מכך, על פי שיטה זו אסור לאכול עוף בחלב, אך בישולו והנאה ממנו מותרים (חז"ל גזרו רק לגבי האכילה), וכך פסק גם השולחן ערוך.[42] דעת התוספות היא כי בשר עוף אסור מהתורה,[43] ובשיטה זו הלכו הב"ח ועוד שבשר עוף בחלב אסור גם בבישול ובהנאה.
לגבי בשר חיה ישנה סתירה לכאורה בדברי הרמב"ם: בעוד בהלכות ממרים כתב הרמב"ם כי איסור בשר חיה בחלב הוא מן התורה,[41] בהלכות מאכלות אסורות כתב הרמב"ם שאיסור זה הוא מדברי חכמים.[44] לדעת הכסף משנה, הרמב"ם בהלכות ממרים רק משתמש בהדגמה (שמקורה בתלמוד) עבור הלכות "לא תוסיף ולא תגרע", ואין ללמוד ממנה שדעתו לפסוק שלא כדעת רבי עקיבא, כפי שאכן פסק בהלכות מאכלות אסורות. יש המפסקים את דבריו שם באופן שונה, כך שישנה אפשרות לפרש שגם שם הוא אוסר בשר חיה מן התורה.[45] בשולחן ערוך נפסק כי בשר חיה אסור מדרבנן.[46]
מלבד איסור האכילה, באיסור בשר בחלב ישנו חלק ייחודי של איסור על עצם הבישול, אף ללא אכילה.
ישנה מחלוקת בשאלה איזה שלב בישול יש לעבור על מנת להתחייב באיסור זה של בישול, וכן שהמאכל המבושל יחשב כתערובת בשר וחלב. מרבית הדעות סוברות כי שלב הבישול הקובע הוא 'מאכל בן דרוסאי' (נקודת השליש או החצי של הבישול),[47] אולם יש דעות הסוברות שאפילו בישול מינימלי אסור.[48]
בהלכה נפסק שגם זיעת אוכלין נכנס לאיסור בשר וחלב. כלומר אדים היוצאים ממאכל או משקה בזמן שמתחממים (הזיעה של האוכל), נחשבים כאוכל עצמו, ולכן אידי חלב חמים שנבלעו בבשר דינם כחלב שנבלע בבשר.[49]
בהלכה נפסק שרק כאשר טעם הבשר והחלב מתערב זה בזה, הדבר נחשב מבושל, 'שאין לך בישול שלא יתן טעם'. למרות המחלוקת,[50] נפסק שכאשר התערובת היא בשיעור כזית, קיים איסור מהתורה[51];
קיים דיון בהלכה לגבי סוגים שונים של בישול, כגון: צלייה, טיגון, אפייה, בישול בחמה ועישון, האם נחשבים כבישול או לא.[52]
מאחר שבבישול מאכל נבלע מעט ממנו בכלי, כלי שבושל בו חלב בולע מעט חלב ולכן אין לבשל בו בשר אם לא יוגעל קודם (וכן להפך). לכן במסגרת ההפרדה בין חלב לבשר יש לייחד כלי אוכל נפרדים למאכלי חלב ולמאכלי בשר.
איסור זה נובע ישירות מאיסור התורה, לכן בשר שבושל בכלי בן יומו שלפני כן בושל בו חלב נאסר בהנאה.
במטבח הפרטי די בשתי מערכות שונות זו מזו, שבני הבית המשתמשים בהן יודעים לזהות איזה נועדה לבשר ואיזה לחלב.
יש נוהגים, בעיקר במערכות עם כלים זהים, להעדיף את סימון הכלים החלביים. המקור הוא מכך שבעבר היו מסמנים דווקא את כלי החלב בשלשה חריצים, כרמז ללשון המקראית "חריצי חלב" (שם מקראי לגבינה).[53] עדות היסטורית גם מספרת על נכרים שרצו להשתמש במנהג והשתמשו בסכין חרוצה לצורך עלילת דם, אבל היו בה ארבעה חריצים, וכך התגלתה העלילה.[54]
בחדרי אוכל ציבוריים נהוגה הבחנה ברורה יותר. למשל בחדרי אוכל בצה"ל נהוגות צלחות כחולות לארוחות חלביות, וצלחות כתומות לארוחות בשריות, ועל סירי מתכת נכתב בפירוש "חלבי" או "בשרי", או שנצבע פס כחול לזיהוי חלב ופס אדום לזיהוי בשרי. כמו כן הסכו"ם החלבי מחורר, בניגוד לסכו"ם הבשרי שאינו מחורר.
בעוד אכילת בשר וחלב שלא התבשלו יחדיו (ואינם חמים כדי שיחשבו כמבשלים זה את זה כעת) - מותרת מדין תורה,[55] מדרבנן נאסרה גם אכילת בשר וחלב יחדיו גם כאשר לא התבשלו יחדיו. לכן אסורה גם השריית בשר בתוך חלב ואכילתו, וכן אכילת בשר עם חלב כשהם קרים.[56]
מדרבנן נקבעו הרחקות שונות על מנת למנוע אכילת תערובת בשר וחלב, לדוגמה: נאסר לאכול בשר על אותו שולחן עם אדם האוכל חלב, כאשר אין סימן המבדיל ביניהם (מפות נפרדות, הפסק ביניהם באמצעות לחם וכדומה), שמא יאכלו אחד מהשני. היות שטעם דין זה הוא שמא יאכלו איש ממאכל רעהו, איסור זה חל רק על מכרים, ולא על זרים שאינם מכירים זה את זה.[57]
ערך מורחב – המתנה בין בשר לחלבמלבד איסור אכילת בשר עם חלב, בגמרא מובאות סוגיות המוסיפות גם דרישה של ניקוי הפה והידים משאריות המאכל הקודם, או המתנה של זמן מסוים.
למעשה, נפסק שבאכילת חלב ולאחריה אכילת בשר אין צורך להמתין כלל, אלא שצריך לנקות את הפה היטב באכילת פת ולהדיחו במים וכן צריך לעיין בידיים אם צריך לרחצם[58], וזהו המנהג הנפוץ. בנוסף יש דעה המחמירה באכילת בשר אחרי אכילת גבינה קשה,[59] ולפיה יש הנוהגים להמתין ביניהם חצי שעה, שעה, ויש שממתינים 6 שעות.
באכילת בשר ולאחריה אכילת חלב נפסק שיש להמתין 'מסעודה לסעודה', כאשר נחלקו הפוסקים כמה זמן זה בדיוק. למעשה המנהג הנפוץ הוא להמתין 6 שעות, ויש מנהגים נוספים של 5 וחצי שעות, 5 וקצת, 4 שעות, 3 שעות (יוצאי יהדות גרמניה ואוסטריה וצ'כסלובקיה), שעתיים, ושעה אחת (יוצאי יהדות הולנד).
הרמב"ם כותב שהטעם הוא מפני הבשר שבין השינים שאינו סר בקינוח. לעומתו רש"י כתב שהבשר מוציא שומן ומשאיר טעם בפה. הטור כתב שיש להחמיר כשני הפירושים, היינו, שגם אם רק לעס בשר לילד קטן ולא בלע, צריך להמתין, ושגם אחרי שש שעות אם יש שאריות בשר בין השינים, יש להסירן, וכן פסק השולחן ערוך.[60]
בשר בחלב (הלכה), דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
