Loading AI tools
בגד העשוי מתערובת של צמר ופשתן. אסור על פי ההלכה היהודית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ביהדות, איסור שַׁעַטְנֵז הוא מצוות לא תעשה מהתורה, שלא ללבוש בגד שבו ארוגים, קשורים או תפורים צמר ופשתן יחדיו. איסור זה הוא אחד מאיסורי הכלאיים. בהשאלה משמשת המילה "שעטנז" ככינוי לעירוב מין בשאינו מינו, כגון שימוש בחומרים או סגנונות שונים בבנייה או בעיצוב, וכדומה.
 | |
| מעבדה לבדיקת שעטנז בירושלים | |
| מקרא | ויקרא, י"ט, י"ט; דברים, כ"ב, י"א |
|---|---|
| משנה | מסכת כלאים, פרק ט' |
| שולחן ערוך | יורה דעה, סימנים רצ"ח-ש"ד |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, לאו מ"ב ספר החינוך, מצווה תקנ"א |
חז"ל דרשו את המילה כנוטריקון של שוע טווי ונוז (=עירוב טווי ושזור)[1]. בקבלה נדרש השם כאנגרמה "שטן עז"[2]. וילהלם גזניוס שיער שמקור המילה "שעטנז" במילים "סאהט" ו"נודג'" הקופטיות, שמשמעות צירופן הוא אריג מזויף[3].
איסור שעטנז נזכר בתורה בשני מקומות.
בספר ויקרא – האיסור מופיע בפסוק בפרשת קדושים, בהקשר של איסורי כלאיים נוספים, כמו כלאי בהמה וזריעת מינים שונים ביחד: ”אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ”[4].
בספר דברים – האיסור מופיע בפסוק בפרשת כי תצא לצד איסורים נוספים הקשורים לעירוב לא תקין של מינים שונים, כמו כלאי הכרם וחרישה בשור ובחמור יחד: ”לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם: לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו: לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו” (דברים פרק כ"ב פסוקים ט'-י"א).
למדו חכמים מהצלבת שני הפסוקים המזהירים על איסור שעטנז, שלא רק לבישת בגד שעטנז אסורה, אלא גם העלאת בד שעטנז על גופו לשם הנאת לבוש, כמו עטיית בד על גבו כדי להתחמם, או התכסות בשמיכה, אסורה משום איסור שעטנז.
מנגעי הבגדים שבפרשת תזריע ניתן ללמוד ששני הבדים מהם היו מכינים בגדים בתקופת המקרא היו צמר ופשתן, ועל עירובם מכוון איסור השעטנז. וכך אכן מבואר בספר דברים[5] שהרכב השעטנז האסור הוא מצמר ופשתן: ”לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו”. למדו מכך חכמים, שבגד העשוי משילוב חומרים אחרים אינו אסור בלבישה. כמו כן, הצמר שעליו מדובר בדין שעטנז הוא צמר כבשים בלבד, ואינו מתייחס לצמר גמלים, אנגורה, למה, מוהר, קשמיר, אלפקה או ויקוניה מצויה, והפשתן מתייחס רק לסיבים מצמח הפשתן ולא לאלו המופקים מקנבס או יוטה.
חז"ל בארו שאין איסור ללבוש בגד צמר על בגד פשתן, אלא רק אם הצמר והפשתן מחוברים יחד בבגד אחד.
קיימת מחלוקת גדולה בראשונים מהו "שוע טווי ונוז", ומה טיב איסור זה.
בתלמוד הבבלי נפסק שאדם המוצא שעטנז בבגדו עליו לפושטו אפילו בשוק. מכאן למדים שאין כבוד הבריות דוחה איסור תורה[6], ועל כן הדבר נכון ביחס לכלאי בגדים האסורים מדאורייתא בלבד. ביחס לכלאי בגדים האסורים מדרבנן מותרת הלבישה עד שיגיע לביתו, ועל כך נאמר "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה".[7]
התורה הציגה את מצוות שעטנז כחוק: ”אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ... וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ”, וחז"ל בארו שהכוונה היא שזו "גזרת מלך", כלומר זו מצווה שעיקר ושורש טעמה לא ניתן להסבר.
