Loading AI tools
צמח טרופי חד-פסיגי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בָּנָנָה (שם מדעי: Musa; בעברית בעבר: "מוֹז"[א] או "תְּאֵנַת חַוָּה") היא צמח טרופי חד-פסיגי, דמוי עץ, השייך למשפחת המוזיים. בשנות האלפיים, ידועים כ-200 זנים, השייכים לארבעים מינים שונים.
_in_balen_op_onderneming_Kali_Telepak_Besoeki_Oost-Java_TMnr_10011535.jpg)
הבננה מוגדרת מבחינה בוטנית כ"עשב", משום שאין לה גזע מעוצה כמו לעצים רגילים, אלא גבעול מעובה, המורכב משכבות קונצנטריות של גלדים רבים (בדומה לבצל). גידול זה מכונה "גזעול".
פירות הבננה המוארכים מכונים "אצבעות" וגדלים בקבוצות צפופות, המכונות "כפות". הכפות מסודרות לאורך שדרה (אנ'), ויוצרות אשכול. צבע קליפת הפרי משתנה מירוק לצהוב עם ההבשלה, ובמקביל מתפרק העמילן הנמצא בפרי והופך לפרוקטוז. בשלב הסופי, הופך צבע הקליפה לחום ולשחור, עד שהפרי נרקב, ואינו ראוי עוד למאכל.
הבננה התרבותית, המשמשת למאכל, מוכרת לאדם מהתקופה הפרה-היסטורית. מקורה של הבננה התרבותית בדרום-מזרח אסיה, משם היא הופצה על ידי האדם לכל האזורים הטרופיים והסובטרופיים. ככל הנראה, הערבים היו אלה שהביאו את הבננה למערב אפריקה, ובמהלך המאה ה-16 העבירו אותה הספרדים לאמריקה. כיום, עיקר יצוא הבננות לכלל ארצות העולם מקורו בארצות אמריקה הדרומית והתיכונה. מוצא הזנים התרבותיים משני מיני בר, הגדלים עד ימינו ביערות דרום-מזרח אסיה: Musa acuminata (אנ') ו-Musa balbisiana (אנ').
פירותיהם של מיני הבר, אבותיהם של הבננה התרבותית, אינם אכילים ומלאים בצפיפות בזרעים. זרעים אלו גדולים למדי, וקוטרם מגיע לכעשרה מילימטרים ויותר. מוטציות והכלאות טבעיות בין שני מינים יצרו את הזנים המתורבתים. כל הזנים המתורבתים הם טריפלואידים, כלומר, תאיהם מכילים שלושה עותקים של כל כרומוזום. כתוצאה מכך, זנים אלו עקרים ואינם מייצרים זרעים. משום כך, ריבוי הבננה מתבצע באופן של רבייה וגטטיבית, ונוצר מנצרים (אנ'), המתפתחים מבסיס הצמח. עובדה זו הופכת את הבננה לפגיעה במיוחד, משום שבניגוד לריבוי מיני, בו יש מגוון גנטי ושינויים בין דוריים, כולל תהליך חיסוני נרכש. בריבוי וגטטיבי אין לצמחים אפשרות לפתח עמידות בפני מחלות חדשות.
כיום, מרבית הבננות בשוק העולמי משתייכות לקבוצת זנים מצומצמת – קבוצת "קבנדיש" (Cavendish) (אנ'). בשל קיומה של קבוצת בננות אחת בלבד, היה קיים בעבר חשש רב, שהתפשטות של מחלה קטלנית כלשהי- עלולה להשמיד את כל מטעי הבננות המסחריים. תופעה כזו כבר התרחשה בשנות ה-40 של המאה ה-20. דוגמה למחלה מסוג זה, היא "מחלת פנמה", הנגרמת על ידי פטריית קרקע. באותה תקופה מרבית הבננות שגודלו היו מהזן המתורבת "גרוס מישל", המחלה התפשטה במהירות, והשמידה תוך כעשרים שנים את כל המטעים המסחריים באמריקה התיכונה. מאוחר יותר נמצא, למזלם של המגדלים ושל הצרכנים חובבי הבננות, שהזנים מקבוצת "קבנדיש" אינם נפגעים מן המחלה, ותוך מספר שנים מועט הצליחו להחליף את זן בננות זה בזנים חדשים. בשנות השישים, התגלה גזע חדש של הפטרייה השייכת ל"מחלת פנמה", העשוי לתקוף גם את בננות ה"קבנדיש", ומאז נעשים מאמצים למנוע את התפשטות המחלה.[2]
במקביל, מנסים כיום לגלות או ליצור זני בננה עמידים למפגעים, באמצעות ניסויים ומחקרים. ניסויים אלו מתבצעים בשני מישורים:
בתל עירני (ליד קרית-גת) אותרה עדות מוקדמת לבננות כבר במאה ה-11 לפנה"ס. בשום מקום בעולם לא התגלו ראיות עתיקות יותר לבננות מחוץ לדרום-מזרח אסיה.[3]
הבננה הובאה לארץ ישראל במהלך המאה ה-10. היה זה המוז הערבי, שפירותיו טעימים ועסיסיים. כיום מגדלים את זן ה"מוז הנמוך" בכמויות מסחריות, בשפלת החוף ובעמק הירדן, אזורים שבהם הסיכוי לפגיעת הקרה ביבול בחודשי השנה הקרים נמוך. בישראל מגדלים כ-20,000 דונמים של בננות, המניבים כ-60,000 טונות של בננות בשנה. שיווק הבננות בארץ נמשך אמנם רוב חודשי השנה, אך שיאו בחורף ובאביב (בשלהי הקיץ קיים לרוב מחסור בבננות). חלק הארי של היבול המתקבל נועד לצריכת השוק המקומי, ומיעוטו – מיוצא.
