Loading AI tools
מחלה קטלנית שהוכחדה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אבעבועות שחורות הייתה מחלה מידבקת, הנגרמת על ידי הנגיף Variola major. הנגיף עובר מאדם לאדם באמצעות מגע וכתרסיס באמצעות האוויר, בעיקר בחורף ובתחילת האביב; נגיף האבעבועות השחורות קטל ככל הנראה יותר בני אדם מכל מחלה אחרת בהיסטוריה.
 | |
| הנגיף, הגדלה פי 370,000 | |
| תחום |
מחלות זיהומיות  |
|---|---|
| מיקום אנטומי |
חלק מהעור |
| גורם |
Variola virus (vaccinia) |
| תסמינים |
עייפות, שלפוחית, pimple, חום, הקאה, כאב ראש, כאב בטן, פריחה, צלקת |
| טיפול |
|
| קישורים ומאגרי מידע | |
| eMedicine | article/237229 |
| DiseasesDB | 12219 |
| MeSH | D012899 |
| MedlinePlus | 001356 |
| סיווגים | |
| ICD-10 | B03 |
| ICD-11 |
1E70 |
  | |
למחלה פותח חיסון יעיל החל מהמאה ה־18, והיא המחלה הראשונה לה פותח והופץ חיסון המוני. ארגון הבריאות העולמי יזם מבצע עולמי לביעור המחלה באמצעות חיסון מקיף של כלל האוכלוסייה העולמית. המבצע נחל הצלחה, ומאז אוקטובר 1977 לא אובחנו מקרים חדשים של המחלה. בעקבות כך הוכרזה המחלה ב־1980 כמחלה שמוגרה, והיא המחלה הראשונה שהאנושות הצליחה להכחיד. בעקבות הדברת המחלה הופסק החיסון כנגדה, חיסון שהיה חלק מתוכנית החיסונים במדינות רבות.
כיום הסיכון העיקרי להתפרצות חדשה של המחלה הוא עקב שימוש בנגיפיה כנשק ביולוגי בידי מדינות או ארגוני טרור, אך סיכון זה הוא נמוך, ולצורך התמודדות מולו מוחזק במדינות שונות וביניהן במדינת ישראל מלאי של מנות חיסון כנגד המחלה.
המחלה נגרמת על ידי הנגיף Variola major, המשתייך למשפחת poxviridae. לנגיף מקטע בודד של DNA דו-גדילי ליניארי בעל כ-186 אלף זוגות בסיסים. הנגיף הוא גדול יחסית בהשוואה לנגיפים אחרים (250x400 ננומטר). הנגיף מסוגל לשכון רק בקרב בני אדם, ואינו שוכן בגוף באופן רדום.
הנגיף מועבר בין בני אדם באמצעות תרסיס – טיפות קטנות הנפלטות ממערכת הנשימה. לאחר חשיפת דרכי הנשימה לנגיף, נמשך זמן הדגירה שלו בגוף כשבועיים. בזמן זה משכפל הנגיף את עצמו בתאי החולה, כשהוא משתמש בחלבונים העצמיים של התאים.
לאחר תקופת דגירה של כשבועיים מרגע ההדבקה בנגיף, מופיעה המחלה. המחלה בתחילתה דומה למחלות ויראליות אחרות ומאופיינת בעליית חום הגוף, אפיסת כוחות וחולשה כללית, כאבי ראש וכאבים באיברים שונים. לאחר מכן מתפתחת פריחה בצורת נקודות אדומות זעירות על העור, שהופכת תוך פחות משבוע לשלפוחיות צורבות ומגרדות, אשר מזדהמות, מתמלאות מוגלה ומתקשות, ואם החולה מחלים, משאירות אחריהן גלדים וצלקות לאחר נשירתן. השלפוחיות עלולות להתפתח גם בריריות הפנימיות, לדוגמה בוושט ובקנה הנשימה. המוות מהמחלה עלול להתרחש כבר בתוך שלושה עד חמישה ימים לאחר הופעת השלפוחיות, עקב דימומים בדרכי הנשימה או במערכת העיכול, מהתקף לב או מזיהום כללי ואלח דם. זמן ההחלמה לנותרים אורך בין חודש לשלושה חודשים עד להחלמה המלאה.
