Loading AI tools
שמו היחיד של אלוהים ביהדות, בשונה משאר השמות שמהווים כינוי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
השם המפורש או השם המיוחד, ביהדות, הוא שמו היחיד של אלוהים שמתייחס אליו עצמו, בשונה מכינויים אחרים, שמתארים הנהגות מסוימות שלו, ולכן, על פי המסורת היהודית, יש לנהוג בו כבוד מיוחד. מקובל לזהות את השם המפורש עם שם יהוה (נקרא גם: אדוני, שם הויה, או רק השם; נכתב גם: ה', ד', י"י, ײ, ידוד, או יקוק), אך יש המזהים את השם המפורש עם שמות אחרים הנזכרים כגון השמות המכונים "שם בן י"ב", "שם בן מ"ב" או "שם בן ע"ב".
גם בנצרות יש התייחסות מיוחדת לשם יהוה, הנקרא טטרגרמטון (ביוונית: τετραγράμματον, ידוע גם כשם בן ארבע אותיות).
מקור הביטוי "שם המפורש" הוא בספרות חז"ל. למשל, הוא מופיע במשנה[2] במכילתא,[3] בספרא,[4] בתלמוד הבבלי.[5] במשנה מתואר שבמהלך עבודת יום הכיפורים בבית המקדש, הכהן הגדול היה מזכיר את השם המפורש בווידויו על השעיר לעזאזל:
בא לו אצל שעיר המשתלח, וסומך שתי ידיו עליו ומתוודה. וכך היה אומר: אנא השם, עוו פשעו חטאו לפניך עמך בית ישראל. אנא בשם, כפר נא לעוונות ולפשעים ולחטאים, שעוו ושפשעו ושחטאו לפניך עמך בית ישראל... והכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול, היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם, ואומרים: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
 |
ראו גם – יהוה |
השם יהוה הוא השם העיקרי המקובל כשמו המפורש של האלהים, אך יש הסוברים גם שם זה הוא רק תואר לפעולותיו, ולכן הוא משמש במקרא גם כדי לתאר דברים נוספים.[6]
במסורת היהודית, לא הוגים את השם יהוה מפאת כבודו, ויש הנמנעים מכתיבתו במקרים מסוימים, אלא מחליפים אותו בכינויים ("אַדֹנַי" שנחשב גם כשם קדוש שאין לאומרו סתם אבל פחות קדוש, "השם", 'הוי"ה'), סימנים מוסכמים (י"י), חילופי אותיות (יקוק או ידוד), או ראשי תיבות (ד', ה' וכן י' או א', ב"ה - ברוך השם, השי"ת - השם יתברך, ועוד). אפשרות נוספת להימנע מכתיבתו, היא הוספת מקף, גרש או גרשיים בתוך השם (לדוגמה י-ה או אדנ"י). בתרגום השבעים היווני, בהשראת "אדני" בעברית, מופיעה המילה המקבילה Κύριος. הוולגטה נוקטת ב-Dominus שמשמעותו זהה, ותרגומים בשפות אחרות הלכו בדרך זאת. כאשר שם יהוה בא במקרא בסמוך לשם "אדוני" אזי נהגה כ"אלוהים".[7][8]
הפירוש הלשוני המקובל ביהדות לשם "יהוה" הוא היה, הווה ויהיה תמידי, על פי השורש הלשוני הי"ה.
חלק מהגאונים והראשונים, זיהו את הכינוי "השם המפורש" עם "שם בן י"ב" (שם שבו 12 אותיות) ו"שם בן מ"ב" (שם בן 42 אותיות), הנזכרים בבמקורות תנאיים או תלמודיים ללא ציון אותיותיהם.
חכמי הקבלה מזהים את שם בן מ"ב עם צירוף האותיות הבא:[9] "אבג יתץ קרע שטן נגד יכש בטר צתג חקב טנע יגל פזק שקו צית", ומייחסים את תפילת "אנא בכח", שראשי התיבות שלה מרכיבות את השם, לרבי נחוניה בן הקנה:
אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה
קבל רנת עמך שגבנו טהרנו נורא
נא גבור דורשי יחודך כבבת שמרם
ברכם טהרם רחמי צדקתך תמיד גמלם
חסין קדוש ברב טובך נהל עדתך
יחיד גאה לעמך פנה זוכרי קדושתך
שועתנו קבל ושמע צעקתנו יודע תעלומות
משום שמדובר באמירת השם המפורש, נוהגים בסיום אמירת "אנא בכח" להוסיף ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הפסוק הנאמר בלחש (וביום כיפור בקול רם) לאחר קבלת עול מלכות שמים באמירת קריאת שמע (שמע ישראל).
