גינסבורג נולדה בשם ג'ואן רות ביידר (Joan Ruth Bader) בברוקלין, ניו יורק, למשפחה יהודית-קונסרבטיבית. אביה, ניית'ן, היגר לארצות הברית מאודסה, שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית. אמה, סליה (לבית אמסטר) היגרה לארצות הברית מקרקוב, שהייתה חלק מהאימפריה האוסטרית. כשהייתה בת 14 חודשים נפטרה אחותה בת ה-6 מדלקת קרום המוח.[1] המשפחה השתייכה למרכז היהודי הקונסרבטיבי הגדול בברוקלין, East Midwood Jewish Center, ובגיל 13 הייתה גינסבורג פעילה כ"רב המחנה" במחנה הקיץ היהודי Che-Na-Wah שבעיירה מינרבה, בצפון מדינת ניו יורק.
אמה הייתה מעורבת מאוד בהשכלתה ולקחה אותה לביקורים תכופים בספרייה. גינסבורג למדה בבית ספר תיכון "ג'יימס מדיסון" בברוקלין (לימים, בכהונתה כשופטת, קראה המחלקה למשפט בבית הספר אולם על שם גינסבורג). האם נאבקה במחלת הסרטן כאשר גינסבורג הייתה בתיכון, ונפטרה יום לפני סיום לימודיה.[2][3]
בסתיו 1956 החלה בלימודי משפטים באוניברסיטת הרווארד, והייתה אחת מתשע נשים מבין 500 התלמידים בשנת לימודיה. כשקיבל בעלה משרה בעיר ניו יורק, עברה ללמוד באוניברסיטת קולומביה. ב-1959 קיבלה את התואר במשפטים, ראשונה בכיתתה באוניברסיטת קולומביה[5].
בשנים 1961–1963 שימשה כחוקרת-שותפה ומאוחר יותר מנהלת-שותפה בפרויקט של בית הספר למשפטים באוניברסיטת קולומביה בנושא סדר דין בינלאומי. היא אף למדה שוודית על מנת לכתוב ספר עם אנדרס ברזליוס בנושא סדר דין אזרחי בשוודיה.
בשנים 1972–1980 לימדה באוניברסיטת קולומביה, והייתה לאישה הראשונה שקיבלה קביעות כפרופסור. במקביל לימדה באותן שנים משפטים באוניברסיטת טוליין בתוכנית ללימודי חוץ בסמסטר קיץ. גינסבורג הייתה שותפה לניסוח החוק המתייחס לאפליה על בסיס מגדרי.
גינסבורג ביקרה ונתנה הרצאות באוניברסיטאות בכל העולם: בבית הספר למשפטים בהרווארד (סתיו 1971), באוניברסיטת אמסטרדם (קיץ 1975), בסמינר ללימודי אמריקה בזלצבורג (קיץ 1984).
רות ביידר גינסבורג, 1977
למרות המלצה של דקאן בשנת 1960 מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת הרווארד נדחתה בקשתה להיות עוזרת משפטית עקב היותה אישה.[6] למרות זאת, מאוחר יותר באותה שנה החלה לעבוד כעוזרת משפטית לשופט אדמונד ל' פאלמיירי בבית המשפט המחוזי של המחוז הדרומי של ניו יורק.
ב-1972 הייתה גינסבורג שותפה בהקמה של פרויקט זכויות הנשים במסגרת האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות (ACLU), ובשנת 1973 הפכה ליועצת המשפטית של האיגוד. היא הובילה את הפרויקט והגישה מספר עתירות לבית המשפט העליון של ארצות הברית שבהן נטען כי חקיקה המפלה נשים דורשת בדיקה קפדנית (Strict Scrutiny) ושינוי. כעורכת הדין הראשית של הפרויקט הופיעה בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית (וזכתה) במספר פסקי דין תקדימיים כגון ריד נגד ריד (אנ') (1971),[7] שבו הרחיב בית המשפט לראשונה את תחולתו של החוק להגנה משפטית שוויונית לנשים. היא גם הייתה עורכת הדין במשפטים פרונטיירו נגד ריצ'רדסון (אנ') (1973)[8]וויינברגר נגד ויסנפלד (אנ') (1975),[9] שתמכו לבסוף בפיתוחם וביישומם של נוהלי בדיקה מדוקדקת לסטנדרט הגנה שוויונית על בסיס מגדרי; נהלים אלה אפשרו לבחון כל חוק שנחשב עד אז כשוויוני ומגן לנשים, ולבדוק האם הוא באמת יוצר הגנה מגדרית או להפך, יוצר אפליה על בסיס מגדרי.[10] המשפט האחרון שלה כעורכת דין, לפני מינויה לשופטת, היה דיורן נגד מיזורי (אנ') (1978).[11]
בית המשפט לערעורים
רות ביידר גינסבורג, תצוגה ב-אנו מוזיאון העם היהודי, 2021
ב-30 ביוני 1980 מינה נשיא ארצות הבריתג'ימי קרטר את גינסבורג לשופטת בבית המשפט הפדרלי לערעורים במחוז קולומביה, תפקיד שבו כיהנה במשך 13 שנה. במשך תקופת כהונתה השתמשה גינסבורג בשירותיהם של 57 עוזרים משפטיים, מתמחים ומזכירים. מאוחר יותר, כאשר הייתה מועמדת לשופטת בית המשפט העליון, נטען כלפיה שאף לא אחד מהם היה ממוצא אפרו-אמריקני – מעשה שרמז על אפליה על רקע גזענות – טענה שהוכחשה בתוקף על ידי גינסבורג.
