טימישוארה
עיר ברומניה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טִימִישׁוֹאָרָה (ברומנית: ⓘⒾ, אלפבית פונטי בינלאומי: /ti.mi'ʃǒa.ra/ (לחצו להשמעה); ביידיש טעמעשוואר, בגרמנית: Temeschburg או Temeschwar; בהונגרית: Temesvár; בסרבית: Temišvar או Темишвар) היא עיר במערב רומניה, הבירה בפועל (בעבר גם הבירה רשמית) של אזור באנאט. העיר נמצאת במחוז טימיש, על גדות נחל בגה (Bega) (החל מהמאה ה-18, תעלה). נהר ה"טימיש" Timiș או Temes, אשר כונה על ידי הרומאים בשם Tibisis או Tibiscus, זורם בקרבתה. בעבר מימיו הגיעו עד לעיר עצמה. שם העיר בשפה ההונגרית משמעותו "המצודה של טימיש" וממנו נגזרו השמות בשפות האחרות. מבחינה גאוגרפית ממוקמת העיר לא רחוק מהגבול של רומניה עם סרביה ועם הונגריה, ובמרחק כמעט שווה מבוקרשט (541 ק"מ), וינה (549 ק"מ) וסופיה (509 ק"מ). בירת סרביה, בלגרד, נמצאת במרחק של 162 ק"מ מטימישוארה, ובירת הונגריה, בודפשט - במרחק של 287 ק"מ.
| |||
   .jpg)   | |||
| קולאז' מראות מטימישוארה:למעלה מימין:ככר ויקטוריאי (הניצחון) - מרחוק נראית הקתדרלה האורתודוקסית המטרופוליטנית הרומנית; משמאל: ביצורי המצודה מימי מריה תרזה ; באמצע מימין: בית האופרה והתיאטרון הלאומי בככר ויקטוריאי; משמאל - ככר אונירי (האיחוד), מרחוק - הקדתרלה הרומית קתולית גאורג הקדוש; ;בחלק התחתון מימין:פסל הקדוש יאן מנפומוק לרלגי מרים הקדושה בכיכר החירות, מאחוריו בית העירייה הישן; בחלק התחתון משמאל: מרכז הקניות "יוליוס". | |||
| מדינה |
 רומניה | ||
|---|---|---|---|
| מחוז | מחוז טימיש | ||
| חבל ארץ | באנאט | ||
| ראש העיר | דומיניק סמואל פריץ (USR PLUS משנת 2020) | ||
| בירת העיר |
טימישוארה  | ||
| על שם |
טימיש | ||
| שטח | 129.20 קמ"ר | ||
| גובה | 89 מטרים | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בעיר | 250,849 (1 בדצמבר 2021) | ||
| ‑ במטרופולין | 468,162 (2011) | ||
| ‑ צפיפות | 2,350 נפש לקמ"ר (2010) | ||
| קואורדינטות | 45°45′35″N 21°13′48″E | ||
| אזור זמן | UTC +2 | ||
| www.primariatm.ro | |||
  | |||
לפי מפקד האוכלוסין בשנת 2011 מנתה טימשוארה 319,279 תושבים והייתה העיר השלישית לפי מספר התושבים ברומניה, אחרי בוקרשט וקלוז'-נפוקה. היא הייתה גם אחת הערים הרומניות המעטות שרשמה עלייה במספר האוכלוסייה מאז המפקד בשנת 2002. אזור המטרופולין טימישוארה מונה 468,162 תושבים. העיר מארחת גם מספר משמעותי של עובדים ארעיים וסטודנטים. בגלל הפארקים והשטחים הירוקים הרבים בה כונתה טימישוארה "עיר הפרחים". בעבר כינו אותה גם "וינה הקטנה". בימי הביניים בתחילת המאה ה-14 הייתה טמשוואר למשך מספר שנים עיר מושבו של קארוי הראשון, מלך הונגריה הידוע כקארוי רוברט לבית אנז'ו (Anjou). אחרי תקופה ארוכה של שלטון טורקי עות'מאני (1716-1552), בשנת 1716 נכבשה העיר על ידי האוסטרים בפיקודו של הנסיך אויגן מסבויה. השלטון ההבסבורגי פיתח אותה ויישב בה מתיישבים גרמנים רבים שהפכו לתקופה ארוכה לרוב בעיר. בהתחלה התפתחה העיר מאחורי ביצורים ובגרעינים עירוניים סביבם. בשנים 1860-1848 בימי השלטון האוסטרי הייתה העיר לבירה הרשמית של חבלי וויבודינה ובאנאט (הבאנאט של טימיש) וכך בעקבות מלחמת העולם הראשונה טימישוארה וחלק גדול מחבל באנאט שבכפריו היו הרומנים רוב, נכללו לתחומה של ממלכת רומניה. במאה שלאחר מכן, בדצמבר 1989 הייתה טימשוארה המוקד הראשון לפריצת המהפיכה הרומנית שסילקה את המשטר הקומוניסטי. אתריה המרכזיים של העיר הם הקתדרלה האורתודוקסית המטרופוליטנית הרומנית, בניין האופרה, כיכר אונירי (כיכר האיחוד) עם הקתדרלה הרומית-קתולית והקתדרלה האורתודוקסית הסרבית. יעדים תיירותיים חשובים הם גם תעלת בגה, הארמון הוניאדי, הארמון הבארוקי, בית הכנסת ברובע פבריק ובית הכנסת במצודה משלהי המאה ה-19, מוזיאון הכפר מבאנאט וגן החיות.
בעיר פועלת אוניברסיטת ווסט של טימישוארה, אחת מארבע האוניברסיטאות המרכזיות ברומניה וכן שלושה תיאטראות ממלכתיים - בשפות רומנית, גרמנית והונגרית, שאולמותיהם בבניין האופרה.
כמעט כל 12,000 התושבים היהודים שהתגוררו בעיר לפני מלחמת העולם השנייה שרדו את תקופת השואה. הם סבלו מרדיפות וגזרות אנטישמיות רבות, אך לא גורשו בסופו של דבר למחנות השמדה, בדומה לרוב יהודי דרום טרנסילבניה ו"הממלכה הישנה" הרומנית. הם נטשו את העיר דרך הגירה בשנות הדיכוי הכללי של המשטר הקומוניסטי.
השם הרומני טימישוארה מקורו בשמו ההונגרי:"טמשוואר" המורכב מהמילים: "טמש" - כלומר הנהר טימיש ו"ואר", כלומר "מצודה". השם טמש או טימיש (ברומנית ובבולגרית) או טמיש (בסרבית) משתייך למשפחת הידרונימים(אנ') משורש ההודו-אירופי "תיב", שמשמעותו "ביצה" [1]
קורות המקום התחילו עם הקמתם של יישובים עתיקים בשטח הגרעיני של העיר של היום והמשיכו אחר כך בימי השלטון המלוכני ההונגרי מאה ה-12 עם בנייתה של עיר מבוצרת. העיר עברה כיבושים רבים שהטביעו את חותמם על התפתחותה. היא ידעה תנופה בימי המלך ההונגרי קארוי הראשון (קארוי רוברט) שהפך אותה לזמן קצר לבירתו. בשנת 1552 העיר נכבשה על ידי הטורקים העות'מאנים ולמשך 124 שנים הייתה למבצר עות'מאני חשוב. פרשת דרכים בתולדות העיר היה בשנת 1716 כיבושה על ידי האימפריה ההבסבורגית. תחת השלטון ההבסבורגי נבנתה העיר מחדש ופותחה. היא הייתה לבירת האזור באנאט. היא יושבה במתיישבים בעיקר גרמנים קתוליים, כולל הוגנוטים לשעבר. עם הזמן בלט אופייה הרב-אתני והרב-דתי ורב-תרבותי. בניית תעלת בגה נתנה תנופה חזקה להתפתחות הכלכלית ולפריחת המסחר. במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ידעה העיר פריחה ללא תקדים ובגלל חשיבותה ויופייה כונתה בעבר "וינה הקטנה". בשנת 1919 הביא איחודו של האזור עם ממלכת רומניה להשכנת שלטון מנהלי רומני. בעקבות מלחמת העולם השנייה הגיע לעיר הצבא הסובייטי ובחסותו התחיל העידן הקומוניסטי שקצו היה המהפכה האנטיקומוניסטית הרומנית מדצמבר 1989 שפרצה בטימישוארה.