למחלת האבעבועות השחורות יש ריח אופייני, חד וחריף, אשר צורב את האף ואי אפשר לטעות בו. רוב החולים יהיו מכוסים לחלוטין, מכף רגל ועד ראש, כולל מתחת לציפורניים, בשלפוחיות גדולות, שלאחר זיהומן נעשות עגולות וקשות והופכות את צבע עורו של החולה לשחור (כאן טמון ההבדל החיצוני בין מחלה זו ובין אבעבועות רוח; באבעבועות רוח נדיר מאוד לראות שלפוחיות על כפות הידיים והרגליים).
התמותה מהמחלה גבוהה מאוד (כ־30%), בעיקר עקב העובדה שהשלפוחיות והזיהום מופיעים בבת אחת, בניגוד למחלה הקלה בהרבה, אבעבועות הרוח, בה מופיעות בגלים שלפוחיות קטנות יותר. שיעור התמותה אף גבוה יותר בקרב ילדים. גיל שלפוחיות שונה וריכוז דלקת קטן יותר מאפשרים למערכת החיסון של הגוף להתמודד בהצלחה עם אבעבועות רוח, שלא כמו באבעבועות שחורות. השלב המידבק ביותר של האבעבועות השחורות הוא בשבוע הראשון למחלה, בו ריכוז הנגיפים ברוק גבוה במיוחד; דיבור פשוט, במהלכו ניתזים רסיסי רוק זעירים, הוא הגורם העיקרי להדבקת אנשים נוספים. הנגיפים שחדרו לגוף דרך האוויר משתרשים בעיקר בריריות האף והפה, ומשם דרכם קצרה אל קשרי הלימפה, בהם הם מתרבים ודרכם מתפשטים לכל חלקי הגוף, כשבסופו של דבר הם מתרבים בעיקר במח העצמות ובטחול. רק לאחר כשבוע ימים מתפשט הנגיף בכל תאי הגוף דרך הדם, כשלהתפשטות זו נלווים תחושה כללית רעה, עליית חום ושאר הסימנים הידועים.
נכון להיום לא פותחה תרופה אנטי ויראלית יעילה כנגד המחלה. עם זאת, החיסון כנגד המחלה יעיל גם כאשר ניתן בתקופת זמן קצרה (מספר ימים) לאחר חשיפה לנגיף. טיפול בתרופה בשם Cidofovir נמצא יעיל כנגד וירוסים מאותה המשפחה ולכן נחשב כטיפול מומלץ כנגד אבעבועות שחורות. בידוד החולים למניעת הדבקה מהווה נדבך חיוני וחשוב בהכלת המחלה ומניעת התפשטותה.
חלק ניכר מבני האדם שחלו במחלת האבעבועות השחורות מתו כתוצאה מכך. המחלה גרמה למותם של מאות מיליוני בני אדם לאורך ההיסטוריה. רבים מהנותרים בחיים נשארו נכים (חרשות, עיוורון ועקרות), מצולקים ומעוותים. המחלה הצדיקה את השמות שבהם כונתה: "האש הגדולה" "מלאך המוות" ועוד כהנה וכהנה שמות דומים. תיעוד ראשון למחלה נעשה לפני למעלה מ-3,000 שנים כשהייתה התפרצות במזרח התיכון בכלל ובמצרים בפרט, כשפרעה, רעמסס החמישי, נפטר מהמחלה בשנת 1157 לפנה"ס. סימני המחלה מצויים עד היום על המומיה שלו.
מגפת קיפריאנוס, שכנראה הייתה מגפת אבעבועות שחורות, פרצה באירופה, במקביל למשבר המאה ה-3. באותה תקופה, היה מצב האימפריה הרומית בכי רע, ונראה כי המגפה גרמה להחלשתה של האימפריה.
