Loading AI tools
טבילה במקווה על מנת להיטהר מטומאה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ביהדות, טבילה במים היא הליך מחייב (הכשר מצווה), חלק מתהליך הטהרה המוטל על יהודים, כלים ובגדים השרויים במצב טומאה ומעוניינים להטהר. טבילה במים היא השלב העיקרי (ולעיתים הבלעדי) במרבית תהליכי הטהרה מטומאות שונות, ובנוסף היא חלק מתהליך הכשרת הכלים ומתהליך הגיור. טבילה נעשית במקווה, מעיין, ימים, אגמים, נהרות ובארות, אך לא במים שאובים.
 | |
| מקוה סמוך להר הבית מתקופת בית המקדש השני | |
| מקרא | ויקרא, י"א, כ"ט–מ' ופרק ט"ו, פסוקים א'–ל"ג |
|---|---|
| משנה | משנה מקואות |
| משנה תורה | טהרה הלכות מקוואות |
בזמננו כאשר אין נהוגות הלכות טומאה וטהרה, מחמת העדר אפר פרה אדומה טבילה משמשת בעיקר כחלק מתהליך היטהרות האשה מטומאת נידה במסגרת הלכות טהרת המשפחה, כחלק בלעדי בהכשרת כלי אכילה חדשים שיוצרו על ידי גויים, כחלק מתהליך הגיור ובנוסף כדרך להטהר מטומאת בעל קרי לעולי הר הבית בטהרה, וכמידת חסידות לגברים שונים המעוניינים בכך.
בתורה מופיעים מקרים רבים של טומאה המצריכים טבילה כחלק מתהליך הטהרה, בהם: נידה, מי שפלט נוזל זרע, מי שנגע במת, ועוד. ישנם גם מקרים בהם לא קודמת טומאה למצוות הטבילה, לדוגמה במקרה של גיור, של טבילת כלים שהיו בבעלות גוי, והטבילות שטובל הכוהן הגדול לפני שלבים שונים של עבודתו ביום כיפור.[1]
בימינו חובת הטבילה מוטלת בעיקר על נשים נשואות, כדי להיטהר מנידתן ולקיים יחסי אישות. רוב הטבילות נעשות במקווה ייעודי, אבל ניתן לטבול גם במקווי מים טבעיים כימים ואגמים.
מקור החיוב בטבילה בציווי המקראי "וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת-כָּל-בְּשָׂרוֹ",[2] ציווי החוזר בצורות שונות אצל מרבית חייבי הטבילה. אצל מיעוט מחייבי הטבילה, המקור הוא בתורה שבעל פה (כדוגמת נדה וזבה)
טומאה אינה נחשבת עבירה אלא מצב רוחני שבו האדם מנוע מלבצע פעולות מסוימות, כגון קיום יחסי מין, עלייה למקדש ואכילת קרבנות ותרומה (אצל כהנים). אין חובה לטבול אם הטמא לא חפץ לעשות את הפעולות שאסורות עליו במצב זה. עם זאת, בזמן שבית המקדש קיים, חייב אדם לטהר עצמו לפני הרגל, כדי שיוכל להיכנס למקדש ולהקריב קרבן עולת ראייה.
לפי היהודים הקראים, הטהרה נעשית באמצעות רחיצת הגוף בכל מים זורמים שהם, ואפילו במקלחת. לפי הקראים, מצווה להיטהר מכל סוג של טומאה, כגון טומאת נידה או שכבת זרע. עד אז, על מי שנחשבים טמאים לשמור על בידול מהטהורים, לאכול בשולחן נפרד, ולהימנע מכניסה לבית הכנסת עד לטהרתם.
ערך מורחב – חציצההטבילה נעשית כאשר גוף האדם או הכלי נמצאים במלואם במים, וללא חציצה בין הגוף ובין המים. לפיכך, על פי ההלכה יש להסיר קודם הטבילה כל דבר שאינו חלק מהגוף, ושמקפידים עליו שלא יהיה עליו. בנוסף מדרבנן יש לגזוז את הציפורניים, לנקות את השיניים, לסרק את השיער שלא יהיו בו קשרים, ועוד. נוהל זה, המיוחס בהלכה לתקנת עזרא, מכונה 'חפיפה'.
