Loading AI tools
משוררת אמריקאית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אמה לזרוס (באנגלית: Emma Lazarus; 22 ביולי 1849, ניו יורק – 19 בנובמבר 1887, ניו יורק) הייתה משוררת יהודייה-אמריקאית, ששימשה מופת לנשים יהודיות שנתפסו להתעוררות יהודית. שירה המפורסם ביותר הוא הסונטה "הקולוסוס החדש" (The New Colossus) (1883), החקוק על פסל החירות בניו יורק.
 | |
| לידה |
22 ביולי 1849 ניו יורק, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
19 בנובמבר 1887 (בגיל 38) ניו יורק, ארצות הברית |
| מדינה |
 ארצות הברית |
| מקום קבורה |
בית הקברות בית עולם |
| השקפה דתית |
יהדות |
| פרסים והוקרה |
היכל התהילה הלאומי לנשים (2009) |
| חתימה |
 |
  | |
לזרוס נולדה בניו יורק, למשפחה יהודית ספרדית. אביה, מוזס לזרוס, היה צאצא ליהודים שהיגרו מגרמניה, סוחר סוכר מבוסס וחבר קהילת שארית ישראל.[1] אימה, אסתר (לבית נתן), הייתה בת למשפחה יהודית ממוצא ספרדי שהגיעה לאמריקה לפני המהפכה האמריקאית. לזרוס הייתה הבת הרביעית מבין שבעה.[2] מקום מגוריהם היה בסביבת היוניון סקוור. משפחתה השתייכה למעמד הביניים הגבוה מה שאפשר להם להחזיק בית משלהם בעיר ניו-יורק ולבלות את חודשי הקיץ בבית קיץ לצד משפחות עשירות נוספות ממוצא גרמני וספרדי. מעמדה הכלכלי של משפחתה אפשר לה להנות מחינוך פרטי-ביתי שכלל לימודי מוזיקה, שפות אירופאיות וספרות.[3]
היא הפגינה כשרון טבעי לכתיבת שירה בגיל הנערות וכתבה מספר רב של שירים. כאשר הייתה בת שבע-עשרה אביה שהיה גאה בהישגיה הוציא לאור את שיריה באופן פרטי בספר שאורכו 200 עמודים. בדומה לשתיים מחמש אחיותיה לזרוס מעולם לא נשאה, על אף שכתבה רבות על אהבה.[3] הייתה ידידתו של המשורר ראלף וולדו אמרסון והקדישה לו את ספרה השני. באותו גיל לא קיימה קשרים הדוקים עם הקהילה היהודית ולא הבליטה את זהותה היהודית.
כתיבתה במהלך שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19 לא התמקדה בנושאים יהודיים אלא עסקה בסוגיות אמריקאיות שונות. ב-1877 היא התבקשה על ידי הרב גוסטב גוטהיל מבית הכנסת עמנואל בניו-יורק, לתרגם לאנגלית מספר שירים וחיבורים של משוררים יהודים נודעים מתקופת ימי הביניים, מספרד ופורטוגול. הרב גוטהיל אף הציע שלזרוס תחבר בעצמה חיבורים מקוריים ברוח אותם טקסטים ישנים. לזרוס השיבה תחילה בשלילה באומרה שחסרה לה "ההתלהבות הנדרשת" לעבודה מסוג זה. לזרוס גדלה בבית של משפחה יהודית מתבוללת שנטמעה בתרבות האמריקאית ופקדה את בית הכנסת רק בתקופת פסח ויום כיפור. על אף הסירוב הראשוני הסכימה לזרוס לאתגר הספרותי באומרה "שמחה אני להוכיח... שתחומי העניין שלי נאמנים לגזע שלנו למרות שאינני דתייה וכי נסיבות חיי הביאו אותי לכדי מרחק מסוים מעמנו".[3]
בשנים 1877–1881 פרסמה כשני תריסר תרגומים של שירים פרי עטם של משוררים יהודים מתקופת ימי הביניים. עבודות אלו עוררו בה תחושות גאווה אודות זהותה היהודית ועוררו בה דעות בעד השיבה לציון ומציאת פתרון לבעיה היהודית. בתחילת שנות ה-80 כתיבתה שלה התמקדה במורשת העם היהודי ואתגריו.[3]
ב-1881 החלה לסייע בקליטתם של מהגרים יהודים מרוסיה לאמריקה, במסגרת ארגון של יהודים עשירים וותיקים בארצות הברית, ממוצא גרמני ברובם, HEAS (להבדיל מ-HIAS). בהשראת עבודתה עם המהגרים היא כתבה את השיר על פסל החירות. לאחר מכן, בפרץ של אנרגיה יצירתית, היא החלה להופיע כמגינה נאמנה של זכויות היהודים, כמשוררת הלאומית של ההתעוררות היהודית וכתומכת ב"תנועה היהודית הלאומית". שירה המצוטט להלן, "הדגל היהודי", חובר באביב 1882. הוא פותח במילים "עורה ישראל, עור" ומסתיים בנימה לוחמנית:
הו אל תדמה כי גוועה אש הקרב, אל תאמר כי כבה האור הטמיר! עם תורת משה ונבל דוד, כוחך העתיק עוד ישוב להאיר. עזרא חדש עוד יקום ויהי להניף את הדגל היהודי.
באיגרת ליהודים היא קראה להם "להעמיק ולזרז את מקורות ההתלהבות היהודית" בתגובה לכך שהיהודים נמצאים עתה ב"עין הסערה של ההיסטוריה שלנו" בעקבות ביטויי האנטישמיות במזרח אירופה. בתוך זמן קצר קשרה אמה לזרוס קשרים הדוקים עם המוציא לאור של ה-American Hebrew, שבו הופיע חלק גדול מעבודתה, והחלה ללמוד עברית אצל המורה והעיתונאי לואיס שנאבל.[4] עיקר העניין שלה היה בשימת הדגש על נאמנות לכלל ישראל ובהדגשת סגולות האחדות, המשמעת והארגון למען ההתחדשות היהודית הלאומית.