רבינו תם, שהיה מבעלי התוספות, זיהה את שם זה כצירוף האותיות היוצא משני פסוקי ספר בראשית הראשונים.[10] התייחסות נוספת לכך, עם הערות נוספות, נמצאות בפירוש רבינו בחיי לפרשת בראשית.[11]
ההתייחסות הקדומה לשם זה כשם המפורש מופיעה בתשובת רב האי גאון.[12] במסורת האשכנזית השורה החמישית היא חקד טנע,[13] הרשב"א בתשובותיו התייחס לשינוי בקבלת שם מ"ב בין חכמי אשכנז לספרד.[14]
ערך מורחב – שם בן ע"בבמקורות קבליים, הכינוי "השם המפורש" מתייחס לעיתים גם כלפי "שם בן ע"ב", שהוא שם המורכב מ-72 שמות קטנים בני 3 אותיות, הלקוחים משלשה פסוקים סמוכים בספר שמות, שכל אחד מהם בן 72 אותיות. השמות מוצאים מהפסוקים, באמצעות כתיבת שלשת הפסוקים ללא מרווחים בן האותיות, בשלש שורות, זה מעל זה, בדומה לבוסטרופידון. כל צירוף טורי של שלש אותיות מהווה את אחד השמות. השם הראשון "והו", השני "ילי" וכן הלאה לכל 72 הצירופים.
הרמב"ם התנגד לזיהויים שרירותיים מסוימים לשמות אלה, וטען ששמות אלו היו מורכבים ממספר מילים המבטאות משמעות עמוקה כלשהי, אלא שזו אבדה מאתנו. הוא התנגד גם לזיהויים של שמות מעבר לשם בן ארבע האותיות כ"שם המפורש". וכך כתב בספרו מורה הנבוכים:
אל תעלה על דעתך הזייתם של כותבי הקמעות והשמות אשר הם בודים, שאתה שומע מפיהם או מוצא בספריהם האוויליים. שמות אלה אינם מצביעים על שום עניין כלל. הם קוראים אותם שמות וטוענים שהם צריכים קדושה וטהרה ושהם עושים נפלאות. כל הדברים האלה הם סיפורים שלא ראוי לו לאדם שלם לשמעם, כל שכן להאמין בהם.
בנוגע לשם בן 42 אותיות, כתב:
ידוע לכל מי שמסוגל לתפישׂה מושגית, שלא ייתכן בשום פנים שארבעים ושתיים אותיות תהיינה מלה אחת. אלא היו אלה מילים מספר אשר סכום אותיותיהן ארבעים ושתיים. אין ספק שמלים אלה מורות בהכרח על עניינים. עניינים אלה קרובים לתפישׂה אמיתית של עצמוּתו יתעלה באופן שאמרנו. מילים מרובות-אותיות אלה נקראו שם רק מפני שהן מורות על עניין אחד בלבד כשאר השמות הפרטיים. מלים אלה מרובות הן כדי להסביר את העניין. כי יש שעניין אחד מוסבר בביטויים רבים. הבן זאת אפוא.
הרמב"ם התייחס למהות משמעותם העמוקה של השמות, וגם העלה השערה חריפה לגבי השאלה איך הגיעו לשמות של כותבי הקמיעות (שם):
על שם בן שתים-עשֹרה אותיות זה ועל שם בן ארבעים ושתים אותיות לא נאמר מעולם השם שם המפורש. אלא שם המפורש הוא השם המיוחד לו, כפי שביארנו. ואִילו שני אחרונים אלה היו בהכרח מביעים ידיעה אלוהית כלשהי. הראיה ש[השם בן מ"ב אותיות] מוסר ידיעה היא שהם אמרו על זאת: שם בן ארבעים ושתים אותיות קדוש ומקודש ואין מוסרין אותו אלא למי שהוא צנוע ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מִדותיו ודיבורו בנחת עם הבריות. וכל היודעו וזהיר בו ומשמרו בטהרה אהוב למעלה ונחמד למטה ואימתו מוטלת על הבריות ותלמודו מִתקיֵם בידו ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא. זה הנוסח בתלמוד. מה רחוק מה שמבינים מאמירה זו מכוונת אומרה! כי הרוב חושבים שאלה אותיות שמבטאים אותן ולא יותר, ואינם מביאים בחשבון שיש להן משמעות ושאפשר לרכוש באמצעותן את הדברים הגדולים האלה, ושעל-כן דרושה להם ההכנה המוסרית הזאת וההתכוננות הרבה אשר הוזכרה. ברור שכּל זה אינו אלא הודעת משמעויות אלוהיות מתוך כלל המשמעויות שהן סתרי תורה, כמו שהבהרנו.
