Loading AI tools
שיח רב שנתי ממשפחת השפתניים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אֵזוֹב מָצוּי (שם מדעי: .Origanum syriacum L) הוא בן שיח ים-תיכוני, נפוץ וארומטי מאוד, השייך לסוג אזובית ממשפחת השפתניים[1]. מין זה שכיח בבתה ובסלעים בחבל הים-תיכוני של ישראל. אזוב מצוי מתנשא לגובה של 40 עד 60 ס"מ, מכוסה בשערות צפופות ונעימות למגע, עליו מאפירים דמוי ביצה. פרחיו דו-שפתניים, זעירים ולבנים והם ערוכים בתפרחיות דמויות קרקפת הנישאות על עוקצים[2].
אזוב מצוי מכיל בכל חלקיו חומרי טעם וריח אופייניים ועל כן הוא משמש לחליטה, לתבלין ולהפקת שמנים אתרים לתעשיית הבשמים, ובעבר הוא שימש אף בטקסים דתיים וכחומר בעירה. הוא משמש כצמח מרפא ברפואה העממית. אחד ממרכיביו משמש ברפואה המודרנית לטיפול בפטריות עור וגירויי עור, ובתערובת עם קמפור הוא משמש לחיטוי הפה[3].
השם "זעתר" בעברית ובערבית מתייחס לעיתים קרובות לאזוב מצוי מאחר שזהו המרכיב העיקרי בתבלין הזעתר, אבל שם זה מיוחס גם לצמחים נוספים ממשפחת השפתניים כמו קורנית מקורקפת (זעתר פרסי), צתרה ורודה (זעתר רומי), צתרנית משובלת (זעתר סבלי) ועוד[3].
בשנת 1977 נכנס האזוב המצוי לרשימת המינים המוגנים בישראל ונאסר על קטיפתו. בשל המגמה של עלייה בצריכתו בגלל איסור זה, החל מתקיים גידול מסחרי של האזוב לצרכים מסחריים. בשנת 2019 תוקנה תקנה חדשה המאפשרת קטיף זעתר בכמויות קטנות לצריכה ביתית[4][5][6]. בחודש מרס 2024 נתפסו קוטפי אזוב (זעתר) שקטפו באופן לא חוקי כ-29 ק"ג.[7]
אזוב מצוי נמנה במהדורה הראשונה של המגדיר הראשון של איג, זהרי ופינברון (1931) על הסוג אזובית (Origanum). ד"ר אפרים הראובני וחנה הראובני עסקו במחקריהם בזיהוי סוגי האזוב השונים, במאמר שפרסמו בשנת 1949. [8] במהדורה השנייה של המגדיר (1948) הוא שויך לסוג Majorana, שיוחד כסוג בפני עצמו, והמין נקרא .Majorana syriaca (L.) Raf. הבוטניקאי איטסווארט (Jan H. Ietswaart), כלל את המין בסיסטמטיקה חדשה שערך בשנת 1980 בסוג אזובית (.Origanum Tourn. ex L). האקדמיה העברית הותירה את השם "אזוב מצוי" על כנו למרות שיוכו המדעי לסוג אזובית כדי למנוע קשיים בשימוש בשם אזוב בהקשר התנ”כי שלו. באתרי האינטרנט ובספרות (למשל, במגדיר לצמחי התרבות בישראל), אזוב מצוי ואזובית מצויה הם שמות נרדפים[9].
הוא אחד משבעה מינים השייך לסוג אזובית הגדלים בר בישראל וסביבותיה[10]. אזוב מצוי מונה שלושה תת-מינים, אחד מהם, שהוכר ופורסם בשנת 1985, הוא אנדמי לסיני (Origanum syriacum subsp. sinaicum)[11].
בישראל זוהו שני טיפוסים כימיים (Chemotypes) ללא הבדלים מורפולוגיים פרט לריח והבדלים גנטיים. טיפוס אחד מצטיין בכמות גבוהה (כ-50% מכלל הטרפנים) של הטרפן תימול (Thymol) והשני בעל כמות גבוהה של הטרפן קרבקרול (Carvacrol).