פרהיסטוריה
עקבות ראשונות של בני אדם באזור קיימות מלפני 10000 שנה. שלושת הנהרות הגדולים מסביב - מורש, טיסה ודנובה על יובליהם ופוריות המישור של באנאט, יחד עם הבקעות והביצות, סיפקו מימי קדם תנאים להבטחת קיומם ומזונם של בני אדם. שרידים של תרבות וינצ'ה - כלי חומר ומגורים - נמצאו בכמה שכונות של העיר. ברובע פרטליה נמצא נקרופוליס מתקופת הברונזה. מתקופת הברזל נתגלו חפצים הקשורים לתרבויות הדאקית והרומית.
מבצר טימס
יש המשערים כי במאה ה-IX שלט באזור הקניאז גלאד תחת חסות הונגרית, אולם אין שום תעודה מאותה תקופה. תיארוך התיעוד הראשון על קיומה של מצודה בשם טימס במקום שבו נמצאת כיום טימישוארה, שנוי במחלוקת. השמות Castrum Temesiensis או castrum regium Themes מוזכרים ככל הנראה בשנת 1212 והשמות terra castri de Tymes ו-castrenses de Tymes ככל הנראה בשנת 1266[2]. המצודה השתרעה על שטח מלבני, וביצוריה כללו "ואלום" מאדמה עם גדר כלונסאות מוגנת משלושה צדדים על ידי אמות מים ובצד הרביעי על ידי תעלה. לא הייתה למצודה זו חשיבות מיוחדת - פוליטית, כלכלית, חברתית או דתית באותה תקופה. מרכז האזור היה הכפר צ'נאד. צ'נאד או בשמו הלטיני אורבס מוריסנה ושאר האזור שייוודע מאוחר יותר כחבל באנאט סופחו בשנת 1030 לממלכת הונגריה. בשנת 1175 הוזכרה לראשונה הרוזנות או המחוז טימיש אולם המקורות לא הזכירו את שם בירתה.
חלק מממלכת הונגריה בימי הביניים
בגלל מיקומה האסטרטגי המאפשר שליטה על רוב המישור של באנאט, טימישוארה והרוזנים מטימיש מילאו תפקיד הולך וגובר בחשיבותו בימי הביניים. המלך קארוי רוברט מבית אנז'ו ביקר בעיר בשנת 1307 והקים בה טירה מלכותית, במקום שבו נמצא כיום ארמון הוניאדי אותו בנה לראשונה מאוחר יותר יאנוש הוניאדי. בימי האנרכיה והמלחמה בשועי הונגריה המורדים, למשך 8 שנים - 1316–1323, העביר קארוי רוברט את בירת הממלכה לטמשוואר. נסיבות אלה גרמו לעלייה במספר תושבי העיר ולעלייה חשיבות היישוב מבחינה מסחרית ומדינית. המלך ישוב לטמשוואר רק ב-1330 כשארגן מכאן את מסעו הצבאי נגד השליט של ולאכיה, בסאראב הראשון. הטירה המלכותית נבנתה על ידי אומנים מאיטליה. היא הקיפה חצר פנימית מלבנית שב התרומם גוף מרכזי עם מגדל עוז או מגדל פשוט.
טמשוואר מילאה תפקיד חשוב גם בהתמודדות עם האיום החיצוני החדש מן הדרום:הטורקים העות'מאנים. בשנת 1394 עברו הטורקים בפיקוד הסולטן ביאזיד הראשון על יד בצ'קרקו מארה וטימישוארה בדרכם אל ולאכיה, בה הובסו בסופו של דבר, בקרב רובינה על ידי השליט הרומני מירצ'ה הזקן בקרב רובינה. טימישוארה שימש כנקודת ריכוז הכוחות הצבאיים הנוצרים גם במסע הצלב נגד העות'מאנים שהסתיים בתבוסת הנוצרים בקרב ניקופול. אחרי ניצחונם, פשטו הטורקים בבאנאט וזרעו בה הרס ושוד עד הגיעם לטימישוארה. לבוסף גירש אותם הרוזן מטימיש, אישטוואן לושונצי.
בשנת 1440 מינויו של יאנוש הוניאדי כרוזן טימיש ציין פרק מיוחד בתולדותיה של טימישוארה. יאנוש הוניאדי נודע כאחד המצביאים שהגנו בחירוף נפש על עמי אירופה המרכזית והבלקן נגד הפולשים המוסלמים. הוא ניצח את העות'מאנים בקרב בלגרד ב-1456 אם כי מת זמן קצר אחר כך ממחלת הדבר. יאנוש הוניאדי הפך את טמשוואר למחנה צבאי קבוע וקבע בה את מגוריו. המצודה נשארה נחלת משפחתו, הוניאדי או ה"קורבינים", עד שנת 1490. בעזרת שרותיו של אדריכל איטלקי הוא דאג לשיפוץ משמעותי של הטירה המלכותית הישנה אחרי מות המלך לאסלו החמישי, בנו של יאנוש, מתאיש הוניאדי "קורבינוס" נבחר בשנת 1458 למלך הונגריה. עם התפשטות האימפריה העות'מאנית בדרום-מזרח אירופה, טמשוואר היוותה על ידי מיקומה וכוח חיל המצב שבה, נקודת מפתח במערך ההגנתי בדרום-מזרח הונגריה. מסיבה זו היא הייתה ליעד למתקפות טורקיות חוזרות - בשנת 1462 וב-1467. בשנת 1478 מינה המלך מתיאש את פאל קיניז'י (1494-1432) לרוזן טימיש. קיניז'י הצטיין גם הוא במאבק עיקש ועטור ניצחונות נגד הטורקים העות'מאנים.
המרד של ג'יירג' דוז'ה (1514)
בשנת 1514 פרץ בטרנסילבניה מרד איכרים בהנהגתו של ג'רג' דוז'ה. דוז'ה היה נציג של האצולה הקטנה הסקלרית שהתמנה למפקד במסע הצלב שאורגן בהונגריה נגד העות'מאנים, מיוזמת האפיפיור לאו העשירי. בתמורה להשתתפות המלחמה לאיכרים שגויסו ללמסע הצלב הוצע שחרורם מעמדם כאריסים. לבסוף המלחמה לא התקיימה והאיכרים ההונגרים והרומנים המתוסכלים התקוממו נגד האצולה הגדולה. צבאם הביס תחילה את צבא האצילים שבפיקודם של אישטוואן באטורי והבישוף מיקלוש צ'אקי אך בסופו של דבר נוצח על ידי הרוזן יאנוש זאפויה. ג'רג' דוז'ה ניסה להטות את מי הנחל בגה על מנת להתקרב יותר בקלות לטימישוארה אך לא הצליח ונוצח ונפל בשבי. סופו היה מר: לפי מנהג התקופה הוא עונה על ידי הושבתו על כיסא מברזל חם ונשרף חי. לפי המסורת האנדרטה של מרים הקדושה בכיכר מריה ברובע יוזפין של טימישוארה מציינת את מקום עינויו ומותו. אולם משערים כיום כי האירוע התרחש בקרבת הארמון הוניאדי.
המצור על ידי הטורקים העות'מאנים 1552
אחרי מותו של יאנוש זאופייה, טרנסילבניה וחבל באנאט היו זמן קצר בשליטה הבסבורגית. אחרי מצור כושל בשנת 1551 שבו הטורקים להטיל מצור על טימישוארה. הפעם הם גייסו צבא גדול של 160,000 לוחמים בפיקודו של אהמט פאשה. צבא זה יצא מאדירנה ותוך חודשיים, ב-22 באפריל 1552 הגיע ליד חומות טימישוארה. הטורקים הקיפו את העיר תוך יומיים, בנו גשרים מעל הנהר, וכיסו את הביצות בקרשים ועצים. הקרבות נמשכו 25 יום כשעל המצודה הגנו כמה אלפי נוצרים. אחרי שהרסו הטורקים את מגדל המים של העיר שחיבר בין העיר לטירה, התושבים והחיים בתוך החומות נותרו ללא מים ובחום אימים. הרוזן אישטוואן לושונץ הסכים להיכנע ולמסור את המצודה לידי העות'מאנים תמורת הבטחה שהחיילים והאזרחים יוכלו לצאת את החומות ללא פגע עם כל רכושם. ב-30 ביולי 1552 יצאו החיילים והאזרחים על פצועיהם מן המצודה, בטוחים במילתו של הפאשה הטורקי. אולם הפאשה לא עמד בדבריו והם נטבחו באכזריות על ידי היניצ'רים. מפקד חיל המצב, הרוזן לושונץ, הובא כשהוא פצוע קשה, בפני אהמט פאשה שהורה לערוף את ראשו. העיר נשדדה ונהרסה, הכנסיות נהפכו למסגדים ופעמוניהם נזרקו.