אף על פי כן, במהלך הדורות ניתנו טעמים שונים למצווה, מהכתוב בספר שמות[8] עולה שבגדי הכוהנים ששימשו לעבודה במקדש היו עשויים שעטנז, ולא אסרה תורה שעטנז בבגדי כהונה, ואף יוסף בן מתתיהו מציין בקדמוניות א' שלבישת שעטנז אסורה לבני ישראל ושמורה לכוהנים בלבד, מכאן היו ששיערו שטעם האיסור היא כדי לקיים את ההפרדה בין בגדי הקודש לבגדי החול[דרוש מקור]. בדומה לכך כתבו בעלי התוספות בספר דעת זקנים, שטעם האיסור הוא משום שהפרוכת במקדש נארגה מצמר ופשתים יחדיו ”ולא רצה הקב"ה שיעשו בניו דוגמתו”[9]. ומעין זה כתב החזקוני, שהלובש שעטנז בבגדו דומה ”כמשתמש בשרביטו של מלך”, כיוון שצוותה התורה שבגדי הכהונה יהיו משעטנז[10].
הרמב"ם במורה הנבוכים[11], מבאר שכך היו נהוג אצל עובדי העבודה זרה הקדמונים, ולכן אסרה זאת התורה (הקטע מצוטט מתוך תרגום הרב קאפח):
וכבר ביארנו בחיבורנו הגדול כי גילוח פאת ראש ופאת זקן נאסר בגלל היותו עדי כומרי עבודה זרה. והוא הטעם גם באיסור השעטנז, לפי שגם כך היה עדי הכומרין, מאחדים בין הצומח והחי במלבוש, ותהיה טבעת מאחת המתכות בידו; תמצא את זה מפורש בספריהם
הרב קוק נתן טעם נוסף למצווה, בסדרת מאמרים בשם "טללי אורות" שפרסם בירחון "הפלס", ואשר לאחר מכן נאסף חלקם בידי תלמידו הרב הנזיר לחוברת בשם "חזון הצמחונות והשלום". שם הוא מסביר שאין זה מוסרי להתייחס לצמר שנגזל מן החיה והותיר אותה עירומה, באותו אופן כמו לפשתן שנלקח מן הצומח אותו גידל האדם במו ידיו. האילוץ להשתמש בצמר שתהליך הכשרתו לשימוש כרוך בפגיעה בבעל חיים הוא גנאי לאדם, ואילו השימוש בפשתן הוא שימוש לגיטימי במשאבי הטבע. כדי להבחין בין לבישת הצמר שיש בה בחינה של חוסר מוסריות, לבין הפשתן - אסרה התורה ללובשם ביחד.
ספר הזוהר כותב שלבישת שעטנז גורמת לכך שרוח רעה תסתתר אצל האדם הלובש את הבגד ולכן יש לאסור את הכלאת שני הסוגים. הסבר אחר גורס שלכל חומר יש את הכוח הרוחני שלו, וערבוב החומרים הורס את כוחות אלו.
כיום, בעקבות מעבר תעשיית הבגדים לחומרים סינתטיים, רובם הגדול של הבגדים אינם מכילים שעטנז, ועל כן מקובל שככלל הבגדים מוחזקים כנקיים משעטנז[12]. עם זאת, ישנם בגדי פשתן, ובעיקר בגדי צמר[13], שלגביהם אחוז שכיחות השעטנז גבוה יותר, ויש סוברים שצריך לבודקם משעטנז מכיוון שלשיטתם מיעוט המצוי מהם עשוי משעטנז, ויש חובה לבודקם מפניו.
על מנת לבצע את הבדיקה, הוקמו מעבדות ייעודיות לבדיקת שעטנז. המעבדה הראשונה לבדיקת שעטנז הוקמה בארצות הברית בשנת 1941 על ידי הרב יוסף רוזנברגר. במעבדות אלו הבגדים נבדקים על ידי בודקים מומחים לטקסטיל באמצעות מיקרוסקופ בין שאר סוגי בדיקות, המאפשר את זיהוי רכיבי הבד.
החוק הבין-לאומי קובע שאין חיוב לציין בתווית חומרים בכמות פחותה מ-5% מרכיב הבד, וכן אין חיוב לציין אלא את המרכיב המרכזי, והיות ואיסור שעטנז חל גם על חוט אחד של פשתן הארוג בבגד צמר או חוט אחד של צמר בבגד פשתן, אזי במעבדות השעטנז בודקים כל בגד שצוין בתווית אחד המרכיבים, על מנת לשלול קיום של הרכיב השני בבגד.
ברוב המעבדות לבדיקת שעטנז בעולם השירות ניתן באופן שמביאים למעבדה את הבגד, אך ישנן מעבדות בודדות המאפשרות לבצע הזמנה של שירות "ביקור בית" שבו מגיע מומחה לבית הלקוח ובודק לו את כל הבגדים בבית וכן שטיחים וספות הזקוקים לבדיקה. בדיקה זו ע"פ רוב זולה יותר שכן משלמים למעבדה לפי שעה ולא לפי פריט.
שעטנז, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