בית המשפט העליון
גינסבורג מקבלת רשמית את מינויה כשופטת בית המשפט העליון של ארצות הברית מהנשיא ביל קלינטון, 14 ביוני 1993שופטות בית המשפט העליון ארצות הברית, 1 באוקטובר 2010: מימין לשמאל: אלנה קגן, רות גינסבורג, סוניה סוטומיור וסנדרה דיי אוקונור
בשנת 1993 מינה הנשיא ביל קלינטון את ביידר גינסבורג לשופטת בבית המשפט העליון של ארצות הברית, במקומו של השופט ביירון וייט, שפרש לגמלאות. הממליצה לקלינטון על גינסבורג הייתה התובעת הכללית, ג'אנט רינו. במהלך עדותה של גינסבורג בפני ועדת הסנאט למערכת המשפטית, כחלק משימוע האישור לכהונתה, היא סירבה לענות על שאלות הנוגעות לנקודת מבטה על רוב הנושאים, או כיצד היא תפסוק במצבים היפותטיים מסוימים כשופטת בבית המשפט העליון. סירובה הכעיס חלק מחברי הוועדה וכמה סנטורים אף יצאו בזעם מהאולם. ביידר גינסבורג נימקה את סירובה להשיב לשאלות בנוגע לעמדתה בטענה שהיא אינה מחויבת לדעה נוקשה אחת, ובכך היא מאפשרת לצדק להישקל שוב ושוב מחדש תחת שיפוטה.[12] עם זאת, היא השיבה על שאלות בנוגע למספר נושאים שעשויים להיות שנויים במחלוקת. כך לדוגמה פרשה באריכות את משנתה המשפטית האישית בשאלות לגבי הזכות לפרטיות ועל סוגיות בנושא שוויון ומגדר. הסנאט אישר את מינויה ברוב של 96 קולות בעד ורק 3 מתנגדים.
מינויה כשופטת נכנס לתוקף ב-10 באוגוסט 1993. גינסבורג הייתה לאישה השנייה בתפקיד זה (אחרי סנדרה דיי או'קונור), ולאישה היהודייה הראשונה בתפקיד.
ביידר גינסבורג שויכה למחנה הליברלי של בית המשפט העליון בארצות הברית. היא הובילה שורה של פסקי דין שעסקו בתיקון אפליית נשים בחוקים האמריקניים. גישתה הבסיסית הייתה שיש לתקן את החוקים עצמם כדי למנוע אפליה ועל מנת להגיע לשוויון זכויות מגדרי לכל אזרח.
ביידר גינסבורג אפיינה את גישתה כזהירה בכל הנוגע לדרכי עשיית הצדק בבית המשפט העליון, וככזו הנותנת עדיפות להשגת הסכמה רחבה בין עמדות השופטים לצורך מתן החלטה (כשהדבר אפשרי), ולהתקדמות הלכתית הדרגתית ומדודה על פני יצירת תקדימים גורפים.[13] אחת הדוגמאות שהביאה בהקשר זה, הייתה ביחס לזכות להפלה בה תמכה ביידר גינסבורג בטענה שזכותה של אישה על גופה ואל לממשל להתערב בכך. עם זאת, הייתה לה ביקורת על ההחלטה ההיסטורית של בית המשפט העליון האמריקאי (Roe v. Wade(אנ')) אשר הכירה בזכות הזו. היא סברה שאותה החלטה הייתה גורפת מידי, ועדיף היה שההלכה בעניין זה תתקדם בצעדים קטנים יותר ומדודים.[14][15][16]
על אף עמדתה העקרונית, המצדדת בהשגת הסכמה רחבה ככל הניתן בין עמדות השופטים, מצאה את עצמה ביידר גינסבורג, ברבות השנים, מציגה יותר ויותר דעת מיעוט המתנגדת לפסיקת דעת הרוב בבית המשפט העליון של ארצות הברית (בשמה ובשם שופטים מצטרפים נוספים).[17][18]
בשנת 2009 הייתה גינסבורג בת ה-76 לשופטת המבוגרת ביותר בבית המשפט העליון; היא המשיכה בכהונתה ולא הייתה מוכנה לפרוש לגמלאות. באוגוסט 2010 הצהירה שעבודתה בבית המשפט עזרה לה להתמודד עם פטירתו של בעלה, והציעה שתמשיך לשרת עד 2012.[19] היא גם הביעה משאלה לסיים את כהונתה בגיל 82 ושהיא רואה בכך את עצמה כ"מודל חדש" לחיקוי. עם זאת, בשנים מאוחרות יותר התבטאה ביידר גינסבורג, באשר למועד פרישתה האפשרית, בצורה זהירה יותר,[20] והמשיכה בתפקידה גם לאחר הגעתה לגיל 82, עד לפטירתה.
פסקי דין בולטים
ארצות הברית נגד וירג'יניה (United States v. Virginia, 518 U.S. 515 (1996) דעת רוב)(אנ') – ביטול של מדיניות כניסה "לגברים בלבד" שנהגה במכללה הצבאית הממלכתית של מדינת וירג'יניה ה-Virginia Military Institute(אנ') שהפלתה נשים באפשרות ההכשרה ומכאן גם בגיוס לצבא.[21]
ארצות הברית נגד או'האגן (United States v. O'Hagan, 521 U.S. 642 (1997) דעת רוב) – מקרה של אדם שסחר במידע ביטחוני למען הפקת רווח אישי.[22]
אולמסטד נגד L.C. (Olmstead v. L.C., 527 U.S. 581 (1999) דעת רוב) – משפט נגד חוקי המדינה המפלים לרעה אנשים בעלי מוגבלות בשטחים ציבוריים.[23]
ארגון חברי כדור הארץ נגד Laidlaw Environmental Services (Friends of the Earth, Inc. v. Laidlaw Environmental Services, Inc., 528 U.S. 167 (2000) דעת רוב) (אנ') – נגד מפעל תעשייתי שזיהם נהר בצפון קרוליינה.