הכיבוש העות'מאני 1716-1552
.jpg)
אחרי הכיבוש, הפכה טימישוארה - בטורקית Tımıșvar (טמשוואר) לבירת איילט עו'תמאני תחת הנהגת ואלי (מושל) או ביילרביי, לפעמים בעל תואר פאשה או אף וזיר. בעיר חלו שינויים מבחינה דמוגרפית:אם בשנת 1582 רוב התושבים היו עדיין הונגרים, בהמשך התיישבו בה מוסלמים שהפכו לרוב. ונקלטו אף קבוצות של סרבים, צוענים ויהודים. אלו האחרונים היו ראשוני היהודים בעיר - מהצאצאים של מגורשי ספרד ופורטוגל. לצד החקלאות התפתח גם המסחר. האיילט טימישוארה כלל חלק מחבל באנאט וחולק לסנג'קים: טימישוארה, צ'נאד, ליפובה, ז'ולה, מולדובה וקה ואורשובה. כבירת וילאיט נהנתה טמשוואר ממעמד דומה לזה של בודה ובלגרד. העיר חולקה לארבעה רבעים והפרברים כללו 10 שכונות הקרויות מחאלה. הבתים נבנו מחומר וכוסו ברעפי עץ. הרחובות כוסו גם כן בעץ. המים לכביסה ולשתייה באו מן הנחל בגה (שכונה בטעות טימיש) ובו הושלכו גם האשפתות. התנאים הגאוגרפיים - תעלות וביצות רבות - גרמו לחלוקת העיר לכמה מוקדים. מסיבות צבאיות בוצר כל רובע בנפרד. הביצורים - מחוץ לארמון הביילרביי - נבנו מעץ ואדמה.
פרט לתקופה בשלהי המאה ה-16, לא סבלה העיר יותר ממצורים עד לסוף המאה ה-17. חיל המצב העות'מאני בטימישוארה היה לעומת זאת מעורב בסכסוכים צבאיים רבים - בין מחנות אצילים יריבים בטרנסילבניה או בין הטוענים לכתר בנסיכויות הרומניות - ולאכיה ומולדובה. למשך מאה שנה אירחה העיר עצמה אצילים פרו-טורקים שטענו לכתר הנסיכות טרנסילבניה ואף טוענים לכתר ולאכיה ומולדובה.
המרד הסרבי נגד העות'מאנים (1594)
בשנת 1594 עמד הבאן של לוגוז' וקרנסבש, הסרבי ג'ורג'ה פאלאטיץ' מאילידיה בראש מרד נגד הטורקים שמרכזו היה בווליקי בצ'קרק. אחרי ארבעה ניסיונות כושלים, גייס הביילרביי מטמשואר, חסן פאשה "הקטן" צבא של 30,000 לוחמים וארטילריה רבת עוצמה והצליח לדכא את המרד. מתקפה טרנסילבנית בפיקודו של באן אחר, ג'יירג' בורביי, הצליחה לשחרר בהמשך, זמנית בלבד, את המצודות בוקשה, שוימוש, צ'נאד, נדלאק, פנקוטה, אראד, פג'ט, ליפובה, ורשאץ, אך לא הצליחה להגיע לטימישוארה..
ניסיונות שחרור מידי הכובשים העות'מאנים
בשנת 1596 ניסו לוחמים של נסיך טרנסילבניה, ז'יגמונד באטורי, עם תגבורת של 4000 חיילים שנשלחו על ידי שליט ולאכיה, מיכאי האמיץ ועוד 4000 לוחמים תושבי באנאט, להטיל מצור על טימישוארה. עבור זמן לעזרת העות'מאנים שבמצור באו 10,000 טטרים. אחרי מאמצי שוא שנמשכו 40 יום, הופסק המצור והטרנסילבנים ובני בריתם נסוגו. בעת מסעו הצבאי של מיכאי האמיץ בטרנסילבניה ב-23 בפברואר 1600 ערכו לוחמים ולאכים פשיטה על פרברי טימישוארה. ב-1603 תכנן הגנרל האוסטרי ג'ורג'ו בסטה ובן בריתו מוולאכיה, השליט ראדו שרבאן לשחרר את העיר אך לא צלחו אפילו להתקרב לחומותיה. כעבור זמן רב ב-1695 וב-1696 ניסה לשווא הנסיך הבוחר פרידריך אוגוסט מסקסוניה להטיל מצור על טימישוארה בשם האימפריה הרומית הקדושה. תוכניות אלו הוכשלו על ידי התערבות כוחות עות'מאנים בפיקוד הסולטאן עצמו, מוסטפא השני. אחרי שהובס בקרב סנטה בשנת 1697 נמלט הסולטאן לטימישוארה. ב-1703 הסולטאן הבא, אהמט השלישי בנה מחדש את ביצורי העיר כדי לחזקן.
שחרור העיר והכיבוש ההבסבורגי
אחרי 17 שנות שקט יחסי פרצה שוב מלחמה בין ההבסבורגים לעות'מאנים. אחרי ניצחון על הטורקים בקרב פטרוורדין, החליט הנסיך אויגן מסבויה לכבוש את טמשוואר שהיוותה נקודה אסטרטגית חשובה. אחרי מצור שנמשך 49 יום, מלווה בהפגזות חוזרות ונשנות שהרסו חלק גדול מבתי העיר, ב-12 באוקטובר 1716 הסכים מהמט פאשה, המפקד העות'מאני האחרון של טמשוואר, להיכנע וחיל המצב העות'מאני עזב סופית את העיר ונסוג אל מדרום לדנובה. ב-18 באוקטובר 1716 נכנס הנסיך אויגן עטור התהילה את לתוך מצודה הרוסה. אחרי 164 שנות כיבוש מוסלמי העיר חזרה לשלטון נוצרי.
עיר באימפריה ההבסבורגית
ב-21 באוקטובר 1716 פנה הנסיך אויגן לקיסר קרל השישי עם הצעה לארגון וניהול חבל באנאט בחסות בית הקיסר. ב-12 ביולי 1717 הגנרל רוזן מרצי הגיש לאוצר בווינה (הקאמרה האאולית ההבסבורגית) "תוכנית צנועה לארגון חבל באנאט של טמשוואר" (או הבאנות של טמשוואר). אחרי אישור התוכנית קמה "הוועדה וארגון ארץ באנאט" בראשות הרוזן מרצי. לבסוף ב-28 ביוני 1719 חתם הקיסר קרל השישי על הצו שמינה את מנהל חבל באנאט וקבע את מושבו של המנהל בטמשוואר. כך הפכה טמשוואר לבירת אחת הפרובינציות החשובות של המונרכיה ההבסבורגית ומושבן של רשויות אותה פרובינציה. הוקם מנגנון מנהלי מסועף שכפה על העיר מנטליות מסוג חדש. עד לשנת 1751 הונהג חבל באנאט על ידי מנהל צבאי אוסטרי. בשנים 1778-1751 הוקם מנהל אזרחי אוסטרי. החל משנת 1778 הוחלט לספח את חבל באנאט לממלכת הונגריה תחת שלטון הבסבורגי. המנהל ההונגרי היה אזרחי והחבל חולק לשלושה מחוזות או רוזנויות. אז איבדה טמשוואר את מעמדה כבירת פרובינציה קיסרית והפכה לעיר שדה בממלכה ההונגרית. ההונגרית הפכה לשפה הרשמית של המנהל החדש.