ענף הבננות בארץ מתבסס כמעט בלעדית על זן בשם "גרנד ניין" או על זנים דומים לו מבחינה גנטית. בשנת 2017 החלה מועצת הפירות בתוכנית להגדלת מגוון זני הבננות בישראל, בדגש על זנים מתוקים וטעימים יותר מהגרנד ניין. בחודש דצמבר 2019 הודיעה מועצת הפירות על השקה של שני זנים חדשים בשם "פיסאנג מאס" ו"פראתה אנה"
צמח הבננה גדל מפקעת תת-קרקעית הקרויה "עיקר". הגבעול גדל במהירות ומגיע לגובהו המקסימלי ולבגרות בתוך פרק זמן של כשנה – מרגע תחילת תהליך היווצרות הצמח מן הפקעת. לאחר הגיעו של הצמח לבגרות הוא פורח, מניב פרי ומת. לאחר מות הצמח הקודם, מתפתח מן הפקעת צמח חדש, שיניב פרי בתוך כשנה, לאחר שהגיע לבגרות, וחוזר חלילה. באקלים טרופי מחזור חיים הוא כשנה. בישראל, בה יש תנאי אקלים סובטרופי, מחזור חייו של צמח הבננה ארוך יותר, ונמשך שנה וחצי עד שנתיים. בשל מחזור חייו הקצר של צמח הבננה, מווסת הגידול כך שבכל זמן נתון יהיו במטע צמחים מגילאים שונים, כדי לקבל יבול בכל שנה וכדי להימנע ממצב בו לא קיימים במטע, בכל זמן נתון, צמחי בננה מניבי פירות.
ככל שהמטע מזדקן, היבול הולך ופוחת. אורך חיי המטע, כלומר משך הזמן שבו ניתן להמשיך ולגדל דורות נוספים של צמחי בננה באותו שטח, מוגבל ותלוי בתנאי האקלים והקרקע. בארצות דרום אמריקה ניתן להמשיך ולגדל מטע במשך כעשרים שנה. בישראל אורך חיי מטע בננות קצר בהרבה, ונע בין חמש לשבע שנים בלבד, ולעיתים רחוקות עד עשר שנים. משום כך, קיים צורך קבוע לטעת מטעים חדשים. בעבר נהגו החקלאים להשתמש בנצרים צעירים או "עיקרים", אשר נלקחו ממטע בוגר, לצורך נטיעה חדשה. חסרונהּ של שיטה זו הוא שצמחים כאלו נגועים בדרך כלל במחלות ובמזיקים, ושתילת צמחים אלו במטע החדש מעבירה אליו את אותם הגורמים הפתוגניים. כיום, רוב המטעים המסחריים החדשים נטועים בצמחים שמקורם בתרבית רקמה. צמחים אלה מיוצרים ומגודלים במעבדות, בתנאים סטריליים, והם נקיים ממחלות וממזיקים. בעקבות הקטנת יבולי בננות באפריקה, פלורנס ואמבוגו חקרה אפשרויות לשיפור המצב תוך שימוש בביוטכנולוגיה.[4]
בישראל מגודלים אותם הזנים הגדלים באזורים הטרופיים, ומיוצאים לאירופה ולצפון אמריקה. בשל מזג האוויר הקר, הפרי בארץ קטן מהמקובל בשוק העולמי. למרות התנאים הלא-אופטימליים, טמפרטורות החורף הנמוכות והמחסור במים, הרי שהודות למחקר מפותח, להתמחות מקצועית של מגדלי הבננות והיות צמחי הבננות בארץ נטולי מחלות, השכילו האגרונומים הישראליים לפתח יבולים אשר אינם נופלים בהרבה באיכותם מאיכות היבולים בארצות הטרופיות. היתרון של תחלואת הבננות הנמוכה הפך את ישראל לאחת הספקיות החשובות של שתילי בננות המיוצאים לכל רחבי העולם. ישראל היא אחת החלוצות בעולם בריבוי שתילי בננה בתרבית, ומייצאת שתילי בננה למטעים בכל רחבי העולם.