אלדרד נגד אשקרופט (Eldred v. Ashcroft, 537 U.S. 186 (2003) דעת רוב) – בו נבחנה חוקיותו של החוק שהאריך את תקופת ההגנה על זכות יוצרים בעוד 20 שנה (במצב הנפוץ, מתקופה של חיי היוצר ועוד 50 שנה אחרי מותו, ל-70 שנה אחרי מותו).[24]
Exxon Mobil Corp. v. Saudi Basic Industries Corp., 544 U.S. 280 (2005) דעת רוב (אנ') – תביעה בין שתי תעשיות ענק, על בעלות ופיצויים בעבור חברות-בת שלהן.
Ledbetter v. Goodyear Tire & Rubber Co. 550 U.S. 618 (2007) דעת מיעוט (אנ') – אפליה בשכר על בסיס מגדר בהעסקת עובדות בתעשיות ענק.[25]
Gonzales v. Carhart, 550 U.S. 124 (2007) דעת מיעוט – פסק דין הקובע כי החוק בנברסקה הפר את הזכות ללידה והפלה כאשר אִפשר לרופאים לבצע פרוצדורות רפואיות לא מקובלות בהפסקת היריון.[26]
Ricci v. DeStefano, 129 S. Ct. 2658 (2009) דעת מיעוט (אנ') – אפליה על רקע גזעני, בין שחורים, היספנים ולבנים, במבחני קבלה למשרות בשירותי הכבאות.
Burwell v. Hobby Lobby, 573 U.S. (2014) דעת מיעוט (אנ') – תביעה נגד תאגיד מסחרי שביקש להגביל את כיסויי הביטוח הרפואי שהוא מעמיד לעובדיו, כך שלא יכללו את ההיבט של אמצעי מניעה, וזאת מטעמי אמונה דתית.[27]
Masterpiece Cakeshop v. Colorado Civil Rights Commission, 584 U.S. (2018) דעת מיעוט (אנ') - בעניין זכותה של מאפייה לסרב לקבל הזמנה לאפיית עוגת חתונה לחתונה להט"בית, מטעמים שבאמונה דתית.[28]
רות ביידר גינסבורג
גינסבורג פעלה למען קידום שוויון וזכויות נשים באמצעות החוק ועל ידי שינוי החוק. היא טענה ש"זכויות נשים הן חלק חיוני בסדר היום של זכויות אדם, המכוונים למען שוויון, מתן כבוד ומתן הזדמנות לחיות בחירות שכל אדם זכאי ליהנות ממנה".[29]
גינסבורג פעלה למען זכויות נשים גם באופן אישי וגם בתפקידיה הציבוריים: בתחילת דרכה, בשנות ה-60, הייתה אחת מתשע נשים מבין 500 תלמידי משפטים בהרווארד. בד בבד עם היותה סטודנטית ואם טרייה, ערכה כתב עת למשפטים. אף על פי שסיימה ראשונה בכיתתה (והייתה כאמור עורכת כתב עת משפטי - מעמד נחשב בפני עצמו בשדה מקצועי זה), התקשתה ביידר גינסבורג מאוד להשיג עבודה לאחר סיום לימודיה, ונדחתה פעמים רבות על ידי משרדי עורכי דין ושופטים שסירבו להעסיקה אך ורק בשל היותה אישה.[30] למרות זאת היא התמודדה ונבחרה לתפקיד העוזרת המשפטית של השופט אדמונד ל' פאלמיירי בבית המשפט בניו יורק. אחרי תפקיד זה קיבלה הצעות עבודה מכמה חברות נחשבות, אולם העדיפה ללמד בבית הספר למשפטים באוניברסיטאות קולומביה וראטגרס.[31] לאחר שגילתה שהיא משתכרת פחות מעמיתיה הגברים, הצטרפה לקמפיין למען זכויות שכר שוות לנשים וגברים באוניברסיטה, שתוצאותיו הובילו להעלאת המשכורות של כל המתלוננות. גינסבורג החלה להיות יותר ויותר מעורבת בתלונות נגד אפליית נשים. היא הצטרפה לסניף האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות בניו ג'רזי. בשנת 1970 הייתה ממייסדי כתב העת הראשון למשפט לזכויות נשים בארצות הברית, Women's Rights Law Reporter. היא טענה ש"נשים וגברים ייצרו מסורת חדשה באמצעות פעולותיהם, אם מחסומים של דעה קדומה יוסרו, ושדרות של הזדמנות יפתחו בפניהם".[29] הרעיון של פרויקט הנשים בתוך ארגון ACLU החל בשנת 1972 תחת ניהולה של גינסבורג, במטרה להסיר את אותם מחסומים ולפתוח את אותן הזדמנויות. גינסבורג פעלה לפי עקרונותיה גם בחיי החברה: היא סירבה למשל, ללכת למיסה האדומה בקתדרלת סיינט מת'יו כמו שאר הקולגות מעולם המשפט, היות שסברה שנישאים שם נאומים נגד הפלות.
בספטמבר 2013 ערכה טקס נישואים חד-מיניים בין שני גברים. הייתה זו הפעם הראשונה ששופט בית המשפט העליון בארצות הברית ערך טקס מעין זה.[32]
גינסבורג כתבה כמה ספרי חוק העוסקים בשוויון זכויות אזרחי ומגדרי: "סדר דין אזרחי בשוודיה" (Civil Procedure in Sweden, 1965) עם אַנדֶרס ברוזליוס (Anders Bruzelius); "טקסט, משפטים, וחומרים על אפליה על רקע מיני" (Text, Cases, and Materials on Sex-Based Discrimination, 1974), עם הרמה היל קיי (Herma Hill Kay) וקנת' מ' דוידסון (Kenneth M. Davidson).