עיר מלכותית חופשית
רגע חשוב בתולדות העיר התרחש בשנת 1781. על ידי דיפלומה מ-21 בדצמבר באותה שנה העניק הקיסר יוזף השני לטמשוואר את המעמד הפריבילגי של "עיר מלכותית חופשית". הוא חודש ב-1790 על ידי הקיסר לאופולד השני. העיר נהנתה מכאן ואילך מיתרונות רבים שאיפשרו התפתחות מהירה יותר של הפעילויות העירוניות בה. העיר הוצאה מתחת חסות המחוז (שהוקם מחדש ב-1780), בחרה את נציגיה שלה בדיאטה, בחרה בעצמה את מנהיגיה ושופטיה, הייתה זכאית לגבות מכס בכניסת הסחורות וביציאתן, הייתה זכאית לארגן ירידים שנתיים ושבועיים, לקבוע לעצמה את התקציב העצמי על בסיס הכנסות והוצאות שנתיות, קיבלה פטור מהתחיבויות כספיות מסוימות, הייתה זכאית לסמל משלה וכו'.
בימי המלחמה ההבסבורגית-עות'מאנית (1788–1791) למרבה המורא של התושבים חזר זמנית הכיבוש הטורקי של העיר.
ההתיישבות הגרמנית
אחרי כיבוש חבל באנאט החלו שלטונות הקיסרות בווינה בתהליך התיישבות רחב יריעה והביאו לאזור בעיקר גרמנים קתוליים שוובים מוירטמברג ושוואביה, תושבי הסן, פפאלץ, לוקסמבורג, אלזס-לורן, אוסטריה, שווייץ וכו' לרבות הוגנוטים לשעבר שהמירו בינתיים את דתם לנצרות הרומית-קתולית. אף על פי שרק חלק מהם היו שוואבים במקור, החלו כלל מתיישבים אלה להיות מכונים "שוואבים", או "שוואבים של באנאט" בפרט. אלה היו חלק מהאוכלוסייה שנודעה כשוואבים של הדנובה. האקלים הבעייתי גרם לתמותה רבה, כשרבים מהמתיישבים מתו ממלריה 2-3 חודשים אחרי הגעתם. תהליך גדילת אוכלוסיית החבל התבסס בעיקר על ההגירה ותוך זמן קצר הגרמנים הרומיים-קתוליים הגיעו להיות 50% מכלל התושבים. הגרמנים, שהצטיינו כבעלי מלאכה, פיתחו את התעשייה ואת המסחר. בטמשוואר התיישבו השוובים בעיקר ברובע פבריק, בה פיתחו את המלאכות השונות. על מנת להבטיח תנאי חיים נאותים לאוכלוסיית המתיישבים התחילו הרשויות האוסטריות וההונגריות בארגון מחדש של הכפרים בחבל. אף הקימו כפרים חדשים. האזור הפך תוך זמן קצר לרשת מאורגנת, מסודרת של יישובים, בעלת מבנה סולידי. בטמשוואר המצודה עצמה לא התקבלו אלא רומיים-קתוליים בלבד. התושבים הרומנים והסרבים חיו בפרברים.
מפקדי העיר טמשוואר
- פרנץ פאול, רוזן ואליס (1737-1677) - בין 1716–1729
- יוהאן פרידריך', (אציל זוטר = Edler) פון שפרינג (מת ב-1732) - בין 1730–1732
- פרנץ אנטון לאופולד, ברון פון אנגלסהופן (1761-1692) בין 1732–1740
- יוהאן רוזן פון סקוטי (מת ב-1747), בין 1740–1747
- עמנואל לורנץ, ברון פון פוגטרן (מת ב-1770) - בין 1747–1751
- פרנץ לאופולד לודוויג, רוזן פון טירהיים (1782-1710) - בין 1751–1752
- יוהאן סבסטיאן, רוזן פון זורו (Soro) (מת ב-1761) - בין 1752–1761
- אלכזסדר, רוזן פון וילאר (Villars) (מת ב-1767) - בין 1761–1767
- יוהאן, רוזן פון זורו (1809-1730) - בין 1767–1791
תעלת בגה
במאה ה-18 הביצות בסביבת העיר נחשבו למקור ראשי למגפות. השלטון האוסטרי החליט למגר אותו באמצעים הידרוטכניים:הסדרת זרימת הנהרות וייבוש הביצות. בשנים 1732-1728 הוסדרה זרימת הנהר בגה שהפך לתעלה כשרה לשיט בין טימישוארה ועד לחלק התחתון שלו. על ידי כך חוברה העיר באמצעות הנהרות טיסה ודנובה לרשת הנהרות המרכז-אירופית והייתה מסוגלת לפתח תחבורה במתכונת מסיבית לפני הופעת מסילות הברזל. עבודות הסדרת זרמי הבגה והטימיש וייבוש הביצות שינו מן השורש את דמות העיר. בהמשך הוקם באזור גן וורדים על ידי וילהלם מיהלה.
מגפות הדבר והכולירה
במרץ 1738 הוכתה העיר מגפת דבר שקיפדה את חייהם של כאלף מקרב 6,000 תושביה. דליקה הרסנית החריבה כמעט את כל שכונת פלנקה מארה, שהייתה הנפגעת העיקרית במגפה. מגפות הדבר והכולירה חזרו ונשנו פעמים מספר. בית הקברות שהוקם ב-1723 התמלא עד תום ובשנת 1749 היה צורך בהקמת בית קברות חדש, במקום שבו נמצא היום הפארק המרכזי של העיר - Parcul Central (בעבר ה"פארק אנטון סקודיר"). גם הוא לא הספיק ונסגר בשנת 1771. בשנים 1831 ו-1836 ידעה טמשוואר מגפות כולירה נוספות שהפחיתו את מספר האוכלוסייה.
מהפכת 1848 ("אביב העמים")
בשנת 1848 פרצו ברחבי אירופה שורה של מהפכות הידועות כ"אביב העמים". באימפריה ההבסבורגית, שנודעה באותן השנים כ"אימפריה האוסטרית" עמדה המהפכה לא רק תחת סימן התביעות החברתיות אלא לבשה גם אופי לאומי כשהעם ההונגרי ראה בה עיתוי מתאים למאבקו לשחרור מעול הקיסרות בווינה, בעוד שאר העמים בממלכת הונגריה ביקשו להשתחרר בעצמם מעול ההונגרים. בשלב מסוים הצליחו הכוחות המהפכניים ההונגרים להביס את הצבא האוסטרי ולהטיל מצור על טמשוואר למשך 114 יום, מבלי להצליח לכובשה. הקרבות עלו במחיר כבד של דם ונזקים חומריים. בסופו דל דבר במהפכה בהונגריה, טרנסילבניה ובאנאט דוכאה על ידי הצבא האוסטרי שקיבל עזרה גם מרוסיה הצארית. גם בטמשוואר ב-9 באוגוסט 1849 התנהל קרב שבו הצבא ההונגרי בפיקודו של גנרל יוזף בם נוצח על ידי המרשאל האוסטרי יוליוס יאקוב פון היינאו. אחרי תבוסת המהפכה הושמה הונגריה תחת משטר צבאי וכמה מהפרובינקיות שלה הפכו לאחוזות הכתר האוסטרי, שנוהלו במישרין מווינה. כך הייתה גם "וויבודיה הסרבית והבאנאט של טימיש", פרובינקיה חדשה שבירתה טמשוואר.