אדם או כלים שקיבלו טומאה מדברים המטמאים, כדי לטהרם הם צריכים טבילה. כאשר לחלקם הליך הטהרה הוא יותר מורכב ונוספים בו עוד מספר פעולות. מקורות הטומאה מתחלקים לארבעה סוגים עיקריים: אדם או בעלי חיים שמתו, טומאות היוצאות מגוף האדם, צרעת, וחטאות. כאשר חז"ל הוסיפו עוד מספר דברים מטמאים.
ערכים מורחבים – טהרת המשפחה, טבילת נידה, נידה, זבהאישה נטמאת עם תחילת הווסת שלה, אז היא נידה, אם הדימום הוא לא בזמן הווסת אזי היא זבה. יולדת נטמאת עם הלידה ונשארת במצב זה מספר שבועות לאחר הלידה, כאשר מועד הסיום המדויק משתנה על פי מין היילוד. אשה טמאה חייבת לטבול אם ברצונה לקיים יחסי אישות או שרוצה לעסוק בקודש (בעיקר במצוות הקשורות לבית המקדש). נשים נשואות נוהגות לטבול בכל חודש, לאחר שנטהרו מנידתן. אישה שאינה נשואה אינה חייבת בטבילה, וקיימת תקנה הלכתית האוסרת על רווקות לטבול, כדי לא לעודד אותן לקיים יחסי אישות (שמותרים רק לאישה נשואה, עם בעלה). בועל נידה הופך לטמא נידה וחייב לטבול לאחר שבעה ימים, רק אז הוא שוב מותר לאשתו. קיים איסור כרת לזוג שבמזיד קיים יחסי אישות בטומאת נידה.
לדעת הרמב"ם, נישואין (להבדיל מקידושין) שהתבצעו כשהכלה נידה, אינם חלים. לפיכך חלק מהרבנים עורכי הנישואין דורשים גם מכלות חילוניות אישור שטבלו במקווה לקראת חופתן.
אדם שנטמא על ידי פליטת זרע, רצונית או לא רצונית, או בטומאת זיבה ורוצה לעסוק בקודש (בעיקר במצוות הקשורות לבית המקדש) צריך להיטהר על ידי טבילה, הבדל עקרוני שקיים בין בעל קרי לזב הוא שזב צריך מים חיים.
גם בימינו, אף על פי שבית המקדש חרב, אנשים העולים להר הבית חייבים לטבול כדי להיטהר. זאת, כיוון שכל גבר שפולט זרע נחשב טמא לעניין זה.
ערך מורחב – נגעי אדם הליך היטהרות מצורע שהתרפא מתחלק לשלושה שלבים[3]: א. התזה ("הזאה") עליו מדם ציפור ומי מעיין[א]. ב. גילוח שער כל גופו וטבילה במקווה לו ולבגדיו. ג. גילוח וטבילה נוספים כעבור שבעה ימים. לאחר פעולות אלא על מנת לא להיות מחוסר כיפורים עליו להביא מספר קורבנות למחרת יום הטבילה האחרון.
ערך מורחב – טבילת עזראעזרא תיקן שאדם שפלט נוזל זרע בין מתוך שינה ובין אם קיים יחסי מין עם אשתו, יאסר ללמוד תורה עד שיטבול במקווה או שישפוך על עצמו תשעה קבין מים. תקנה זו (כחובה) התבטלה משיקול של ביטול תורה או ביטול פרייה ורבייה.
ערך מורחב – גיוראיש או אישה שמתגיירים חייבים אף הם בטבילה, כחלק האחרון של תהליך הגיור שלהם. מאחר שגיור מצריך בית דין, הטבילה צריכה להיות בפני דיינים. כשמדובר באישה, הדיינים נכנסים למקום רק כשהגיורת כבר טבולה עד צווארה,[4] וכיום נהוג שהיא לובשת חלוק רפוי ואטום.[5] כשמדובר בילד, נהוג שהוא טובל ביחד עם אחד מהוריו, או מבוגר אחר.[5] בימי הביניים היה נהוג בקהילות יהודיות מסוימות באירופה כי גם מומרים שביקשו לחזור לקהילה היהודית נדרשו לטבול, כגרים. יש רבנים שהדריכו גם את המבקשים לשוב בתשובה על עוונות מסוימים, לטבול.
