Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ספרד החדשה (בספרדית: Nueva España) הייתה מלכות משנה ספרדית שהוקמה ב-1525 והשתרעה על השטחים הקולוניאליים הספרדיים בצפון ובמרכז יבשת אמריקה, המהווים כיום פחות או יותר, את מרכז ומערב ארצות הברית (כולל פלורידה), מקסיקו, מדינות מרכז אמריקה, איי הקריבים שהיו תחת שליטה ספרדית וכן את הנחלות הספרדיות באוקיינוס השקט ובהן הפיליפינים, איי מריאנה, איי קרולינה, פורמוסה הספרדית, סבה (Sabah), ואיי מאלוקו.
| ערך מחפש מקורות | |
| |||
 | |||
| מלכויות המשנה באימפריה הספרדית באמריקה במאה ה-18 | |||
| המנון לאומי |
המנון ספרד  | ||
|---|---|---|---|
| ממשל | |||
| משטר | משנה למלכות | ||
| ראש המדינה |
מלך ספרד | ||
| ראש הרשות המבצעת |
Viceroy of New Spain | ||
| שפה נפוצה | ספרדית | ||
| עיר בירה | מקסיקו סיטי | ||
| רשות מחוקקת |
מועצת האינדים | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אמריקה, דרום אמריקה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | הכיבוש הספרדי של האימפריה האצטקית | ||
| תאריך הקמה | 1519–1521 | ||
| פירוק | הכרזת העצמאות של מקסיקו | ||
| תאריך פירוק | 1821 | ||
| ישות קודמת |
.svg){kind=small} מחוז קובה  האימפריה האצטקית מדינת טרסקן מאיה  לואיזיאנה הצרפתית טלקסלה (מדינת נאוואטל) עמים ילידים ביבשת אמריקה אבירי מלטה ראג'הנאט של סבו מנילה מדג'ה אס סולטנות טרנטה | ||
| ישות יורשת |
 מלכות המשנה של גרנדה החדשה  איי הודו המערבית הספרדיים איי הודו המזרחית הספרדיים  לואיזיאנה הצרפתית  טריטוריית פלורידה  ארץ אורגון .svg){kind=small} האימפריה המקסיקנית הראשונה  הפרובינציות המאוחדות של מרכז אמריקה | ||
| אוכלוסייה בעבר | 20,000,000 (נכון ל־1519) | ||
| דמוגרפיה | |||
| דת | נצרות קתולית | ||
| כלכלה | |||
| מטבע | המטבע הקולוניאלי הספרדי (אנ') | ||
| שונות | |||
 | |||
  | |||
לאחר הכיבוש הספרדי של האימפריה האצטקית ב-1521, הכובש הרנאן קורטס כינה את הטריטוריה ספרד החדשה, והקים את הבירה החדשה, מקסיקו סיטי, באתר טנוצ'טיטלאן, בירת האימפריה האצטקית. מרכז מקסיקו הפך לבסיס של משלחות חקר וכיבוש, והרחיב את השטח שנתבע על ידי האימפריה הספרדית. עם החשיבות הפוליטית והכלכלית של הכיבוש, הכתר קיבל שליטה ישירה על הממלכה הצפופה. הכתר הקים את ספרד החדשה כמלכות משנה בשנת 1535, ומינה כמשנה למלך את אנטוניו דה מנדוסה, אריסטוקרט נאמן למלך ולא לכובש קורטס. ספרד החדשה הייתה הראשונה מבין מלכויות המשנה שהקימה ספרד, השנייה הייתה פרו בשנת 1542, לאחר הכיבוש הספרדי של אימפריית האינקה. הן בספרד החדשה והן בפרו היו אוכלוסיות הילידים בעת הכיבוש כמקור של עבודה ועושר חומרי בצורה של מרבצי כסף עצומים, שהתגלו ונוצלו החל מאמצע שנות ה-1500.
ספרד החדשה פיתחה חלוקות אזוריות חזקות המבוססות על אקלים מקומי, טופוגרפיה, מרחק מהבירה ומנמל וראקרוס בחוף המפרץ, גודל ומורכבות של אוכלוסיות ילידים, ונוכחות או היעדר משאבים מינרליים. במרכז ובדרום מקסיקו היו אוכלוסיות ילידים צפופות, שלכל אחת מהן ארגון חברתי, פוליטי וכלכלי מורכב, אך ללא מרבצי כסף בקנה מידה גדול למשוך מתיישבים ספרדים. לעומת זאת, האזור הצפוני של מקסיקו היה צחיח והררי, אזור של אוכלוסיות ילידים נוודים ונוודים למחצה, שאינם תומכים בקלות בהתיישבות אנושית. בשנות ה-40 של המאה ה-16, גילוי הכסף בסקטקס משך יזמים ועובדי מכרות ספרדים לנצל את המכרות, כמו גם פקידי הכתר כדי להבטיח שהכתר יקבל את חלקו בהכנסות. כריית כסף הפכה לאינטגרלית לא רק לפיתוח ספרד החדשה, אלא גם להעשרת הכתר הספרדי, מה שסימן מהפך בכלכלה העולמית. נמל אקפולקו של ספרד החדשה הפך לקצה העולם החדש של הסחר הטרנס-פסיפי עם הפיליפינים באמצעות הגליאון של מנילה. ספרד החדשה הפכה לקשר חיוני בין האימפריה החדשה של ספרד לאימפריית הודו המזרחית שלה.
מתחילת המאה ה-19 נקלעה הממלכה למשבר, שהוחמר בשל פלישת נפוליאון לאיבריה ב-1808 והוויתור הכפוי של המלך הבורבוני, קרלוס הרביעי. זה הביא למשבר פוליטי בספרד החדשה ובחלק גדול מהאימפריה הספרדית ב-1808, שהסתיים בממשלתו של המשנה למלך חוסה דה איטוריגאריי. מרידות של ספרדים ילידי אמריקה ביקשו להשתלט על השלטון, והובילו למלחמת העצמאות המקסיקנית, בשנים 1810–1821. בסיומה בשנת 1821, ממלכת המשנה פורקה והוקמה האימפריה המקסיקנית הראשונה. קצין צבא מלכותי לשעבר הפך למורד למען עצמאות אגוסטין דה איטורביד יוכתר כקיסר.
ממלכת ספרד החדשה הוקמה ב-18 באוגוסט 1521, לאחר הכיבוש הספרדי של האימפריה האצטקית, כממלכה עולמית חדשה הנשלטת על ידי כתר קסטיליה. הכספים הראשוניים לחיפושים הגיעו מהמלכה איזבלה. למרות שספרד החדשה הייתה כפופה אל קסטיליה, היא (מקסיקו) הייתה ממלכה ולא מושבה, כפופה למלך בחצי האי האיברי.
למלך היה כוח גורף בשטחים שמעבר לים, עם לא רק ריבונות על הממלכה אלא גם זכויות קניין. כל הכוח על המדינה הגיע מהמונרך. לכתר היו סמכויות גורפות על הכנסייה הקתולית בשטחיה שמעבר לים, ובאמצעות מועצת הנאמנים המלכותית, הענקה מאת האפיפיור לכתר לפקח על הכנסייה בכל ההיבטים מלבד הדוקטרינה. ממלכת המשנה של ספרד החדשה הוקמה בצו מלכותי ב-12 באוקטובר 1535, כממלכת ספרד החדשה עם משנה למלך שמונה כ"סגנו" או כמחליף של המלך. זו הייתה מלכות המשנה הראשונה בעולם החדש ואחת מתוך שתיים היחידות שהאימפריה הספרדית ניהלה ביבשת עד הרפורמות הבורבוניות של המאה ה-18.
ערך מורחב – האימפריה הספרדית
בהיקף הגדול ביותר, הכתר הספרדי טען על זכויותיו ביבשת אמריקה על שטח גדול מצפון אמריקה מדרום לקנדה, כלומר: כל מקסיקו המודרנית ומרכז אמריקה למעט פנמה; רוב ארצות הברית ממערב לנהר המיסיסיפי, בנוסף לפלורידה. איי הודו המערבית הספרדיים, שיושבו לפני כיבוש האימפריה האצטקית, נכנסו גם לתחום השיפוט של ספרד החדשה: קובה, היספניולה, פוארטו ריקו, ג'מייקה, איי קיימן, טרינידד ואיי המפרץ.
ספרד החדשה תבעה גם סמכות שיפוט על השטחים שמעבר לים של איי הודו המזרחית הספרדיים באסיה ואוקיאניה: איי הפיליפינים, איי מריאנה, איי קרוליין, חלקים מטאיוואן וחלקים מאיי מאלוקו. למרות שתבעה ריבונות על הממלכה העצומה הזו, היא לא שלטה ביעילות על שטחים גדולים. מעצמות אירופיות אחרות, כולל אנגליה, צרפת והולנד הקימו מושבות בשטחים שספרד תבעה.
חלק גדול ממה שכונה בארצות הברית "ארצות הגבול הספרדיות", הוא טריטוריה שמשכה מעט מתיישבים ספרדים, עם אוכלוסיות ילידיות פחות צפופות וככל הנראה חסר עושר מינרלים. מרבצי זהב עצומים בקליפורניה התגלו מיד לאחר סיפוחה לארצות הברית בעקבות מלחמת ארצות הברית–מקסיקו (1846-1848). האזור הצפוני של ספרד החדשה בעידן הקולוניאלי נחשב לשולי לאינטרסים הספרדיים בהשוואה לאזורים הצפופים והרווחיים ביותר של מרכז מקסיקו. כדי לחזק את טענותיו בצפון אמריקה במהלך המאה ה-18, כאשר מעצמות אחרות פלשו לשטחים עליהם טען לריבונות, שלח הכתר משלחות לצפון-מערב האוקיינוס השקט, אשר חקרו ותבעו את חופי קולומביה הבריטית ואלסקה.