היות שהושפעה מסופרים כגון ג'ורג' אליוט, לורנס אוליפנט ולאון פינסקר, נטשה לזרוס את הספקנות הקודמת שלה לגבי רעיון ההתיישבות המחודשת בארץ ישראל, והפכה לתומכת שלו. היא דבקה בה כאילו הייתה דת בוגרת ובשלה, ובעשותה זאת הבינה שאינה לבד: "במו עיני ראיתי אנשים שעברו במהירות ובדבקות דומה לשלי לאותה אמונה, בנפשותיהם של אנשים בוגרים ומחושבים, אנשים זהירים ורציניים, שאינם נוטים להיגרר אחר התלהבות מקרית ותעמולה המונית, הכתה האמונה הזאת שורשים עמוקים, ובמקצת המקרים שינתה ללא הכר תאוריות והרגלי חשיבה של שנות נצח".[דרוש מקור]
עם מותה בטרם עת, בגיל 38 מלימפומת הודג'קין, הפכה לזרוס למעין קדושה ליהודים שנתפסו להתעוררות של שלהי המאה ה-19. גיליון מיוחד של ה-American Hebrew הנציח את זכרה בדברי הוקרה של "אנשי הספר הבולטים ביותר בתקופה", וחיבורה "איגרת ליהודים", שפורסם כקונטרס ב-1900, המשיך להופיע בדפוס במשך שנים רבות על ידי הפדרציה הציונית של אמריקה. פטירתה הותירה את התנועה יתומה מ"החוזרת בתשובה" החשובה ביותר שלה, מהדמות המשפיעה ביותר, המשכילה ורחבת האופקים ביותר, וממליצת היושר החשובה ביותר (עד ימיה) של הזרם שבתוך זמן קצר יהיה לציונות האמריקנית.
מילות הסונטה "הקולוסוס החדש" (קולוסוס הוא פסל ענק), שנחקקה על בסיס פסל החרות, הן מעין קבלת פנים המקדמת בברכה את בואם של מהגרים ופליטים, עניים וחסרי בית, הבאים בשערי הזהב של אמריקה הגדולה.
הבו לי את בניכם היגעים והעניים, ערב רב של המונים כמהים לנשום כבני חורין, את הפליטה האומללה של חופיכם המשופעים. שילחו אותם אלי, חסרי הבית וסחופי הסער, בפנס אאיר בואם בשער זה![5]
אחותה הגדולה, ג'וזפין לזרוס (אנ'), הייתה אף היא סופרת ועיתונאית.[6]
על שמה שכונת נחליאל בחדרה (ר"ת: נחלת אמה לזרוס) ורחוב בחיפה.
השיר נכתב במסגרת קמפיין גיוס תרומות להשלמת הבנייה של פסל החירות. מגייס התרומות ויליאם מקסוול אוורטס פנה אל לזרוס וביקש ממנה לכתוב יצירה מקורית לכבוד תערוכת אומנות שמטרתה לגייס כספים למטרה זו. תחילה לזרוס סירבה באומרה "אני אינני כותבת על פי פקודה או דרישה" אך לאחר שפנתה אליה ידידתה הסופרת קונסטנס קארי הריסון ושכנעה אותה כי תרומתה זו יכולה להגביר את העניין הציבורי בבעיותיהם של פליטים המגיעים לחופי ניו-יורק, לזרוס הסכימה להשתתף במאמץ הכללי. יומיים לאחר פנייה זו הגישה לזרוס את שירה "הקולוסוס החדש" לתצוגה בתערוכה מ-1883 לרגל חניכת הפסל ב-1886[7], לצד שירים, ציורים ופרטי אומנות אחרים, ופורסם בתפוצה מצומצמת בעיתונות בניו-יורק במהלך ינואר 1884 אך נשכח במהרה.
באותה שנה לזרוס כבר הייתה חולה סופנית והתגוררה באנגליה. היא ניסתה לכתוב שירים חדשים אך לא הצליחה למצוא את האנרגיה והמוטיבציה לכך. במקום זאת, לזרוס ישבה באותה תקופה לארגן ולערוך את שיריה בכתב יד חדש. היא בחרה ב-"קולוסוס החדש" כשיר הפותח של אותו כתב יד. החוקרים סבורים כי היא הבינה באותה עת שזהו שירה הטוב ביותר המהווה את אבן היסוד של מורשתה הספרותית.[7]
לאחר פטירתה בשנת 1901 פעלה ידידתה ג'ורג'ינה סקיילר להנצחתה, וכך הגתה את הרעיון של כתיבת חלק ממילות השיר על לוח ברונזה והצבתו על פסל החירות. מהלך זה נשא פרי ב-1903 עת הוצב לוח הברונזה בתוך החלל הפנימי של הפסל באזור הגלוי לעוברים והשבים.[7]
בימינו השיר מוכר ונלמד בבתי ספר יסודיים ובחטיבות הביניים ברחבי ארצות הברית והפך לנכס צאן ברזל בספרות האמריקאית של המאה ה-20 וביתר שאת בכל הקשור לשירי הגירה.
אמה לזרוס (1849-1887), דף שער בספרייה הלאומית
אמה לזרוס, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית).svg){kind=logo}
אמה לזרוס, באתר MusicBrainz (באנגלית)
אמה לזרוס, באתר Discogs (באנגלית)
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