תנועת החסידות פיתחה מאוד את נושא הטבילה לגברים, וטבילה כמעשה חסידות או תיקון (לעיתים בתנאים קיצוניים, כגון במי שלג וכו') הונהגה בחסידות ובחוגים נוספים. בימינו, חסידים נוהגים לטבול לעיתים מזומנות עד לטבילה יומית, אך זהו מנהג שאינו מעוגן בהלכה. מרבית הגברים הדתיים נוהגים לטבול בערב יום הכיפורים, לשם תוספת טהרה. יש הנוהגים לטבול לקראת הימים הנוראים, וגם כאלו המקפידים לטבול בכל ערב שבת.
טבילות אלו הן ללא ברכה ואין מקפידים בהן על חפיפה.
ערך מורחב – מקווה רוב הטבילות נערכות במקווה, שהוא מבנה שתוכנן על פי הכללים ההלכתיים, ומכיל לפחות 40 סאה (360 או 550 ליטרים) של מים שאינם שאובים, כלומר מי גשמים שנקוו במבנה ולא הובלו אליו באמצעות צינורות.
ערך מורחב – טבילה במעיין
ניתן לטבול בכל אגם טבעי שמכיל לפחות כמות דומה של מים, כולל בים. טבילה בנהר או בנחל אפשרית, אם רוב המים הם מים נובעים (ולא מי גשמים), ובלבד שהנהר או הנחל מכילים ארבעים סאה והם רחבים דיים להכיל את כל גופו של הטובל. אם רוב המים שבנהר או בנחל הם מי גשמים - אין לטבול שם; אך יש שהתירו זאת, וכך נהגו במקומות שבהם לא היו מצויים מקוואות רגילים.[6]
אחד התנאים הנדרשים מהזב והמצורע כדי להיטהר מטומאתם היא טבילה במים חיים. המקור לכלל הלכתי זה, הוא האמור בספר ויקרא: ”וְכִי-יִטְהַר הַזָּב, מִזּוֹבוֹ--וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ, וְכִבֶּס בְּגָדָיו; וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים, וְטָהֵר”.[7]
מים חיים הם מקור מים שיש לו חיות עצמית כגון מעיין נובע או נחל זורם. מקור מים חיים בניגוד למקווה אינו צריך שיהיו בו 40 סאה.
טמא מת נטהר בטבילה במקווה רגיל, אך לפני כן הוא צריך הזאה של מים חיים מעורבים באפר פרה אדומה, ביום השלישי וביום השביעי.
כל חייבי הטבילה טובלים ביום האחרון לימי טומאתם, למעט זב גדול וזבה גדולה (ובימינו כל נידה או יולדת), שאינן רשאיות לטבול אלא לאחר סיום ספירת שבעת הימים הנקיים.
טבילה אינה מטהרת מטומאת מת, לשם כך נדרש אפר פרה אדומה. כיום, כל בני האדם נחשבים בחזקת טמאי מתים, ועל כן כמעט אין אדם הטהור באופן מלא, כפי הנדרש לכניסה למקום המקדש, הקרבת ואכילת קרבנות, ואכילת תרומה.
לפני הטבילה שני שלבים מקדימים:
לפני הטבילה האדם בודק עצמו מחציצה. ויש מקומות בהם מקובל שהבלנית מציעה את עזרתה בבדיקת החציצות.
טבילה הנעשית על ידי אדם שחייב בטבילה מלווה בברכה. יש לברך רק כאשר האדם מחויב בטבילה בוודאות, כלומר שברור לו שלא טבל מאז נטמא לאחרונה. נוסח הברכה הוא: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה".
מקובל לטבול פעם ראשונה, אחר כך לברך, ואז לטבול פעם נוספת. בשעת הברכה, יישאר בתוך המים כשהוא מכוסה עד צווארו, יחבק בידיו את גופו (כדי לחצוץ בין הלב לערווה), יכסה את ראשו ואז יברך. לדעת השו"ע תברך קודם הטבילה.
