זירת הים התיכון במלחמת העולם השנייה
מערכה שהתנהלה בים התיכון, דרום אירופה, המזרח התיכון, קרן אפריקה, וצפון אפריקה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
זירת הים התיכון הייתה זירה חשובה במלחמת העולם השנייה. הצדדים הלוחמים העיקריים בזירה זו היו איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית מחד והאימפריה הבריטית וארצות הברית מאידך. המערכה התנהלה בים התיכון, דרום אירופה, המזרח התיכון, קרן אפריקה, וצפון אפריקה.
 | |||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | |||||||||||||
| תאריכים | 10 ביוני 1940 – 2 במאי 1945 (4 שנים) | ||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | הים התיכון, דרום אירופה, המזרח התיכון, קרן אפריקה, צפון אפריקה | ||||||||||||
| קואורדינטות |
35°N 18°E | ||||||||||||
| תוצאה |
ניצחון לבעלות הברית פירוק האימפריה האיטלקית | ||||||||||||
| |||||||||||||
 מפה המתארת את יחסי הכוחות בים התיכון עם פרוץ מעשי האיבה בירוק בעלות הברית בכתום מדינות הציר | |||||||||||||
  | |||||||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
הלחימה בזירה זו נפתחה ב-10 ביוני 1940, בעקבות הצטרפות איטליה למלחמה. והסתיימה ב-2 במאי 1945, כאשר אחרוני הלוחמים של מדינות הציר בחצי האי האפניני נכנעו.
איטליה
ערכים מורחבים – איטליה במלחמת העולם השנייה, איטליה הפשיסטית, האימפריה האיטלקית
כבר בשנת 1920, טען שליט איטליה בניטו מוסוליני, שאיטליה סובלת מהתפוצצות אוכלוסין. כדי לפתור את הבעיה, כך טען מוסוליני על איטליה להתרחב. מוסוליני רצה להחזיר את איטליה לימי האימפריה הרומית בעזרת הקמת אימפריה איטלקית חדשה באמצעות הגמוניה איטלקית בים התיכון (שאותו כינו הרומאים בגאווה "הים שלנו") ובבלקן. במיוחד באלבניה, דלמטיה, סלובניה, בוסניה והרצגובינה, דלמטיה, קרואטיה ויוון. שלטון כזה יחד עם ברית צבאית עם גרמניה, אוסטריה, הונגריה, רומניה, ובולגריה, היה בעיני מוסוליני התגלמות החזון הפשיסטי. בשנת 1935, יזם מוסוליני מלחמה באתיופיה ("המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה"), המלחמה הייתה קצרה, והסתיימה בניצחון איטלקי מוחץ, והפיכתה של אתיופיה למושבה איטלקית. מעט לאחר סיום המלחמה, החלה איטליה להתערב במלחמת האזרחים בספרד, סה"כ נשלחו כמעט 75,000 איטלקים לשדה הקטל הספרדי, במסגרת "כוח גדודי המתנדבים".[1]
באפריל 1939, כבשה איטליה את אלבניה. ב-22 במאי של אותה שנה, חתמו שר החוץ האיטלקי צ'אנו ושר החוץ הגרמני ריבנטרופ, בשם ארצותיהם, על "ברית הפלדה", חוזה שהנהיג שיתוף פעולה פוליטי-צבאי מלא בין המדינות,[2] ושעליו הוקם "ההסכם התלת-צדדי".
ב-4 בפברואר 1939, נשא מוסוליני נאום מפורסם בפני המועצה הפשיסטית העליונה (הנאום הזכיר מאוד את "ועידת הוסבאך" של היטלר). בנאום טען מוסוליני שאיטליה היא למעשה "אסירה של הים התיכון", הוא כינה את קורסיקה, מלטה, תוניסיה, וקפריסין, "סורגי הכלא הזה", ואת גיברלטר ותעלת סואץ, "סוהרים" (מדובר בשני בסיסים שבאמצעותם הבטיחה האימפריה הבריטית את שליטתה בים התיכון). מדיניות החוץ הפשיסטית, לקחה כמובן מאליו את העובדה שיבוא היום והאימפריה הפשיסטית תיאלץ להתמודד מול הדמוקרטיות צרפת והאימפריה הבריטית. לטענת מוסוליני רק לאחר שכל הבסיסים הנזכרים לעיל, יהיו מנוטרלים או בידיים איטלקיות, תהיה איטליה חופשית באמת ותקבל מעבר ישיר לאוקיינוס ההודי והאוקיינוס האטלנטי.