בספרים שנכתבו על חוכמת האלוהות התברר שאת הידיעה הזאת אי-אפשר לשכוח, כוונתי להשׂגת השׂכל הפועל, וזאת משמעות דבריו: ותלמודו מִתקיֵם בידו. והנה כאשר מצאו האנשים הרעים הבורים את הלשונות האלה נתאפשר להם לשקר ולומר שיצרפו איזה אותיות שירצו ויאמרו: זה שם הפועל ועושה כאשר כותבים אותו או אומרים אותו באופן כזה. אחרי-כן נכתבו הכזבים אשר בדה אותם הרשע הבור הראשון. וספרים אלה הגיעו לידי החסידים היראים הפתאים אשר אין בידם קנה-מידה להבחין בו בין האמת והשקר והם הסתירו אותם. אחרי-כן נמצאו בעזבונם, ולכן חשבו אותם לנכונים. ובסיכום: פתי יאמין לכל דבר (משלי י"ד, טו).
הכהן הגדול בבית המקדש היה עונד על מצחו ציץ זהב, שעליו היו מובלטות המילים קודש ליהוה, דבר שעל פי הבטחת הנביא זכריה, יהיה לעתיד לבוא על מצילות הסוס. על פי הכתוב בספר הזוהר, על חרבו של דוד המלך היה חקוק השם המפורש. דבר שיש לו סימוכין בדברי דוד לגוליית שם: ”וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן, וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְהֹוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ” (שמואל א', י"ז, מ"ה) (אם כי בזמן מלחמתו בגוליית לא הייתה חרב בידי דוד). ישנה אגדה יהודית המתארת כי על מטהו של משה היה חקוק השם המפורש, ובעזרתו עשה את הנסים במצרים,[15] אגדה נוספת מתארת את החרב של מתושלח ואברהם שהיה חקוק בה שם המפורש, ובחרב זו הם ניצחו במלחמות.[16]
במשנה במסכת ברכות נאמר שחכמים התקינו לברך האחד את השני באזכור שמו של האלוהים (אם כי לא פורש במשנה האם תקנת חכמים האמורה התירה להשתמש בשם המפורש, "יהוה", או שמא רק בכינוי שלו, כפי שנוהגים להגותו בימינו "אדני" או "אלהים"):
בתקופת בית שני נוצר ריחוק גדול יותר מהשם, אשר הלך והתגבר עם הזמן. כך, השם היה נהגה ככתבו בבית המקדש בלבד. הכהן הגדול היה מזכיר את השם המפורש בעבודת יום הכיפורים עשר פעמים, ועל פי המסופר במשנה, מסכת יומא, פרק ו', משנה ב', העם היה נופל על פניו כאשר היה שומע את השם המפורש. בדורות הראשונים היה מגביה את קולו, כיוון שירדו ממעלתם והיו ביניהם אנשים שאינם הגונים – היה אומרו בקול נמוך כדי שלא ישמעו השם המפורש.[17]
גם שאר הכוהנים היו רשאים לומר את השם המפורש, בעת שהיו מברכים ברכת כהנים בבית המקדש (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ח, עמוד א'). לאחר שמת הכהן הגדול שמעון הצדיק, הפסיקו הכוהנים להזכיר את השם המפורש בברכת כהנים אף בבית המקדש, מפני שלא זכו יותר לגילוי שכינה ולא היו ראויים לכך, וכן חששו שמא ילמד אותו אדם שאינו הגון (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ט, עמוד ב'; רש"י ותוספות).