לאחר הולדת בתם הראשונה, אובחן בעלה כחולה בסרטן. ביידר גינסבורג טיפלה בו ובבתה התינוקת תוך שהיא מנהלת כתב עת משפטי ולומדת משפטים, עד החלמתו. בשנת 1999 אובחנה ביידר גינסבורג עצמה כחולה בסרטן המעי הגס וטופלה בכימותרפיה. למרות התהליך הקשה, לא נעדרה אפילו יום אחד מכס המשפט. עשר שנים לאחר מכן אובחנה כחולה בסרטן הלבלב וב-2009 עברה ניתוח שני, שבו הוסר הגידול. שמונה ימים לאחר הניתוח נשאה נאום פומבי.[33]
ביידר גינסבורג תיארה את חיי הנישואים והמשפחה שלהם כמנוהלים בהערכה הדדית[34] ומתוך תפישה שוויונית מוחלטת. הם אף נתנו לכך פומבי בהתבטאויות רשמיות (תפישה ומצב דברים יוצאי דופן לתקופתם).[35] הם אפשרו לבן ובת הזוג, כל אחד בתורו ולפי צרכיו, לפתח ולקדם את הקריירה המקצועית שלהם, ולכך הייתה השפעה מכרעת על התפתחות הקריירה של ביידר גינסבורג (כפי שהיא הייתה הראשונה להודות).[36] לימים, תשחיז ותנסח ביידר גינסבורג את ניסיון החיים הזה לכדי המסקנה הבאה: "when fathers are equal parents to their children, only then will women truly be free".[37] [רק כאשר אבות יתפקדו כהורים שוויוניים לילדיהם - תהיינה הנשים חופשיות באמת]
מרטין גינסבורג נפטר ב-27 ביוני 2010, ארבעה ימים לאחר יום נישואיהם ה-56. את הנאום האחרון שהספיק להכין ולכתוב, עמדה ביידר גינסבורג וקראה, כשהוא מתובל בהערות משלה, בפני קהל של שופטים ועורכי דין בכנס משפטי בקולורדו, כשהיא שָבה ומראה בכך (כפי שנכתב בהמשך על האירוע): "How feminism is done".[38]
תמונתה של גינסבורג במצעד נשים במונטנה, ינואר 2018. על השלט כתוב: "החזיקי מעמד שם, רות, אנו זקוקות לך!".
בשנת 2013 הופקה בארצות הברית אופרה קומית, בת מערכה אחת, על החברות האמיצה שנרקמה בין ביידר גינסבורג לבין השופט סקאליה, ועל ההערכה המקצועית ההדדית ששררה ביניהם (חרף המחלוקת האידאולוגית העמוקה שלאורך השנים גרמה להם, לא אחת, להימצא בשני צידי המתרס בפסיקות של בית המשפט העליון האמריקאי). האופרה "Scalia/Ginsburg", שהמוטו שלה הוא: " We are different. We are one" (וששני השופטים - חובבי אופרה ידועים, נתנו לה את ברכתם, וכתבו הקדמה לליברטו שלה), הוצגה לקהל הרחב לראשונה בשנת 2015, וזכתה לביקורות משבחות ואף לתשומת לב בקרב חוגי הממשל האמריקאי.[40][41]
בשנת 2016 יצא לאור בהוצאת סיימון ושוסטר (אנ'), ספר ילדים מצויר בשם: "I Dissent: Ruth Bader Ginsburg Makes Her Mark", המיועד לילדים בגילאים צעירים. הספר מספר בשפה פשוטה ונגישה את סיפור חייה של ביידר גינסבורג ואת התפישות שלאורן התנהלו חייה, וזכה לביקורות אוהדות ופרסים.[43]
בשנת 2018 הופק "RBG - רות ביידר גינסבורג", סרט דוקומנטרי על מהלך חייה ואישיותה של ביידר גינסבורג.[44] בסרט הוצג, בין היתר, המעמד האייקוני שרכשה ביידר גינסבורג בשנים האחרונות בקרב הפרוגרסיבים בני הדור הצעיר בארצות הברית.[45][46] הסרט זכה בפרס בפסטיבל הסרטים סאנדנס לשנת 2018 והוקרן גם בפסטיבל דוקאביב 2018[47][48] הסרט קיבל ביקורות משבחות ואף הפך במפתיע להצלחה קופתית.[49]
"המין החזק", סרט קולנוע עלילתי על ביידר גינסבורג, יצא לאקרנים בסוף שנת 2018. הסרט מתמקד בשלבים המוקדמים של הקריירה של ביידר גינסבורג, ובתיק המשותף היחיד שבו טיפלו בני הזוג ביידר גינסבורג יחדיו (שלימים הוכיח את עצמו כבעל חשיבות גם לאסטרטגיה שהובילה ביידר גינסבורג במסגרת פרויקט זכויות נשים ב-ACLU).[50]
ביידר גינסבורג, 2017
1999 – פרס איגוד המרשלים של אמריקה, על תרומתה לשוויון מגדרי וזכויות אזרח.
2009 – נכללה ברשימת 100 הנשים המשפיעות בעולם של העיתון "פורבס".