גרמניה
התערבותה של גרמניה הנאצית בלחימה בזירה זו, הייתה הרבה פחות מובנת מאליה. היטלר לא חשב מלכתחילה על שליטה בים התיכון, הגרמנים העדיפו להשקיע במערב, כדי להביס את האימפריה הבריטית ואת צרפת (שעל פי האידאולוגיה הנאצית חובה להביסן כדי שגרמניה תהפוך לשליטת העולם), ובמזרח מתוך רצון להשתלט על אוצרות הטבע של ברית המועצות. מסיבה זו בתחילת המלחמה לא הורגשה נוכחות גרמנית בים התיכון. ההתערבות הגרמנית באה מכורח הנסיבות, שכן תבוסותיהם של האיטלקים באפריקה ויוון, סיכנו את מעמדה של איטליה כבעלת ברית של גרמניה. הצוללות הגרמניות, היוו איום חמור על בעלות הברית בים התיכון. וכך גם חיל האוויר הגרמני החזק.
האימפריה הבריטית
- ערכים מורחבים – בריטניה במלחמת העולם השנייה, האימפריה הבריטית, פיקוד המזרח התיכון
האימפריה הבריטית, החזיקה בשני בסיסים חשובים בים התיכון, גיברלטר, ותעלת סואץ. וכן שלטו בסודאן במשותף עם מצרים. ההגנה על נקודות אלו הייתה חשובה, משום שהיא אפשרה לבריטים להשאיר את צירי האספקה החיוניים שלהם פתוחים. למלטה הייתה חשיבות רבה ביותר במערכה היות ששיירות בעלות הברית יכלו לחנות בה בדרכן, וכמו כן שימשה כבסיס לתקיפות בעלות הברית על צירי האספקה של מדינות הציר.[3] האינטרסים האיטלקיים היו ברורים לבריטים, והם עשו ככל יכולתם כדי להיערך לפעילות מלחמתית איטלקית בים התיכון. במהלך מלחמת האזרחים בספרד, האיטלקים פעלו בתוקפנות מוגזמת כלפי ספינות שעברו בים התיכון. כדי לייצב את המצב, התכנסו בספטמבר 1937, בעיר ניון שבשווייץ, נציגי האימפריה הבריטית, צרפת, איטליה, בולגריה, טורקיה, מצרים, יוון, רומניה, ברית המועצות, ויוגוסלביה, בכנס שזכה לכינוי "כנס ניון" ("Nyon Conference"). במהלך הכנס הצהירו הנציגים שאין ברצונם לשנות מאומה ממצב העניינים הקיים כעת בים התיכון.
עם זאת מהר מאוד נוכחו הבריטים לדעת שהאיטלקים אינם מתכוונים לעמוד בדיבורם. בעקבות הפלישה האיטלקית לאתיופיה, תוגברו הכוחות הבריטיים בסומלילנד הבריטית, סודאן, ומצרים. ביולי 1937, הובהר סופית לבריטים שאין לסמוך על הבטחות האיטלקים, דיוויזיה משוריינת הוקמה במצרים, והועברו מטוסים וחיילים נוספים מבריטניה. ביוני 1939, בעקבות עליית המתח באירופה, הוחלט על הקמת "פיקוד המזרח התיכון" ("Middle East Command"). עיקר תפקידו של הפיקוד היה לשלוט בכוחות היבשה הבריטיים, ולתאם עם כוחות הצי וחיל האוויר, על מנת להגן על האינטרסים הבריטיים במזרח התיכון ואזור מזרח הים התיכון. הפיקוד קבע את מושבו בקהיר וכמפקדו מונה הגנרל ארצ'יבלד וייוול. בתחילה השתרע שטח השיפוט של הפיקוד על חילות היבשה הבריטים במצרים, סודאן, ארץ ישראל, עבר הירדן וקפריסין, אך כאשר פרצה המלחמה התרחב הפיקוד וכלל את החילות בסומלילנד הבריטית, עדן, עיראק והמפרץ הפרסי.[4] הפיקוד נצטווה לתאם את פעולותיו עם חילות המצב הצרפתיים באפריקה, וכן עם הצבא היווני והצבא הטורקי.
