Loading AI tools
פעולות שנאה על רקע נטייה מינית או זהות מגדרית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לסביות, הומוסקסואלים, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים (להט"ב) חווים לעיתים אלימות המכוונת כלפי מיניותם או זהותם המגדרית.[1][2] אלימות זו עשויה להיות ממוסדת ואף מעוגנת בחקיקה, כגון חוקים הקובעים ענישה על פעילות מינית הומוסקסואלית. היא עשויה גם להיות מבוצעת על ידי יחידים. האלימות יכולה להיות פסיכולוגית או פיזית. המניעים לאלימות עשויים להיות הומופוביה, לסבופוביה, ביפוביה וטרנספוביה, ולעיתים היא מושפעת מגורמים תרבותיים, דתיים,[3][4][5] או מוסכמות פוליטיות ודעות קדומות.[6]
נכון להיום, פעילות מינית הומוסקסואלית היא חוקית כמעט בכל מדינות המערב, וברובן אלימות נגד להט"ב נחשבת לפשע שנאה.[7] מחוץ למערב, מדינות רבות נחשבות להרות סכנה אוכלוסיית הלהט"ב בגלל חקיקה מפלה ואיומי אלימות. בין המדינות המסוכנות ללהט"ב נמצאות מדינות בהן הדת הדומיננטית היא האסלאם, מרבית מדינות אפריקה (למעט דרום אפריקה), מרבית מדינות אסיה (מלבד ישראל, יפן, טאיוואן, תאילנד והפיליפינים), ומדינות קומוניסטיות-לשעבר כמו רוסיה (ובפרט צ'צ'ניה, שבה קיים עונש מוות ויש מחנות ריכוז להומוסקסואלים) פולין (שהנהיגה את רעיון "אזור חופשי מלהט"ב"), סרביה, אלבניה, קוסובו, מונטנגרו ובוסניה והרצגובינה.[5] אלימות נגד להט"ב קשורה לעיתים קרובות לגינוי דתי של הומוסקסואליות או לעמדות חברתיות שמרניות המציגות הומוסקסואליות כמחלה או כפגם אופי.[3][4]
באירופה, הנחיות המסגרת לשוויון בתעסוקה ואמנת זכויות היסוד של האיחוד האירופי מציעות הגנה מסוימת מפני אפליה על בסיס נטייה מינית.
מבחינה היסטורית, רדיפת הומוסקסואלים בחסות המדינה נגעה בעיקר להומוסקסואליות גברית, אשר כונתה "מעשה סדום". בימי הביניים ובראשית התקופה המודרנית, העונש על מעשי סדום היה בדרך כלל מוות.[8] בתקופה המודרנית (מהמאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20) בעולם המערבי, העונש היה בדרך כלל קנס או מאסר.
בשנים האחרונות חלה ירידה במספר המדינות שבהן פעילות מינית הומוסקסואלית נחשבת לבלתי חוקית. בשנת 2009 היו ברחבי העולם 80 מדינות כאלה (בעיקר ברחבי המזרח התיכון, מרכז אסיה וברוב אפריקה, אך גם בחלק מהקריביים ואוקיאניה), ביניהן חמש שבהן הוטל עונש מוות, ובשנת 2016 המספר ירד ל-72 מדינות שבהן פעילות מינית בהסכמה בין מבוגרים מאותו מין הייתה מחוץ לחוק.[9]
על פי הדיווחים, בברזיל – מדינה שבה קיימת הגנה על זכויות להט"ב ונישואים חד-מיניים הם חוקיים – מצוי השיעור הגבוה ביותר בעולם של רצח להט"בים, יותר מ-380 רציחות בשנת 2017 בלבד (עלייה של 30% לעומת 2016). מקרי הרצח לא נחשבים לפשע שנאה בברזיל ומתייחסים לשיעור הגובה של רצח להט"ב כפרשנות מוטעית של נתונים אשר הנובעים משיעורי פשיעה גבוהים יחסית במדינה באופן כללי, בהשוואה לממוצע בעולם.[10]
במדינות מסוימות, 85% מהתלמידים הלהט"בים חווים אלימות הומופובית וטרנספובית בבית הספר, ו-45% מהתלמידים הטרנסג'נדרים נושרים מבית הספר.[11]
חוק מוקדם נגד קיום יחסי מין בין גברים מתועד בספר ויקרא, הקובע עונש מוות. חוק אָלים בדבר קיום יחסי מין בין גברים נקבע בקודי החוק האשוריים התיכוניים (1075 לפנה"ס), הקובע: "אם איש שכב עם שכנו, לאחר שהעמידו אותו לדין (ו)הרשיעו אותו [את האזרח הראשון], הם ישכבו איתו (ו)יסרסו אותו".
בתיאור שניתן בספר "גרמניה" (אנ') של טקיטוס (סוף המאה הראשונה לספירה), עונש המוות נשמר לשני סוגים של עבירות: העונש על בגידה או עריקה צבאית וגם על שמצה מוסרית (פחדנות והומוסקסואליות), היה תליה.
חוקים וקודים האוסרים על יחסים הומוסקסואליים היו בתוקף באירופה מהמאה הרביעית[12] ועד המאה העשרים, ולמדינות המוסלמיות היו חוקים דומים מראשית האסלאם במאה השביעית ועד ימינו. עבאסיד בגדאד, תחת הח'ליף אל-האדי (785–786), קבע עונש מוות על הומוסקסואליות.