2016 - חוקרים במוזיאון קליבלנד לטבע קראו לסוג חדש של גמל שלמה על שמה (Ilomantis ginsburgae). החוקרים פיתחו שיטה חדשה להבחין בין סוגי גמל שלמה, וכתוצאה מכך, הבחינו בסוג חדש. הסוג נקרא על שם השופטת כדי להוקיר את מאבקה לשוויון זכויות בין המינים, והשיטה החדשה מבוססת על הבחנה של אברי נקבת הגמל שלמה. כמו כן, לגמל שלמה יש מעין טבעת סביב הצוואר המזכירה את קפלי המלמלה שהשופטת לובשת סביב הצוואר.[51]
לדמותה של האם הייתה השפעה מכוננת על חייה של ביידר גינסבורג גם בזכות המסר הבסיסי שחזרה ושיננה באוזניה: "Be a lady, and be independent". ביידר גינסבורג נוהגת לציין זאת, תוך שהיא מבארת ומסבירה - ראשית, אל תאפשרי לרגשות כמו כעס או קנאה, להכתיב את מהלכייך; ושנית, תהיי תמיד מסוגלת להחזיק את עצמך כלכלית (ומזכירה שהתפישה הזו של אימה הייתה חריגה מאוד לזמנה. שכן לדבריה, בזמנים ההם - שנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים, השאיפות של הורים ביחס לבנותיהן היו בעיקר שימצאו לעצמן את "נסיך החלומות", שהוא אשר ידאג לכל מחסורן). כך היא מספרת למשל במסגרת הסרט הדוקומנטרי "RBG - רות ביידר גינסבורג". במסגרת הראיון המקיף שנערך עימה בפברואר 2018 סיפרה ביידר גינסבורג גם שאמה התגאתה במיוחד בעובדה שהיא השתתפה במצעדי הסופרג'יסטיות (במסגרת המאבק להשגת זכות ההצבעה לנשים בארצות הברית), ושהיא ציידה אותה בכוח להתמיד (ולימדה אותה לעולם לא להתייאש, אלא להמשיך לנסות גם אם ההצלחה לא מיידית).
Duren v. Missouri, באתר Justia. בתיק זה הותקפה בהצלחה חוקיותו של אחד מחוקי מדינת מיזורי שהתיר לנשים להשתחרר מחובת השירות בחבר מושבעים באמצעות בקשה בלבד (חוק שלצידו השתרשה גם פרקטיקה, שאפילו לא התיימרה להיות מעוגנת בחוק, לפיה נשים שפשוט לא התייצבו לשירות בחבר מושבעים נחשבו אוטומטית פטורות מהשירות, בעוד שגברים שלא התייצבו לשירות שכזה היו צפויים לסנקציות בגין ביזיון בית משפט). זו הייתה אחת ההחלטות שהובילו להסדרת סוגיית השתתפותן של נשים במוסד המשפטי של חבר מושבעים בארצות הברית(אנ')
וכך צוטט מדבריה בדיוני הסנאט, במסגרת כתבה בניו-יורק טיימס שפורסמה במקור בדפוס ביום 21.1.1993:
"It would be wrong for me to say or preview in this legislative chamber how I would cast my vote on questions the Supreme Court may be called upon to decide," she said. "A judge sworn to decide impartially can offer no forecasts, no hints, for that would show not only disregard for the specifics of the particular case, it would display disdain for the entire judicial process."
בכתבה של הניו-יורק טיימס שפורסמה ערב מינויה של ביידר גינסבורג לבית המשפט העליון, צוטטו מבחר קטעים מדברים שנשאה וכתבה ביידר גינסבורג בהזדמנויות קודמות, וביניהם גם הדברים הבאים, המצוטטים מתוך הרצאה שנתנה במרץ 1993 בבית הספר למשפטים באוניברסיטת ניו-יורק:
"The effective judge will strive to persuade and not to pontificate. She will speak in "a moderate and restrained voice," engaging in a dialogue with, not a diatribe against, co-equal departments of government, state authorities, and even her own colleagues. . . .
In writing for the court, one must be sensitive to the sensibilities and mindsets of one's colleagues, which may mean avoiding certain arguments and authorities, even certain words. Should institutional concerns affect the tone of separate opinions, when a judge finds it necessary to write one? . . .
Measured motions seem to me right, in the main, for constitutional as well as common law adjudication. Doctrinal limbs too swiftly shaped, experience teaches, may prove unstable"
ולו רק כדי להקטין את להבות המחלוקת שלובו על ידי אותה החלטה:
"Suppose the Court had stopped there, thus declaring unconstitutional the most extreme brand of law in the nation, and had not gone on, as the Court did in Roe, to fashion a regime blanketing the subject, a set of rules that displaced virtually every state law then in force?