). ייתכן שיש בכך רמז לזהירות שנהגו בתקופה זו (שלהי בית שני) בשם זה, כך שנמנעו מלציין אותו בכתב הרגיל כדי להזכיר הקורא על איסור הגיית השם או מטעמים אחרים שאינם ידועים לנוגם מבחינת הממצא הכתוב ניכר תהליך הריחוק. כך, בחלק מהמגילות הגנוזות, כמו מגילת התהלים הגדולה, הכתובה כולה בכתב מרובע, נכתב השם יהוה באלפבית העברי הקדום, ככל הנראה עקב קדושתו (הדעות חלוקות האם הכתיבה בכתב זה הייתה בשל הקדושה המיוחסת לכתב הקדום, במקביל לקדושת השם, או שמא להפך – השתמשו בו ככתב חולין, כדי שהמגילה לא תתקדש, כדוגמת כתיבת ה' בימינו. מכיוון שבמגילת התהלים השם נוקד כדי לסמן מחיקה, מסתבר כמו האפשרות הראשונה). כמו כן, בפפירוסים שונים מהמאות הראשונות לספירה, אשר מופיעים בהם קטעים מהמקרא בתרגום ליוונית, נכתב השם "יהוה" באותיותיו העבריות ללא תרגום.[18]
כן ניכרת נטייה להחליף את שמות "יהוה" בשמות שנחשבו קדושים פחות – כמו "אדוני" ו"אלוהים". כך, בספרי המקרא המאוחרים ישנו שימוש פחות בהרבה בשם המפורש, לעומת השמות האחרים. במזמור השני והשלישי שבספר תהילים למשל, ישנו שימוש כמעט בלעדי בשם אלוהים, וכאשר משווים למזמורים מקבילים במקומות אחרים נראה שהוחלפו שמות "יהוה" בשמות אלוהים – ייתכן שמטעם זה. נטייה זאת קיימת גם בשמות אחרים כמו בכינוי "צבאות" אם כי מטעמים הפוכים, של שירוש שמות המזוהים עם פולחן פוליתאיסטי. בתרגום השבעים גם משתקפת נטייה זו שהייתה כבר נהוגה בימי תלמי השני, בה שם יהוה מתורגם Κύριος (אדוני), וכאשר הוא בא לאחר המילה אדני - הוא מתורגם בהתאם, כ"אלוהים".
במשנה כתוב ש"במקדש אומר את השם ככתבו ובמדינה בכנויו",[19] כלומר, רק במקדש מותר לומר את השם ככתבו. בתלמוד מוסיפים שמותר גם לומר את השם המפורש כדי להתלמד בהגייתו, אבל לא בפרהסיא.[20] במשנה ובתוספתא מובאים דברי התנא אבא שאול שמונה את ה"הוגה את השם באותיותיו"[21] בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא.[22] הרמב"ם פירש[23] שהכוונה לשם יהוה. על מהות איסור להגות את השם באותיותיו (או בגרסה משנה דפוס ונציה כתוב הוגה את ה' באותיותיו) סובר רש"י כי מדובר על השם בן מ"ב אותיות[24] ואילו תוספות סבור כי הכוונה אל שם יהוה בלבד.[20] בעל ספר הערוך פירש שהמושג "הוגה" הוא מלשון ליעוג וצחוק. הרמ"ע מפאנו משווה את הקורא את השם ככתבו (בתפילה) לאיסור כינוי אביו או רבו בשמם הפרטי[דרוש מקור]. יש שכתבו שחברי אבא שאול חלקו עליו ודבריו לא התקבלו להלכה, שהרי הרמב"ם לא הביא את ההוגה את השם באותיותיו בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא, אלא רק כאיסור גרידא,[25] וגם הרי"ף ורבינו אשר לא כתבו את דברי אבא שאול בעניין בפסקיהם ההלכתיים.[26]
בספרי תנ"ך מנוקדים מופיע השם המפורש עם ניקוד שאינו מייצג את ההגייה האמיתית של השם, אלא שייך למילה שאותה יש להגיד במקומו. ברוב הפסוקים נהוג להחליף את השם המפורש במילה "אֲדֹנָי" ולכן השם מנוקד יְ-הֹ-וָ-ה;[27] ובפסוקים בהם נהוג להחליף את השם במילה "אֶלֹהִים" הוא מנוקד יֶ-הֹ-וִ-ה.[28]
לא ברור באיזה תקופה חל השינוי, אבל בימינו נהוג ביהדות לקרוא את השם כאילו כתוב "אדוֹנָי", ובמקרים נדירים כאילו כתוב "אלוהים". בכתבים שאינם חלק מהמקרא או מסידור התפילה, וכדי שלא לגרום למישהו לקרוא את השם כפי שהוא נכתב, נהגו עד ימי הביניים לכותבו בשניים או שלושה יודים רצופים. ולאחר מכן ועד היום, מאמיני יהדות נוהגים לכותבו באמצעות האות ה' או ד' (עם גרש ה', ד'). בשל האיסור להזכיר את שם ה' ללא צורך, שלא תוך כדי תפילה או קריאה בתורה הוא נקרא לרוב בצורה "השם".