בירת פרובינקיה קיסרית: "הוויבודות הסרבית (וויבודינה) ושל הבאנות (באנאט) של טימיש"
אחרי כישלון האוכלוסייה הרומנית לזכות באוטונומיה מהשלטונות המהפכניים ההונגרים, המשיכו בשנים 1849–1850 תנועות מחאה שלהם נגד הדיכוי ולמען השגת אוטונומיה לאומית ותרבותית. ב-13 בפברואר 1849 חתמו שבעה נציגים רומנים מטרנסילבניה ושלושה נציגים רומנים מבאנאט עצומה כללית בה דרשו את איחודם של הרומנים באימפריה האוסטרית, כולל הונגריה, תחת מנהל עצמי רומני. אולם החוקה החדשה ב-4 במרץ 1849 הפרידה את הרומנים מבאנאט שאר בני עמם על ידי הכללתם לפרובינקיה הקיסרית עהחדשה שנקראה "וויבודיה הסרבית והבאנאט של טימיש", תחת שלטון ישיר צבאי ואזרחי אוסטרי. צו קיסרי ב-18 בנובמבר 1849 נתן גושפנקא נוספת לפרובינקיה הקיסרית החדשה, ששפתה הרשמית הייתה הגרמנית. בטימישוארה נקבע מושב המושל, בעוד שהעיר שמרה על זכויות מיוחדות כעיר מלכותית. ביטול המכס-ים הפנימיים וגם הנהגת מכסים פרוטקציוניסטים על סחורות מן המערב האירופי המפותח יצרו מסגרת שעודדה את ההתפתחות הכלכלית באימפריה, כולל בחבל באנאט וטימישוארה ששוקמו אחרי הנזקים משנות המהפכה.
בטימישוארה יוסדו מספר בתי חרושת - בתי חרושת לבירה, למשי, לסבון, לשטיחים - והעיר זכתה לאספקה הולמת במוצרי חקלאות ממישור הבאנאט. הונהגו בעיר קו טלגרף, תאורת רחובות בגז וכן נבנה קו רכבת שחיבר את טימישוארה לנמל בזיאש שעל הדנובה בחבל קאראש-סוורין. תוך שנים אחדות נפתחו בעיר מספר בנקים והוקמה לשכת מסחר. ב-15 בנובמבר 1857 נחנך קו הרכבת טימישוארה-סגד. באותם הימים קוצר זמן המסע מטימישוארה לבודה ופשט ל-26 שעות ומטימישוארה לווינה ל-36 שעות.
1860-1918 - בממלכת הונגריה תחת שלטון הבסבורגי
שני אירועים בשנת 1859 - איחוד הנסיכויות הרומניות ותבוסת אוסטריה באיטליה במלחמה עם פיימונט ועם צרפת גרמו לקיסר פרנץ יוזף להתקרב להונגרים ולאצולתם. על אף התנגדותם של קבוצות אתניות כמו הרומנים והסרבים (כולל מפגש טימישוארה ב-18–19 בספטמבר 1860, ועצומתם של 12000 אקדמאים, סוחרים ובעלי מלאכה מחבל באנאט) בצו מ-27 בדצמבר 1860 החליט הקיסר לספח את חבל באנאט לממלכת הונגריה שבחסותו.
מגמת ההונגריזציה הרשמית של האזור התחזקה אחרי הקמת האימפריה האוסטרו-הונגרית בשנת 1867 (ה"דואליזם" ה אוסטרו-הונגרי) שבה הוענק לממלכת הונגריה מעמד פריבילגי, שווה לאוסטריה, במסגרת האימפריה הבסבורגית. ב-16 בפברואר 1865 הפכה השפה ההונגרית לשפה רשמית במקום הגרמנית בבתי המשפט, במועצות היישובים ובכל דרגאות החינוך. בו זמנית הורשו היישובים להתשמש חופשית בכרי המרעה שבסביבתם. הערים הורשו להתארגן כמו כפרי הספר עם מועצות מקומיות וראשי ערים משלהם. בתקופה זו ידעה טמשוואר - טימישוארה לפריחה מבחינה כלכלית ודמוגרפית. מוסדות פיננסיים השקיעו סכומים גדולים בפיתוח התעשייה המקומית. בפתח המילניום החדש[דרושה הבהרה] פעלו בטימישוארה מפעלים רבים: שני בתי חרושת לאתנול, ליציקת ברזל, לגפרורים, ללבנים, לגז, לשרשראות, למגבעות, ולשוקולד. באמצעות תעלת בגה חוברה העיר, דרך נהרות הטיסה ודנובה למערכת הנהרות של מרכז אירופה.
ב-6 באפריל 1871 נפתחה מסילת הרזל טימישוארה-ארד. המסעות לבודפשט הבירה קוצרו באופן משמעותית לעומת המסלול טמישוארה - ז'ימבוליה-סגד (שנפתח ב-1857). עם הפעלת מסילת הרכבת מטימישוארה לקאראנסבש ב-23 באוקטובר 1876 הפכה טימישוארה לצומת קווי רכבת. באותה תקופה הונהגה בעיר תחבורת "טראם" מונעת על ידי סוסים. טמשוואר - טימישוארה הייתה העיר השנייה בממלכת הונגריה, הראשונה בשטחי המרחב הרומני ואחת הערים הראשונות בעולם שהנהיגה תחבורה מסוג זה. כמו זכתה העיר בקווי טלפון. ב-12 בנובמבר 1884 נמנתה טנשוואר אחרי פריז, נירנברג, שטייר וברלין עם הערים הראשונות באירופה עם תאורה פומבית חשמלית. רחובותיה הראשיים נסללו באספלט. בשנת 1899 הונהגו קווי חשמליות. בימי ראש העיר ממוצא בולגרי קרול טלביס פותחו גם פרברי העיר, בהם פעלו בתי מלאכה וחרושת. זה אחר זה נהרסו שערי המצודה הישנים ונבנו שדרות שחיבור את מרכז העיר לפרברים שהפכו חלק מהעיר הגדולה.
המאה ה-20
מלחמת העולם הראשונה
ימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) הכבידו מאוד על התושבים. עליית המחירים המשמעותית הורידה את רמת החיים. מחיר הלחם עלה פי 4, מחיר הקמח פי 7 ומחיר תפוחי האדמה - פי 14. האינפלציה צמצמה את ההכנסות הריאליות של האוכלוסייה. בעקבות הפקעות חוזרות, הקצבות המזון שהועמדו לרשות התושבים הצטמצמו והלכו, הפכו לבלתי מספיקות ומשפחות רבות הגיעו על סף רעב. צווי מצב חירום ביטלו כמעט כליל את מעט חירויות האזרח שהיו קיימות. חלק מהתעשייה הוסבה לייצור מלחמתי. הוארך יום העבודה והורחבה עבודת הנשים והילדים בבתי חרושת, במקום הגברים שנשלחו לחזיתות. עד ינואר 1918 גויסו בטימשוארה 12,832 גברים, שרבים מהם לא חזרו. אלפי נשים הפכו לאלמנות ואלפי ילדים ליתומים. על רקע מצב קודר זה ובהשפעת אירועים בחו"ל כמו המהפכות הרוסיות, פרצו תופעות של מחאה חברתית. ב-2 בדצמבר 1917 4000 אנשים הפגינו בדרישה להפסקת המלחמה וחתימה מידית של הסכם שלום.
רפובליקת באנאט והכיבוש הסרבי
קץ המלחמה מצאה את אוכלסיית העיר במתח רב, בין השאר, על רקע המאבקים הלאומיים של האתניות השונות. ב-31 באוקטובר 1918 התחוללה בעיר הפגנת רחוב גדולה. באותו יום באולם הקסרקטין התכנסו מנהיגים פוליטיים וצבאיים מקומיים הוקמה המועצה הלאומית של באנאט, שבה יוצגו נציגי הרומנים, הסרבים, הגרמנים וההונגרים. יום קודם לכן אוטו רוט, חבר בהנהגת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של הונגריה, ממוצא יהודי, והלטננט-קולונל ההונגרי אלברט בארטה, לראש המטה של מפקדת טימישוארה, השתתפו בבודפשט בכנס המנהיגים הפוליטיים ההונגרים. בשובם לטימישוארה, החליטו יחד עם המנהיגים ההונגרים המקומיים שבאספה שבסוף ההפגנה ב-31 באוקטובר 1918 תוכרז "רפובליקת באנאט", מדינה חדשה שנועדה להיות קנטונלית לפי דוגמה שווייצרית. בראש מועצת העם של באנאט נבחר אוטו רוט ובראש הצבא המקומי - אלברט בארטה. באותו יום, 31 באוקטובר 1918 הוקמה גם המועצה הלאומית הצבאית של השוואבים של באנאט בהנהגת הלטננט קולונל אלברט פוכס. באותו יום ארגן גם מנהיג הרומנים המקומיים, אורל קוסמה, אספה המונית של אלפי רומנים בכיכר העירייה בטימישוארה, והקים את המועצה הצבאית הרומנית ואת המשמר הלאומי הרומני בטימישוארה. הוא נבחר ליושב ראש המועצה הלאומית הרומנית של טימישוארה. בתור מנהיג הרומנים של באנאט נבחר קוסמה גם לחבר המועצה הלאומית הגדולה של הרומנים מטרנסילבניה, מרמורש, קרישאנה ובאנאט.