טבילה מדאורייתא יכולה להתקיים רק במקווה כשר לטבילת נשים, ולא במקוואות גברים שהמים שבהם שאובים וכשרים רק ל"טבילת עזרא".
בעת הטבילה יש לעמוד באופן נינוח שמונע יצירת קפלים ומאפשרים למים מעבר לכל חלקי הגוף. יש לסגור את הפה ואת העיניים בצורה רפויה. הטובל צריך לוודא שהמים מגיעים לכל מקום בגופו ובשערותיו, לכן יש להרחיק מעט את הידיים מן הגוף ולפשק מעט את הרגליים, אך אינו חייב להרים רגליו מן הרצפה.
מעיקר הדין צריך לטבול פעם אחת בלבד, אך רוב הטובלים נוהגים לטבול פעמים אחדות. המנהגים בעניין זה מרובים מאוד. רוב הנשים נוהגות לטבול שלוש או שבע פעמים, ויש גברים החוזרים על פעולת הטבילה בין פעמיים (הוצאת רוח הטומאה וקבלת רוח טהרה) למאות פעמים (כאשר כל טבילה מכוונת לעניינים מסוימים בקבלה).
בארץ ישראל נמצאו מקוואות עתיקים, במיוחד מתקופת בית שני, שמעידים על שמירת הטבילה בתקופה הקדומה. על פי ממצאים ארכאולוגיים ואחרים עולה שכתות מדבר יהודה הקפידו מאוד בנושא הטבילה והמקוואות. ציבור נוסף באותה תקופה שהקפיד באופן מיוחד על הטבילה, היו הכהנים ששירתו בבית המקדש, ועל כן בגן הארכאולוגי בירושלים התגלו שרידים של מקוואות רבים.
בבית המקדש הקפידו במיוחד על הטהרה, ולכן כל יהודי שנכנס לבית המקדש היה חייב לטבול, ובבית המקדש הראשון היה מקווה מיוחד שנקרא ים של שלמה שהיה מוצב בעזרה ושם הכהנים היו טובלים.
בלשכת המצורעים שהייתה בעזרת נשים בפינה צפונית מערבית היה מקווה לטבילת המצורעים.
הארכאולוגיה מהווה מקור לא אכזב לדיני טומאה וטהרה ביהדות, שחלקם אינם מעשיים כיום. בדורות האחרונים התווסף למקורות ההלכתיים ממצא ארכאולוגי עשיר ומגוון המעיד על שמירת טהרה בקרב הציבור היהודי בשלהי תקופת הבית השני. מדובר בעיקר במקוואות טהרה ובכלי אבן ביתיים.
מאז חורבן המקדש ולאור היעדרו של אפר פרה אדומה פחת הצורך בטהרה ליומיום (אכילת מתנות כהונה למשל), מה שהביא לכך שבשונה מנשים נשואות שטובלות לטהרתן לבעליהן, נשים שאינן נשואות אינן טובלות. אף על פי שהיהדות מעודדת את הטהרה עצמה גם ללא "שימושים טכניים", הרי שכאשר אין שימושים טכניים פוחתת המוטיבציה להיטהר. בתקופת הריב"ש קיבל המנהג שרווקות אינן טובלות הנמקות נוספות.[8]
מכך נובע שבפועל רוב הנשים הבוגרות נכללות באחת משתי הקטגוריות האוסרות קרבה: לפני נישואיהן - נידה, לאחר נישואיהן - אשת איש (עבור כל אחד חוץ מהבעל).
יוצאות מכלל זה הן כלות הטובלות לפני יום חתונתן, וכך הן טהורות אך לא נשואות.
בשנים האחרונות התחזקו מגמות[9] שמעודדות נשים לא נשואות לטבול בפלחים שונים של הציבור הדתי:
בעקבות מקרים רבים בהם לא התירו בלניות טבילה במקווה לנשים פנויות, עתרו ארגוני נשים וכן שתי נשים רווקות לבג"ץ בעניין.[10] בעקבות זאת, בשנת 2014 הוציא המשרד לשירותי דת נוהל האוסר על הבלניות לשאול את הנשים המגיעות לטבול בדבר מעמדן האישי.[11] לצד זאת הנחה המשרד לשירותי דת כי בכניסה למקווה ייתלה שילוט בדבר האיסור ההלכתי על טבילת פנויות על פי הנוסח הבא:
על פי פסיקת הרבנות הראשית לישראל טבילת פנויות אסורה. יש לכבד את פרטיות הטובלות ולהימנע משאלות הנוגעות למעמדן האישי ולצנעת הפרט. האחריות מוטלת על הטובלות עצמן.