ברומא הרפובליקנית, המסמך המשפטי לקס סקנטיניה (אנ'), שאינו מתועד היטב, קבע עונש לגבר בוגר המבצע פשע מיני (stuprum) נגד אזרח גבר קטין (ingenuus). לא ברור אם העונש היה מוות או קנס. ייתכן שהחוק שימש גם כדי להעמיד לדין אזרחים גברים מבוגרים שהשתתפו ברצון בתפקיד פסיבי בפעילות מינית הומוסקסואלית, אך לעיתים נדירות נרשמות העמדות לדין והוראות החוק מעורפלות; כפי שציין ג'ון בוסוול, "אם היה חוק נגד יחסי הומוסקסואלים, איש בימיו של קיקרו לא ידע דבר על כך."[13] כאשר האימפריה הרומית עברה לשליטה נוצרית, כל הפעילות ההומוסקסואלית הגברית דוכאה, לרוב תחת איומי מוות.[12] בשנת 342 לספירה הכריזו הקיסרים הנוצרים קונסטנטיוס וקונסטנס על נישואים חד-מיניים כבלתי חוקיים.[14] זמן קצר לאחר מכן, בשנת 390 לספירה, הכריזו הקיסרים ולנטיניאנוס השני, תאודוסיוס הראשון וארקדיוס על יחסי מין הומוסקסואליים כבלתי חוקיים, ואלה שהואשמו בכך נידונו להישרף חיים בפומבי. הקיסר יוסטיניאנוס הראשון (527–565 לספירה) הפך הומוסקסואלים לשעיר לעזאזל לבעיות כמו "רעב, רעידות אדמה ומגפות".[15]
בימי הביניים, ממלכת צרפת והעיר פירנצה יישמו גם הן עונש מוות. בפירנצה נער צעיר בשם ג'ובאני די ג'ובאני (1350–1365?) סורס ונשרף בין ירכיו בברזל לוהט על פי צו בית משפט בהתאם לחוק זה.[16][17] עונשים אלה נמשכו גם בתקופת הרנסאנס, והתפשטו לקנטון ציריך שבשווייץ. בתקופה זו האביר ריכרד פון הוהנברג (מת ב-1482) נשרף על המוקד יחד עם אהובו, נושא הכלים הצעיר שלו. בצרפת נשרף חי גם הסופר הצרפתי ז'אק שוסון (1618–1661) על ניסיון לפתות בן של אציל.
במלטה של המאה השבע עשרה, מספר המטייל האנגלי והסופר ויליאם ליתגו, שכתב זאת ביומנו במרץ 1616, כי חייל ספרדי ונער מתבגר מלטזי נשרפו בפומבי לאפר על הודאתם כי קיימו מעשה סדום יחד.[18] כדי לחמוק מגורל זה, הפליגו למחרת כמאה בארדסואים (bardassoes) – זונות ממין זכר, לסיציליה.[19]
באנגליה חוק מעשה סדום 1534 אסר את מעשי הסדום והזואופיליה והטיל עונש מוות על המקיימים אותם. חוק זה שונה בשנת 1828, אך עונש המוות על מעשי סדום התקיים גם במסגרת החוק החדש עד 1861, אם כי ההוצאות להורג האחרונות היו בשנת 1835.
בגרמניה הנאצית, הומוסקסואלים היו בין הקבוצות שנרדפו בשואה (ראו רדיפת הומוסקסואלים בגרמניה הנאצית) והם נשפטו על פי סעיף 175 בחוק העונשין. בשנת 1936 הוצא להורג ההומוסקסואל פדריקו גרסיה לורקה על ידי מורדי ימין שהקימו את דיקטטורת פרנקו בספרד, בת בריתו של היטלר.
ערך מורחב – זכויות להט"ב
נכון לאוגוסט 2020, ב-69 מדינות יחסי מין בהסכמה בין שני מבוגרים מאותו המין נמצאים מחוץ לחוק.[9] ב-9 מהן גם קיים עונש מוות על יחסים שכאלה:
מדינות שבהן פעילות מינית הומוסקסואלית נמצאת מחוץ לחוק אך אין בהן עונש מוות, לפי יבשת:
אפריקה
אסיה
אמריקה
איי האוקיינוס השקט
אפגניסטן, בה עדיין נענשים על פעילות מינית כזו בקנסות ובעונשי מאסר, ביטלה את עונש המוות לאחר נפילת ארגון הטליבאן בשנת 2001, אשר הורה על כך מ-1996. הודו הוציאה את ההומוסקסואליות מחוץ לחוק עד 2 ביוני 2009, אז הכריז בית המשפט העליון של דלהי על ביטולו של סעיף 377 לחוק העונשין ההודי.[23]
בג'מייקה קיימים כמה מחוקי הסדום הקשים בעולם, עם עונש מאסר של 10 שנים על פעילות הומוסקסואלית.[24]
ארגונים בין-לאומיים לזכויות אדם כמו Human Rights Watch ואמנסטי אינטרנשיונל מגנים חוקים ההופכים את היחסים ההומוסקסואליים בין מבוגרים בהסכמה לפשע.[25][26] מאז 1994 קבעה גם ועדת האו"ם לזכויות אדם כי חוקים מסוג זה מפרים את הזכות לפרטיות המובטחת בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם ובאמנה הבין-לאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות.[27][28][29]
ערך מורחב – בריונות והטרדות נגד להט"בגם במדינות בהן הומוסקסואליות היא חוקית (שמרביתן נמצאות מחוץ לאפריקה והמזרח התיכון), יש דיווחים על הומוסקסואלים שנחשפו לבריונות, תקיפה פיזית או אפילו רצח.
על פי ה-Grupo Gay da Bahia (GGB), העמותה הוותיקה ביותר לזכויות הומואים בברזיל, שיעור רציחות ההומוסקסואלים בברזיל הוא גבוה במיוחד, עם 3,196 מקרים שדווחו במהלך 30 השנים של 1980 עד 2009 (או כ-0.7 מקרים לכל 100,000 תושבים כל שנה).[30] לפחות 387 ברזילאים להט"בים נרצחו בשנת 2017.[31] עוד דיווחה GGB על 190 רציחות הומופוביות לכאורה בברזיל בשנת 2008, המהוות כ-0.5% ממקרי הרצח בכוונה תחילה בברזיל (שיעור מקרי הרצח הוא 22 לכל 100,000 תושבים נכון לשנת 2008). 64% מהקורבנות היו גברים הומוסקסואלים, 32% היו נשים טרנסג'נדריות או טרנסווסטיטים/ות, ו-4% היו לסביות. לשם השוואה, ה-FBI דיווח על חמישה מקרי רצח הומופוביים בארצות הברית במהלך שנת 2008, המקבילים ל-0.03% ממקרי הרצח בכוונה תחילה (שיעור הרצח הוא 5.4 לכל 100,000 תושבים נכון לשנת 2008).