ב-19 באוקטובר 1939, נחתמה אמנת סיוע הדדית בין האימפריה הבריטית צרפת וטורקיה. בהמשך ערבה האימפריה הבריטית גם לעצמאותן של רומניה ויוון. הצבא הבריטי נצטווה להימנע מפעילות אנטי-איטלקית עם הכרזת המלחמה של גרמניה נגד פולין, אולם כבר אז החלו במטכ"ל הבריטי לתכנן תוכניות לחבל בעמדות האיטלקיות בסומלילנד האיטלקית ולוב. ובריטניה תמכה בסתר במורדים אתיופיים שמרדו בשלטון האיטלקי. כמו כן חילות המצב בארץ ישראל, עיראק, ומצרים תוגברו.
צרפת
- ערכים מורחבים – צרפת במלחמת העולם השנייה, האימפריה הקולוניאלית הצרפתית
צרפת, החזיקה בתוניסיה, אלג'יריה, מרוקו, סוריה, ולבנון. כמו כן החזיקה צרפת בקורסיקה וניס, שהיו גם הם שטחים אסטרטגיים חשובים שהאיטלקים תבעו לעצמם. צרפת הייתה מודעת היטב לכך שהאיטלקים לוטשים עיניים לעבר ביזרטה, קורסיקה, וניס, אולם ידעו שאיטליה לא תסתכן במלחמה עם צרפת ללא עזרת גרמניה. ב-10 במאי 1940, פלשו הגרמנים לצרפת. מוסוליני המתין עד שזיהה שהניצחון הגרמני היה כבר ברור מאליו, וב-10 ביוני הכריז גם הוא מלחמה על צרפת, גורר בכך את ארצו למלחמת העולם השנייה. על אף שהאיטלקים לא זכו בניצחונות משמעותיים במהלך מלחמתם בצרפת, הם קיבלו את קורסיקה וניס.
הגרמנים הקימו בחלק מצרפת, ממשלת בובות שמרכזה היה בעיר וישי ("צרפת של וישי"). המושבות הצרפתיות מעבר לים הוענקו לממשלה זו (פרט לתוניסיה שאותה כבשו הגרמנים בעצמם[5]). הצי הצרפתי, הרביעי בגודלו בעולם, עדיין היה בנחיתות מספרית לעומת הצי הבריטי. על פי הסכם עם הבריטים, היה הריכוז המשמעותי ביותר של כלי שיט צרפתים באזור המזרח התיכון, כהגנה על נתיבי השיט הצרפתיים מצפון אפריקה לצרפת.[6] הצי כולו עבר לשליטת ממשלת וישי וכעת היווה איום משמעותי על הבריטים.
תחילת המערכה
ב-10 ביוני 1940, הכריזה איטליה הפשיסטית מלחמה על צרפת. התוכניות האיטלקיות לקראת הפלישה לא היו יומרניות במיוחד, כל הכוונה הייתה רק להשתתף במאמץ המלחמתי הגרמני כדי לזכות בשטחים כקורסיקה, ניס, וביזרטה. מוסוליני אף התוודה בפני המרשל באדוליו, ש-"כל מה שאני צריך זה רק בערך אלף הרוגים, כדי שאוכל לשבת בוועידת השלום כאדם שנלחם".[7] בהתחשב במצבה הכלכלי והחברתי של איטליה באותם הימים, מרבית ההיסטוריונים רואים בהחלטה זו של מוסוליני החלטה פזיזה וקצרת רואי.[8] למחרת הכריז חבר העמים הבריטי מלחמת על איטליה. אותו יום הפציצה איטליה לראשונה את מלטה ("המצור על מלטה"). באותו יום חיל האוויר המלכותי הבריטי ביצע הפצצות בגבול לוב-מצרים, פותח בכך את "המערכה במדבר המערבי".
