בהמשך להכשרה הבסיסית מתקיימות השתלמויות מגוונות למורים, להכשרתם בנושי הוראה ספציפיים ולהמשך התפתחותם המקצועית.
הכשרת מורים נעשתה בארץ ישראל מתחילת המאה ה-20, במוסדות שנקראו "סמינר למורים" או "סמינר למורים וגננות". בשנות ה-90 של המאה ה-20 הפכו הסמינרים למורים בהדרגה למוסדות המעניקים תואר אקדמי (.B.Ed) לבוגריהם, ובהתאם לכך שונו שמות המוסדות כך שבמקום "סמינר" הם נקראים "מכללה" או "מכללה אקדמית".
מכללות אלה מכשירות עובדי הוראה, מורים, מחנכים וגננות לגיל הרך, לחינוך המיוחד, לבית הספר היסודי ולבית הספר העל יסודי, וכן מורים לספורט, כל אחת על פי תוכניות הלימוד הנהוגות בה:
תהליך ההכשרה מקנה ידע ומיומנויות בהוראה, מדגיש ומפתח מעורבות ומחויבות אישית בתהליך הלמידה ומקיים התנסות מורכבת בעבודה החינוכית. התהליך מטפח את ההכרה בדבר חשיבותו, מרכזיותו ותרומתו של המחנך והמורה לחברה הישראלית. כחלק מהחובות לתואר תלמידי המכללות מחויבים בהתנסות מעשית בהוראה. במהלך השתלמויות והכשרות יכולים המורים והמורות להרחיב את סל הכלים המקצועי, להבין לעומק את התנהגותם של התלמידים ולהכיר שינויים במערכת. הכשרות אלה מסייעות לשימור המורים במערכת[2].
חלק מהתנסות זו נעשית במהלך שנות הלימוד וחלקה כסטאג' עם סיום הלימודים. אורך ההתמחות שנת לימודים אחת. היא מתקיימת בשכבות הגיל השונות בהן חינוך לגיל הרך, חינוך יסודי, חטיבות ביניים ותיכונים, בהתאם למקצועות ההוראה שבהם התמחו הסטודנטים במהלך לימודיהם[3].
חלק מהמכללות קיבלו היתר להעניק תואר שני, לרוב בחינוך. תואר שני בחינוך מיועד למורים בעלי ניסיון ובמהלכו מעמיקים את הידע המקצועי. במקרים מסוימים מאפשרת השלמת התואר השני להגיש תלמידים לבגרות. כמו כן, תואר שני בחינוך הוא בין הגורמים התורמים להעלאת שכר המורים[4].
ירדן סקופ, דו"ח בינלאומי: האוניברסיטאות בישראל מזניחות את התוכניות להכשרת מורים, באתר הארץ, 31 במרץ 2016