המספרים שהוצגו על ידי GGB זכו לביקורת על כך שהם כוללים את כל מקרי הרצח של להט"בים המדווחים בתקשורת – כלומר לא רק אלה המונעים מדעות קדומות נגד הומוסקסואלים. ריינאלדו דה אזבדו, בעל טור במגזין Veja הימני, ההוצאה השבועית הנקראת ביותר בברזיל, כינה את המתודולוגיה של ה-GGB "לא מדעית" משום ש: הם לא מבדילים בין רציחות המונעות מדעות קדומות לבין אלו שלא. לגבי השיעור הגבוה של רצח טרנסקסואלים, הוא טען שמעורבות גבוהה כביכול של טרנסקסואלים בסחר בסמים עשויה לחשוף אותם לרמות אלימות גבוהות יותר בהשוואה להומוסקסואלים והטרוסקסואלים שאינם טרנסג'נדרים.
.jpg)
במקומות רבים בעולם, כולל חלק גדול מהאיחוד האירופי וארצות הברית, מעשי אלימות מסווגים באופן חוקי כפשעי שנאה, שעליהם עונשים מחמירים יותר. במדינות מסוימות חקיקה זו כוללת גם אלימות מילולית וגם אלימות פיזית.
פשעי שנאה אלימים נגד להט"ב נוטים להיות אכזריים במיוחד, אפילו בהשוואה לפשעי שנאה אחרים: "זעם עז קיים כמעט בכל מקרי הרצח המעורבים בהם קורבנות גברים הומוסקסואלים". נדיר שקורבן פשוט נורה; סביר יותר שהוא יידקר מספר פעמים, ירוטש וייחנק. "הם [מקרי רצח כאלה] כללו לעיתים קרובות עינויים, חיתוך, הטלת מום ... והראו את הכוונה המוחלטת למחוק את האדם בגלל העדפתו (המינית)".[32] במקרה אכזרי במיוחד בארצות הברית, ב-14 במרץ 2007, בווהנטה, פלורידה, נמצא ריאן קית' סקיפר בן ה-25 מת מ-20 פצעי דקירה וגרון משוסף. גופתו הושלכה על דרך כפרית חשוכה שנמצאת במרחק של פחות מ-3 ק"מ מביתו. שני התוקפים שלו לכאורה, ויליאם דייוויד בראון (20) וג'וזף אלי בירדן (21), הואשמו בגין שוד ורצח מדרגה ראשונה. על פי החשד, הרוצחים הנאשמים הדגישו את זדונם ובוזם לקורבן, הסתובבו לכאורה במכוניתו הספוגה בדם והתרברבו בהריגתו. על פי הצהרת מחלקת השריף, אחד הגברים הצהיר כי סקיפר סומן כמטרה כי "הוא היה מתרומם (faggot)."[33]
בקנדה בשנת 2008, נתונים שפורסמו על ידי המשטרה מצאו כי כ-10% מכלל פשעי השנאה במדינה היו על רקע נטייה מינית. מתוכם 56% היו בעלי אופי אלים. לשם השוואה, 38% מכל העבירות על רקע גזעני היו בעלות אופי אלים.[33]
באותה שנה בארצות הברית, על פי נתוני לשכת החקירות הפדרלית, אף על פי ש-4,704 פשעים בוצעו על רקע דעות קדומות גזעניות ו-1,617 בוצעו על רקע נטייה מינית, רק רצח אחד ואונס בכפייה בוצעו על רקע רקע דעות קדומות גזעניות, ואילו חמישה מקרי רצח ושישה מקרי אונס בוצעו על רקע נטייה מינית.[34] בצפון אירלנד בשנת 2008 דווח על 160 אירועים הומופוביים ו-7 אירועים טרנספוביים. מתוך האירועים הללו, 68.4% היו פשעים אלימים; גבוה משמעותית מאשר בכל קטגוריית דעות קדומות אחרת. לעומת זאת, 37.4% מהפשעים על רקע גזעני היו בעלי אופי אלים.[33]
בורות של אנשים ודעות קדומות נגד להט"בים יכולות לתרום להפצת מידע מוטעה אודותיהם ובהמשך לאלימות. בשנת 2018, אישה טרנסג'נדרית נהרגה על ידי אספסוף בהיידראבאד, הודו, בעקבות שמועות שקריות לפיהן נשים טרנסג'נדריות עוסקות בסחר בילדים לצורכי מין. שלוש נשים טרנסג'נדריות נוספות נפצעו בפיגוע.[35]
מחקר שנערך לאחרונה בקרב סטודנטים הצביע על חשיבות הנראות הקווירית והשפעתה על יצירת חוויה חיובית עבור חברי הקהילה הגאה בקמפוס, דבר שיכול להפחית את תקריות אלימות בהן מעורבים בני נוער הלומדים באוניברסיטה. כשיש אקלים פחות מעודד – התלמידים נוטים פחות לדווח על תקריות או לבקש עזרה.[36]
בארצות הברית במהלך השנים האחרונות, מכללות ואוניברסיטאות נקטו צעדים עיקריים כדי למנוע הטרדה מינית בקמפוס, אך סטודנטים דיווחו על אלימות בגלל נטייתם המינית.[37] הטרדה מינית יכולה להיות "ללא מגע" כגון התבדחות או מתן הערות ו"כוללת מגע" כמו אילוץ סטודנטים לבצע מעשים מיניים. אף על פי שקיים מעט מידע על אלימות נגד להט"בים במוסדות להשכלה גבוהה, קהילות שונות נוקטות עמדה נגד האלימות. להט"בים ניצולי אונס רבים אמרו שהם חוו את התקיפה הראשונה שלהם לפני גיל 25, וכי רבים מגיעים לקמפוס עם חוויה זו. כמעט מחצית מהנשים הביסקסואליות חוות את התקיפה הראשונה שלהן בין הגילאים 18–24, ורוב אלה מתרחשים ללא דיווח בקמפוסים במכללות. אף שהלשכה הפדרלית לחקירות שינתה בשנת 2012 את המשמעות של ההגדרה ה"פדרלית" למה הכוונה במילה "אונס" (למטרות דיווח), ממשלות המדינות המקומיות עדיין קובעות כיצד מטפלים במקרי אלימות בקמפוס. קתרין היל ואלנה סילבה אמרו ב-Drawing the Line: Sexual Harassment on Campus (מסמנים את הקו: הטרדה מינית בקמפוס), "סטודנטים שמודים שהטרידו סטודנטים אחרים בדרך כלל לא רואים בעצמם מחזרים דחויים, אלא כקומיקאים שלא הובנו כהלכה."[38] מרבית הסטודנטים אשר מבצעים אלימות מינית כלפי תלמידים אחרים עושים זאת כדי לחזק את האגו שלהם, מתוך אמונה כי מעשיהם הם הומוריסטיים. יותר מ-46% מההטרדות המיניות כלפי להט"בים לא מדווחות. משאבים לאומיים נוצרו לטיפול בנושא האלימות המינית וארגונים שונים כמו האגודה האמריקאית לנשות האוניברסיטה והמרכז הלאומי לאלימות במשפחה ולאלימות מינית הוקמו כדי לספק מידע ומשאבים למי שהוטרד מינית.