יש שכתבו שיש לאשה להיות צנועה בליל טבילתה, וכן נהגו הנשים להסתיר את ליל טבילתן שלא ללכת במהומה או בפני הבריות, שלא ירגישו בהן בני אדם, ומי שאינה עושה כן, נאמר עליה "ארור שוכב עם בהמה"[12] בהתאם למנהג זה, התיר הרב יהודה אסאד לאשה בעלת חנות — שהיא ובעלה ביקשו לדחות את טבילתה שחלה במשך ימי השבוע, כדי שלא ירגישו אחרים בהליכתה — לדחות את טבילתה לערב שבת.[13] ויש שכתבו שההיתרים לדחות נאמרו כאשר חיו בצפיפות ופחות שמרו על פרטיות הזולת, אך בימינו שלא מקובל להתערב בחייהם של אחרים אין להתיר דחייה של הטבילה.[14]
הרב עמרם בלום בשו"ת בית שערים, דחה את דברי הרב יהודה אסאד וכתב עליו ש"הפריז על המדה", כיוון שמדובר במנהג ואין כאן דין גמור ולא ייתכן שהמנהג ידחה את דין הטבילה בזמנה.[15]
מספר סיבות נאמרו על הסתרת הטבילה בפרט וקיום יחסי אישות בכלל[16];
אמנם, פעמים שאין חייבים להסתיר את ליל הטבילה, כגון שיש צורך לספר לרב או לרופא מתי חל ליל טבילה, או כשמפחדת לחזור בלילה לבדה מהמקווה, ורוצה שחברתה תלווה אותה, וכדומה. באופן שאין אפשרות להסתיר את ליל הטבילה, כגון שמתארחים במקום אחר בליל שבת וישימו לב שהולכת לטבול, אינה צריכה לדחות את ליל הטבילה.[17]
אשה שבעלה לא נמצא בעיר בליל טבילתה, המנהג הוא שאינה טובלת עד שיבוא בעלה, על פי הקבלה.[18] אמנם, אם הוא יכול לבוא בפתאומיות, כגון שהוא במילואים וכדומה, יש לה לטבול אף אם הוא אינו בעיר.[14]
באופן רגיל הטבילה מתקיימת לאחר צאת הכוכבים. בשעת הדחק, כאשר לא ניתן לטבול לאחר צאת הכוכבים או בבין השמשות, אפשר להקדים ולטבול מעט לפני השקיעה, ובתנאי שלא תגיע לביתה לפני צאת הכוכבים. כשלא ניתן לטבול סמוך לשקיעה, בשל קור, פושעים ועוד יש לדחות את הטבילה ליום השמיני. יש להסתיר את הטבילה עד כמה שניתן כדי שלא ילמדו ממנה ויבואו לטבול ביום השביעי, וכן תקפיד שלא לפגוש את בעלה עד הלילה.[19][20]
הכסף משנה מדייק מהרמב"ם[21] שלא הטבילה מטהרת, אלא העלייה מהטבילה, כלומר היציאה מהמקווה, מטהרת. לפי דבריו, מי שצריך הערב שמש, צריך להקפיד להעלות מהמים לפני שקיעת החמה. אחרונים רבים חולקים על חידוש זה.[22] הרב יונה מרצבך ביאר את השיטה הזו, על פי ההסבר הרעיוני לטבילה, שאדם אינו יכול לחיות מתחת למים, וטבילה היא כלידה מחדש, לאחר שכביכול מת. לפי רעיון זה, הרי שהיציאה מהמים היא הלידה וההתחלה החדשה.[23]
אושר סניור, טבילה במקווה? זו בכלל פעולה פמיניסטית, באתר הארץ, 18 בנובמבר 2021Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