מאפיין ייחודי של השם שהוא מורכב מאותיות המשמשות תנועות (אמות קריאה) וגם עיצורים, בדרך שלא מאפשרת לדעת אם שתי האחרונות נהגות כעיצורים או כתנועות.[דרושה הבהרה]
היו שקישרו את המילה לשורש העברי הי"ה, ולפיכך משמעות השם קשורה לתפיסה שהוא עצמו היה, הוה ויהיה, כלומר, "הוה לנצח בכל הזמנים בשוה",[29] הווייתו בכל הזמנים, עבר הווה עתיד, היא אחת, מבלי שיחול שינוי בדעתו.[30]
על פי פירוש רש"י לתורה, שם זה מורה על המידה האמיתית של האל, שהוא "נאמן לאמת דבריו", אלוהים לא התגלה לאבות בשם זה, כי הבטחות הזרע וירושת הארץ לא התגשמו בימיהם, ואילו לישראל שהוא מקיים הבטחותיו, מתגלה להם בשמו הזה.[31] על פי רס"ג, שם זה נבדל משמות אחרים בכך שהוא שמו המיוחד של האל, שאין בו השתתפות עם האחרים. ומורה על אמיתת האל עצמו; זו גם דעת הרמב"ם[32] ור' יוסף אלבו.[33] זוהי הסיבה שנקרא "השם המפורש" – כי הוא לא משותף עם אף אחד אחר, והוא מורה במפורש על האל. גם ריה"ל הולך בכיוון זה, וסובר שלעומת השם "אלוהים", הנחשב בעיניו שם כללי המתייחס לכל הברואים, השם המפורש הוא כמו שם פרטי מיוחד, שקוראים בשמו זה אלו שהתוודעו לייחודו של האלוהים בדרך של נבואה, כמו אדם המכיר את חברו בשמו.[34]
לדעת המהר"ל מפראג, שם זה מצביע על כך שהוא הוויה מופשטת שאין לה גדר, גבול והגבלה, ושאיננה נתפסת בשכל אנוש. יש הסוברים ששם זה מבטא את האמונה שאלוהים היווה, מהווה ויהווה את העולם כולו בכל רגע מחדש, ולכן הוא מופיע בלשון עתיד, המורה על פעולה חוזרת ונשנית (כמו "ככה יעשה איוב כל הימים").[35] באמונה הקבלית, שם זה צופן בחובו מיפוי של המידות האלוהיות.
לשיטתו הקבלית של הרמח"ל, שם יהוה מיוחס ל"הנהגת הייחוד" – כלומר הנהגת ה' שמעל החוקיות, במובן מסוים הנהגה נסית, כלומר הנהגה שאינה תלויה בחוקים או במעשי האדם. זאת לעומת השם "אלוהים" המיוחס ל"הנהגת המשפט", כלומר הנהגת ה' בדרך של חוקים (חוקי טבע וחוקים רוחניים). לפי האמונה היהודית שתי הנהגות אלה מתקיימים יחד בהרמוניה, כאשר הנהגת הייחוד מנהיגה, מאפשרת ומנתבת את הנהגת המשפט.
יש שפירשו, על פי הארמית, שנקרא "השם המפורש" בהוראת "פלאי".[דרוש מקור]
על פי ההלכה היהודית, יש לנהוג כבוד מיוחד בשם זה, מלבד שיש לשמור באופן מכובד כל חפץ שנכתב עליו שם זה, ואין לזורקו לאשפה, או לעשות בו מעשה ביזיון אחר; עיקר האיסור הוא להשמידו, כפי שכותב הרמב"ם. כתוצאה מאיסור זה התפתח מושג הגניזה, שבו גונזים כתבים שיש בהם אזכורים של שמות ה'.