בנובמבר 1918 המצב הסתבך. על בסיס ההסכם הצבאי שנחתם בבלגרד, הצבא ההונגרי נסוג מצפון לנהר מורש. בשטח שפונה על ידי ההונגרים נכנסו כוחות מטעם ההסכמה - סרבים וצרפתים. הצבא הסרבי נכנס לטימישוארה ב-14 בנובמבר 1918 ושם קץ לניסיון לארגן רפובליקה של באנאט, פיזר את המשמרות הלאומיים ואחר כך השתלט גם על המנהל האזרחי בעיר. סרביה שאפה בשם התושבים הסרבים של באנאט לספח את האזור, אולם נציגי הרומנים בראשות קוסמה הגיעו לאספה הלאומית הרומנית הגדולה באלבה יוליה ב-1 בדצמבר 1918 ודרשו בה את איחוד חבל באנאט עם רומניה. אכן אותה אספה גדולה באלבה יוליה הכריזה על איחוד טרנסילבניה ובאנאט עם רומניה. מאוחר יותר, במרץ 1919 הציע עדיין אוטו רוט לשווא למפקד כוח הכיבוש הצרפתי, לואי פראנשה ד'אספרה להקים באנאט עצמאי בחסות צרפת.
האיחוד של חבל באנאט המזרחי עם רומניה
ב-27 ביולי 1919 בהתאם להסכמים הבינלאומיים, עזב הצבא הסרבי את טימישוארה וב-28 ביולי מפקד הכוח הצרפתי הגנרל שארל דה טורנאדר מינה את אורל קוסמה הרומני לפְּרֵפֶקְט של טימישוארה. ב-3 באוגוסט 1919 נכנסו לטימישוארה היחידות הראשונות של הצבא הרומני ולמחרת נחתם ההסכם עם מעצמות ההסכמה, לפיו חולק חבל באנאט בין ממלכת רומניה ולממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים (לימים יוגוסלביה). רומניה קיבלה את החלק המערבי, היותר גדול, של החבל, כולל טימישוארה. בעוד שבחלק זה של באנאט היוו הרומנים רוב, בטימישוארה עצמה החלוקה האתנית הייתה שונה: הרומנים היוו בה ב-1910 רק 9% מתוך 72,000 התושבים. הקבוצות האתניות העיקריות היו הגרמנים, ההונגרים והסרבים. ניסיון אחרון להשגת עצמאות האזור בא מצד הגרמנים של באנאט ששלחו ב-16 באפריל 1920 עצומה אל ועידת השלום בפריז, שבה דרשו הקמתה של רפובליקה קנטונלית שתכלול גם את באנאט וגם את חבל באצ'קה שממערב, מחולקים לקנטונים לפי קריטריונים אתניים. ועידת פריז דחתה דרישה זו. ב-4 ביוני 1920 הסכם השלום בטריאנון קבע כי הונגריה ויתרה לטובת רומניה על טרנסילבניה ועל חבל באנאט המזרחי, מכאן שבפני תושבי טימישוארה עמד האתגר לעבור לזירת תרבות שונה - זו הרומנית. הרומנים שהתגוררו בפרברים ובכפרים הסמוכים זכו להיות חלק מהעיר. במהלך העשורים הבאים במאה ה-20 הגיעו לכאן גם רומנים רבים מחבל באנאט, מאוחר יותר גם מאזורי רומניה אחרים, וכן פליטים רומנים מבוקובינה ומסרביה וכך במשך הזמן התעבתה האוכלוסייה הרומנית בעיר עד שב-1990 הגיעה להיות 82% מהאוכלוסייה (מתוך 351,000 תושבים).
טימישוארה בשנים שבין מלחמות העולם
חוקת רומניה החדשה משנת 1923 כללה חובת כיבוד זכויות האזרחים. תחת השלטון הרומני הדמוקרטי העיר ידעה שגשוג כלכלי, בתחום הבנייה, התרבות והרוחניות. הוקמו עשרות מפעלים, חברות מסחר, בנקים, בתי ספר שבהם שפת ההוראה היו רומנית, הונגרית, גרמנית, סרבית. ליהודים התאפשר לימוד השפה העברית. ב-15 בנובמבר 1920 הפכה טימישוארה לעיר אוניברסיטאית על ידי הקמת בית הספר הפוליטכני על ידי צו חתום על ידי המלך פרדיננד הראשון. ב-13-11 בנובמבר 1923 ערכו תושבי העיר ערכו קבלת פנים חגיגית למלך, למלכה מריה ולראש הממשלה יון (יונל) ברטיאנו. באוקטובר 1925 אירחה טימישוארה תערוכה זואוטכנית גדולה. בעיר התחזקה אחיזת הכנסייה הנוצרית האורתודוקסית הרומנית, שהקימה כנסיות גדולות - את הקתדרלה המטרופוליטנית שנאבן הפינה שלה הונחה ב-20 בדצמבר 1936, את הכנסייה בכיכר קיטל, את הכנסייה בשכונת מחאלה ואחרות.
כתגובה לשאיפות ממלכת הונגריה השכנה בראשות מיקלוש הורטי לזכות בחזרה בשטחים שאיבדה בעקבות מלחמת העולם הראשונה והסכם טריאנון כינס ארגון רומני שנקרא "הליגה האנטי-רוויזיוניסטית" בטימישוארה ב-16 בדצמבר 1934 וב-4 באוקטובר 1936 אספות עממיות המוניות בנוכחות מנהיגים רומנים כמו יוליו מאניו, יון מיכלאקה, ניקולאיה לופו, סוור בוקו, ואחרים, ובהן הביעו את רצונם של הרומנים להגן על הישגיהם הלאומיים ועל הגבולות. במאי 1934 התקיימה בטימישוארה גם אספה אנטיפאשיסטית. תושבי העיר תרמו סכומי כסף גדולים למען חימוש הצבא הרומני וביצור הגבול המערבי.
מלחמת העולם השנייה
ב-1941 רומניה נכנסה למלחמת העולם השנייה כבת ברית של גרמניה וכוחות הציר ופלשה לברית המועצות. בימי המלחמה העיר סבלה נזקים עקב הפצצות אוויריות של בעלות הברית - בריטניה וארצות הברית. אחרי ההפיכה ב-23 באוגוסט 1944 שהדיחה את משטר אנטונסקו וצירפה את רומניה לבעלות הברית, הופגזה העיר על ידי גרמניה הנאצית, בת בריתה לשעבר. כוחות גרמנים והונגרים ניסו לשווא בספטמבר 1944 לכבוש את טימישוארה. העיר נכנסה לשליטת הצבא הסובייטי והצבא הרומני.
המשטר הקומוניסטי 1989-1946
אחרי שלוש שנים של תקופת מעבר, ב-1946 בנוכחות הצבא הסובייטי, התקיימו בחירות כלליות מזויפות, שהביאו לניצחון כביכול של המפלגה הקומוניסטית ובני בריתה, בדצמבר 1947 הודחה המונרכיה והוכרזה הרפובליקה העממית הרומנית. טימשוארה עברה עם כל המדינה תהליך של סובייטיזציה שהביא להעלמות העסקים הפרטיים והשתלטות המדינה על כל הכלכלה וניהולה לפי השיטות הקומוניסטיות. המשטר פיתח תעשייה, על ידי השקעות והגדלת יכולות המפעלים הישנים בתחום בניית המכונות, הטקסטיל וההנעלה, החשמל, המזון, הפלסטיק, האופטיקה, חומרי הבניין, הרהיטים, וכו'. בתוך ארבעה עשורים אוכלוסיית העיר גדלה פי שלושה. בסוף שלטונו של ניקולאה צ'אושסקו התמודדה העיר עם צעדי צנע חמורים שפגעו מאוד ברמת חיי התושבים בכל התחומים - קבלת שירותים, חינוך, בריאות, תרבות ובידור.