Would there have been the 20-year controversy we have witnessed, reflected most recently in the Supreme Court's splintered decision in Planned Parenthood v. Casey? A less encompassing Roe, I believe and will summarize why, might have served to reduce rather than to fuel controversy"
מתוך אותה הרצאה שנתנה במרץ 1993 בבית הספר למשפטים באוניברסיטת ניו-יורק
דברים דומים אמרה ביידר גינסבורג גם כשהתראיינה בשנת 2016 לכתבה שנעשתה עליה בתוכנית CBS Sunday Morning לרגל צאת ספר מאמרים מפרי עטה:
"Better to go step by step, and have a series of decisions, rather than have one decision that made every law of every state - even the most liberal, unconstitutional"
ההסבר היותר מפורט לעמדתה זו, אשר מוצג על ידי ביידר גינסבורג בתוך ההקשר הרחב - תוך שהיא מצביעה על ומנתחת את ההיזון החוזר שהתקיים (ושיכול היה להתקיים) בהקשר זה בין הפסיקות של בתי המשפט לבין השינויים בעמדות חברתיות בארצות הברית, מופיע במאמר: Ruth B. Ginsburg, Some Thoughts on Autonomy and Equality in Relation to Roe v. Wade, 63N.C. L. Rev.375 (1985)
ואף לקרוא אותן בקולה מדוכן בית המשפט (מה שבמסורת של בית המשפט העליון האמריקאי מקובל לעשות כצעד הצהרתי ומופגן במקרה של הסתייגות רבתי מדעת רוב שהמיעוט תופס כשגויה לחלוטין). זאת, ככל הנראה, על רקע השינויים הפרסונליים שהביאו לבית המשפט העליון האמריקאי שופטים שמרנים יותר. זו הייתה לפחות ההערכה שהובעה במאמר In dissent, Ginsburg finds her voice at Supreme Court, שפורסם בניו-יורק טיימס ביום 31.5.2007 (אוחזר ביום 29.7.2018)
עם זאת, ביידר גינסבורג מתארת את בית המשפט העליון האמריקאי כמקום הקולגיאלי ביותר שבו עבדה אי פעם; מקום שיש בו הערכה הדדית (וברוב המקרים גם חיבה אישית); מקום שלשופטים המכהנים בו יש תחושת אחווה ושליחות משותפת ("We are in it together"), למרות חילוקי הדעות המוּבנים - ולדבריה ברוב המקרים מגיעים השופטים דווקא לתמימות דיעים, ואילו המקרים בהם דיעותיהם נחלקות, הם המקרים היוצאים מן הכלל; והיא אף סיפרה שיש בו שורה של מסורות ומנהגים (כמו לחיצת יד הדדית לפני היציאה לדיונים, ארוחה משותפת במהלך ימי הדיונים, ואף בילויים וטיולים משותפים), אשר מבטאים ומחזקים את תחושת האחווה והשותפות הללו. ביידר גינסבורג דיברה על כך בסופו של ראיון מקיף שנתנה לעיתונאית Poppy Harlow(אנ') בפברואר 2018. ר' סרטון הווידאו Ruth Bader Ginsburg: My life on the Supreme Court המוצג בערוץ היוטיוב הרשמי של רשת CNN
"I will do this job as long as I can do it full steam, and at my age that means you take it year by year"
- כך אמרה כשהתראיינה בשנת 2016 לכתבה שנעשתה עליה בתוכנית PBS NewsHour לרגל צאת ספר מאמרים מפרי עטה. ר' סרטון הווידאו Ruth Bader Ginsburg on becoming ‘Notorious’, המוצג בערוץ היוטיוב הרשמי של התוכנית PBS NewsHour
בראיון שהעניקה בכנס VMW, לאחר כעשרים שנה, סיפרה על ההתנהלות מאחורי הקלעים בתיק זה (כיצד היא - שכתבה את דעת הרוב, והשופט סקאליה- שכתב כנגדה דעת מיעוט יחידה ורועמת, החליפו ביניהם טיוטות, וחידדו ושיפרו הדדית את חוות הדעת של שניהם), וגם על התגובות השונות שהגיעו אליה מהציבור לאחר מתן ההחלטה.
ביידר גינסבורג אף הסבירה באותה הזדמנות בקצרה את החשיבות ההלכתית וההשפעה שהייתה לפסה"ד הזה על כל סוגיית האפליה המגדרית (בשל היפוך החזקה שהוכרז במסגרתו: בעוד שקודם לכן הייתה מעין חזקת תקינות ביחס לחקיקה שהיה במסגרתה יחס שונה לנשים, ועל הטוען להיותה מפלה ובלתי חוקית היה להוכיח ולשכנע בכך בכל מקרה ומקרה, הרי שמאותו פסק דין ואילך, התהפכה החזקה, וחקיקה כאמור הוחזקה כמפלה ובלתי חוקית אלא אם הוכח אחרת ביחס למקרה מסוים). סרטון ווידאו המתעד את האירוע מיום 1 בפברואר 2017, Justice Ginsburg Speaks at VMI, מצוי בערוץ היוטיוב הרשמי של VMI; בראיון המקיף שנתנה ביידר גינסבורג בפברואר 2018 היא הסכימה עם הטענה שפסק דין זה הוא דעת הרוב המשמעותית ביותר שכתבה במסגרת כהונתה בבית המשפט העליון האמריקאי
התביעה באותו מקרה נדחתה בהחלטת רוב מטעמי התיישנות (אף על פי שלתובעת לא הייתה אפשרות לדעת בזמן אמיתי שהיא מופלית לרעה בשכרה, עד שקולגה אנונימי שלה העביר לה יום אחד את המידע). דעת המיעוט של ביידר גינסבורג סברה שזו תוצאה אבסורדית, וגם לא מחויבת המציאות. היא הציעה לראות בכל מועד תשלום חודשי - בכל שיק של משכורת שקיבלה התובעת, משום חידוש של העילה בגין הפליה בשכר על רקע מגדרי המונעת את התיישנות התביעה, וקראה לקונגרס להתערב ולתקן את החוק בהתאם. כך אכן היה כשנחקק Lilly Ledbetter Fair Pay Act of 2009 (אנ')
זו הייתה הפעם הראשונה שבית המשפט העליון האמריקאי הכיר באפשרות שתאגיד מסחרי יוכל לטעון לזכויות על רקע של אמונה דתית, גם אם במשורה. שלוש השופטות הנשים שכיהנו אותה עת בבית המשפט העליון האמריקאי התנגדו להחלטת הרוב. ביידר גינסבורג כתבה את דעת המיעוט העיקרית, ולימים אמרה שהחלטת הרוב באותה פרשה משקפת את אותו סוג של נקודה עיוורת שהפגין לדעתה בית המשפט בפרשת Ledbetter. כשנשאלה על כך במסגרת הראיון המקיף שנערך עימה בפברואר 2018 הסבירה: הם היו עיוורים לכך שעבור נשים, הרכיב של אמצעי מניעה הוא חלק חיוני בכיסוי הרפואי. דעת הרוב הייתה מאוד קשובה לטענה של המעסיק בקשר עם החופש הדתי, והעמדה שלי הייתה שהאמונה הדתית של המעסיק הייתה בהחלט כנה וראויה לכבוד. עם זאת, הם העסיקו עובדות רבות שלא היו שותפות לאמונה הזו, וראו עצמן זכאיות לכיסוי רפואי מלא. המעסיק לא היה רשאי להקרין את אמונתו הדתית על כוח עבודה שלא שותף לאמונה הזאת, ובשמה של האמונה הזו לגרום לכך שהעובדות שלו לא יקבלו את אותן הזכויות שמקבלות מי שעובדות אצל מעסיק אחר