אזוב מצוי כמו בני סוגו האחרים הוא דו-מיני, אך, ייתכן שפרחים נקביים יימצאו על צמח אחד ופרחים דו-מיניים על צמח אחר. תופעה זו מכונה גינודיואציות (Gynodioecy). באזוב מצוי קיימת סבילות עצמית (self-compatibility) להאבקה עצמית[12]. באזוב מצוי שלושה טיפוסי צמחים: 1. בעלי פרחים דו-מיניים שבהם האבקנים בעלי אבקה פורייה ואורך חיים 72 שעות; 2. פרחים נקביים בעלי אבקנים מנוונים שאינם מייצרים אבקה; 3. ופרחים דו-מיניים שהאבקנים מיצרים אבקה חיונית מועטה יותר ואורך חייהם 48 שעות בלבד. שלושת הטיפוסים נבדלים זה מזה במורפולוגיה, במהלך התפתחות אברי הפרח ובפוריות האבקה[13]. בשני הטיפוסים המייצרים אבקה קיים מנגנון של הפרדה בזמן בין חיוניות השחלה ועמוד העלי לבין חיוניות האבקה. מנגנון זה נועד למנוע האבקה עצמית. האבקנים מבשילים לפני השחלה, וליתר דיוק השלב הזכרי מקדים ב-24 שעות את השלב הנקבי. בשלב הזכרי, עם פתיחת הפרחים, חיוניות האבקה המפוזרת נמצאת בשיאה וזירי האבקנים זקופים והמאבקים תפוחים ואילו הצלקת ואונותיה מהודקות זו לזו וממוקמות מתחת לשתי קומות האבקנים ואינן מוכנות לקליטת האבקה. בשלב הנקבי, אחרי 24 שעות, ביום השני לפריחה, לאחר שרוב האבקה כבר פוזרה, עמוד העלי מתארך (בשלושת טיפוסי הפרחים), אונות הצלקת הבשלה נפרשות ונמצאות מעל האבקנים שזיריהם הפכו לכפופים ולמצומקים. בשלב זה, לקראת סיום השלב הזכרי, התארכות עמוד העלי והרחקת הצלקת מן האבקנים מונעות את ההאבקה העצמית[13].
אזוב מצוי הוא בן-שיח ים-תיכוני, בן קיימא, קטן, נמוך, אפרפר, ארומטי מאוד, גובהו 30 עד 60 ס"מ, חלקיו מכוסים כסות צמר ובלוטות. המין מכוסה הן בשערות בלוטיות קצרות וצפופות והן בבלוטות צהבהבות או אדמדמות יושבות ולעיתים בשערות רב-תאיות מסועפות צפופות או דלילות. השערות הבלוטיות מייצרות לפחות 18 טרפנים (שמנים אתרים) ביניהם שני טרפנים בולטים תימול (Thymol) וקרבקרול (Carvacrol). השמנים האתרים יחד עם כסות השערות מפחיתים את מידת ההתאדות ומרחיקים מעליהם את הצאן, במיוחד באזורי בתות הספר הצחיחים. מנגנון נוסף שאזוב מצוי מצויד בו להתמודדות עם החום והיובש הוא הדו-צורתיות של העלים.
עלי החורף גדולים יחסית ורחבים וצמריים יותר מעלי הקיץ הקטנטנים. בקיץ נושרים העלים, וצומחים במקומם עלים קטנים יותר ובעלי שערות צפופות, הדומים במראם ובריחם לעלי החורף. עלי החורף החדשים מלבלבים מבסיס הגבעולים המעוצים בעת ובעונה אחת יחד עם עלי הקיץ מצהיבים של השנה שעברה. במהלך הפריחה מתייבשים עלי החורף ובחיקם מתפתחים ענפים מקוצרים (שפרקיהם קרובים זה לזה) נושאים עלי קיץ קטנטנים.
הגבעולים זקופים, נוקשים, מעוצים, כמעט מעוגלים (אינם רבועים). הנצרים הצעירים אדמדמים ושעירים, הגבעולים מכוסים בכל שטחם בבלוטות יושבות, שצבען אדום או צהוב, שנראות כמו דקירות סיכה. הגבעולים מסתיימים בתפרחת דמוית שיבולים.