משלחות דתיות ועמדות מבוצרות הוקמו כדי לחזק את השליטה הספרדית בשטח. ביבשת, היחידות האדמיניסטרטיביות כללו את לאס קליפורניה, כלומר חצי האי באחה קליפורניה, עדיין חלק ממקסיקו ומחולק לבאחה קליפורניה ולבאחה קליפורניה הדרומית; אלטה קליפורניה (אריזונה, קליפורניה, נבדה, יוטה, מערב קולורדו ודרום ויומינג); (משנות ה-60 של המאה ה-18) לואיזיאנה (כולל אגן נהר המיסיסיפי המערבי ואגן נהר מיזורי); אקסטרמדורה החדשה (המדינות המודרניות קואווילה וטקסס); וסנטה פה דה נואבו מקסיקו (חלקים מטקסס וניו מקסיקו).
.svg)
.svg)
מלכות המשנה נוהלה על ידי משנה למלך שהתגורר במקסיקו סיטי ומונה על ידי המלך הספרדי, שהיה לו פיקוח מינהלי על כל האזורים הללו, אם כי רוב העניינים טופלו על ידי הגופים הממשלתיים המקומיים, ששלטו באזורים השונים של המלכות המשנה. ראשונים ביניהם היו ה-audiencias, שהיו בעיקר בתי דין עליונים, אך היו להם גם תפקידים מינהליים וחקיקתיים. כל אחד מאלה היה אחראי למשנה למלך של ספרד החדשה בעניינים מנהליים (אם כי לא במשפטים), אך הם גם דיווחו ישירות למועצת איי הודו.
הקפטנים הכלליים היו החטיבות האדמיניסטרטיביות של הדרג השני ואלה היו אוטונומיות יחסית ממלכות המשנה. המשנה למלך היה הקפטן הכללי של אותם מחוזות שנותרו ישירות בפיקודו. סנטו דומינגו (1535); הפיליפינים (1565); פוארטו ריקו (1580); קובה (1608); גואטמלה (1609); יוקטן (1617); הפרובינציה הפנימית (1776). הוקמו שתי מחוזות, חטיבות אדמיניסטרטיביות ברמה שלישית, מחוז פלורידה הספרדית (בספרדית: La Florida) ומחוז לואיזיאנה הספרדית (בספרדית: Luisiana).
בתי המשפט העליונים, או אודינסיאס, הוקמו באזורים מרכזיים של ההתיישבות הספרדית. בספרד החדשה הוקם בית המשפט העליון בשנת 1527, לפני הקמת מלכות המשנה. בראש ה-First Audiencia עמד יריבו של הרנאן קורטס, נוניו דה גוסמן, שהשתמש בבית המשפט כדי לשלול מקורטס כוח ורכוש. הכתר פירק את האודינסיה הראשונה והקים את האודינסיה השנייה. האודינסיאס של ספרד החדשה היו סנטו דומינגו (1511, באופן אפקטיבי משנת 1526, קדמה למלכות המשנה); מקסיקו (1527, קדמה למלכות המשנה); פנמה (1538–1543); גואטמלה (1543); גוודלחרה (1548); מנילה (1583).
מחוזות אודינסיה שילבו עוד יותר את החטיבות הישנות והקטנות יותר, הידועות בשם גוברנאציונס (gobernaciones, בערך שווה ערך למחוזות), אשר הוקמו במקור על ידי מושל-קונקוויסטדור הידוע בשם adelantados. מחוזות שהיו תחת איום צבאי קובצו לקפטנים כלליים, כגון הקפטן הכללי של הפיליפינים (נוסדה ב-1574) וגואטמלה (נוסדה ב-1609), שהיו פיקודים צבאיים ופוליטיים משותפים עם רמה מסוימת של אוטונומיה. המשנה למלך היה הקפטן הכללי של אותם מחוזות שנותרו ישירות בפיקודו.
ברמה המקומית היו למעלה ממאתיים מחוזות, הן באזורים ילידיים והן באזורים ספרדיים, שבראשם עמד קורגידור (ראש עירייה) או קבילדו (מועצת עיר), שלשניהם היו סמכויות שיפוטיות ומנהליות. בסוף המאה ה-18 החלה שושלת בורבון לבטל בהדרגה את הקורגידורים ומינתה אינטדנטים, שסמכויותיהם הפיסקאליות הרחבות צמצמו את סמכותם של המשנה למלך, המושלים והקאבילדו. למרות המינוי המאוחר שלהם, פקידים אלו השפיעו כל כך על גיבוש הזהות האזורית עד שהן הפכו לבסיס לאומות מרכז אמריקה ולמדינות המקסיקניות הראשונות לאחר העצמאות.
כחלק מהשינויים האדמיניסטרטיביים והכלכליים המפליגים של המאה ה-18 הידועים בשם הרפורמות הבורבוניות, הכתר הספרדי יצר יחידות אדמיניסטרטיביות חדשות שנקראו אינטנדנטים, כדי לחזק את השליטה המרכזית על מלכות המשנה. כמה צעדים נועדו לשבור את כוחן של האליטות המקומיות כדי לשפר את כלכלת האימפריה. הרפורמות כללו שיפור שיתוף הציבור בעניינים קהילתיים, חלוקת אדמות לא מפותחות לילידים ולספרדים, הפסקת השיטות המושחתות של פקידי הכתר המקומיים, עידוד סחר וכרייה והקמת מערכת של חלוקה טריטוריאלית הדומה למודל שיצרה הממשלה. של צרפת, שכבר אומצה בספרד.
הקמת אינטנדנטים זכתה להתנגדות נחרצת מצד מלכות המשנה והקפטנים הכלליים בדומה לאופוזיציה בחצי האי האיברי כאשר הרפורמה אומצה. קהלים מלכותיים והיררכיים כנסייתיים התנגדו לרפורמה בשל התערבותה בסוגיות כלכליות, בשל הפוליטיקה הריכוזית שלה, והוויתור הכפוי של רבים מתפקידיהם לידי האינטנדנטים. בספרד החדשה, יחידות אלה התאימו בדרך כלל לאזורים או למחוזות שהתפתחו קודם לכן במרכז, בדרום ובצפון.
רבים מגבולות ראשות העירייה הפכו לאחר העצמאות לגבולות מדינת מקסיקו. האינטנדנטים נוצרו בין 1764 ל-1789, כשהמספר הגדול ביותר ביבשת ב-1786: 1764 הוואנה (מאוחר יותר חולקה ליחידות משנה); 1766 ניו אורלינס; 1784 פוארטו ריקו; 1786 מקסיקו, וראקרוס, פואבלה דה לוס אנחלס, גוודלחרה, גואנחואטו, סקטקס, סן לואיס פוטוסי, סונורה, דורנגו, ואחאקה, גואטמלה, סן סלבדור, קומאיאגואה, לאון, סנטיאגו דה קובה, פוארטו פרינסיפה; 1789 מרידה.
ערך מורחב – היסטוריה של ספרד החדשהההיסטוריה של ספרד החדשה היבשתית משתרעת על פני שלוש מאות שנים מהכיבוש הספרדי של האימפריה האצטקית (1519–1521) ועד להתמוטטות השלטון הספרדי במלחמת העצמאות המקסיקנית (1810–1821).
החל מהכיבוש הספרדי של האימפריה האצטקית ב-1521 על ידי הרנאן קורטס, הוקם שלטון ספרדי, שהוביל להקמת גופים שלטון כמו מועצת הודו והאודינצ'יה כדי לשמור על השליטה. זה היה כרוך בהמרה כפויה של אוכלוסיות ילידים לנצרות ושילוב של תרבויות ספרדיות וילידיות.
במהלך המאות ה-16 וה-17, המתיישבים הספרדים ייסדו ערים מרכזיות כמו מקסיקו סיטי, פואבלה וגוודלחרה, והפכו את ספרד החדשה לחלק חיוני מהאימפריה הספרדית. גילוי הכסף בסקטקס ובגואנחואטו זינק משמעותית את הכלכלה, והוביל לסכסוכים כמו מלחמת צ'יצ'ימקה. בגבולות הצפוניים הוקמו משלחות וביצורים, שסייעו בהרחבה ובשליטה בשטחים שהפכו מאוחר יותר לחלק מדרום-מערב ארצות הברית. במאה ה-18 בוצעו הרפורמות הבורבוניות, שמטרתן הייתה מודרניזציה וחיזוק הממשל והכלכלה הקולוניאליים. רפורמות אלו כללו יצירת שלטון ריכוזי, הגברת הנוכחות הצבאית וריכוז הסמכות המלכותית. גירוש הישועים והקמת חברות כלכליות, היו חלק מהמאמצים לשפר את היעילות וההכנסות לכתר.
שקיעתה של ספרד החדשה הגיעה לשיאה בתחילת המאה ה-19 עם מלחמת העצמאות של מקסיקו. בעקבות זעקת דולורס של מיגל אידלגו אי קוסטייה משנת 1810, צבא המורדים ניהל מלחמה בת אחת עשרה שנים נגד השלטון הספרדי. הברית בסופו של דבר בין קצין הצבא המלכותי אגוסטין דה איטורביד ומנהיג המורדים ויסנטה גררו הובילה למערכה המוצלחת לעצמאות. בשנת 1821, ספרד החדשה הפכה רשמית לאומה העצמאית של מקסיקו, וסיימה שלוש מאות שנות שלטון קולוניאלי ספרדי.
.jpg)
במהלך עידן הכיבוש, על מנת לשלם את החובות שנגרמו לכובשים ולחברותיהם, העניקו המושלים הספרדים החדשים לאנשיהם מענקים של הוקרה ועבודת ילידים, הידועים בשם encomiendas. בספרד החדשה, מענקים אלה עוצבו על פי מודל ההוקרה והעבודה שדרשו שליטי מקסיקה מקהילות ילידים. מערכת זו באה לסמן דיכוי וניצול של ילידים, אם כי ייתכן שיוצריה לא יצאו לדרך בכוונה כזו. בקיצור צמרת הפטרונים והכמרים בחברה חיו מעבודת המעמדות הנמוכים. בשל כמה מקרים מחרידים של התעללות בעמים הילידים, הבישוף ברטולומה דה לאס קאסאס הציע להביא עבדים שחורים להחליף אותם. ברטולומה חזר בתשובה מאוחר יותר כשראה את היחס הגרוע עוד יותר שניתן לעבדים השחורים.