בשנת 2003, חברי הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה החלו להתייחס לפשעים המבוססים על נטייה מינית כפשעי שנאה (בניגוד לחקיקה כללית נגד אפליה), כדי שייחשבו לפשע בנסיבות מחמירות.[39]
בארצות הברית אין חקיקה פדרלית המסמנת נטייה מינית כקריטריון לפשעי שנאה, אך כמה מדינות, כולל מחוז קולומביה, אוכפות עונשים מחמירים יותר על פשעים שבהם יכול היה להיות שנטייה מינית, אמיתית או נתפסת, הייתה המניע לקיומם. גם בקרב 12 המדינות הללו, רק בארצות הברית יש חוק פלילי שמזכיר במפורש את הזהות המגדרית, וגם אז רק ב-11 מדינות ובמחוז קולומביה.[33] בנובמבר 2010, העצרת הכללית של האו"ם הצביעה 70–79 להסרת "נטייה מינית" מהרשימה של סיבות לא מוצדקות להוצאות להורג, והחליפה אותה ב"סיבות אפליה על בסיס כלשהו".[40] בהחלטה מוזכר מספר רב של קבוצות, כולל גזע, דת, הבדלים לשוניים, פליטים, ילדי רחוב ועמים ילידים.[41]
קשה לאמוד את התגובה המשפטית והמשטרתית לפשעי שנאה מסוג זה. חוסר דיווח של הרשויות על הסטטיסטיקה של פשעים אלה והעלמת דיווחים של הקורבנות עצמם גורמים לקושי זה.[33] לעיתים קרובות הקורבן לא ידווח על פשע כדי לא למשוך תשומת לב נוספת אל נטייתו.[42]
 |
ראו גם – Gay panic defense |
"זה די מטריד שמישהו ש[הורג] אדם בדם קר משתחרר מהר מאוד..."
— חבר האספה המחוקקת הקנדי ספנסר הרבט[42]
הגנות משפטיות כמו Gay panic defense מאפשרות עונשים קלים יותר עבור אנשים שהואשמו בהכאה, עינויים או הרג הומוסקסואלים בגלל משיכתם. טענות אלה מניחות כי התוקף זועם כל כך על חיזורי הקורבן שלהם עד שנגרם לו שיגעון זמני, והוא לא היה מסוגל לעצור את עצמו או להבדיל בין טוב לרע. במקרים אלה, אם הוכח אובדן החושים, או אם מתעוררת הזדהות בחבר המושבעים, עשויה להיות הפחתה משמעותית בעונש. בכמה מדינות הטיעון על פרובוקציה שימש להגנה במשפטים לגבי אלימות נגד להט"בים. דבר זה הביא כמה מדינות וטריטוריות באוסטרליה לשנות את חקיקתן, כדי למנוע או להפחית את השימוש בהגנה משפטית זו במקרים של תגובות אלימות לחיזור הומוסקסואלי לא אלים.
היו כמה מקרים מפורסמים בהם אנשים שהורשעו באלימות נגד להט"ב קיבלו עונשים קלים ביותר. מקרה אחד כזה הוא המקרה של קנת ברואר. ב-30 בספטמבר 1997 פגש את סטיבן ברייט בגיי בר מקומי. הוא קנה לו שתייה ולאחר מכן הם הלכו לדירתו של ברואר. בעודו שם, ברואר החל פעילות מינית לעבר ברייט, וברייט הכה אותו למוות. בתחילה הואשם ברייט ברצח מדרגה שנייה, אך בסופו של דבר הוא הורשע בתקיפה בדרגה שלישית ונידון לשנת מאסר.[43][44] מקרים כמו של ברייט אינם נדירים. בשנת 2001 הוכה למוות אהרון ובסטר על ידי קבוצת צעירים חמושים במחבטי בייסבול ובמקל ביליארד בזמן שהסתובב באזור פארק סטנלי אותו פוקדים גברים הומוסקסואלים. ריאן קראן הורשע בהריגה בפרשה בשנת 2004 ושוחרר על תנאי בשנת 2009 לאחר שריצה 4 שנים בלבד מתוך עונשו המקורי באורך שש שנים.[42] שני נערים נשפטו במסגרת חוק צדק פלילי לנוער בקנדה ונידונו לשלוש שנים לאחר שהודו באשמה. התוקף הרביעי זוכה.