המהפכה הרומנית בדצמבר 1989
ב-17 בדצמבר פרצה בעיר באופן ספונטני המהפכה שהביאה להפלת המשטר הקומוניסטי בכל רומניה. כעבור 3 ימים של שפיכות דמים, שבה ירו שוטרים ובלשים באזרחים המפגינים, ב-20 בדצמבר 1989 העם ניצח וטימישוארה הוכרזה לעיר הראשונה המשוחררת מקומוניזם[3].
מבחינה דמוגרפית נחשבת טימישוארה עיר במעמד 2 ברמה לאומית, עם אזור עירוני פעיל הרחב ביותר ברומניה, אחרי בוקרשט: מעל 5,000 קמ"ר ואוכלוסייה של 508,037 תושבים. אוכלוסיית העיר מהווה 45,07% מאוכלוסיית המחוז טימיש, 16.07% מאוכלוסיית אזור הפיתוח מערב, ו-1.44% מאוכלוסיית רומניה[4]. לפי מפקד האוכלוסין מ-2011 מספר התושבים היה 319,279 תושבים, יותר מב-2002 כשנספרו 317,660 תושבים.
הרכב אתני
טימישוארה הייתה מלכתחילה עיר בעלת הרכב אתני מגוון.בשנת 1900 הקבוצות האתניות העיקריות היו לפי המספר - הגרמנים, ההונגרים והיהודים, אחריהם הרומנים וסרבים. ב-1918 הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בעיר הייתה עדיין הגרמנים (שוואבים של דנובה או יותר מדויק - שוואבים של באנאט). אחריהם באו ההונגרים, הרומנים, היהודים, הסרבים, ועוד קהילות יותר קטנות כמו הבולגרים, הסלובקים, הקרואטים, הצוענים, הפולנים, הסלובנים וכו'. במהלך המאה ה-20 אחרי איחוד חבל באנאט עם ממלכת רומניה התרחשו תהפוכות גדולות ביחסים המספריים בין האתניות השונות[5], בעיקר גדילה ניכרת באחוז הרומנים שהפכו לקבוצה האתנית הדומיננטית, ובהמשך הגירת היהודים (לרוב עלייה לישראל) והגרמנים (הגירה למולדת ההיסטורית - גרמניה). חלה עלייה במשקל הצוענים בין הקהילות האתניות בעיר. עדיין כיום בטימישוארה חיות הקהילות הגדולות ביותר של גרמנים וסרבים ברומניה. בנוסף קיימת נוכחות משמעותית של מהגרים, פליטים ועובדים זרים. בסך הכל ב-2011 חיו בעיר כ-7000 אזרחים מ-124 מדינות, למשל איטלקים, אזרחי מולדובה, טורקים, סינים, ערבים, אזרחי גרמניה, צרפתים, פרסים, וייטנאמים, ואחרים[6].
ב-2002 ההרכב האתני של אוכלוסיית טימישוארה היה כדלקמן:
- רומנים - 677,271 (85,52%)
- הונגרים - 28,724 (7,64%)
- גרמנים - 7,157 (2,25%)
- סרבים - 6,311 (1,98%)
- צוענים - 3,062 (0,96%)
- בולגרים - 1,218 (0,38%)
- אוקראינים - 762 (0,23%)
- סלובקים - 570 (0,17%)
- יהודים - 367 (0,11%)
- איטלקים - 203 (0,06%)
- יוונים - 199 (0,06%)
- צ'כים - 171 (0,05%)
- קרואטים - 142 (0,04%)
- רוסים - 85 (0,02%)
- טורקים - 59 (0,01%)
- פולנים - 56 (0,01%)
רוב התושבים הם רומנים (81,36%) לפי המפקד ב-2011. המיעוטים האתניים העיקרים הם:*הונגרים - 4.87%, *סרבים 1,52%, *גרמנים 1,31%. 8,98% מהתושבים לא הצהירו על שייכות אתנית[7]. לדברי אחד ממנהיגי הצוענים בטימישוארה, ב-2012 חיו בעיר כ-7000 צוענים[8].
ההרכב הדתי
חיי הדת ידעו בעיר מסורות עתיקות ומגוון רב. ב-2011 רוב תושבי העיר - 80.6% - הצהירו את עצמם כשייכים לנצרות האורתודוקסית. רובם - רומנים ומיעוט צועני - משתייכים לכנסייה האורתודוקסית הרומנית ומיעוט נוסף לכנסייה האורתודוקסית הסרבית. טימישוארה היא מושב הארכיבישופות האורתודוקסית הרומנית של טימישוארה, כס המיטרופוליה של חבל באנאט. 10% מהתושבים מזוהים עם הכנסייה הרומית-קתולית, רובם גרמנים והונגרים, מיעוטם איטלקים ורומנים. שאר הדתות בעיר הם: הנצרות הפנטקסטלית עם 8408 מאמינים - רומנים, צוענים ואחרים - (2.6%), הכנסייה הרפורמית 2% - רובם הונגרים, הכנסייה הבפטיסטית (ב-2002 - 1,23%) הכנסייה היוונית-קתולית הרומנית (המאוחדת עם רומא) עם 4,191 מאמינים (ב-2002 - 1.15%) רובם רומנים. קיימות קהילות דתיות קטנות יותר - כמו היהדות, עם היסטוריה של כ-450 שנה, כעת מיוצגת רק על ידי 300 תושבים, רובם קשישים. בעיר חיים מספר קטן של נוצרים אורתודוקסים בולגרים ויוונים, ארמנים, כמו כן בודהיסטים, מוסלמים סונים - טורקים וערבים, מוסלמים שיעים - איראנים. 359 תושבים הכריזו עצמם אתאיסטים. ב-2002 9,41% לא הצהירו על שייכות דתית[7].
לפי הנחות מסוימות היהודים הגיעו לאזור זה כבר במאה ה-2 או במאה ה-3.[דרוש מקור] אך ידוע בוודאות על קיומם של מתיישבים יהודים בעיר רק אחרי הכיבוש העות'מאני במחצית הראשונה של המאה ה-16. היהודים מוזכרים לראשונה בשנת 1716, בכתב מסירת המצודה שנחתם בין העות'מאנים ובין האוסטרים. בבית העלמין הספרדי שבעיר, הקבר הישן ביותר הוא זה של עזריאל עשהאל Azriel Assael שנפטר בשנת 1636. מאה שנה מאוחר יותר קיים מסמך המעיד על כך ש"מאיר אמיגו" ועוד 4 יהודים מאיסטנבול קיבלו אישור להתיישב בעיר. ב-1739 התמנה לוי בן יצחק ירושלמי לרב הראשי האשכנזי וכיהן בתפקידו עד למותו ב-1752. בשנת 1743 פעלה בקרב "יהודי טמישוואר" (כפי שהייתה מוכרת העיר בכתבים היהודיים, לפי הנוסח ההונגרי של שמה), קבוצת מקובלים בשם "חברת תיקון חצות". בשנת 1762 הוקמו בעיר שני בתי כנסת רשמיים ראשונים - אחד ספרדי ואחד אשכנזי. השלטון של הקיסרית מריה תרזה התגלה כמדכא במיוחד כלפי יהודי טימישוארה שמצבם תואר כקשה יותר משל בני עמם בשאר הממלכה. בשנת 1776 נחקקו חוקי "פקודת היהודים" - (Judenordnung), קובץ חוקים מגבילים נגד היהודים. אחרי 1779 כשבוטלה הפרובינציה הנפרדת של באנאט והעיר והאזור חזרו להיות חלק מ"הממלכה ההונגרית" הווירטואלית במסגרת האימפריה האוסטרית קמה בעיר "ישיבה גדולה" שפעלה במשך 7 שנים. באותה תקופה נשבה רוח סובלנית יותר כלפי היהודים, הודות למדיניותו של הקיסר יוזף השני. בעדה האשכנזית כיהנו אז הרב יוחנן בה"ר יצחק, שנזכר בשו"ת נודע ביהודה[9], וחתנו הרב בינש דייטש שהיה דיין ומנהל ה"ישיבה גדולה"[10].