"Although she was a top student and a Law Review editor, Justice Ginsburg despaired of receiving a job offer at graduation. "A Jew, a woman, and a mother, that was a bit much. Three strikes put me out of the game," she said in an earlier interview. Yet these hurdles shaped her determination to extend the U.S. Constitution's Equal Protection Clause to women. Finally, after countless rejections from law firms and judges, Judge Edmund L. Palmieri '29 took her on as a law clerk"
. מתוך הדף A Brief Biography of Justice Ginsburg שהופיע במקור באתר של אוניברסיטת קולומביה, כפי שהוא משתקף כיום בארכיון האינטרנט (אוחזר ביום 30.7.2018); במסגרת הסרט הדוקומנטרי "RBG - רות ביידר גינסבורג" מסופר אחד המקרים הללו בגוף ראשון: אחד ממכריה מספר איך ניגשו הוא וחבריו - ארבעה עורכי דין צעירים שהכירו את ביידר גינסבורג עוד מהאוניברסיטה, לשותף המנהל במשרד עורכי הדין הניו-יורקי שבו עבדו, סיפרו לו שהם מכירים בוגרת מבריקה שגם הייתה עורכת של כתב העת המשפטי בלימודיה, והמליצו לשקול את העסקתה במשרד. "אנשים צעירים", הוא אמר להם, "נראה לי שאתם לא מבינים משהו - המשרד הזה, לא מעסיק נשים"
וגם שם, כשנכנסה להריון עם ילדה השני, ואף על פי שכבר "שמה את הרגל בדלת" כמו שתיארה זאת לימים, העדיפה להצניע את דבר ההריון מאחורי בגדים רפויים ששאלה מחמותה, כדי לא לסכן את מעמדה כמרצה שהייתה עדיין נטולת קביעות. ר' המאמר Hell hath no fury like Ruth Bader Ginsburg, שהתפרסם ביום 6.2.2009 באתר salon(אנ') (אוחזר ביום 1.8.2018). ביידר גינסבורג חזרה וסיפרה זאת גם במסגרת הראיון המקיף שנתנה בפברואר 2018
את הקרדיט נותנת ביידר גינסבורג לשופטת או'קונור שעברה תהליך דומה והפכה למודל לחיקוי. ביידר גינסבורג אף סיפרה איך יעצה לה השופטת אוקונור לעבור את הטיפולים ביום שישי, כך שיהיה סיפק בידה להתאושש במהלך סוף השבוע
בנישואים היא אמרה, אתה צריך להגיב לצרכים של בן הזוג, וזה מה שאנחנו עשינו. כשמרטין גינסבורג (שסיים לפניה את לימודי המשפטים) מצא עבודה במשרד עורכי דין נחשב בניו-יורק, הם עברו להתגורר בסמוך, וביידר גינסבורג עזבה בשל כך (אחרי שנתיים בלבד) את הפאקולטה המשפטית היוקרתית בהארוורד, והמשיכה את לימודיה באוניברסיטת קולומביה; כשהוא היה צריך במשך כמה שנים להתמקד בעבודתו כדי להשיג את מעמד השותפות במשרד, היא לקחה על עצמה את חלק הארי של ניהול הבית והמשפחה. אבל כשהיא התחילה בעבודתה על זכויות נשים במסגרת הפרויקט ב-ACLU, התהפכו היוצרות והקריירה של ביידר גינסבורג קיבלה עדיפות (אפילו לא הייתה לנו שיחה על כך, היא סיפרה בראיון המקיף שנערך עימה בפברואר 2018. מרטין פשוט הבין את החשיבות של העבודה הזאת). לימים, כשמונתה ביידר גינסבורג לשופטת, היה זה מרטין גינסבורג שוויתר על השותפות במשרד עורכי הדין שלו, וכשבני הזוג עברו לצורך זה להתגורר בוושינגטון, לקח על עצמו משרת הוראה כפרופסור באוניברסיטת ג'ורג'טאון. מרטין גינסבורג היה גם זה שקידם באופן אקטיבי ונמרץ את מועמדותה של ביידר גינסבורג לבית המשפט העליון האמריקאי (היא אמנם הייתה ברשימת המועמדים, אבל לא נחשבה בתחילה מועמדת מובילה, מפני שהגיעה לכך בגיל שנחשב אז מבוגר יחסית). לבד מכך, נוהגת ביידר גינסבורג לספר בחיוך, מרטין גינסבורג היה בשלן ואופה מצוין, והיא ממש לא. כך שמשלב די מוקדם - ולדרישת הילדים, היא הודחה לחלוטין מעבודות הבישול בבית (לאחר פטירתו, הוצא לזכרו של מרטין גינסבורג ספר ממתכוני העילית שלו). ר' המאמר Martin Ginsburg's Legacy: Love Of Justice (Ginsburg) שפורסם באתר של רשת NPR ביום 3.7.2010 (אוחזר ביום 3.8.2018)
כפי שהוזכר בראיון המקיף שנערך עימה בפברואר 2018. בהקשר זה אמרה ביידר גינסבורג גם את הדברים הבאים: "The question is sometimes asked, or said (not as question, as a statement): 'the women can't have it all'. My response to that is: I have had it all, in my long life, but not necessarily at one time. "
וגם תוכן המאמר האחרון של מרטין גינסבורג, הלם לחלוטין את המעמד:
"The speech, "How the Tenth Circuit Got My Wife Her Good Job," described the only case the Ginsburgs ever worked on together—a 1972 tax case called Moritz v. Commissioner, challenging the denial of a dependent-care deduction allowed to women, widowers, or divorced men but denied to a single man who was caring for his ailing mother... The Ginsburgs not only prevailed at the 10th Circuit but also obtained... the solicitor general's Exhibit E, a "printout from the Department of Defense computer" that listed, title by title, every provision of the U.S. Code "containing differentiations based upon sex-related criteria... And as Martin Ginsburg noted in his speech, that computer printout proved "a gift beyond price" in his wife's future litigation career..."