גם השופטים אינם חסינים מהשפעת דעות קדומות על שיקול דעתם. בשנת 1988, ג'ק המפטון, שופט בטקסס, פסק 30 שנות מאסר לגבר בגין הריגתם של שני גברים הומוסקסואלים, במקום מאסר עולם שביקש התובע. בפסק דינו, אמר: "לא אכפת לי מקווירים שמשוטטים ברחובות ואוספים נערים מתבגרים ... [אני] שם זונות והומואים בערך באותה רמה ... ויהיה לי קשה לתת למישהו מאסר עולם על הריגת זונה."[43]
בשנת 1987, שופט בפלורידה שטיפל בתיק הנוגע להכאה למוות של הומוסקסואל, שאל את התובע: "זה פשע עכשיו, להכות הומוסקסואל?" התובע השיב, "כן, אדוני. וזה גם פשע להרוג אותם." "הזמנים באמת השתנו", השיב השופט. השופט, דניאל פוטש, טען כי הוא מתלוצץ, אך הוסר מהתיק.[32][43]
מצעדי הגאווה במדינות מזרח אירופה, אסיה ודרום אמריקה מושכים לעיתים קרובות אלימות בגלל אופיים הציבורי. אף על פי שמדינות רבות בהן מתקיימים אירועים כאלה מנסות לספק הגנה משטרתית למשתתפים, יש המעדיפות שהמצעדים לא יתרחשו, והמשטרה במדינות אלו תתעלם או תעודד מפגינים אלימים. מדינת מולדובה גילתה זלזול מיוחד בצועדים, סגרה את הבקשות הרשמיות לקיום מצעדים ואפשרה למפגינים להפחיד ולפגוע בכל מי שמנסה לצעוד בכל מקרה. בשנת 2007, לאחר שנדחתה בקשה לקיים מצעד, ניסתה קבוצה קטנה של להט"בים לערוך כינוס קטן. הם היו מוקפים בקבוצה גדולה מהם פי שניים שצעקה לעברם דברי גנאי והשליכה עליהם ביצים. ההתכנסות התנהלה למרות זאת, והם ניסו להניח פרחים באנדרטה לזכר קורבנות הדיכוי. עם זאת, קבוצה גדולה של שוטרים טענה כי הם זקוקים לאישור מבניין העירייה.[33]
בשנה שלאחר מכן, שוב היה ניסיון לקיים מצעד. אוטובוס הוביל כ-60 משתתפים לבירה, אך לפני שהספיקו לרדת, קהל זועם הקיף את האוטובוס. הם צעקו דברים כמו "בואו נוציא אותם ונרביץ להם", ו"תרביצו להם למוות, אל תיתנו להם לברוח" לעבר הנוסעים המפוחדים. ההמון אמר לפעילים שאם הם רוצים לצאת מהאוטובוס ללא פגע, הם יצטרכו להשמיד את כל חומרי הגאווה שלהם. הנוסעים צייתו והצעדה הופסקה. כל אותה עת עמדה המשטרה באופן פסיבי כ-100 מטרים משם, ולא נקטה כל פעולה אף על פי שהנוסעים טענו שלפחות תשע שיחות חירום הועברו למשטרה כשהיו באוטובוס.[33][45][46]
גורמים רשמיים ברוסיה מתנגדים באופן דומה למצעדי הגאווה. ראש עיריית מוסקבה, יורי לוז'קוב, אסר שוב ושוב על צעדות וכינה אותן "שטניות".[47] משתתפי הגאווה ניסו במקום זאת להתכנס בשלום ולהגיש עתירה לבניין העירייה בנוגע לזכות האספה וחופש הביטוי. הם נתקלו בגלוחי ראש ובמפגינים אחרים, והמשטרה סגרה את הכיכר ועצרה מייד פעילים כשנכנסו. כאשר חלקם נעצרו, משתתפים אחרים הותקפו על ידי מפגינים. המשטרה לא עשתה דבר. בסביבות אחת עשרה נשים ושני גברים נעצרו והושארו בחום, סורבו לקבל טיפול רפואי והותקפו מילולית בידי שוטרים. השוטרים אמרו לנשים, "אף אחד לא צריך לסביות, אף אחד לעולם לא יוציא אותך מכאן." כשהמשתתפים שוחררו מהמעצר שעות לאחר מכן, הושלכו עליהם ביצים ומפגינים שחיכו להם החלו לצעוק עליהם.[33][48]
הונגריה, לעומת זאת, ניסתה להעניק את ההגנה הטובה ביותר שהם יכולים לצועדים, אך אינה יכולה לעצור את זרם האלימות. בשנת 2008 השתתפו מאות אנשים במצעד גאווה בבודפשט. המשטרה, שהייתה בכוננות בגלל התקפות על שני עסקים המזוהים עם להט"ב בתחילת השבוע, הקימה מחסומי מתכת גבוהים משני צידי הרחוב שהצעדה הייתה אמורה להתקיים בו. מאות מפגינים זועמים השליכו פצצות בנזין וסלעים לעבר שוטרים כנקמה. ניידת משטרה הוצתה ושני שוטרים נפצעו בפיגועים. במהלך המצעד עצמו השליכו המפגינים בקבוקי תבערה, ביצים וחזיזים לעבר הצועדים. לפחות שמונה משתתפים נפצעו,[49] ארבעים וחמישה אנשים עוכבו בקשר לתקיפות, והמשקיפים כינו את המחזה "האלימות הקשה ביותר במהלך תריסר השנים שבהן התקיים מצעד הגאווה בבודפשט".[33][50]
בישראל, שלושה צועדים נדקרו ב-30 ביוני 2005 במצעד הגאווה בירושלים על ידי ישי שליסל, יהודי חרדי. שליסל טען שפעל "בשליחות האל".[51] הוא הואשם בניסיון רצח.
ב-1 באוגוסט 2009, התרחש פיגוע ירי בבית אגודת הלהט"ב בתל אביב, בעת פעילות הברנוער. אלמוני חמוש, לבוש בבגדי הסוואה שחורים ומסכה על פניו, התפרץ למקום, ירה בנוכחים ללא הבחנה ונמלט מהמקום. בפיגוע נרצחו שניים – ניר כץ וליז טרובישי – ונפצעו אחד עשר.[52] הרצח טרם פוענח.
ב-10 באוקטובר 2010, התרחשו מהומות בעקבות קיום מצעד הגאווה בבלגרד, סרביה, שבסופו של דבר, 95 איש (78 שוטרים ו-17 אזרחים) נפצעו ו-101 איש נעצרו ועוקבו, בשל התנהגות אלימה, על ידי הז'נדרמריה הסרבית.[53][54][55][56]
ב-17 במאי 2013, התרחשו מהומות בעקבות קיום עצרת נגד הומופוביה בטביליסי, גאורגיה, כאשר כוחות המשטרה לא מנעו מהמפגינים ההומופוביים לרוץ ולרדוף ולפגוע לעבר משתתפי העצרת נגד ההומופוביה. בסופו של דבר, בין 17 עד 28 אנשים נפצעו כתוצאה מהתרחשויות אלו.[57][58][59][60]
ב-30 ביולי 2015, שישה צועדים נפצעו, שוב על ידי ישי שליסל שדקר אותם. האירוע התחרש שלושה שבועות לאחר ששליסל שוחרר מהכלא. אחת הקורבנות, שירה בנקי בת ה-16, נפטרה מפצעיה במרכז הרפואי הדסה שלושה ימים לאחר מכן, ב-2 באוגוסט 2015.[61] זמן קצר לאחר מכן נשא ראש הממשלה נתניהו את תנחומיו והוסיף "נפעל בשביל למצות את הדין עם הרוצח."