ציפת פרי הבננה נטולת זרעים. ריבוי צמחי הבננה נעשה באמצעות ניצני החטרים (ענף), הגדלים מקנה השורש (אנ') של צמח-האם. תוך כדי תהליך הריבוי מנתקים את הצמחים הצעירים שהתפתחו מניצני המשנה, עם שורשיהם, ושותלים אותם בקרקע. את הנצר הבכור, שסיים את מחזור חייו, כורתים ומרחיקים מן המטע.
שיטת ריבוי מתקדמת יותר היא תרבית רקמה.
בשונה מישראל, מרבית גידולי הבננה בעולם אינם של הזנים הנאכלים כפרי טרי ומתוק, אלא של זנים המשמשים כמזון בסיסי, המהווה מקור עיקרי לפחמימות בתזונת האוכלוסייה. זנים אלו מכונים גם "פלנטיין" (אנ'). הפרי של זנים אלה מכיל עמילן רב גם בהבשלה מלאה, ובדרך כלל אינו מתוק. הוא נאכל ללא הקליפה, טרי או מעובד בטיגון, בישול, ייבוש, קלייה או אפייה. בארצות טרופיות רבות, הפלנטיין והבננה מגודלים לצריכה מקומית, ומהווים את המזון העיקרי של האוכלוסייה. שיא צריכת הבננה הוא בארצות מזרח אפריקה, כ-300 ק"ג לנפש בשנה.
קמח בננה הוא אבקה המיוצרת באופן מסורתי מבננות ירוקות. מבחינה היסטורית, קמח בננה היה בשימוש באפריקה ובג'מייקה, כאלטרנטיבה זולה יותר לקמח חיטה. הוא משמש כיום לעיתים קרובות כתחליף נטול גלוטן לקמח חיטה,[5] או כמקור לעמילן עמיד.[ב]
בדרום מזרח אסיה, בעיקר בבורמה, גם פרח הבננה משמש למאכל. באתיופיה, מגדלים מין בננה הנקרא "אנסט" (Musa ensete) (אנ'), אשר פירותיו אינם אכילים, והחלק הנאכל בו הוא השורש ולעיתים גם פנים הגזעול. במקסיקו קיים המאכל טמלה, אשר מורכב מבשר וקמח תירס, אשר עטופים עלי בננה. במזרח אפריקה ובבלגיה, מייצרים מזני בננה מסוימים בירה. באוגנדה, מייצרים מזנים אחדים משקה אלכוהולי המכונה "וואראג'י" (אנ').
בננה היא מרכיב בקינוחים רבים, כגון: בננה ספליט, בננה לוטי, בננה פוסטר, עוגת בננות (אנ') ועוד. כמו כן, ניתן לאכול את הבננה כחלק מהפירות היבשים. מאכל זה מכונה "בננה צ'יפס" (אנ'), והוא עשוי להופיע בצורת פלחים מיובשים, או כפצפוצים.
קיימים מיני בננה רבים שאינם אכילים ויש מהם המשמשים לנוי. במזרח אסיה (הפיליפינים) מגדלים מין הקרוי "בננה טקסטיליס" (Musa textilis) או "אבּאקָה" (אנ'), ממנו מפיקים סיבים, שהם מן החזקים ביותר בעולם הצומח. סיבים אלו, המכונים "סיבי מנילה" (אנ') משמשים לייצור חבלים חזקים ביותר, המכונים "חבלי-מנילה" (אנ') ושקים עמידים במיוחד. עם המצאת הניילון וחומרים פלסטיים נוספים, פחתה חשיבותו של חבל ה"מנילה".
בארצות הטרופיות משתמשים כמעט בכל חלקי צמח הבננה, למטרות שונות: בתוך העלים הטריים מגישים מזון; בעלים היבשים משתמשים לריפוד מיטות ולקירוי בקתות; סיבי הגבעולים והעלים משמשים לקליעת מחצלות, חבלים, סלים ומלכודות דגים (אנ'); למוהל הצמח, המופק מהגבעול, מיוחסות סגולות מרפא, ומשתמשים בו לחיטוי פצעים.