יש דיון בספרות הפוסקים אם שם ה' הכתוב בהדפסה (עיתונים ועלוני שבת) או בצילום טעון גניזה, פוסקים רבים אינם מצריכים גניזה[36] ויש מחמירים.[37]
במהלך כתיבת שם בספרי תורה, תפילין ומזוזות, אין להפסיק, ובתלמוד במסכת יומא אף מסופר כי: ”בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. אמרו עליו שהיה נוטל ד' קולמוסין בין אצבעותיו ואם הייתה תיבה של ד' אותיות היה כותבה בבת אחת. אמרו לו: מה ראית שלא ללמד?... בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו.”
כמו כן, אין הוגים אותו כפי שהוא נכתב, ויש שאף מחמירים ואוסרים להזכיר את אותיותיו זו אחר זו, ובמקום כך אומרים: "יוד קי ואו קי".[38] מפני שנכתב בתלמוד הבבלי במסכת פסחים ”שכל ההוגה את השם המפורש באותיותיו נעקר מן העולם” (פסחים נ, א), בכל מקום שכתוב השם יהוה, נוהגים לבטא אותו אדוני, אם מדובר בלימוד או בתפילה, ואם מדובר בשיחת חולין, נהוג לבטא אותו השם.במשנה תורה (הלכות יסודי התורה, פרק ו) כותב הרמב"ם:
כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהן הקדוש ברוך הוא, לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודה זרה, ”וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם... לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם” (דברים, י"ב, ג'–ד'). ושבעה שמות הן: השם הנכתב יוד הא ואו הא והוא השם המפורש, או הנכתב אלף דאל נון יוד, ואל, ואלוה, ואלהים, ואהיה, ושדי, וצבאות. כל המוחק אפילו אות אחת משבעה שמות אלו, לוקה.
בהמשך הפרק מפרט הרמב"ם כיצד לנהוג בטקסטים שבהם מופיעים שמות אלה, כך שלא תיפגע קדושתם.
במאות הראשונות להופעת התנועה הקראית נהגו רבים בתוכה את הגיית השם יהוה, מתוך כוונה להחיות את השימוש בשם כפי שהיה נהוג לדעתם בעם ישראל בתקופה המקראית, ואולם במשך השנים אימצו הקראים את המנהג הרבני של איסור הגיית השם והחלפתו ב"אדוני" או "אלוהים".
השם יהוה ושמות נוספים של האל נחשבים קדושים, ישנו איסור הלכתי למוחקם ונהוג להימנע או לצמצם את השימוש בהם. בקריאת פסוקים בהם מופיע השם יהוה נהוג להחליפו בכינוי אדונָי, המשמש ככינוי לאל גם בפסוקים, לעיתים יחד עם יהוה בראשית, ט"ו, ב' ולעיתים כשלעצמו בראשית, י"ח, כ"ז. מאחר שגם אדוני הוא אחד משבעת השמות הקדושים, בדיבור חופשי נהוג לומר "השם" או כינוי אחר, ובכתב לכתוב "ה'" או לעיתים "ד'" - גימטריה של מספר האותיות. בחיבורים שונים השם יהוה והשם אלוהים (ומאוחר יותר גם השם אדוני) הוחלפו בסימנים מוסכמים כמו 'י"י' או 'הוי"ה' במקום יהוה, והליגטורה ﭏ, בה הלמ"ד מחוברת לאל"ף במילים 'אל' 'אלוה' ו'אלהים'. לחלופין נוסף מקף או גרשיים בתוך השם על מנת להפסיק בין אותיותיו - לדוגמה י-ה או אדנ"י, או אף בחילופי אותיות - 'אלוקים' וכן 'ידוד', או בראשי תיבות - ד', ה' וכן י' או א'.[40] מחייתה במים של פרשת סוטה, הכוללת את השם יהוה, כלולה במצוות השקיית הסוטה, ועל סמך כך התיר רבי ישמעאל גם מחיקת השם שנכתב בספרי הנוצרים: "מה אם להטיל שלום בין איש לאשתו אמר המקום ספר שנכתב בקדושה ימחה על המים, ספרי מינין שמטילין איבה בין ישראל לאביהם שבשמים על אחת כמה וכמה שיימחו הן והזכרותיהן."[41]
בסידורי תפילה ובהגדות של פסח, נהגו לכתוב י"י. בספרי הקבלה העוסקים בשם המפורש נהוג לכנותו "שם הוי'ה". הגרש נוסף לביטוי מאחר שגם הסיומת שלו, "יה", שהיא תחילת השם יהוה, היא אחד משבעת השמות הקדושים. יש המוסיפים לו גרש או מחליפים את האות ה' באות א' גם כשהצירוף משמש למטרת חולין, למשל את השם 'יהודה' כותבים "יהוד'ה" או "יאודה".