ערך מורחב – חיסון נגד אבעבועות שחורותכמו לרוב המחלות הוויראליות, גם למחלת האבעבועות השחורות אין תרופה. מערכת החיסון של האדם מייצרת כנגדה תאי זיכרון ונוגדנים. מכיוון שלא פותחה תרופה למחלה, הרי שהמחסום העיקרי בפני מחלת האבעבועות השחורות הוא מניעתה, באמצעות חיסון מקדים היוצר נוגדנים כנגד הנגיף, שיפעלו נגדו בטרם יגרום לנזק.
החיסון הראשון בהיסטוריה הורכב ככל הנראה במאה ה-11 בסין. שלפוחיות שהתקשו ונשרו מחולים נתחבו לחוטמם של ילדים. על דרך מניעה דומה למדה אשת השגריר הבריטי בטורקיה, מארי וורטלי מונטגיו. רופאים טורקים שמו לב שמי שחלה במחלה ונשאר בחיים לא חלה בה שוב. הרעיון שהם הציעו היה להדביק במחלה אנשים בריאים בצורה קלה מאוד, כדי שלא יחלו בה שוב. הם ניסו ליצור את המחלה בצורה קלה באמצעות איסוף נוזל משלפוחיות של קורבנות המחלה, טיפול מסוים להחלשת הנגיף, והחדרת הנגיף לאדם בריא באמצעות שריטה. חיסון זה, שכלל שימוש בנגיף חי, כלל סיכון של התפרצות מלאה של המחלה ומוות עקב ניסיון החיסון, אך סיכון זה היה קטן בהשוואה לשיעור התמותה הגדול מהמחלה. הגברת מונטגיו התרשמה מההגיון בשיטה והשתמשה בה גם לחיסון ילדיה. היא שרדה את המחלה ובשנת 1717, למרות התנגדות הרופאים, שכנעה את אשת יורש העצר, קרולינה לחסן את ילדי משפחת המלוכה בשיטה זו.
תגלית החיסון רשומה בהיסטוריה על שמו של רופא כפרי בריטי, אדוארד ג'נר, אשר שם לב שהיחידים שהצליחו לעבור את המחלה שלמים ובריאים, פחות או יותר, היו החקלאים, ובעיקר מגדלי הבקר. ג'נר הבחין שמגדלי הבקר אשר חלו באבעבועות שחורות עברו את המחלה בצורה קלה וחסרת משמעות מבחינה רפואית; אומנם הופיעו אצלם מספר שלפוחיות מועט, אולם אלה חלפו מבלי להשאיר עקבות כמעט, וזאת בניגוד לשלפוחיות שכיסו את גופם של אלה שלקו במחלה האלימה.
במשך למעלה מעשרים שנה חקר ג'נר את התופעה, ולבסוף הבין שהמחלה על שתי צורותיה הייתה ככל הנראה שתי מחלות שונות. התברר לו שהמחלה שבה חלו האיכרים הייתה מחלת אבעבועות אחרת, אבעבועות הפרות, שמשום מה, לאחר תחלואה בה, נמנעה מהחולה פגיעה על ידי המחלה הקשה. את הסיבה הוא לא ידע, אולם מתוך ההבנה הזו ומתוך הידיעה שאנשים נדבקים כאשר הם באים במגע עם נוזלי השלפוחיות, הבין ג'נר שאין צורך לחכות להידבקות הטבעית של האדם מהפרה ואפשר לזרז את ההידבקות במחלה הקלה, וכך להגן על הנדבק מפני המחלה הקשה. ג'נר הבין כי מי שחולה באבעבועות הבקר לא יחלה באבעבועות שחורות.
ב-1796 ביצע ג'נר את הניסוי הקליני הראשון. הוא מרח על שריטה בעורו של ילד נוזל שנלקח משלפוחית של פרה החולה באבעבועות הפרות. הילד, כפי שצפה, לקה בגרסה קלה מאוד של המחלה והחלים תוך זמן קצר. כעבור זמן מה הוא שרט את עורו של הילד ומרח על השריטה נוזל מאבעבועה של אדם החולה באבעבועות שחורות, וכפי שהעריך, הילד לא חלה במחלה. על סמך הניסוי הבודד הוציא ג'נר בשנת 1796 את החיסון הראשון בעולם כנגד אבעבועות שחורות.