בשנת 2019 הוחדרו למצעד הגאווה בדטרויט נאו-נאצים חמושים שעל פי הדיווחים טענו שהם רוצים לעורר את "שארלוטסוויל 2.0" בהתייחסם להפגנת איחוד הימין האמריקאי בשנת 2017, שהביאה לרצח הת'ר הייר ולפציעתם של רבים אחרים.[62]
ב-20 ביולי 2019 נערכה צעדת השוויון הראשונה בביאליסטוק, מעוז מפלגת הימין חוק וצדק,[63] מוקפת במחוז ביאליסטוק הנחשב "אזור חופשי מלהט"ב". שבועיים לפני הצעדה הארכיבישוף תדיאוש ווג'דה פרסם הצהרה לכל הכנסיות בפודלסיה ובביאליסטוק בה הצהיר כי צעדות הגאווה הן "חילול השם".[64] ווג'דה גם טען כי הצעדה הייתה "זרה" והודה למי ש"מגן על ערכים נוצריים". כאלף צועדי גאווה עמדו כנגד אלפי חברי קבוצות ימין קיצוני, אוהדי כדורגל קיצוניים ואחרים. חזיזים הושלכו לעבר הצועדים, הושמעו בקול סיסמאות הומופוביות והצועדים נרגמו באבנים ובבקבוקים.[65] עשרות צועדים נפצעו. אמנסטי אינטרנשיונל מתח ביקורת על תגובת המשטרה ואמר כי לא הצליחו להגן על הצועדים ו"לא הגיבו למקרי אלימות".[66] על פי הניו יורק טיימס, בדומה לאופן בו עצרת איחוד הימין בשארלוטסוויל זעזעה את האמריקאים, האלימות בביאליסטוק עוררה את דאגת הציבור בפולין בגלל תעמולה אנטי-להט"בית.
.jpg)
כתוצאה מהתרבות האנטי-הומוסקסואלית החזקה בג'מייקה, אמני רגאיי ודאנסהול רבים, כמו בוז'ו באנטון, אלפנט מן, סיזלה, פרסמו שירים שמילותיהם דוגלות באלימות נגד הומוסקסואלים. באופן דומה, מוזיקת ההיפ-הופ כללה בעברה מדי פעם מילים הומופוביות באגרסיביות,[67] אך כיום היא נראית מתוקנת.
כשהיה בן 15, באנטון כתב שיר שנהיה ללהיט כשהוציא אותו שנים מאוחר יותר בשנת 1992 בשם "Boom Bye Bye". השיר עוסק ברצח הומוסקסואלים ו"תמך בירי בגברים הומוסקסואליים, שפיכת חומצה עליהם ושריפתם חיים."[24] שיר של אלפנט מן מכריז: "כשאתה שומע שלסבית נאנסה/זו לא אשמתנו ... שתי נשים במיטה/זה שתי סדומאיות [כינוי למקיימות מעשי סדום] שצריכות למות."[68]
פעילים קנדיים ביקשו לגרש אמני רגאיי מהארץ בגלל תכנים הומופוביים בחלק משיריהם, שלדבריהם מקדמים אלימות נגד הומוסקסואלים. בבריטניה חקר הסקוטלנד יארד מילות שירי רגאיי וסיזלה נאסר להיכנס לבריטניה בשנת 2004 בגלל האשמות שהמוזיקה שלו מקדמת רצח.[24][69]
תומכי זכויות הומואים פתחו את הקבוצה עצרו את מוזיקת הרצח כדי להילחם במה שלדבריהם הוא קידום שנאה ואלימות מצד אמנים. הקבוצה ארגנה הפגנות, מה שגרם לכמה מקומות לסרב לאפשר לאמנים המכוונים להופיע, ולאובדן נותני חסות. בשנת 2007 ביקשה הקבוצה מאמני הרגאיי להבטיח "לא לייצר מוזיקה או להצהיר הצהרות פומביות המעוררות שנאה כלפי אנשים הומוסקסואלים. הם גם לא יכולים לאשר שחרור מחדש של שירים הומופוביים קודמים." מספר אמנים חתמו על הסכם זה, כולל בוז'ו באנטון, ביני מן, סיזלה וקייפלטון,[24] אך מאוחר יותר חלק הכחישו את החתימה עליו.[68][70]
במהלך שנות השמונים, גלוחי הראש בצפון אמריקה שקידמו את תרבות הפופ הנאו-נאצית המתהווה ושירי רוק גזעניים הלכו יותר ויותר להופעות של פאנק רוק עם מוזיקה אנטי-הומוסקסואלית הדוגלת באלימות.
| |
ראו גם – הומופוביה, הטרוסקסואליות כפויה |
הרוב המכריע של תקיפה פלילית הומופובית מתבצע על ידי תוקפנים גברים על קורבנות גברים, והוא קשור למצ'ואיזם הטרוסקסואלי אגרסיבי או לשוביניזם גברי. תאורטיקנים ביניהם קלווין תומאס וג'ודית באטלר הציעו כי הומופוביה יכולה להיות מושרשת בחשש של אדם להיות מזוהה כהומו. הומופוביה אצל גברים קשורה לחוסר ביטחון לגבי גבריות.[67][71][72] מסיבה זו, הומופוביה נפוצה לכאורה בספורט, ובתת-תרבות של תומכיו, הנחשבים ל"גבריים" סטריאוטיפיים, כמו כדורגל ורוגבי.[73]
תאורטיקנים אלה טענו כי אנשים המביעים הומופוביה אינם עושה זאת רק כדי להעביר את אמונותיהם בנוגע למעמדם של אנשים הומואים, אלא גם כדי להתרחק ממעמד זה ומהסטטוס החברתי שלו. לפיכך, על ידי התרחקותם מאנשים הומוסקסואלים, הם מאשרים מחדש את תפקידם כהטרוסקסואלים בתרבות הטרונורמטיבית,[74] ובכך מנסים למנוע תיוגם ואת ההתייחסות אליהם כהומואים.