יש מפרשני המקרא המסורתיים שאמרו כי האורים והתומים היו למעשה השם המפורש, שנכתב על גבי קלף והושם בין קפלי החושן. חז"ל יחסו לשם המפורש כוחות מיסטיים, וטענו שבאמצעותו נעשו נסים המתוארים בתנ"ך, כמו הריגתו של המצרי בידי משה, ("הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי") או הריגתו של גוליית בידי דוד (מהר"ל, ספר גור אריה על שמות, ב', י"ד).
בספר תולדות ישו, המציג את תולדות חייו של המשיח הנוצרי בצורה לעגנית, מסופר כי ישו גנב מבית המקדש את השם המפורש, ובעזרתו עשה את כל הנסים המתוארים בברית החדשה. דעה דומה הובעה גם על ידי זרם האימיאסלאביה (רוסית: Имяславие), שהופיע בתחילת המאה ה-20 ברוסיה, ואשר טען כי שמו של האל קדם לו וכי הוא האל עצמו, וכן כי ידיעת השם המפורש מאפשרת לבעל המידע לעשות נסים.
על פי השקפתו הרציונליסטית של הרמב"ם, אין משמעות מיסטית לשמות הקודש,[42] כשם שאין פעולות מיסטיות הפועלות במציאות כלל. כאמור לעיל, לשמות יש משמעות לימודית, ובצורה הזו הם מעלים את לומדם לרמה גבוהה. במשנת הרמב"ם לא קיים שם בן ע"ב שמות.
בפולקלור היהודי, יודעי תורת הנסתר הפיחו בגולם רוח חיים, על ידי כך שהיו כותבים את השם המפורש על פיסת נייר, ומניחים אותה בפיו של גוש חומר, ואחר כך היו רושמים את המילה "אמת" על מצחו. כאשר היה צורך להפסיק את פעולת הגולם, נמחקה האות א', וכך הוא נותר "מת".
לפי תורת הקבלה, כל אות בשם המפורש היא כנגד עולם אחר בעולמות אבי"ע : י - כנגד עולם עולם האצילות; ה (ראשונה) - כנגד עולם עולם הבריאה ; ו - כנגד עולם עולם היצירה ; ה (שנייה) - כנגד עולם עולם העשייה; קוצו של י כנגד אָדָם קַדְמוֹן.[43]
כותרת אחד מספרי השירה ביידיש מאת אברהם יהושע השל הוא "השם המפורש" (וילנא 1933).סופר השואה ק. צטניק, בספר "צופן אדמע", שהוא רישום של טיפולים ב-LSD על ידי הפסיכיאטר ההולנדי יאן בסטיאנס, מתאר בסיפרו את התיאור הבא:
אני נושא את עיני לשמי אושויץ, באופק ניצבת תמונת - "שיוויתי" מעין זו המתנוססת מעל כל עמוד תפילה לפני החזן בבית הכנסת... אימה גדולה נופלת עליי, עומד אני בתוך מידחס-השלדים ובוהה אל האותיות י-ה-ו-ה המאירות מתוך ה"שיוויתי", באור שלא מעלמא הדין (מארמית: שאינו מהעולם הזה);... והאותיות יו"ד-ה"א-וו-ה"א מתמזגות ורוחשות, זו בזו, וזו על גבי זו, ואני קורא: "אלוהים! אלוהים! מי גזר?!...
— עמ' 24
בסיפור הקצר "המוות והמצפן" מאת חורחה לואיס בורחס, משמש השם המפורש יסוד לתעלומה בלשית.
מופעים בספרות האגדה נמצאים באבן השתייה ובשלמה המלך ואשמדאי.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