ב-14 ביוני, הפציצו האיטלקים את שדה התעופה ווג'יר שבקניה הבריטית.[9] ב-17 ביוני, לכדו הבריטים את המבצר האיטלקי "פורט קפוזו" ("Fort Capuzzo") בלוב. ב-20 ביוני פתחו האיטלקים בפלישה לצרפת, אף על פי שהצרפתים סבלו מנחיתות מספרית, הרי שהם התגוננו היטב מול האיטלקים, שלא הצליחו להתקדם אלא קילומטרים ספורים בלבד. ב-22 ביוני חתמה צרפת על הסכם שלום עם גרמניה, יומיים לאחר מכן נחתם הסכם שלום גם עם איטליה. הוקמה ממשלה צרפתית חדשה שבסיסה היה בעיר וישי, וכונתה "צרפת של וישי" ("Régime de Vichy"). כראש ממשלה מונה מרשל אנרי פיליפ פטן,[10] שעבר לשתף פעולה עם הגרמנים.
בבריטניה, גבר החשש שהצי הצרפתי החזק ינוצל בידי מדינות הציר, על כן ב-3 ביולי הושק "מבצע קטפולטה", שמטרתו הייתה לנטרל את הצי הצרפתי. מרבית הצי עגן במרס אל כביר (المرسى الكبير) שבאלג'יריה הצרפתית, לאחר שהצרפתים לא נענו לאולטימטום הבריטי, פתחו הבריטים במתקפה אולם הצליחו להטביע אניית מערכה אחת בלבד. ב-4 ביולי, הטביעה הצוללת הבריטית "פנדורה" את ספינת התותחים הצרפתית "ריגולט דה גנוילי". הצרפתים ערכו פשיטת נקם ושיגרו מפציצים שתקפו את השייטת הבריטית בגיברלטר, אולם ללא הישגים משמעותיים. במהלך אותו חודש פלשו האיטלקים למויאלה שבקניה, וכבשו בסיס בריטי בשם פורט הרינגטון, לאחר לחימה שנמשכה חמישה ימים.[11] ב-4 באוגוסט תקפו כוחות איטלקיים ממזרח אפריקה האיטלקית, את סומלילנד הבריטית. ב-19 באוגוסט כבשו האיטלקים את ברברה, ובכך השלימו את כיבוש המושבה.[12]
ב-10 באוגוסט הוחלט במטכ"ל האיטלקי על השקת פלישה למצרים. מוסוליני הודיע למפקד הכוחות האיטלקיים בלוב רודולפו גרציאני (Rodolfo Graziani) להכין את כוחותיו לפלישה בספטמבר הקרוב. גרציאני התנגד בתחילה אולם נכנע בסופו של דבר והסכים. ב-9 בספטמבר, פתח חיל האוויר המלכותי האיטלקי בהפצצה על ערי הגבול המצריות, הבריטים מצידם נקמו בהפצצת טוברוק שבלוב. עוד באותו היום נע גרציאני עם הארמייה העשירית לאורך החוף אל סידי בארני. הוא הגיע לשם ב-16 בספטמבר ובשל בעיות לוגיסטיות נאלץ לעצור ולהתחפר בעמדותיו.[13][14]
מוסוליני החליט להגדיל עוד שטחי האימפריה שלו, על חשבונה של יוון שנראתה לו חלשה. ב-28 באוקטובר בשעה 3:00, שגריר איטליה באתונה עמנואלה גראצי הגיש אולטימטום בכתב לראש ממשלת יוון יואניס מטאקסס. באולטימטום דרשה איטליה מיוון לאפשר לכוחות איטלקיים מעבר חופשי ביוון לצורך השתלטות על "נקודות אסטרטגיות" שלא פורטו. מטאקסס נדרש להשיב לאולטימטום עד השעה 6:00, ולא יתקפו האיטלקים את יוון. מטאקסס השיב "!Alors, c'est la guerre" ("אם כך זוהי מלחמה!") עוד לפני השעה שש פתחו האיטלקים בהתקפה על יוון דרך אלבניה (לזכר הסירוב האמיץ נחוג ביוון "יום האוחי"). אולם היוונים לחמו היטב על אדמה קשה שאותה הכירו טוב מהאיטלקים, לא זו בלבד שהיוונים הדפו את האיטלקים משטח יוון, היוונים גם פלשו לאלבניה וכבשו את קורצ'ה וסרנדה. המצב האיטלקי היה כה חמור עד שהיטלר נאלץ להורות ב-4 בנובמבר על הצטרפות ללחימה נגד יוון. עוד לפני כן התערבה האימפריה הבריטית בלחימה באופן פעיל, ושלחה תמיכה רבה ליוונים.