תיאוריות פסיכואנליטיות שונות מסבירות את ההומופוביה כאיום על הדחפים החד-מיניים של הפרט, בין אם הדחפים הללו ממשיים ובין אם הם היפותטיים בלבד. איום זה גורם לדיכוי, הכחשה או היווצרות תגובה.[75]
| |
ראו גם – הומוסקסואליות ודת |
מספר פסוקים בתנ"ך מתפרשים לרוב כאוסרים על יחסי מין הומוסקסואליים:
”וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא” (ויקרא, י"ח, כ"ב)
”וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם” (ויקרא, כ', י"ג)
הפסוקים לעיל גורמים למתח רב בין אדוקי הדתות האברהמיות לבין אנשי קהילת הלהט"ב. במסורות של דתות אלו פסוקים אלו נתפסים כגינוי מוחלט כל פעילות מינית הומוסקסואלית בין גברים, ובנוסף, בדרך כלל יותר בימי קדם מאשר כיום, כהצדקה לאלימות.
במגזין Religion Dispatches, קנדיס צ'לוו-הודג' טוענת כי ששת הפסוקים בערך שמצוטטים לרוב לגינוי להט"בים מתייחסים בכלל ל"מין פוגעני"[דרושה הבהרה]. היא מציינת כי אין בתנ"ך גינוי ל"יחסים אוהבים, מחויבים, הומוסקסואליים ולסביים" וכי ישו שתק בנושא.[76]
| |
ראו גם – להט"ב ונצרות |
בחברה של ימינו, זרמים נוצריים רבים מקבלים אנשים הנמשכים לאותו מין, אך מלמדים כי מערכת יחסים הומוסקסואלית ויחסי מין הומוסקסואליים הם חטאים.[77] עדות אלה כוללות את הכנסייה הרומית-קתולית,[78] הכנסייה האורתודוקסית המזרחית,[79] הכנסייה המתודיסטית,[80][81][82] ועוד עדות עיקריות רבות, כמו הכנסייה הרפורמית באמריקה[83] והכנסייה הבפטיסטית האמריקאית,[84] וכן ארגונים וכנסיות אוונגליסטיים שמרניים, כמו הברית האוונגליסטית,[85] והכנס הבפטיסטי הדרומי.[86][87][88] באופן דומה, כנסיות פנטקוסטליות כמו אספות האל,[89] כמו גם כנסיות רסטורציוניסטיות, כמו עדי יהוה וכנסיית ישוע המשיח של קדושי אחרית הימים, נוקטות בעמדה שפעילות הומוסקסואלית אינה מוסרית.[90][91]
יש קבוצות נוצריות שדוגלות בטיפול המרה ומקדמות קבוצות הומוסקסואלים לשעבר. קבוצה אחת כזו, אקסודוס אינטרנשיונל, טענה כי טיפול בהמרה עשוי להיות כלי שימושי להפחתת התשוקות מאותו המין,[92] ובעוד שלוחות לשעבר של אקסודוס ממשיכות עם דעות כאלה, אקסודוס גינתה מאז את משימת הארגון והתנצלה על הכאב והפגיעה ועל קידום "מאמצי שינוי נטייה מינית ותאוריות מתקנות אודות נטייה מינית שהכפישו הורים."[93][94] הקונצנזוס הרפואי והמדעי בארצות הברית היא שטיפול המרה עלול להזיק ויש להימנע ממנו מכיוון שהוא עשוי לנצל אשמה וחרדה, ובכך לפגוע בהערכה העצמית ולהוביל לדיכאון ואף להתאבדות.[95][96][97] בקהילת בריאות הנפש קיימת דאגה רחבה שקידום טיפול ההמרה עצמו גורם לנזק חברתי על ידי הפצת השקפות לא מדויקות לגבי נטייה מינית ויכולתם של אנשים הומוסקסואלים, לסביות וביסקסואלים/ות לנהל חיים מאושרים ובריאים. קידום זה של הרעיון שהומוסקסואליות היא בלתי מוסרית וניתנת לתיקון עשוי לגרום לתוקפים עתידיים של הומוסקסואלים להרגיש צודקים בזה שהם "עושים את עבודת האל" בכך שהם מצליחים להיפטר מעולמם של הלהט"בים.[98]
הכנסייה הקתולית מלמדת כי משיכה הומוסקסואלית אינה חטא וכי יש להתייחס לאנשי הלהט"ב בחמלה ובכבוד, כמו אל כל האחרים. היא גם מלמדת כי יחסי מין נועדו להתקיים בין בני זוג ממינים נגדיים. מכתב משנת 1992 מאת הקרדינל ג'וזף רצינגר, האפיפיור העתידי בנדיקטוס השישה עשר, גינה את תופעת הבריונות וההטרדות נגד להט"בים.[99] נאמר שם כי לאנשי הלהט"ב "יש אותן זכויות כמו לכל האנשים, כולל הזכות לא להתייחס אליהם באופן שפוגע בכבודם האישי."[100] במכתב נכתב גם:
מגונה שאנשים הומוסקסואלים היו מושא לרשעות אלימה בדיבור או בפעולה. יחס כזה ראוי לגינוי מצד כוהני הכנסייה בכל מקום שהוא מתרחש. זה מגלה סוג של התעלמות מאחרים המסכן את העקרונות הבסיסיים ביותר של חברה בריאה. יש לכבד תמיד את כבודו הפנימי של כל אדם במילה, בפעולה ובדין.[100][101]
עם זאת, באותו מכתב הציע רצינגר כי עלייה באלימות נגד הומואים אינה מפתיעה אם יוכנסו חוקים להגנה על התנהגות הומוסקסואלית:
...כשמכניסים חקיקה אזרחית כדי להגן על התנהגות שלאיש אין כל זכות מתקבלת על הדעת לקיים אותה, לא הכנסייה ולא מהחברה כולה צריכים להיות מופתעים כאשר נטיות ופרקטיקות מעוותות אחרות תופסות תאוצה ותגובות לא רציונליות ואלימות גוברות.[100]
האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר, אז מנהיג הכנסייה הרומית-קתולית קבע כי "הגנה על האנושות מפני הומוסקסואליות הייתה חשובה לא פחות מהצלת העולם משינויי אקלים וכי כל מערכות היחסים מעבר להטרוסקסואליות מסורתית הן "הרס של עבודת האל."[98] האפיפיור פרנציסקוס נתפס כמקבל יותר את הלהט"ב, ואמר לאיש הומוסקסואל כי "אלוהים יצר אותך ככה. אלוהים אוהב אותך ככה. האפיפיור אוהב אותך ככה ועליך לאהוב את עצמך ולא לדאוג ממה שאנשים אומרים."[102][103]
| |
ראו גם – להט"ב ואסלאם |
הקוראן, ספר האסלאם, מצטט את סיפורם של "אנשי לוט" (הידועים גם כאנשי סדום ועמורה), שהושמדו בזעמו של אללה משום שעסקו במעשים גשמיים תאוותניים בין גברים.