במקסיקו הקולוניאלית, encomenderos de negros היו מתווכים מיוחדים במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-17. בעוד ש-encomendero (לחלופין, encomenderos de indios) מתייחס בדרך כלל לגברים שהוענקו לעבודה ומחווה של קבוצה ילידית מסוימת בעידן המיידי שלאחר הכיבוש, ה-encomenderos de negros היו סוחרי עבדים פורטוגליים אשר הורשו לפעול במקסיקו לצורך סחר בעבדים.
בפרו, התגלית הנוספת שהנציחה את מערכת עבודת הכפייה, המיט'ה, הייתה מכרה הכסף היחיד העשיר ביותר שהתגלה בפוטוסי, אבל בספרד החדשה, גיוס העבודה היה שונה באופן משמעותי. למעט מכרות כסף שפעלו בתקופה האצטקית בטקסקו, דרומית מערבית לטנוצ'טיטלאן, אזור הכרייה של מקסיקו היה מחוץ לאזור התיישבות ילידית צפופה. לעבודה עבור המכרות בצפון מקסיקו היה כוח עבודה של עבודת עבדים שחורה ועבודת שכר ילידית, ולא עבודת גיוס. ילידים שנמשכו לאזורי הכרייה היו מאזורים שונים של מרכז מקסיקו, וכמה מהם מהצפון עצמו. עם גיוון כזה לא הייתה להם זהות או שפה אתנית משותפת והם נטמעו במהירות בתרבות ההיספאנית. למרות שהכרייה הייתה קשה ומסוכנת, השכר היה טוב, וזה מה שמשך את הילידים לעבודה.
מלכות המשנה של ספרד החדשה הייתה מקור ההכנסה העיקרי של ספרד במאה ה-18, עם תחיית הכרייה תחת הרפורמות הבורבוניות. מרכזי כרייה חשובים כמו סקטקס, גואנחואטו, סן לואיס פוטוסי והידאלגו הוקמו במאה ה-16 וסבלו מירידה ממגוון סיבות במאה ה-17, אך כריית הכסף במקסיקו עלתה על כל שאר הטריטוריות הספרדיות מעבר לים בהכנסות עבור קופת המלוכה.
הצבע האדום המהיר קוכיניאל היה ייצוא חשוב באזורים כמו מרכז מקסיקו ואואחאקה במונחים של הכנסות לכתר וגירוי השוק הפנימי של ספרד החדשה. קקאו ואינדיגו היו גם מוצרי ייצוא חשובים עבור ספרד החדשה, אך נעשה בהם שימוש דווקא באמצעות תמלוגים במקום מגע עם מדינות אירופה עקב פיראטיות והברחות. תעשיית האינדיגו בפרט גם סייעה לאחד באופן זמני קהילות ברחבי ממלכת גואטמלה עקב ההברחות.
היו שני נמלים מרכזיים בספרד החדשה, וראקרוס הנמל הראשי של מלכות המשנה על האוקיינוס האטלנטי, ואקפולקו על האוקיינוס השקט, נקודת הקצה של הגליאון של מנילה. בפיליפינים מנילה ליד ים סין הדרומי הייתה הנמל הראשי. הנמלים היו בסיסיים לסחר מעבר לים, וכללו נתיב סחר מאסיה, באמצעות הגליאון של מנילה ועד לספרד.
אלו היו ספינות שביצעו הפלגות מהפיליפינים למקסיקו, שסחורותיהן הועברו לאחר מכן יבשתית מאקפולקו לווראקרוס ובהמשך הועברו מחדש מווראקרוס לקדיס שבספרד. לאחר מכן, הספינות שיצאו להפליג מווראקרוס היו עמוסות בדרך כלל בסחורה מאיי הודו המזרחית הספרדיים שמקורן במרכזים המסחריים של הפיליפינים, בתוספת המתכות היקרות ומשאבי הטבע של מקסיקו, מרכז אמריקה והאיים הקריביים. במהלך המאה ה-16, ספרד החזיקה בשווי של 1.5 טריליון דולר (מונחים של 1990) בזהב וכסף שהתקבלו מספרד החדשה.
עם זאת, משאבים אלה לא תורגמו לפיתוח עבור המטרופולין (מדינת האם) עקב העיסוק התכוף של המלוכה הקתולית הספרדית במלחמות הדת באירופה (כמויות עצומות מהעושר הזה הושקעו בשכירת שכירי חרב כדי להילחם ברפורמציה הפרוטסטנטית), כמו גם הירידה הבלתי פוסקת בהובלה לחו"ל שנגרמה על ידי תקיפות של חברות של בוקאנרים בריטיים, קורסיירים הולנדים ופיראטים ממוצאים שונים. חברות אלו מומנו בתחילה על ידי, תחילה, על ידי הבורסה למניות ערך של אמסטרדם, הראשון בהיסטוריה ומקורן נובע בדיוק מהצורך בכספים למימון משלחות פיראטים, כמו מאוחר יותר על ידי הבורסה הלונדונית. האמור לעיל הוא מה שכמה מחברים מכנים "התהליך ההיסטורי של העברת העושר מהדרום לצפון".
בתקופה הקולוניאלית צצו והתחזקו דפוסי התפתחות אזוריים בסיסיים. ההתיישבות והחיים המוסדיים האירופיים נבנו בלב ליבה של האימפריה האצטקית במרכז מקסיקו. הדרום (אואחאקה, מיצ'ואקאן, יוקטן, ומרכז אמריקה) היה אזור של התיישבות ילידים צפופה של מסו-אמריקה, אך ללא משאבים ניתנים לניצול של עניין לאירופאים, האזור משך מעט אירופאים, בעוד הנוכחות הילידית נותרה חזקה.
הצפון היה מחוץ לתחום של אוכלוסיות ילידים מורכבות, המאוכלסות בעיקר על ידי קבוצות ילידים צפוניים נוודים ועוינים. עם גילוי הכסף בצפון, הספרדים ביקשו לכבוש או להרגיע את אותם עמים כדי לנצל את המכרות ולפתח מפעלים כדי לספק להם. אף על פי כן, בחלק גדול מצפון ספרד החדשה הייתה אוכלוסייה ילידית דלילה והאזור משך אליו מעט אירופאים. הכתר הספרדי ומאוחר יותר הרפובליקה של מקסיקו לא הפעילו למעשה את הריבונות על האזור, מה שהותיר אותו חשוף להתפשטות של ארצות הברית במאה ה-19.
מאפיינים אזוריים של מקסיקו הקולוניאלית היו מוקד מחקר רב. עבור אלה שבסיסו בבירת מלכות המשנה של מקסיקו סיטי, בכל מקום אחר היו "המחוזות". אפילו בעידן המודרני, "מקסיקו" עבור רבים מתייחסת אך ורק למקסיקו סיטי, עם ההשקפה המזלזלת שכל מקום מחוץ לבירה הוא נקודת מבט חסרת סיכוי. "Fuera de México, todo es Cuauhtitlán" ["מחוץ למקסיקו סיטי, הכל פודונק"], כלומר, עני, שולי ונחשל, בקיצור, הפריפריה.
אולם התמונה מורכבת הרבה יותר; בעוד שהבירה חשובה מאוד כמרכז הכוח המוסדי, הכלכלי והחברתי, המחוזות מילאו תפקיד משמעותי במקסיקו הקולוניאלית. אזורים (פרובינציות) התפתחו ושגשגו במידה שהפכו לאתרי ייצור כלכליים ונקשרו ברשתות מסחר. "החברה הספרדית באיי הודו הייתה מכוונת יבוא-יצוא בבסיס עצמו ובכל היבט", והתפתחותן של כלכלות אזוריות רבות התרכזה בדרך כלל בתמיכה במגזר הייצוא הזה.
מקסיקו סיטי הייתה מרכז האזור המרכזי, והמרכז של ספרד החדשה. הפיתוח של מקסיקו סיטי עצמה היה חשוב מאוד לפיתוח ספרד החדשה כולה. זה היה מקום מושבה של מלכות המשנה של ספרד החדשה, הארכיבישוף של הכנסייה הקתולית, המשרד הקדוש של האינקוויזיציה, גילדת הסוחרים (קונסולאדו), והבית של המשפחות המובחרות ביותר בממלכת ספרד החדשה. מקסיקו סיטי הייתה העיר המאוכלסת ביותר, לא רק בספרד החדשה, אלא במשך שנים רבות בכל חצי הכדור המערבי, עם ריכוז גבוה של קאסטות מבני תערובת.
פיתוח אזורי משמעותי צמח לאורך נתיב התחבורה הראשי מהבירה מזרחה לנמל וראקרוס. אלכסנדר פון הומבולדט קרא לאזור זה, Mesa de Anahuac, שניתן להגדיר אותו כעמקים הסמוכים של פואבלה, מקסיקו וטולוקה, המוקפים בהרים גבוהים, יחד עם הנתיבים שלהם לנמל וראקרוס בחוף המפרץ ולנמל אקפולקו באוקיינוס השקט. שם התגוררה למעלה ממחצית מאוכלוסיית ספרד החדשה. עמקים אלו היו נתיבי מסחר מקושרים, או נתיבים ראשיים, שהקלו על תנועתם של סחורות חיוניות ואנשים כדי להגיע לאזורי מפתח.
אפילו באזור העשיר יחסית של מקסיקו, הקושי במעבר של אנשים וסחורות בהיעדר נהרות ושטח מישורי נותר אתגר מרכזי לכלכלת ספרד החדשה. אתגר זה נמשך בשנים שלאחר העצמאות עד סוף המאה ה-19 של בניית מסילות ברזל. בעידן הקולוניאלי ועד שנבנו מסילות הברזל באזורי מפתח לאחר העצמאות בסוף המאה ה-19, רכבות הפרדות היו האמצעי העיקרי להובלת סחורות. השתמשו בפרדות מטען מכיוון שכבישים לא סלולים, שטח הררי והצפות עונתיות לא יכלו בדרך כלל להכיל עגלות.