העלים נגדיים, פשוטים, קטנים, יושבים או קצרי פטוטרת, תמימים, דמוי ביצה רחבה, ראשם קהה, עבים, בעלי עורקים בולטים בצידם התחתון. העלים מכוסים בבלוטות יושבות, שצבען אדום או צהוב, שנראות כמו דקירות סיכה (שקערוריות).
הפרחים הלבנים והקטנים ערוכים בתפרחיות חיקיות, צפופות ודמויות קרקפת או ב"שיבולת" קטנה הנישאות על עוקצים לאורך קצהו העליון של הגבעול ובקודקודו. לכל פרח נלווה חפה רחב ועגול.
החפים והחפיות מכוסים בכל שטחם בבלוטות יושבות, שצבען אדום או צהוב, שנראות כמו דקירות סיכה.
הפרחים זעירים (5 מ"מ), בעלי עטיף כפול, מאוחות עלים, דו-שפתניים, צבעם לבן.
הגביע שאורכו כ-2.5 מ"מ, דמוי פעמון, מתרחב בהדרגה כלפי מעלה ושסוע לאורכו עד לבסיסו לפנים לשני חצאים בלתי שווים, שפתו תמימה. הגביע, בעל 13 עורקים, שפת הגביע תמימה (ללא שיניים). הוא מכוסה בכל שטחו בבלוטות יושבות, שצבען אדום או צהוב, שנראות כמו דקירות סיכה.
הכותרת, צבעה לבן, דו-שפתנית זעירה, שאורכה כ-5 מ"מ.
צינור הכותרת, אינו בולט מהגביע שתי שפות הכותרת כמעט שוות. השפה העליונה זקופה ושטוחה. השפה התחתונה בת 3 אונות.
האבקנים 4, מעורים אל צינור הכותרת, ערוכים בשני זוגות בלתי שווים באורכם, מסודרים בשתי קומות, שניים קצרים ושניים ארוכים. הם בולטים מהכותרת מהפרחים בעלי אבקה פורייה. הזרים של האבקנים קירחים ומפורדים. המאבקים ורודים בפרחים בעלי אבקה פורייה, וחומים בפרחים ללא אבקה.
השחלה עילית, בעלת 2 עלי שחלה המתחלקים בשלב מוקדם על ידי מחיצה מדומה לארבעה מגורות בעלות ביצית אחת.
עמוד השחלה בולט מתוך צינור הכותרת בשלב הנקבי והצלקת מפוצלת לשתי אונות. הוא יוצא מבין המגורות, מבסיס השחלה ומתפצל בראשו לשתי זרועות (אונות) בלתי שוות.
הפרי מסוג מַפְרֶדֶת (schizocarp) שעשוי 4 פרודות (זרעים, אגוזיות יבשות) ועטופות בגביע משתייר. לעת ההבשלה מתפרקת התפרחית לגביעים גביעים.
הפרודות (הזרעים) סגלגלים, יבשים, חלקים, קירחים ובעלי עובר ישר.
האזוב נפוץ במזרח הים התיכון (רוב אזורי ישראל, סוריה ולבנון), בעיקר בבתות ים-תיכוניות וגם בשדות בור בחורש, בגריגה ובמחשופי סלעים בגבעות של סלעי גיר וקירטון. אזוב מצוי אינו אהוב על הצאן, כנראה בגלל טעמו ולכן ניתן למוצאו יחד עם צמחים בלתי טעימים באזורי מרעה יחד עם חצב מצוי, מציץ סורי, בוצין הירדן וכתלה חריפה.
האזוב צומח בקרקעות מנוקזות היטב בשמש מלאה עד חצי-צל. הוא עמיד בגיר וביובש ורגיש לעודף מים.
תפוצתו העולמית משתרעת בארצות שבמזרחו של הים התיכון.
למרות שהאזוב נפוץ מאוד בישראל, בעקבות קטיף בכמויות מסחריות של הצמח בבר, עמד המשך קיומו בסכנה, לכן הוא הוכרז כצמח מוגן[14][15]. הצמח תורבת, ומגודל בארץ כגידול חקלאי. את העלים ניתן לאסוף במשך כל השנה.