בימי הביניים נעשה שימוש בעלי הבננה כתחליף לנייר כתיבה. על פי הרמב"ם, שימש הפרי המתוק לריפוי הכבד והטחול.[6]
בננות משמשות כלי חינוכי למדידת קרינה מייננת, בשם מק"ב.
| ערך תזונתי ל-100 גרם | |
| מים | 74.91 ג' |
|---|---|
| קלוריות | 89 קק"ל |
| חלבונים | 1.09 ג' |
| פחמימות | 22.84 ג' |
| פחמימות זמינות | 21.5 ג' |
| שומן | 0.33 ג' |
| כולסטרול | 0 מ"ג |
| ויטמינים | |
| ‑ ויטמין A | 3 מק"ג |
| ‑ ויטמין B1 | 0.031 מ"ג |
| ‑ ויטמין B2 | 0.073 מ"ג |
| ‑ ויטמין B3 | 0.073 מ"ג |
| ‑ ויטמין B6 | 0.367 מ"ג |
| ‑ ויטמין C | 8.7 מ"ג |
| ברזל | 0.26 מ"ג |
| סידן | 5 מ"ג |
| מגנזיום | 27 מ"ג |
| אשלגן | 358 מ"ג |
| נתרן | 1 מ"ג |
| סיבים תזונתיים | 2.6 ג' |
| מקור: משרד החקלאות האמריקני | |
הערכים התזונתיים בפרי הבננה עשויים להשתנות בין הזנים השונים, שלבי ההבשלה, או אזורי הגידול. לפני הבשלתה, רוב הפחמימות בבננה הן עמילן. בתהליך ההבשלה, הופך העמילן לפרוקטוז, המקנה לבננה את טעמהּ המתוק.[7]
הבננה מומלצת כמקור אנרגיה בזכות הסוכרים השונים שבה, ולסובלים מלחץ דם גבוה – בזכות תכולת האשלגן הגבוהה הנמצאת בה. יש הטוענים אך עדיין ללא הוכחות חד משמעיות,[8] שהיא בעלת סגולות רפואיות רבות, העשויות להפחית את הסיכוי להיווצרות בעיות רפואיות נוספות, כדוגמת אנמיה, עצירות, עייפות, כאבי ראש, בחילות ואף דיכאון. זאת בזכות המינרלים והוויטמינים שהיא מכילה.
במדינות המזרח הרחוק, וביניהן הודו, נהוג לאכול גם את קליפת הבננה. לאור מחקרים שסקרו את ערכיה התזונתיים של קליפת הבננה, נמצא כי היא מכילה ערכים גבוהים ביותר של ויטמינים כגון B6 ו-B12. בנוסף, מכילה הבננה גם מגנזיום, אשלגן, סיבים תזונתיים כגון פרוטאין ואנטי אוקסידנטים כגון לוטאין (אנ').[ג] קליפת הבננה מכילה גם טריפטופן, אשר מעלה את רמת הסרוטונין בדם, וכתוצאה מכך משפר את מצב הרוח. בנוסף, הסיבים התזונתיים המצויים בקליפה, כמו גם חומרים אחרים בעלי ערך תזונתי, גורמים לתחושת שובע לאחר אכילתהּ, מעודדים חילוף חומרים ותורמים להרזיה.[9] ניתן לאכול את קליפת הבננה לאחר שטיפה, בצורתה הטבעית, אך גם ניתן לבשלהּ, להרתיחהּ או לטגנהּ.[10]
הבננה מוזכרת בספרות ההלכתית בשמה העברי העתיק "מוז" או "מאוזי"ש", וברכתה נידונה בשל אופי גידולה המיוחד כבר בפסקי הגאונים. ר' יוסף קארו בספרו "בית יוסף" על ארבעה טורים (אורח חיים סימן ר"ג) כתב:
לדעתם, כיוון שהצמח מת בכל שנה, ומתחדש מהשורש, אין זה בגדר עץ, וברכת הבננה היא 'בורא פרי האדמה'. דעה זו היא בניגוד לדעת חכמי אשכנז בעלי התוספות והרא"ש (כפי שמובאים דבריהם שם בארבעה טורים) הסוברים שכל פרי שאינו צריך זריעה מחודשת בכל שנה, דינו כפרי העץ וברכתו בורא פרי העץ. להלכה נפסק בשולחן ערוך "על המאוזי"ש, בורא פרי האדמה", וכך נהוג כיום.
הניו יורק טיימס, מחקר גנטי גילה שלושה אבות פרא קדומים של בננות, באתר הארץ, 19 באוקטובר 2022
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
.jpg)