בסוף המאה ה-18 הקדיש הכתר כמה משאבים ללימוד ולתיקון הדרכים העניות. ב-Camino Real (הדרך המלכותית) בין נמל וראקרוס לבירה נסללו כמה קטעים קצרים ונבנו גשרים. הבנייה נעשתה למרות מחאות של כמה יישובים ילידים בעת שיפורי התשתית, אשר כללו לעיתים שינוי תוואי הכביש דרך אדמות קהילתיות. הכתר הספרדי החליט לבסוף ששיפור הכבישים הוא האינטרס של המדינה למטרות צבאיות, כמו גם לטיפוח מסחר, חקלאות ותעשייה, אך לחוסר המעורבות של המדינה בפיתוח תשתית פיזית יהיו השפעות מתמשכות, ומגבילים התפתחות עד סוף המאה ה-19. למרות שיפורי הדרך, המעבר עדיין היה קשה, במיוחד עבור ציוד צבאי כבד.
למרות שלכתר היו תוכניות שאפתניות הן עבור חלקי טולוקה והן עבור חלקי וראקרוס של הדרך המלכותית, השיפורים הוגבלו לרשת מקומית. גם במקום שבו השתפרו התשתית, למעבר בכביש הראשי וראקרוס-פואבלה היו מכשולים נוספים, כאשר זאבים תקפו שיירות פרדות, הרגו בעלי חיים והפכו כמה שקי מזון לבלתי ניתנים למכירה מכיוון שהם נמרחו בדם. נתיב אקפולקו מצפון לדרום נותר מסלול פרדות דרך שטח הררי.
וראקרוס הייתה ההתיישבות הספרדית הראשונה שנוסדה במה שהפך לספרד החדשה, והיא החזיקה מעמד כנמל הקיימא היחיד בחוף המפרץ, שער הכניסה של ספרד לספרד החדשה. הטופוגרפיה הקשה סביב הנמל השפיעה על הפיתוח המקומי ועל ספרד החדשה כולה. המעבר מהנמל לרמה המרכזית גרר טיפוס מרתיע של 2,000 מטר ממישור החוף הטרופי הצר תוך קצת יותר ממאה קילומטרים. הדרך הצרה והחלקה בערפילי ההרים הייתה בוגדנית לשיירות פרדות, ובמקרים מסוימים הונפו פרדות בחבלים. פרדות רבות נפלו עם מטענם אל מותם.
בהתחשב באילוצי התחבורה, רק סחורות בעלות ערך גבוה, בתפזורת נמוכה, המשיכו להישלח בסחר הטרנס-אטלנטי, מה שהמריץ ייצור מקומי של מוצרי מזון, טקסטיל מחוספס ומוצרים אחרים לשוק המוני. למרות שספרד החדשה ייצרה סוכר וחיטה ניכרים, אלה נצרכו אך ורק במושבה למרות שהיה ביקוש במקומות אחרים. פילדלפיה, ולא ספרד החדשה, סיפקה לקובה חיטה.
הנמל הקריבי של וראקרוס היה קטן, ובשל האקלים החם והלח שלו לא משך מתיישבים קבועים: אוכלוסייתו מעולם לא עלתה על 10,000. סוחרים ספרדים רבים העדיפו לגור בעיירה הנאה ברמה ג'לאפה (1,500 מ'). לתקופה קצרה (1722–1776) הפכה העיירה ג'לאפה חשובה אף יותר מווראקרוס, לאחר שניתנה לה הזכות לקיים את יריד הסחר המלכותי עבור ספרד החדשה, המשמשת ככניסה לסחורות מאסיה דרך הגליאון של מנילה דרך הנמל של אקפולקו וסחורות אירופיות דרך הפלטה (שיירה) מהנמל הספרדי של קדיס.
ספרדים התיישבו גם באזור הממוזג של אוריסבה, מזרחית להר הגעש סיטלאלטפטל. האקלים באוריסבה השתנה במידה ניכרת מ-800 מטר (2,600 רגל) ל-5,700 מטר (18,700 רגל) (פסגת הר הגעש סיטלאלטפטל), אך "רוב החלק המיושב הוא ממוזג". כמה ספרדים חיו בקורדובה הסמיטרופית, שנוסדה כעיירה בשנת 1618, כדי לשמש בסיס ספרדי נגד עבדים נמלטים (cimarrón) בשיירות פרדות שנסעו בנתיב מהנמל לבירה. חלק מההתיישבויות בצימרון ביקשו אוטונומיה, כמו אחת בהנהגת גספר יאנגה, שעמו חתם הכתר על הסכם שהוביל להכרה בעיירה שחורה ברובה, סן לורנצו דה לוס נגרוס דה סראלבו, שנקראה מאוחר יותר עיריית יאנגה.
מחלות אירופאיות השפיעו מיד על האוכלוסיות האינדיאניות הרב-אתניות באזור וראקרוס, ומסיבה זו ייבאו הספרדים עבדים שחורים כחלופה לעבודה ילידית או החלפתה המלאה כמו באיי הקריביים שם מתו כל הילידים. כמה ספרדים רכשו אדמות חקלאיות מובילות שנותרו פנויות בעקבות האסון הדמוגרפי של הילידים. חלקים מהמחוז יכלו לתמוך בגידול סוכר וכבר בשנות ה-30 של המאה ה-16 החל ייצור סוכר. המשנה הראשון של ספרד החדשה, דון אנטוניו דה מנדוסה, הקים אסיינדה על אדמות שנלקחו מאוריזבה.
האינדיאנים התנגדו לגידול קנה סוכר בעצמם, והעדיפו לטפל בגידולי הקיום שלהם. כמו באיים הקריביים, עבודת עבדים שחורה הפכה מכרעת לפיתוח אחוזות סוכר. במהלך התקופה 1580–1640 כאשר ספרד ופורטוגל נשלטו על ידי אותו מונרך ולסוחרי העבדים הפורטוגלים הייתה גישה לשווקים הספרדיים, עבדים אפריקאים יובאו במספרים גדולים לספרד החדשה ורבים מהם נשארו באזור וראקרוס. אבל גם כשהקשר הזה נותק והמחירים עלו, העבדים השחורים נשארו מרכיב חשוב במגזר העבודה של קורדובה גם אחרי שנת 1700. אחוזות כפריות בקורדובה היו תלויות בעבודת עבדים אפריקאית, שהיוו 20% מהאוכלוסייה שם, שיעור גדול בהרבה מכל אזור אחר של ספרד החדשה, וגדול יותר אפילו מג'לאפה הסמוכה.
בשנת 1765 יצר הכתר מונופול על טבק, שהשפיע ישירות על החקלאות והייצור באזור וראקרוס. טבק היה מוצר בעל ערך רב וביקוש גבוה. גברים, נשים ואפילו ילדים עישנו, דבר שתועד על ידי נוסעים זרים ומתואר בציורי קאסטה מהמאה ה-18. הכתר חישב כי טבק יכול לייצר זרם קבוע של הכנסות ממסים על ידי אספקת הביקוש המקסיקני העצום, ולכן הכתר הגביל אזורים של גידול טבק. היא גם הקימה מספר קטן של מפעלים של מוצרים מוגמרים, וחנויות הפצה מורשות (estanquillos). הכתר גם הקים מחסנים לאחסון אספקה של עד שנה, כולל נייר לסיגריות, למפעלים. עם הקמת המונופול גדלו הכנסות הכתר וישנן עדויות שלמרות המחירים הגבוהים ושיעורי העוני המתרחבים, צריכת הטבק עלתה ובמקביל, הצריכה הכללית ירדה.
בשנת 1787, במהלך הרפורמות הבורבוניות, הפכה וראקרוס לאינטנדאנס, יחידה מנהלית חדשה.
פואבלה דה לוס אנג'לס, שנוסדה בשנת 1531 כיישוב ספרדי, עלתה במהירות למעמד של העיר השנייה בחשיבותה במקסיקו. מיקומה על הנתיב הראשי בין בירת מחכות המשנה לנמל וראקרוס, באגן פורה עם אוכלוסייה ילידית צפופה, שרובם לא מוחזק באנקומיינדה, הפך את פואבלה ליעד לספרדים שהגיעו מאוחר יותר. אם היה בפואבלה עושר מינרלים משמעותי, היא הייתה יכולה להיות מרכז בולט עוד יותר לספרד החדשה, אבל המאה הראשונה שלה ביססה את חשיבותה. בשנת 1786 היא הפכה לבירתו של מחוז בעל אותו שם.
היא הפכה למקום מושבה של הדיוקסיה העשירה ביותר בספרד החדשה במאה הראשונה שלה, כאשר מקום מושבה של הדיוקסיה הראשונה, לשעבר בטלסקלה, עבר לשם בשנת 1543. הבישוף חואן דה פאלאפוקס טען שההכנסה מהדיוקסיה של פואבלה הייתה פי שניים מזו של הדיוקסיה של מקסיקו, בשל הכנסת המעשר שמקורה בחקלאות. במאה שנותיה הראשונות, פואבלה שגשגה מחקלאות חיטה וחקלאות אחרת, כפי שמעידים הכנסות המעשר הרבות, בתוספת ייצור בד צמר לשוק המקומי. סוחרים, יצרנים ובעלי מלאכה היו חשובים להון הכלכלי של העיר, אך שגשוגה המוקדם גרר אחריו קיפאון ודעיכה במאות ה-17 וה-18.
היסוד של העיירה פואבלה היה ניסוי חברתי פרגמטי ליישוב מהגרים ספרדים ללא סיוע לעסוק בחקלאות ובתעשייה. פואבלה זכתה לפריבילגיה במספר דרכים, החל ממעמדה כיישוב ספרדי שאינו מושתת על עיר-מדינה ילידית קיימת, אלא עם אוכלוסייה ילידית משמעותית. היא הייתה ממוקמת באגן פורה על רמה מתונה בקשר של משולש הסחר המרכזי של וראקרוס–מקסיקו סיטי–אנטקרה (אואחאקה). למרות שלא היו כנסיות בפואבלה עצמה, התיישבו אנקומנדרוס עם מענקי עבודה בקרבת מקום בפואבלה. ולמרות הקמתה כעיר ספרדית, בפואבלה של המאה ה-16 היו אינדיאנים שהתגוררו בליבה המרכזית.
מבחינה מנהלית פואבלה הייתה רחוקה מספיק ממקסיקו סיטי (כ-160 ק"מ או 100 מייל) כדי לא להיות תחת השפעתה הישירה. למועצת העיר הספרדית של פואבלה (cabildo) הייתה אוטונומיה ניכרת והיא לא נשלטה על ידי אנקומנדרוס. ניתן לראות את המבנה האדמיניסטרטיבי של פואבלה כביטוי עדין של אבסולוטיזם מלכותי, הענקת פריבילגיות נרחבות לעיירה של פשוטי העם, המסתכמת כמעט בשלטון עצמי רפובליקאי, על מנת לצמצם את סמכותם הפוטנציאלית של האנקומנדרוס והמסדרים הדתיים, כמו גם לאזן את כוחו של המשנה למלך".