יוצרי האופרה מתארים אותה כיצירה: "about the power of friendship in a divided world" ר' דף האופרה Scalia/Ginsburg באתר היוצר של האופרה, אשר מציג את פרטי היצירה ומרכז מקבץ גדול מהתגובות והביקורות התקשורתיות אליה; בראיון המקיף שנתנה בפברואר 2018 סיפרה ביידר גינסבורג שבסוף שנת 2017 נערך בספריית הקונגרס מופע מיוחד בו הוצגו קטעים מהאופרה ונישאו דברים נלווים, וזאת לפי בקשה מיוחדת של הוועדות המשפטיות של בית הנבחרים והסנאט (שעוסקת במינויי השופטים)
הדמות צורפה לגלריית הדמויות של התוכנית, בעקבות ולאחר הערותיה השנויות במחלוקת של ביידר גינסבורג על המועמד לנשיאות, דונלד טראמפ. בהמשך התנצלה ביידר גינסבורג על עצם השמעת ההערות הללו בפומבי, אך לא על תוכנן. ראו המאמר מיום 21.7.2016 Kate McKinnon showed up as Ruth Bader Ginsburg at the RNC שפורסם באתר ה-USA TODAY (אוחזר ביום 31.7.2018)
דף הספר באתר הסופרת, אשר מציג את פרטי היצירה ומרכז מקבץ גדול מהתגובות והביקורות התקשורתיות אליה; גרסה מוקראת של הספר, אשר הוכנה במסגרת פרויקט מיוחד של ספריה ציבורית בצפון קרוליינה, אשר התמקד בספרי ילדים שמספרים סיפורים של העצמה נשית ושל נשים מפורסמות בהיסטוריה. סרטון הווידאו של הגרסה המוקראת מוצג בערוץ היוטיוב הרשמי של Charlotte Mecklenburg Library
בראיון המקיף שנתנה ביידר גינסבורג בפברואר 2018 היא סיפרה, בין היתר, שהיוצרות של "RBG - רות ביידר גינסבורג" עמדו בעבר מאחורי הסרט הדוקומנטרי המוערך שהופק על ידי PBS על המאבק לשוויון זכויות לנשים במהלך המאה העשרים Makers: Women Who Make America(אנ'), ולכן נתנה להן בלב שקט את הסכמתה להפקת הסרט "RBG - רות ביידר גינסבורג". היא גם אמרה שלפי דעתה, הסובייקטיבית הן אכן עשו עבודה טובה
זהו התיק אליו התייחס הנאום האחרון שהכין וכתב מרטין גינסבורג כמתואר כאן; לאחר מתן פסק הדין בתיק זה - Charles E. Moritz v. Commissioner of Internal Revenue באתר Justia - שלכאורה היה אמור להיות בעל חשיבות מצומצמת להקשרי מס בלבד, והחוק שהותקף במסגרתו תוקן לאחריו ממילא - החליט התובע הכללי באופן בלתי צפוי לבקש מבית המשפט העליון האמריקאי לדון גם הוא בתיק, בטענה שפסק הדין בתיק זה מחשיד באי-חוקתיות שורה של חוקים פדרליים ומדינתיים שמכילים אבחנות על רקע קרטריונים מגדריים, וצירף רשימה ארוכה (ממוחשבת!) של חוקים כאלה. עמדת התובע הכללי והרשימה עצמה שימשו בהמשך את פרויקט זכויות הנשים בפעילותו לשינוי חקיקה שיש בה הפליה מגדרית כאמור (כפי שהזכירה ביידר גינסבורג עצמה בדברים שנשאה בנושא בשנת 2006 באוניברסיטת קייפטאון)
בדברים שנשאה במעמד קבלת הפרס, בחרה ביידר גינסבורג באופן הולם לצטט מדבריהן של שלוש נשים יהודיות, שהאנושיות והאומץ שלהן היו לה, לדבריה, למקור השראה בשנות התבגרותה: האחת, אמה לזרוס, ששירה "הקולוסוס החדש" חקוק על בסיס פסל החירות וקיבל את פניהם של מהגרים רבים (לרבות בני משפחתה שלה) אשר באו בשערי ארצות הברית בחיפוש אחרי מקלט מפחד וחירות מחוסר סובלנות; השנייה, הנרייטה סאלד, שעמדה על זכותה וזכות אחיותיה לשאת בעצמן את תפילת הקדיש אחרי מות אימה, כביטוי להמשך המחויבות של הדור הבא במשפחתה לקשר עם הקהילה היהודית; והשלישית, אנה פרנק, בת החמש-עשרה, שבאחת הפסקאות האחרונות של יומנה כתבה על דבר האיוולת (ולא רק חוסר הצדק) בהנחה כאילו נשים נופלות במשהו מגברים, וסיימה את אותה תובנה נוקבת במילים אלה:
"Fortunately, education, work and progress have opened women's eyes. In many countries they've been granted equal rights; many people, mainly women, but also men, now realize how wrong it was to tolerate this state of affairs for so long. . ."
ארצות הברית
נטע אלכסנדר, חייה של השופטת האמריקאית רות ביידר גינסבורג הפכו בידי עירין כרמון לרב מכר פמיניסטי, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2015 
רות ביידר גינסבורג, ברשת החברתית Goodreads