יעילות החיסון של ג'נר נובעת מהדמיון בין נגיף אבעבועות הפרות לנגיף האבעבועות השחורות, המשתייכים שניהם לאותה משפחת נגיפים (poxviridae), ובעלי אותם חלבונים על מעטפת הנגיף, דבר הגורם לכך שנוגדנים כנגד נגיף אחד מהמשפחה, יעילים גם כנגד נגיפים אחרים מהמשפחה. כיום משערים שנגיף האבעבועות השחורות הוא מוטציה של נגיף אבעבועות הבקר.
החיסון של ג'נר היה החיסון ההמוני הראשון שיוצר, והעובדה כי החיסון פותח למעשה ממחלת אבעבועות הפרות השתמרה במילה 'חיסון' באנגלית ('vaccination'), שמקורה במילה הלטינית 'vacca' (כלומר, 'פרה').
החל מהמאה ה־19 החל חיסון מקיף כנגד הנגיף בקרב האוכלוסייה העולמית. מכיוון שמחלת האבעבועות השחורות היא מחלה הפוגעת רק בבני אדם, ואין לה מאחסן בין יתר בעלי החיים (ובנוסף הנגיף אינו מתאחסן בגוף באופן רדום), פתח ארגון הבריאות העולמי באמצע המאה ה-20 במבצע חיסון אינטנסיבי לכל בני האדם בעולם כדי לנסות להכרית את המחלה מעל פני האדמה, כך שלא יישאר אף נשא אחד שלה, ותימנע אפשרות המחלה וההדבקה. בעקבות הצלחת המבצע והיעלמות המחלה נפסק החיסון לה בהדרגה במדינות מערביות שונות (בארצות הברית ב־1972, ואחר כך גם בארצות נוספות), עקב היעלמות המחלה שם, כשהוא נמשך רק במדינות ואזורים מועדים לפורענות. הפסקת החיסון נעשתה עקב תופעות לוואי מסוימות (בשיעור נמוך) שלוו אליו, והעדר הצורך עקב הדברת המחלה.
החולה האחרון במחלה, עובד בית חולים בשם עלי מאלין שחלה באופן ספונטני, זוהה בשנת 1977 בסומליה שבאפריקה ושרד את המחלה. הקורבנות האחרונים הידועים של אבעבועות שחורות נדבקו ומתו ב־1978 בברמינגהאם שבאנגליה בעקבות תאונת ניסוי. במהלך הניסוי, שנעשה ללא היתר על ידי מיקרוביולוג בשם הנרי בדסון, אירעה תקלה בה דלפה דרך צינורות האוורור כמות קטנה של נגיפים, אשר הספיקה כדי לגרום למחלתה ומותה של צלמת רפואית, ג'נט פרקר. בדסון התאבד עוד לפני שפרקר נפטרה.
בעקבות הצלחת מבצע החיסונים הכלל-עולמי הושמד הנגיף גם ממעבדות ברחבי העולם, וכיום הוא שמור בשתי מעבדות בלבד - אחת במרכז לפיקוח מחלות (CDC) בארצות הברית, והשנייה במעבדות וקטור ברוסיה, אשר המשיכו באופן רשמי להחזיק בנגיף למטרות מחקר. לפי החלטת ארגון הבריאות העולמי, נקבע תאריך יעד להשמדת הנגיפים גם ממעבדות אלו, אך מאוחר יותר נדחו תאריכים אלו. לאחרונה עמד תאריך ההשמדה הצפוי על שנת 2014. בשלהי המאה ה-20 התקיים ויכוח בין מדענים, האם להשמיד את הנגיפים שבמעבדות בארצות הברית וברוסיה. אלה שהתנגדו לכך טענו שאין זכות בידי האדם להשמיד במכוון אף יצור, ואפילו יהיו אלה וירוסים מזיקים.[1] בנוסף לשתי המעבדות הידועות כמחזיקות את הנגיף, לא מן הנמנע שמדינות או גופים שונים מחזיקים בנגיף באופן נסתר לצרכים שונים, כדוגמת שימוש פוטנציאלי בו כנשק ביולוגי (ראה להלן).