במהלך "מאה הזהב" מאז היווסדה בשנת 1531 ועד תחילת המאה ה-16, המגזר החקלאי של פואבלה שגשג, כאשר חקלאים ספרדים בקנה מידה קטן חורשים את האדמה בפעם הראשונה, שותלים חיטה והפכו את פואבלה לחשיבות כסל הלחם של ספרד החדשה, תפקיד שעבר לשפלה המקסיקנית (כולל Querétaro) במאה ה-17, וגוודלחרה במאה ה-18. ייצור החיטה של פואבלה היה המקור הראשוני לשגשוגה, אך היא התגלתה כמרכז ייצור ומסחר, "שימשה כנמל היבשתי של הסחר האטלנטי במקסיקו". מבחינה כלכלית, העיר קיבלה פטור מהאלקבאלה (מס מכירה) ומאלמוג'ריפזגו (מכסי יבוא/יצוא) במשך המאה הראשונה שלה (1531–1630), שסייעו בקידום המסחר.
פואבלה בנתה ייצור טקסטיל משמעותי בבתי מלאכה (obrajes) שסיפקו את ספרד החדשה ומשווקים רחוקים כמו גואטמלה ופרו. הקשרים הטרנס-אטלנטיים בין עיירה ספרדית מסוימת, בריהואגה, ופואבלה הוכיחו את הקשר ההדוק בין שתי ההתיישבויות. הצמיחה במגזר הייצור של פואבלה לא פשוט עלה בקנה אחד עם ההגירה מבריהואגה, אלא הייתה מכרעת ל"עיצוב והנעת ההתפתחות הכלכלית של פואבלה".
מהגרי בריהואגה הגיעו למקסיקו עם מומחיות בייצור טקסטיל, וסיפקו הון ליצירת מפעלים בקנה מידה גדול. למרות שהמפעלים בבריהואגה היו מפעלים בקנה מידה קטן, חלק לא מבוטל מהם בפואבלה העסיק עד 100 עובדים. אספקה של צמר, מים למבטשות ועבודה (ילידים חופשיים, אינדיאנים כלואים, עבדים שחורים) היו זמינים. למרות שחלק גדול מתפוקת הטקסטיל של פואבלה היה בד מחוספס, היא גם ייצרה בד צבוע באיכות גבוהה יותר עם קוכיניאל מאואחאקה ואינדיגו מגואטמלה. אבל עד המאה ה-18, קרטרו החליפה את פואבלה כעמוד התווך של ייצור טקסטיל צמר.
בשנת 1787 הפכה פואבלה לאינטנדנסיה כחלק מהמבנה המנהלי החדש של הרפורמות הבורבוניות.
מקסיקו סיטי שלטה בעמק מקסיקו, אך בעמק המשיכו לחיות אוכלוסיות ילידיות צפופות שאותגרו על ידי התיישבות ספרדית גדלה והולכת וצפופה. בעמק מקסיקו היו הרבה מדינות עיר אינדיאניות לשעבר שהפכו לעיירות אינדיאניות בעידן הקולוניאלי. עיירות אלו המשיכו להיות נשלטות על ידי אליטות ילידים תחת הכתר הספרדי, עם מושל ילידי ומועצות עיירה. הערים האינדיאניות הקרובות לבירה היו הרצויות ביותר לאנקומנדרוס לשלוט בהן ולנזירים לנצר את אוכלוסייתן.
הבירה קיבלה אספקה מערי הילידים, וכוח העבודה שלה היה זמין עבור מפעלים שיצרו בסופו של דבר כלכלה קולוניאלית. ההתייבשות ההדרגתית של מערכת האגמים המרכזית יצרה יותר אדמה יבשה לחקלאות, אך ירידת האוכלוסייה במאה ה-16 אפשרה לספרדים להרחיב את רכישת הקרקעות שלהם. אזור אחד ששמר על אחזקת אדמה אינדיאנית חזקה היה אזור המים המתוקים הדרומי, עם ספקים חשובים של תוצרת טרייה לבירה. האזור התאפיין בצ'ינמפות מעובדות באינטנסיביות, הרחבות מעשה ידי אדם של אדמה ניתנת לעיבוד לתוך מערכת האגמים. עיירות צ'ינמפה אלו שמרו על אופי ילידי חזק, והאינדיאנים המשיכו להחזיק ברוב האדמה הזו, למרות קרבתה לבירה הספרדית. דוגמה מרכזית היא סוצ'ימילקו.
טצקוקו בתקופה שלפני הכיבוש הייתה אחת משלושת חברי הברית המשולשת האצטקית והמרכז התרבותי של האימפריה. היא התדרדרה בתקופות קשות בתקופה הקולוניאלית כמפלה כלכלית. ספרדים עם שאיפה או קשרים העדיפו את הקרבה של מקסיקו סיטי, כך שהנוכחות הספרדית הייתה מינימלית ושולית.
גם טלקסקלה, בעלת ברית העיקרית של הספרדים נגד האצטקים של טנוצ'טיטלאן, הפכה לעיירה נחשלת, אבל כמו פואבלה היא לא עברה לשליטתם של האנקומנדרוס הספרדים. האליטות הספרדיות לא התיישבו שם, אבל כמו עיירות אינדיאניות רבות אחרות בעמק מקסיקו, היה בה מבחר של סוחרים בקנה מידה קטן, אומנים, חקלאים וחוואים, ובתי מלאכה לטקסטיל (obrajes).
המנוע של הכלכלה הקולוניאלית הספרדית היה מיצוי הכסף. בבוליביה, זה היה מההר העשיר היחיד של פוטוסי; אבל בספרד החדשה, היו שני אתרי כרייה מרכזיים, האחד בסקטקס, והשני בגואנחואטו.
האזור הצפוני יותר לאזורי הכרייה העיקריים משך מעט מתיישבים ספרדים. היכן שהיו אוכלוסיות ילידיות מיושבות, כמו במדינת ניו מקסיקו של ימינו ובאזורי החוף של באחה ואלטה קליפורניה, התרבות הילידית שמרה על שלמות ניכרת.
הבאחיו, שפלה עשירה ופורייה ממש צפונית למרכז מקסיקו, היה בכל זאת אזור גבול בין הרמות והעמקים המאוכלסים בצפיפות של מרכז ודרום מקסיקו לבין המדבר הצפוני הקשה שנשלט על ידי בני צ'יצ'ימקה הנוודים. נטול אוכלוסיות ילידים מיושבות בתחילת המאה ה-16, הבאחיו לא משך בתחילה ספרדים, שהתעניינו הרבה יותר בניצול כוח אדם וגביית מס במידת האפשר. באזור לא היו אוכלוסיות ילידים שעסקו בחקלאות קיום. הבאחיו התפתח בתקופה הקולוניאלית כאזור של חקלאות מסחרית.
הגילוי של מרבצי כרייה בסקטקס ובגואנחואטו באמצע המאה ה-16 ומאוחר יותר בסן לואיס פוטוסי עורר את הפיתוח של הבאחיו לספק למכרות מזון ובעלי חיים. באזור זה של חקלאות מסחרית הוקמה רשת של עיירות ספרדיות, כאשר גם קרטרו הפכה למרכז ייצור טקסטיל. למרות שלא היו אוכלוסיות ילידיות צפופות או רשת של התיישבויות, אינדיאנים היגרו לבאחיו כדי לעבוד כשכירים תושבי האזור באחוזות ונחלות קרקע של האזור או קרקע שכורה (terrasguerros). מרקע תרבותי מגוון וללא קהילות ילידים קיימות, אינדיאנים אלו הפכו לספרדים במהירות, אך נותרו ברובם בתחתית ההיררכיה הכלכלית. למרות שהאינדיאנים היגרו מרצון לאזור, הם עשו זאת במספרים כה קטנים עד שהמחסור בכוח אדם הניע את ההפקרות הספרדיות לספק תמריצים למשוך עובדים, במיוחד בתקופת הפריחה הראשונית של תחילת המאה השבע-עשרה. בעלי קרקעות הלוו לעובדים כסף, דבר שניתן לראות בו כחבות מתמדת, אך ניתן לראות זאת לא ככופה על הודים להישאר אלא כדרך שבה בעלי אחוזות המתיקו את תנאי העסקתם, מעבר לעבודת השכר הבסיסית שלהם. לדוגמה, בשנת 1775 המנהל הספרדי של אחוזה בסן לואיס פוטוסי "נאלץ לסרוק גם את מקסיקו סיטי וגם את הערים הצפוניות כדי למצוא מספיק פשתן צרפתי כחול כדי לספק את העובדים התושבים". סוגים נוספים של סחורה שקיבלו באשראי היו טקסטיל, כובעים, נעליים, נרות, בשר, שעועית ומנת תירס מובטחת. עם זאת, במקום שבו העבודה הייתה בשפע או תנאי השוק היו מדוכאים, בעלי אחוזות שילמו שכר נמוך יותר. הצפון המאוכלס בדלילות יותר של הבאחיו נטה לשלם שכר גבוה יותר מהבאחיו הדרומי, שהשתלב יותר ויותר בכלכלת מרכז מקסיקו. שיטת ההעסקה מבוססת האשראי העניקה פעמים רבות את הפריבילגיות לבעלי תפקידים בדרגים בכירים יותר באחוזה (מפקחים, בעלי מלאכה, מומחים אחרים) שהיו לרוב לבנים, והעיזבונות לא דרשו החזר.
בתקופה הקולוניאלית המאוחרת, החכירות השלימה תעסוקה באחוזה עבור רבים שאינם אינדיאנים באזורים מרכזיים יותר של הבאחיו עם גישה לשווקים. כמו בהקנדדו, חוכרים ייצרו עבור השוק המסחרי. בעוד שחוכרי הבאחיו הללו יכלו לשגשג בזמנים טובים והשיגו רמה של עצמאות, הבצורת ואסונות אחרים הפכו את בחירתם למסוכנת יותר מאשר מועילה.