חוקרי האסלאם, כמו שייח' אל-אסלאם, האימאם מאלכ והאימאם שאפי בין היתר, קבעו כי האסלאם אוסר על הומוסקסואליות והורה לעונש מוות על אדם האשם בכך.[104]
העונש החוקי על מעשי סדום השתנה בין בתי הספר למשפטים: יש הקובעים עונש מוות, ואילו אחרים קובעים עונש מתון יותר לפי שיקול דעת. פעילות הומוסקסואלית היא פשע ואסורה ברוב המדינות בהן יש רוב מוסלמי. בחלק ממדינות הרוב המוסלמיות החילוניות יחסית כמו אינדונזיה,[105] ירדן וטורקיה, זה לא המקרה.
בקוראן, בדומה למקרא ולתורה, יש גינוי מעורפל של הומוסקסואליות וכיצד יש להתמודד איתה, והוא מותיר אותה פתוחה לפרשנות. מסיבה זו פנו משפטנים אסלאמיים לאוספי החדית' (דברי מוחמד) וסונה (ספרות חייו). אלה, לעומת זאת, ברורים לחלוטין וקשים במיוחד.[106] אבן אל-ג'וזי מתעד את מוחמד מקלל מקיימי מעשי סדום בכמה חדית', וממליץ על עונש מוות הן עבור השותפים הפעילים והן עבור אלה הפסיביים בפעילות מינית הומוסקסואלית.[107]
סונאן אל-טירמידהי מדווח שוב על מוחמד כי פסק עונש מוות עבור השותף הפעיל ועבור השותף הפסיבי: "כל מי שאתה מגלה שמקימים את חטאם של אנשי לוט, תהרוג אותם, גם זה שעושה את זה וגם את מי שהוא שלו זה נעשה."[104] העיקרון המוסרי או התאולוגי הכללי הוא שאדם שמבצע פעולות כאלה מאתגר את ההרמוניה של בריאת האל, ולכן הוא מורד באלוהים.[108]
השקפות אלה משתנות בהתאם לפלג. קוראניסטים (אלה שאינם משלבים את החדית'ים הנזכרים לעיל במערכת האמונות שלהם) אינם דוגלים בעונש מוות.[109]
יש אימאמים שמטיפים לדעותיהם וקובעים כי הומוסקסואלים ו"נשים שמתנהגות כמו גברים" צריכים להיות מוצאים להורג על פי החוק האסלאמי. אבו אוסאמה במסגד גרין ליין בברמינגהאם הגן על דבריו לחסידים באומרו "אם הייתי קורא להומוסקסואלים כלבים סוטים, מלוכלכים ומטונפים שיש להוציא להורג, זה חופש הביטוי שלי, לא?".[110]
השקפות אסלאמיות עכשוויות אחרות הן כי "פשע ההומוסקסואליות הוא אחד הפשעים הגדולים ביותר, החטא הגרוע והנתעב ביותר במעשים". הומוסקסואליות נחשבת לחטא הגדול ה-11 באסלאם, בימי מלוויו של מוחמד, פעם סלחו לנער עבד על שהרג את אדונו אשר ביצע בו מעשה סדום.[111]
הירי במועדון הלילה באורלנדו בשנת 2016 היה אז הירי ההמוני הקטלני ביותר על ידי אדם ונותר האירוע הקטלני ביותר של אלימות נגד להט"ב בהיסטוריה של ארצות הברית.[112][113][114] ב-12 ביוני 2016, עומר סדיק מאטין, מוסלמי ממוצא אפגני יליד ניו יורק, רצח 49 בני אדם ופצע יותר מ-50 במועדון הלילה "פּוֹלְס" (Pulse) באורלנדו, פלורידה.[115] המעשה תואר על ידי החוקרים כמתקפת טרור אסלאמית ופשע שנאה.[116][117]
| |
ראו גם – להט"ב ויהדות |
בעקבות הפסקת הסמיכה, ביהדות לא נעשה שימוש בעונשי מוות במשך יותר מ-2,000 שנה, אך עדיין זרמים רבים עדיין רואים בפעילות מינית הומוסקסואלית חטא. היהדות האורתודוקסית אוסרת בדרך כלל התנהגות הומוסקסואלית. אומנם קיימת מחלוקת לגבי אילו מעשים כפופים לאיסורי הליבה, אולם היהדות האורתודוקסית כולה מעמידה פעולות ליבה מסוימות של הומוסקסואלים, כולל מעשי סדום, בקטגוריה של ייהרג ובל יעבור, הקטגוריה הקטנה של האיסורים המקראיים (הכוללת גם רצח, עבודת אלילים, ניאוף וגילוי עריות) שיהודי מחויב למות ולא לעשותם על פי חוקי ההקרבה העצמית בהלכה היהודית.
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
| פורטל להט"ב | ||
| פורטל חוק ומשפט | ||
עמדות פוגעניות
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