האזוב משמש כתבלין והוא המרכיב העיקרי בתערובת הזעתר המורכב מעליו המיובשים הטחונים, אותם מערבבים עם זרעי שומשום קלויים ועם סומאק (תבלין העשוי מפירותיו הכתושים של אוג הבורסקאים).[3]
השמן האתרי באזוב מכיל בעיקר תימול וקרבקרול (אנ')[16]. על פי הרפואה העממית חומרים אלו נוגדי כאבים ובעלי תכונות אנטיספטיות חזקות ומכאן גם השימוש הנרחב בו כצמח מרפא. שמן האזוב (השריית העלים בשמן זית) בעיסוי מקל על כאבי ראש ומכייח, מריחתו על דלקות מסייע בריפוין ושתייתו מקלה על כאבי בטן, בחילות, תולעים בבטן ושיעול. מעלים ירוקים או יבשים ניתן להרתיח תה שניתן לשתותו או לגרגר אותו. התה יעיל בעיקר להקלה על שיעול, צרידות, הרגעת כאבי שיניים ומיחושים בבטן.
על פי הרפואה העממית הערבית, צמח האזוב "מחדד את המוח" ואת הזיכרון, וכן מועיל נגד שלשול[17].
|
"אִם בַּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת, |
| (תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ"ה, עמוד ב', ההספד על מות רבינא.) |
האזוב נזכר במקרא עשר פעמים כצמח מעוצה קטן הגדל על 'קיר'[18]. האזוב שימש בטקסים שונים, כמו טהרת המצורע[19], מרכיב בהכנת אפר פרה אדומה[20] וכסמל החיטוי והטהרה: "תחטאני באזוב ואטהר, תכבסני ומשלג אלבין"[21].
המקרא מורה לעשות שימוש באגודת אזוב לטהרת אנשים – בהזאה על טמא מת[22], בשרפת פרה אדומה[20], בטהרת מצורע[19] ובפסח מצרים[23].
התרגום הלטיני לצמח זה, Ysop, מתייחס בטעות לצמח בן האזוב (Hyssopus officinalis) שגם הוא ממשפחת השפתניים. אך צמח זה אינו נפוץ בארץ.
האזוב נזכר רבות בספרות חז"ל, והתיאורים התנאיים אינם מותירים ספק שסתם אזוב, ללא שם לוואי, הוא הצמח Origanum syriacum, המכונה בימינו בארץ ישראל בשם "זעתר" ללא שם תואר נוסף. לעומת זאת, אמוראי בבל היו חלוקים לגבי זהותו.
פרשני ימי הביניים שכתבו את חיבוריהם בערבית, כמו רס"ג והרמב"ם, זיהו את האזוב עם ה'צעתר' על פי מסורת שהייתה בידם, כפי שציין אבן עזרא בפירושו: 'ואין צורך לחפש על האזוב כי הוא ידוע בקבלה'[24]. בימי הביניים נקרא הצמח בערבית גם 'זופא'. הרופא היהודי אסחאק אבן עמראן מציין שהוא גדל בהרי ירושלים, הוא בעל גבעולים ועלים הדומים לאזוב תרבותי, יש לו ריח טוב וטעם מר והוא נאסף בימי האביב. בנוסף לכך, יש למין זה תימוכין במסורת התרגום של השומרונים, שנוהגים להזות בענפיו את הדם בטקס קורבן הפסח גם בימינו. צמח זה גדל גם במצרים, ולכן סביר שהשתמשו בו בטבילת דם קורבן הפסח[23][25][26].
הרמב"ם מפרט את שימושי האזוב בפירושו לסוגיית פרה אדומה: "הוא עשב נכבד במיני מטעמים, והוא עשב ידוע לרופאים, ואוכלים אותו בעלי-בתים ומתבלים בו הקדרות ומרקחים אותו בדבש"[27].
השומרונים נוהגים להזות בענפי האזוב את הדם בטקס קורבן הפסח עד ימינו. מנהג זה סייע לזהות את האזוב המצוי עם האזוב המקראי[28].
האזוב נזכר גם בברית החדשה בבשורה על-פי יוחנן (י"ט, כ"ט).
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