חוכרים רבים שמרו על קשרים עם האצילים, תוך גיוון מקורות ההכנסה ורמת הביטחון הכלכלי של משק ביתם. בסן לואיס פוטוסי, היו פחות חוכרים והנורמה הייתה לעבוד כעובדי משק אצל האצילים. לאחר מספר שנים של בצורת ויבול רע בעשור הראשון של המאה ה-19, מרד אידלגו משנת 1810 סחף יותר תומכים בבאחיו מאשר בסן לואיס פוטוסי. מאחר שאצילי הבאחיו פינו חוכרים לטובת חוכרים שיוכלו לשלם יותר עבור קרקעות, מה ששיבש את היחסים הקודמים של תועלת הדדית בין בעלי אחוזות לחוכרים.
.png)
אזורי צפון מקסיקו שולבו בארצות הברית באמצע המאה ה-19, לאחר עצמאות טקסס ומלחמת ארצות הברית–מקסיקו (1846–1848) והידועים בדרך כלל כ"ארצות הגבול הספרדיות". חוקרים בארצות הברית חקרו בהרחבה את האזור הצפוני הזה, שהפך למדינות טקסס, ניו מקסיקו, אריזונה וקליפורניה. בתקופת השלטון הספרדי, אזור זה היה מיושב בדלילות אפילו על ידי עמים ילידים. הפרסידיוס (מבצרים), פואבלו (ערים אזרחיות) והמיסיון (מיסיון) היו שלוש הסוכנויות העיקריות שהועסקו על ידי הכתר הספרדי להרחיב את גבולותיו ולגבש את אחזקותיו הקולוניאליות בשטחים אלה.
העיירה אלבקרקי (אלבקרקי, ניו מקסיקו של ימינו) נוסדה בשנת 1706. עיירות מקסיקניות אחרות באזור כללו את פאסו דל נורטה (סיודאד חוארס של ימינו), שנוסדה בשנת 1667; סנטיאגו דה לה מונקלובה ב-1689; פנסקולה, טחאס בשנת 1681; וסן פרנסיסקו דה קואלר (צ'יוואווה של ימינו) בשנת 1709. משנת 1687, האב אוזביו פרנסיסקו קינו, במימון מה-Marqués de Villapuente, ייסד למעלה מעשרים משלחות במדבר סונורה (בסונורה ובאריזונה של ימינו).
משנת 1697, הישועים הקימו שמונה עשרה משלחות ברחבי חצי האי באחה קליפורניה. בין 1687 ל-1700 נוסדו מספר משלחות בטרינידד, אך רק ארבע שרדו ככפרים אמריקאיים לאורך המאה ה-18. בשנת 1691, חוקרים ומיסיונרים ביקרו בחלק הפנימי של טקסס ונתקלו בנהר וביישוב אמריקאי ב-13 ביוני, יום החג של אנטוניוס הקדוש, וקראו לכבודו את המקום והנהר סן אנטוניו.
במהלך כהונתו של המשנה למלך דון לואיס דה ולסקו, מרקיז דה סלינס הכתר סיים את מלחמת צ'יצ'ימקה ארוכת השנים על ידי עשיית שלום עם שבטי הילידים הצ'יצ'ימקה הנוודים למחצה של צפון מקסיקו בשנת 1591. זה אפשר להתרחב לעבר 'מחוז ניו מקסיקו' או פרובינציית נואבה מקסיקו. בשנת 1595, דון חואן דה אוניאטה, בנו של אחת מדמויות המפתח באזור מכרות הכסף של סקטקס, קיבל אישור רשמי ממשנה למלך לחקור ולכבוש את ניו מקסיקו. כפי שהיה דפוס של משלחות כאלה, המנהיג נטל על עצמו את הסיכון הגדול ביותר אך יקצור את התגמול הגדול ביותר, כך שאוניאטה יהפוך לקפיטן הגנרל של ניו מקסיקו ובעל הסמכות לחלק תגמולים לאלה שהיו במשלחת.
אוניאטה הייתה חלוצה של 'הדרך המלכותית של ארץ הפנים' או קמינו ריאל דה טיירה אדנטרו בין מקסיקו סיטי לכפר טווה אוהקיי אוינגה, או סן חואן פואבלו. הוא גם ייסד את ההתיישבות הספרדית סן גבריאל דה יונגה-אוינגה על נהר ריו גרנדה ליד פואבלו האינדיאנית, הממוקם מעט צפונית לעיר המודרנית אספניולה, ניו מקסיקו. בסופו של דבר נודע לאוניאטה שלניו מקסיקו, על אף שהייתה בה אוכלוסייה ילידית מיושבת, יש מעט אדמה לעיבוד, ללא מכרות כסף, וברשותה מעט משאבים אחרים לניצול שיזכו קולוניזציה בקנה מידה גדול. הוא התפטר מתפקידו כמושל ב-1607 ועזב את ניו מקסיקו, לאחר שאיבד חלק ניכר מעושרו האישי על המפעל.
בשנת 1610, פדרו דה פרלטה, מושל מאוחר יותר של מחוז ניו מקסיקו, הקים את ההתיישבות סנטה פה ליד הקצה הדרומי של רכס הרי סנגרה דה קריסטו. הוקמו משלחות להמיר את דתם של העמים הילידים ולנהל את התעשייה החקלאית. האוכלוסייה הילידית של הטריטוריה התרעמה על ההמרה הכפויה לנצרות ועל דיכוי דתם, ועל הטלת שיטת עבודת כפייה. התסיסה הובילה למרד פואבלו ב-1680, וגירשו את הספרדים, שנסוגו לפאסו דל נורטה, סיודאד חוארס של ימינו.
לאחר שובם של הספרדים ב-1692, ההחלטה הסופית כללה הפחתה ניכרת במאמצים הספרדים למיגור התרבות והדת הילידיים, מתן מענקי קרקע קהילתיים משמעותיים לכל פואבלו, וכן מגן ציבורי על זכויותיו ועבור התיקים המשפטיים שלהם. בתי משפט בספרד. בשנת 1776 עברה ניו מקסיקו תחת תחום השיפוט החדש של פרובינסיאס אינטרנס. בסוף המאה ה-18, מענק הקרקעות הספרדי עודד את התיישבותם של חלקות קרקע גדולות מחוץ לגבולות מיסיון ופואבלו על ידי יחידים, שרבים מהם הפכו לחווה.
בשנת 1602, סבסטיאן ויסקאינו, הספרדית הראשון שנכח באזור 'קליפורניה החדשה' (נואבה קליפורניה) של מחוז הגבול לאס קליפורניה מאז קברילו ב-1542, הפליגה צפונה במעלה החוף הפסיפי עד אורגון של ימינו, והעניק שמות לאזורים בחוף קליפורניה מסן דייגו וצפונה עד מפרץ מונטריי.
רק במאה ה-18 הפכה קליפורניה עניין רב לכתר הספרדי, מכיוון שלא היו לה מרבצי מינרלים עשירים ידועים או אוכלוסיות ילידים מאורגנות מספיק כדי לתת הוקרה ולעבוד עבור הספרדים. הגילוי של מרבצי זהב עצומים במרגלות סיירה נבדה לא הגיע אלא לאחר שארצות הברית צירפה את קליפורניה בעקבות מלחמת ארצות הברית–מקסיקו (1846–1848).
עד אמצע המאה ה-17, המסדר הקתולי של הישועים הקים מספר משלחות בחצי האי באחה קליפורניה. ואז, בשנת 1767, הורה המלך קרלוס השלישי לגרש את כל הישועים מכל נחלות ספרד, כולל ספרד החדשה. הגנרל של ספרד החדשה, חוסה דה גלבס, החליף אותם במסדר הדומיניקני בבאחה קליפורניה, והפרנציסקנים נבחרו להקים משלחות צפוניות חדשות באלטה קליפורניה.
ב-1768 קיבל גלבס את הפקודה "לכבוש ולבצר את סן דייגו ומונטריי למען אלוהים ומלך ספרד". המושבות הספרדיות שם, עם הרבה פחות משאבי טבע ידועים ופחות התפתחות תרבותית ממקסיקו או פרו, היו אמורות לשלב הקמת עמדות להגנת השטח עם אחריות להמיר את הילידים לנצרות. השיטה ששימשה ל"כיבוש ולבצר" הייתה המערכת הקולוניאלית הספרדית המבוססת: משלחות (מיסיון, בין השנים 1769 ל-1833 הוקמו עשרים ואחת משלחות) שמטרתן להמיר את הילידים בקליפורניה לנצרות, מבצרים (פרסידיוס, ארבע בסך הכל) כדי להגן על מיסיונרים ועיריות חילוניות (פובלוס, שלוש בסך הכל). בשל המרחק הגדול של האזור מאספקה ותמיכה במקסיקו, המערכת נאלצה להיות עצמאית במידה רבה. כתוצאה מכך, האוכלוסייה הקולוניאלית של קליפורניה נותרה קטנה, מפוזרת באופן נרחב וליד החוף.
ב-1776, אזורי הגבול הצפון-מערביים עברו לניהולו של 'המפקד הכללי של המחוזות הפנימיים של הצפון' (Provincias Internas), שנועד לייעל את הניהול ולהמריץ את הצמיחה. הכתר כונן שתי ממשלות פרובינציאליות חדשות ממדינות לאס קליפורניה לשעבר ב-1804; חצי האי הדרומי הפך לבאחה קליפורניה, ואזור הגבול הצפוני של היבשת הפך לאלטה קליפורניה.
לאחר שהוקמו נציגויות וביצורי מגן באזור, מענקי קרקע גדולים עודדו התיישבות והקמת חוות קליפורניה. השיטה הספרדית של מענקי קרקע לא הייתה מוצלחת במיוחד; עם זאת, משום שהמענקים היו רק ויתורים מלכותיים - לא בעלות על קרקע בפועל. תחת שלטון מקסיקני מאוחר יותר, מענקי קרקע העבירו בעלות, והצליחו יותר בקידום התיישבות. פעילויות החוות התרכזו בגידול בקר; מקבלי מענקים רבים חיקו את הדונים הספרדים, עם בקר, סוסים וצאן מקור העושר. העבודה נעשתה בדרך כלל על ידי אינדיאנים שלפעמים נעקרו ו/או הועברו מכפריהם. צאצאים ילידי הארץ של מקבלי החווה התורשתית הספרדית, חיילים, משרתים, סוחרים, בעלי מלאכה ואחרים, הפכו לקליפורניוס. רבים מהגברים הפחות אמידים לקחו נשים ילידות, ובנות רבות נישאו מאוחר יותר למתיישבים אנגלים, צרפתים ואמריקאים.