בסוף 1979, לאחר שהוברר סופית שלא תועד אף מקרה אחד של המחלה במהלך 3 השנים הקודמות, ולא תיתכן יותר הידבקות טבעית במחלה, התכנסה בז'נבה שבשווייץ ועדה מטעם ארגון הבריאות העולמי לטקס חתימה על מגילת קלף, שעליה כתוב בחמש שפות: "אנו חברי הוועדה העולמית... מאשרים שהאבעבועות השחורות נעקרו מהעולם". וכך, בתאריך 9 בדצמבר 1979, כמעט מאתיים שנים לאחר שנעשה החיסון הראשון בידי אדוארד ג'נר, המליץ ארגון הבריאות העולמי על הפסקת החיסון בעולם כולו. בשנת 1979 או 1980 נעשה החיסון האחרון של אזרחים בעולם. בישראל נמשך חיסון חיילים עד שנת 1996 (חיילים אלו קיבלו את החיסון עוד בילדותם). כיום החיסון ניתן רק לעובדים בתפקידים רפואיים שונים, העשויים לבוא במגע עם חולי אבעבועות שחורות, אם תתחולל התפרצות חדשה בישראל, ובתנאי שחוסנו עוד בילדותם.
שימוש צבאי בלתי-מכוון, ככל הנראה, נעשה בנגיף לפני כחמש מאות שנה, כשצבא ספרדי זעיר בן 600 חיילים בפיקודו של הרנאן קורטס ו-168 אנשים בפיקודו של פרנסיסקו פיסארו, גרם להדבקת הילידים באמריקה באבעבועות שחורות. המחלה קטלה מיליוני בני אדם מהאימפריות של האינקה והאצטקים, עקב החסינות הלקויה של גופם וחוסר העמידות בפני הנגיף, אשר לא היה ידוע להם מעולם (כמו גם נגיפים וחיידקים גורמי מחלות אחרות שלא היו ידועים באמריקה הדרומית, ושהובאו מהעולם הישן). פגיעה ויראלית זו הביאה לתבוסתם המוחלטת, תוך כדי הכחדתם של תשעים אחוזים מהאינדיאנים בני אמריקה בתוך מאה שנים.
היו כוונות לשימוש צבאי מכוון בנגיף: בשנת 1763 התכתב הגנרל האנגלי ג'פרי אמהרסט (Jeffrey Amherst) עם עמיתיו על האפשרות להדביק את השותפים האינדיאנים של הצרפתים, בדלוור, באבעבועות שחורות. אין מסמכים שמעידים שאכן נעשה משהו בעניין. אך בפועל פרצה באזור מגפה שהכחידה למעלה ממחצית האוכלוסייה האינדיאנית.
לאחר שנעלמה המחלה, עלה החשש כי יהיו שינסו להשתמש בנגיפים המוחזקים באופן נסתר כנשק ביולוגי. בשל אי חיסון האוכלוסייה שנולדה לאחר 1980, ואי-חידוש החיסון בקרב המתחסנים קודם לכן, הפוטנציאל הצבאי ההרסני של הנגיף גדול.
מנות החיסון המצויות כיום בעולם מעטות יחסית, אך בישראל מחזיק משרד הבריאות מלאי שאמור להספיק לחיסון כלל האוכלוסייה במקרה של התקפה ביולוגית.
פרט לשתי המעבדות המחזיקות בנגיף באופן רשמי, ארבע מדינות דווחו כחשודות בהחזקת הנגיף בסתר – רוסיה, צרפת, עיראק וקוריאה הצפונית.[2] אם מדינה שמחזיקה בנגיף מעוניינת לעשות בו שימוש כנשק ביולוגי, מחד גיסא היא עשויה להגיע להשמדה המונית יעילה של יריביה ומאידך גיסא, היא עשויה להיפגע בעצמה מהמחלה.
אבעבועות שחורות, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