במהלך המאה ה-19 היו קיימת בטימישוארה ישיבות קטנות פחות ידועות. באמצע המאה אירע הפילוג של יהדות הונגריה בין שלשה זרמים: האורתודוקסים, נאולוגים, וקהילות הסטטוס קוו אנטה שסירבו להצטרף לאף אחת משתי הקבוצות. גם הקהילה היהודית בטימישוארה התפלגה, ובשנים 1862–1865 נבנה ברובע המצודה בית כנסת אשכנזי מפואר ששרת את הקהילה הנאולוגית שהתפלגה מזו האורתודוקסית, שבראשה עמד אז אב בית הדין הרב צבי הירש אופנהיים, תלמידו של הרב מרדכי באנעט. ב-1889 נחנך עוד בית כנסת גדול בשכונת פבריק שהשתייך תחילה לזרם ה"סטטוס קוו אנטה" ושהפך בהמשך גם כן לבית כנסת נאולוגי. היהדות הנאולוגית הפכה לזרם הרוב בעיר.
תחת השלטון הרומני שהתחיל בפועל בשנת 1920, בין השנים 1935–1941 התקיימה ישיבה אורתודוקסית חדשה בהנהגת הרב אשר יונה וינברגר. אחד הרבנים הרב יצחק צבי סופר, היה בוחן את התלמידים כל שבוע בפני נציגי הקהילה כדי לעקוב אחרי התקדמותם. רבי יצחק צבי סופר שרד את השואה ונודע כרב מטמשוואר[11] בספרו שו"ת "מספר הסופר" ישנן תשובות הלכתיות לניצולי שואה, ובהן התרת עגונות לנעדרים בעקבות השואה, גביית עדויות על השואה, ועוד[12].
לאחר מלחמת העולם הראשונה התפתחה בטימישוארה קהילה חסידית גדולה, מחצרות חסידות ויז'ניץ חסידות דעש וגם חסידות מקומית חסידות טמשוואר אחד מענפי חסידות נדבורנה.
טימישוארה הפכה למרכז ציוני חשוב. כאן פעלה הנהגת הציונים, קרן היסוד והקרן הקימת של כל חבל טרנסילבניה. גם מפלגת היהודים של רומניה הייתה פעילה מאוד כאן וזכתה בתמיכה רבה מיהודי העיר. בשנת 1936 אנשי התנועה הלגיונרית הימנית-קיצונית תקפו את הקהל היהודי של להקת תיאטרון ופוצץ בתוכו פצצה שהרגה שני צופים ופצעה רבים אחרים.
לאחר מתן זכויות אזרח באימפריה האוסטרו-הונגרית, התרבו יהודי טימישוארה והגיעו למניין של 7000 נפש (10% מהאוכלוסייה) בתקופת מלחמת העולם הראשונה. בעת מלחמת העולם השנייה מספר היהודים בעיר הגיע לכ-12,000.
החל משנת 1940 עקב הגבלות כלכליות והפקעות רכוש, מעמדם של יהודי העיר הידרדר. משנת 1941 עם הדחת המלך קרול ותפיסת השלטון בידי הגנרל יון אנטונסקו, משמרות הברזל החלו לפעול באופן גלוי ותקיפת יהודים הפכה לנפוצה, כולל הרוגים ופצועים בודדים, שוד רכוש והשפלה ציבורית[13]. באמצע ספטמבר 1941 גורשו יהודים מהאזורים הכפריים מסביב, אל טימישוארה. 30 יהודים - גברים ונשים - מטימישוארה נספו במחנות בטרנסניסטריה, שקלטו בעיקר יהודים מאזור צפון מערב רומניה (בוקובינה ובסרביה). גברים רבים בני 16–40 נשלחו למחנות עבודת כפייה מקומיים וברחבי רומניה, ושרדו את השואה.
ב-17 באוגוסט 1942, בלחץ הגרמנים, אנטונסקו אישר את העברת יתרת יהודי רומניה מטרנסילבניה לבלזץ, סוביבור וטרבלינקה. בספטמבר אותה שנה שונתה התוכנית ו-200,000 יהודים מטרנסילבניה היו אמורים להישלח לבלזץ. לא ברורה הסיבה לדחיית המשלוחים הללו, נראה שהם קשורים בשוחד שניתן לשלטונות הרומנים מהקהילה היהודית, שלטון רווי תככים ברומניה, מחאה רשמית של ממשלת ארצות הברית והקרב על סטלינגרד כחודש לאחר מכן, ששאב כוחות מן הגרמנים, וגרם לרומנים לחשוש מהיום שאחרי מפלת הגרמנים[14].
בערב ראש השנה ה'תש"ה (1945) ברחו יהודי העיר כפליטים אל העיר לוגוז' הסמוכה, על מנת להימלט מציפורני מתקפה נאצית צפויה, עם קריסת הצבא הגרמני, והתקדמות הצבא האדום[15].
כמעט כל האוכלוסייתה היהודית המקורית של טימישוארה, אשר נותרה בעיר, שרדה את השואה, אך יש אי ודאות משמעותית לגבי פליטים וחסרי נתינות באותה תקופה, שהגיעו לעיר זו, בעיקר חסידים מרחבי רומניה והונגריה. כמו כן אחוז משמעותי של יהודים תושבי העיר עברו להונגריה, שם המצב נראה בטוח יותר, ונספה בשואת יהודי הונגריה.
פרט לארגונים הגזעניים הרומנים, עד לשנת 1945 היו חזקים בעיר גם ארגונים של הגרמנים השוואבים שהיו בעבר רוב האוכלוסייה ועדיין היוו מיעוט משמעותי בעיר.
גם בטימישוארה הארגון הקרוי "הוועד הדמוקרטי היהודי", כלי שרת של המפלגה הקומוניסטית הרומנית שתפסה את השלטון הודות לנוכחות הצבאית הסובייטית, ניהל מערכה נגד הציונות ובתמיכת המשטר החדש. פעילים ציונים ויהודים אחרים נעצרו בתירוצים שונים ונשלחו לבתי כלא. בשנת 1947 מספר היהודים בעיר הגיעה ל-13,600. שלוש אניות מעפילים יצאו עם מספר גדול מקרב יהודי טמישוארה אל ארץ ישראל. האוכלוסייה היהודית הלכה וקטנה במהלך השנים בעקבות הגירתם לארץ ישראל או לארצות אחרות.
אחרי השחרור משלטון הנאצים והשלטת המשטר הקומוניסטי, רוב היהודים עלו במספר גלים לישראל וחלק קטן היגרו למערב אירופה, כולל גרמניה, צפון אמריקה ודרום אמריקה. במשך חמישים השנים האחרונות חיי הקהילה היהודית התנהלו בהנהגת הרב ארנסט נוימן, שהתמסר לחינוך הנוער ולהוראת השפה העברית. לאחרונה נותרו בטימישוארה מאות ספורות של יהודים, רובם קשישים. רק בית כנסת אחד עדיין פעיל - בית הכנסת האורתודוקסי בשכונת יוזפין. בית הכנסת הנאלוגי הגדול בשכונת המצודה נמצא בתהליך ארוך של שיפוצים, בעוד בית הכנסת הנאולוגי הגדול השני, ה"חדש", בסגנון נאו-מאורי גם הוא, בשכונת פבריק, נמצא במצב של התפוררות המסכנת את קיומו.
את העיר טימישוארה משרת נמל התעופה הבינלאומי טימישוארה טראיאן וויה.
אתר האינטרנט הרשמי של טימישוארה- יהדות טימישוארה, באתר אתרוג
- אתר התיירות הרשמי של העיר
- על בית הכנסת האורתודוקסי המפואר בשכונת יוספין
- דף הבית של הקהילה היהודית בטימישוארה כיום (ברומנית)
- ETH. 6 András János Vistai
- מסלול טיול בטימישוארה
- טימישוארה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מפת העיר משנת 1700 בערך, אתר ערים היסטוריות, מאוסף המפות ע"ש לאור, הספרייה הלאומית (בצרפתית והולנדית)
(יאנוש אנדראש וישטה - שמות של מקומות הגאוגרפיים בטרנסילבניה-בהונגרית)
- כרמית וייס, העיר טימישוארה: הפנינה של רומניה, באתר GoTravel
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