לאחר מלחמת העצמאות של מקסיקו (1821) ובעקבותיה חילון ("התנתקות") של הנציגויות (1834), עסקאות מענקי קרקעות מקסיקניות הגבירו את התפשטות שיטת הראנצ'ו. המענקים והחוות הקימו דפוסי מיפוי ודפוסי בעלות על קרקע שעדיין ניתן לזהות בקליפורניה ובניו מקסיקו של ימינו.
פסקה זו נמצאת בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך פסקה זו בטרם תוסר ההודעה הזו. אם הפסקה לא נערכה במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך את הפסקה, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחת המשתמש.
חצי האי יוקטן יכול להיחשב כרחוב ללא מוצא, ויש לו מאפיינים ייחודיים, אך יש לו גם קווי דמיון חזקים לאזורים אחרים בדרום. חצי האי יוקטן משתרע לתוך מפרץ מקסיקו והיה מחובר לנתיבי סחר באיים הקריביים ולמקסיקו סיטי, הרבה יותר מכמה אזורים דרומיים אחרים, כמו ואחאקה. היישובים הספרדיים העיקריים כללו את העיר מרידה שבפנים הארץ, שבה היו מטותיהם של פקידים אזרחיים ודתיים ספרדים ושם התגוררו הספרדים הרבים במחוז. העיירה של קמפצ'ה הייתה הנמל של חצי האי, שער המפתח לכל האזור. קבוצת סוחרים התפתחה והתרחבה באופן דרמטי כשהמסחר פרח במהלך המאה ה-17. למרות שהתקופה הזו אופיינה פעם כ"מאת השפל של ספרד החדשה", עבור יוקטן זה בהחלט לא היה כך, עם צמיחה מתמשכת מתחילת המאה ה-17 ועד סוף התקופה הקולוניאלית.
עם אוכלוסיות בני מאיה צפופות, מערכת האנקומיינדה של יוקטן הוקמה מוקדם ונמשכה הרבה יותר מאשר במרכז מקסיקו, מכיוון שפחות ספרדים היגרו לאזור מאשר במרכז. אף על פי שיוקטן הייתה אזור פריפריאלי יותר למושבה, מכיוון שחסרו בה אזורי כרייה עשירים וללא מוצר יצוא חקלאי או אחר, היה לה מכלול של התיישבות ספרדית, עם מגוון שלם של טיפוסים חברתיים ביישובים העיקריים של מרידה והעיירות של קמפצ'ה וויאדוליד. היה מגזר חשוב של "קאסטות" מבני תערובת, שחלקם חשו לגמרי בבית הן בעולם הילידים והן בעולם ההיספני. שחורים היו מרכיב חשוב בחברה היוקטקאנית. האוכלוסייה הגדולה ביותר במחוז הייתה של בני מאיה הילידים, שחיו בקהילותיהם, אך היו בקשר עם הקהילה ההיספנית באמצעות דרישות עבודה ומסחר.
ביוקטן, השלטון הספרדי היה עקיף במידה רבה, ואיפשר לקהילות אלה אוטונומיה פוליטית ותרבותית ניכרת. קהילת המאיה, ה־cah, הייתה האמצעי שבאמצעותו נשמרה השלמות התרבותית הילידית. בתחום הכלכלי, בניגוד לאזורים רבים אחרים וקבוצות אתניות במסו-אמריקה, לבני המאיה ביוקטן לא הייתה רשת של שווקים רגילים לפני הכיבוש להחלפת סוגים שונים של מזון ומוצרי מלאכה. אולי בגלל שחצי האי היה אחיד במערכת האקולוגית שלו ייצור נישה מקומי לא התפתח. ייצור אריגי כותנה, בעיקר על ידי נשות מאיה, סייע לשלם את המיסים למשקי הבית, אך גידולים בסיסיים היו הבסיס לכלכלה. הקאה שמרה על שטחים ניכרים בשליטת אחוות דת (cofradías), האמצעי שבאמצעותו נמנעו קהילות מאיה מפקידים קולוניאליים, אנשי דת, או אפילו שליטים ילידים (gobernadores) מהפניית הכנסות הקהילה ב-cajas de comunidad שלהם (פשוטו כמשמעו שידות בבעלות הקהילה שהיו להן מנעולים ומפתחות). Cofradías היו באופן מסורתי ארגונים אדוקים ואגודות קדישא של הדיוטות, אך ביוקטן הם הפכו לבעלי קרקעות משמעותיים, מקור הכנסה למטרות אדוקה שנשמרו תחת שליטת הרשות. "[ב]יוקטן ה-Cofradía בצורתה השונה הייתה הקהילה." לכמורה הספרדית המקומית לא הייתה סיבה להתנגד להסדר שכן חלק ניכר מההכנסות הלכו לתשלום עבור המונים או עניינים רוחניים אחרים שנשלטו על ידי הכומר.
גורם מגביל בכלכלת יוקטן היה האיכות הירודה של אדמת אבן הגיר, שיכולה לתמוך ביבולים רק במשך שנתיים עד שלוש שנים עם אדמה שנוקה באמצעות חקלאות כריתה ושריפה. הגישה למים הייתה גם גורם מגביל בחקלאות, כאשר מתלול אבן הגיר מפנה את מקומו בבולענים מלאים במים (הנקראים מקומית cenotes), אך נהרות ונחלים נעדרו בדרך כלל בחצי האי. ליחידים היו זכויות על קרקע כל עוד הם פינו ועבדו אותם וכשהאדמה הותשה, הם חזרו על התהליך. באופן כללי, האינדיאנים חיו בדפוס מפוזר, שהקהילה הספרדית או יישוב מחדש כפוי ניסו לשנות. עבודה קולקטיבית טיפחה את אדמות האחוות, שכללה את גידול התירס, השעועית והכותנה המסורתיים. אבל גם אחוות אחוות רדפו אחר כך אחר גידול בקר, כמו גם גידול פרדות וסוסים, בהתאם למצב המקומי. ישנן עדויות לכך שקופרדיאס בדרום קמפצ'ה היו מעורבים בסחר בין-אזורי בקקאו וכן בגידול בקר. למרות שבדרך כלל ההכנסות מיבולים ובעלי חיים הוקדשו להוצאות בתחום הרוחני, הבקר של קופראדיאס שימש לסיוע ישיר לחברי הקהילה במהלך בצורת, וייצבו את אספקת המזון של הקהילה.
במאה ה-17, הדפוסים השתנו ביוקטן ובטבסקו, כאשר האנגלים כבשו שטח שהספרדים טענו אך לא שלטו בהם, במיוחד מה שהפך להונדורס הבריטית (כיום בליז) ובלגונה דה טרמינוס (איסלה דל כרמן), שם חתכו עצי עץ. בשנים 1716–1717 ארגן המשנה למלך ספרד החדשה ספינות מספקות כדי לגרש את הזרים, שם בנה הכתר מבצר באיסלה דל כרמן. אבל הבריטים החזיקו בשטחם בחלק המזרחי של חצי האי עד המאה ה-20. במאה ה-19, המובלעת סיפקה רובים למאיה המרדנית במלחמת הקסטות של יוקטן.
מכיוון שואחאקה לא התברכה במרבצי מינרלים והייתה לה אוכלוסייה ילידית פעילה בשפע, היא התפתחה ללא אוכלוסיה אירופית או מעורבת והסיינדות ספרדיות בקנה מידה גדול, כך שקהילות הילידים שמרו על אדמתן, שפות הילידים והזהות האתנית המובהקת שלהן. אנטקרה (ואחאקה) הייתה יישוב ספרדי שנוסד ב-1529, אך שאר חלקי ואחאקה כללו עיירות ילידים. למרות ריחוקה ממקסיקו סיטי, "לאורך כל התקופה הקולוניאלית, ואחאקה הייתה אחת המחוזות המשגשגים ביותר במקסיקו". במאה ה-18, ערכם של משרדי הכתר (ראש עיריית אלקלדה או קורג'ידור) היה הגבוה ביותר עבור שני תחומי שיפוט בואחאקה, כאשר Jicayan ווילה אלטה שוות כל אחת 7,500 פסו, קואיקטלן-פאפלוטיפאק, 4,500; טפוסקולולה וצ'יצ'יקאפה, כל אחת 4,200 פסו.
המצרך החשוב ביותר עבור ואחאקה היה צבע אדום מכנימת קוכיניאל. רשת הסחורות של קוכיניאל מעניינת, עם איכרים ילידים באזורים הנידחים של אוחאקה, בסופו של דבר מקושרים לבורסות הסחורות של אמסטרדם ולונדון ולייצור האירופי של בדים יוקרתיים. המחקר הנרחב ביותר על כלכלת המאה ה-18 של ואחאקה עוסק בקשר בין פקידי הכתר המקומיים (alcaldes mayores), משקיעים סוחרים (aviadores), ה-repartimiento (עבודת כפייה), ומוצרים ילידיים, במיוחד קוכיניאל. הצבע האדום העשיר, מהיר הצביעה שהופק מחרקים, נקטף משיחי צבר. קוכיניאל היה מוצר בעל ערך גבוה, בעל נפח נמוך, שהפך לייצוא המקסיקני השני בעל הערך שלו אחרי כסף. למרות שניתן היה לייצר אותו במקומות אחרים במרכז ובדרום מקסיקו, אזור הייצור העיקרי שלו היה ואחאקה. עבור הילידים בואחאקה, הקוכיניאל היה היחיד "איתו [הפלגים] מתחזקים את עצמם ומשלמים את חובותיהם", אבל היו לו גם יתרונות נוספים. ייצור קוכיניאל לקח זמן רב, אבל הוא לא היה קשה במיוחד וניתן היה לעשות זאת על ידי קשישים, נשים וילדים. זה היה חשוב גם למשקי בית ולקהילות כי זה בתחילה לא דרש מהילידים לעקור את היבול הקיים שלהם או להגר למקום אחר. אף על פי שה-repartimiento היסטורית נתפסה ככפייה על הילידים, המכריחה אותם ליחסים כלכליים שהם מעדיפים להימנע מהם ולשמור עליהם בכוח, עבודה אחרונה על אוחאקה מהמאה ה-18 מנתחת את הקשר של פקידי הכתר (alcaldes mayores). וסוחרים ספרדים, וילידים דרך ה-repartimiento. מזומנים שהושאלו על ידי פקידי הכתר המקומיים (ראש העירייה ומשפחתו), בדרך כלל לאינדיאנים בודדים, אך לפעמים לקהילות, בתמורה לסכום קבוע של מוצר (קוכיניאל או אדמת כותנה) במועד מאוחר יותר. האליטות הילידיות היו חלק בלתי נפרד מה-repartimiento, לעתים קרובות בהיותן מקבלות הארכות אשראי גדולות. כדמויות סמכות בקהילה שלהם, הם היו בעמדה טובה לגבות את החוב, החלק המסוכן ביותר בעסק מנקודת המבט הספרדית.
מתיישבים ספרדים הביאו ליבשת אמריקה אבעבועות שחורות, חצבת, מלריה טיפוס ומחלות זיהומיות אחרות. רוב המתיישבים הספרדים פיתחו חסינות למחלות אלו מילדותם, אך לעמים הילידים היו חסרים הנוגדנים הדרושים מכיוון שמחלות אלו היו זרות לחלוטין לאוכלוסייה הילידית. היו לפחות שלוש מגפות נפרדות וגדולות שהרסו את האוכלוסייה: אבעבועות שחורות (1520–1521), חצבת (1545–1548) וטיפוס (1576–1581).
במהלך המאה ה-16, האוכלוסייה הילידית של מקסיקו הצטמצמה מאוכלוסייה פרה-קולומביאנית של 8 עד 20 מיליון לפחות משני מיליון. לכן, בתחילת המאה ה-17, ספרד החדשה הייתה אזור מחוסר אוכלוסייה עם ערים נטושות ושדות תירס. מחלות אלו לא השפיעו על הפיליפינים באותה צורה כי הן כבר היו קיימות; לפיליפינים פרה-היספנים היה קשר עם לאומים זרים אחרים לפני הגעתם של הספרדים.
בעוד שמטרות שונות יערכו מפקדים כדי לקבל תובנות על תושביהם (כלומר עיסוק, מספר נפשות למשק בית, מוצא אתני וכו'), רק בשנת 1793 התפרסמו תוצאות המפקד הלאומי הראשון. על פי הדיווחים, רוב מערכי הנתונים המקוריים של המפקד אבדו; לפיכך, רוב מה שידוע על זה מגיע ממאמרים וחקירות שטח שנעשו על ידי אקדמאים שהייתה להם גישה לנתוני המפקד והשתמשו בהם כהתייחסות לעבודותיהם, כמו הגאוגרף הפרוסי אלכסנדר פון הומבולדט. כל מחבר נותן הערכות שונות עבור כלל האוכלוסייה, הנעות בין 3,799,561 ל-6,122,354 (נתונים עדכניים יותר מצביעים על כך שאוכלוסיית ספרד החדשה בשנת 1810 הייתה 5 עד 5.5 מיליון איש) ולא היה הרבה שונות בהרכב האתני, כאשר האירופים נעו בין 18% ל-23% מאוכלוסיית ספרד החדשה, מסטיסים נעו בין 21% ל-25%, האינדיאנים בין 51% ל-61% והאפריקאים בין 6,000 ל-10,000. אם כן, המסקנה היא שלאורך כמעט שלוש מאות שנים של קולוניזציה, מגמות גידול האוכלוסייה של האירופים והמסטיזות היו יציבות, בעוד שאחוז האוכלוסייה הילידית ירד בשיעור של 13%-17% למאה. המחברים טוענים כי בעוד שלאירופאים ומסטיסים יש שיעורי ילודה גבוהים יותר, הסיבה לירידה באוכלוסיית הילידים נעוצה בתמותה הגבוהה יותר שלהם, עקב חיים במקומות מרוחקים ולא בערים ועיירות שנוסדו על ידי המתיישבים הספרדים, או שהם היו במלחמה איתם. גם מסיבות אלו מספרם של מקסיקנים ילידים מציג שוני גדול יותר בין פרסומים, כאשר מספרם במיקום נתון נאמד ולא נספר, מה שמוביל להערכות יתר אפשריות במחוזות מסוימים והערכות חסרות באחרים.
| טריטוריה | אוכלוסייה אירופית (%) | אוכלוסייה ילידית (%) | אוכלוסיית המסטיסים (%) |
| מקסיקו (רק מדינת מקסיקו ובירתה) | 16.9% | 66.1% | 16.7% |
| פואבלה | 10.1% | 74.3% | 15.3% |
| אואחאקה | 06.3% | 88.2% | 05.2% |
| גואנחואטו | 25.8% | 44.0% | 29.9% |
| סן לואיס פוטוסי | 13.0% | 51.2% | 35.7% |
| סקטקס | 15.8% | 29.0% | 55.1% |
| דורנגו | 20.2% | 36.0% | 43.5% |
| סונורה | 28.5% | 44.9% | 26.4% |
| יוקטן | 14.8% | 72.6% | 12.3% |
| גוודלחרה | 31.7% | 33.3% | 34.7% |
| וראקרוס | 10.4% | 74.0% | 15.2% |
| ויאדוליד | 27.6% | 42.5% | 29.6% |
| ניו מקסיקו | ~ | 30.8% | 69.0% |
| קליפורניה הישנה | ~ | 51.7% | 47.9% |
| קליפורניה החדשה | ~ | 89.9% | 09.8% |
| קואווילה | 30.9% | 28.9% | 40.0% |
| נואבו לאון | 62.6% | 05.5% | 31.6% |
| נואבו סנטנדר | 25.8% | 23.3% | 50.8% |
| טקסס | 39.7% | 27.3% | 32.4% |
| טלקסקלה | 13.6% | 72.4% | 13.8% |
| ~ האירופאים נכללים בקטגוריית המסטיסים. | |||
|---|---|---|---|
ללא קשר לחוסר הדיוק הקשור לספירת העמים הילידים המתגוררים מחוץ לאזורים הקולוניאליים, המאמץ שהשלטונות ספרד החדשה השקיעו בהם כנתינים ראוי להזכיר, שכן מפקדי אוכלוסין שנעשו על ידי מדינות קולוניאליות או פוסט-קולוניאליות אחרות לא הביאו בחשבון אינדיאנים אמריקאים כאזרחים/נתינים. לדוגמה, מפקדי האוכלוסין שנעשו על ידי מלכות המשנה של ריו דה לה פלאטה ספרו רק את תושבי היישובים המוכרים. דוגמה נוספת תהיה מפקדי האוכלוסין שנעשו על ידי ארצות הברית, שלא ספרו עמים ילידים שחיו בקרב האוכלוסייה הכללית עד 1860, ואת העמים הילידים בכללותם עד 1900.
לאחר שספרד החדשה השיגה עצמאות, בוטל הבסיס החוקי של שיטת הקאסטות הקולוניאליות וגם אזכורים של קאסטה של אדם במסמכים רשמיים נזנח, מה שהוביל להדרה של סיווג גזעי ממפקדי האוכלוסין העתידיים, והקשה על מעקב אחר ההתפתחות הדמוגרפית של כל עדה במדינה. יותר ממאה שנים יעברו עד שמקסיקו תערוך מפקד אוכלוסין חדש שעליו נרשם גזעו של אדם, בשנת 1921, אך גם אז, בשל חוסר ההתאמה העצום שלה עם רישומים רשמיים אחרים כמו גם ההקשר ההיסטורי שלה, חוקרים מודרניים סברו כי הוא לא מדויק. כמעט מאה שנה לאחר מפקד האוכלוסין של 1921, ממשלת מקסיקו החלה לערוך שוב סקרים אתנו-גזעיים, עם תוצאות המצביעות על כך שמגמות גידול האוכלוסייה עבור כל קבוצה אתנית מרכזית לא השתנו באופן משמעותי מאז מפקד האוכלוסין של 1793.
בירת המלכות המשנה של ספרד החדשה, מקסיקו סיטי, הייתה אחד המרכזים העיקריים של ההתפשטות התרבותית האירופית ביבשת אמריקה. כמה מהמבנים המוקדמים החשובים ביותר בספרד החדשה היו כנסיות וארכיטקטורה דתית אחרת. האדריכלות האזרחית כללה את ארמון המשנה, כיום הארמון הלאומי, ואת מועצת העיר מקסיקו סיטי (cabildo), שניהם ממוקמים בכיכר המרכזית בבירה.
בית הדפוס הראשון בעולם החדש הובא למקסיקו בשנת 1539, על ידי המדפיס חואן פאבלוס (ג'ובאני פאולי). הספר הראשון שהודפס במקסיקו נקרא "הקנה מידה הרוחני של סן חואן קלימקו". בשנת 1568, ברנל דיאז דל קסטיו סיים את ההיסטוריה האמיתית של כיבוש ספרד החדשה. דמויות כמו סור חואנה אינס דה לה קרוס, חואן רואיס דה אלרקון ודון קרלוס דה סיגואנזה אי גונגורה, מתבלטים כחלק מהתורמים הבולטים ביותר של ממלכת המשנה לספרות הספרדית. בשנת 1693 פרסם סיגואנזה אי גונגורה את El Mercurio Volante, העיתון הראשון בספרד החדשה. האדריכלים פדרו מרטינס ואסקס ולורנצו רודריגס יצרו ארכיטקטורה תזזיתית חזותית הידועה בשם Churrigueresque מקסיקני בבירה, אוקוטלן, פואבלה ובכמה עיירות נידחות לכריית כסף. מלחינים כולל מנואל דה זומאיה, חואן גוטייר דה פדילה ואנטוניו דה סלזאר היו פעילים מתחילת המאה ה-15 ועד תקופת הבארוק של המוזיקה.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
.svg)