ב-11 בנובמבר גילו הבריטים את הצי המלכותי האיטלקי עוגן בטאראנטו. נושאת המטוסים הבריטית "אילוסטריוס" תקפה אותו בקרב טאראנטו, שהסתיים בכישלון איטלקי משפיל.[15] ב-8 בדצמבר פתחו הבריטים ב"מבצע מצפן" (Operation Compass), במהלכו איגפו הבריטים את האיטלקים, ותקפו את לוב. האיטלקים היו מופתעים והבריטים קצרו ניצחונות. המפקד הבריטי ריצ'רד אוקונור רצה להמשיך ולכבוש את בנגאזי, אולם נאלץ להפריש חלקים מכוחותיו כדי לשולחם למזרח אפריקה, מה שעיכב את המבצע כולו.[16] בפברואר של שנת 1941 הסתיים המבצע, 130,000 חיילים איטלקיים נפלו בשבי, והדרך לסיום הכיבוש של המושבות האיטלקיות הייתה פתוחה בפני הבריטים, אולם ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל הורה על עצירת הכוחות, והעברת חלק מהם ליוון כדי למנוע את נפילתה. לימים נטען שאילו לא עשה כך, היו הבריטים כובשים את כל צפון אפריקה, ומונעים גם מהגרמנים לנחות שם[17]
ניצחונות גרמניים בצפון אפריקה
- ערכים מורחבים – המערכה בצפון אפריקה, קורפוס אפריקה, המערכה במדבר המערבי
מצבם של האיטלקים באפריקה היה נואש, טוברוק נפלה, וגם טריפולי עמדה בסיכון. הכוחות האיטלקיים בלוב הובסו בידי כוחות צרפת החופשית והאימפריה הבריטית בקרב אל-כופרה, שבסופו נפלה העמדה האסטרטגית אל-כופרה בידי כוחות צרפתיים ובריטים.[18][19] לפיכך ב-19 בפברואר הוחלט בגרמניה על שליחת סיוע לאיטלקים בצפון אפריקה (מצרים ולוב). הוקם "קורפוס אפריקה" ("Deutsches Afrikakorps"), ועליו הופקד הגנרל האגדי ארווין רומל.[20] מבצע שליחת הכוחות כונה "מבצע סוננבלום" ("Sonnenblume" "חמניות"), הכוחות הגרמניים הפליגו מנאפולי לטריפולי ונשלחו ישר לחזית. חלק מההיסטוריונים רואים בהפרשת הכוחות לאפריקה, שגיאה טקטית גסה שמדינות הציר עתידות לשלם עליה.[21]
התקדמות הגרמנים בחזית זו הייתה מהירה, מאוחר יותר אמר המפקד הבריטי בשטח ארצ'יבלד וייוול ש-"בפירוש לא הבאתי בחשבון את רומל אחרי התנסותי עם האיטלקים".[22] עד אפריל נכבשה בליטת קירנאיקה, והכוחות הגרמניים-איטלקיים הגיעו מחדש לגבול מצרים. בעיר הנמל טוברוק התבצרו כ-27,000 לוחמים אוסטרליים בפיקודו של לסלי מורשד.[23] רומל הטיל מצור על העיר, אולם האוסטרלים התגוננו בגבורה, ולמרבה האירוניה דווקא הביצורים שהאיטלקים בנו במקום, הגנו עליהם. ויוול פתח ב"מבצע בטלאקס" ("גרזן קרב"), במטרה לשחרר את טוברוק, המבצע התברר ככישלון לאחר שהטנקים הבריטיים עלו על שדה מוקשים גרמני. צ'רצ'יל זעם והחליף את ויוול בקלוד אוקינלק. רומל פלש למצרים, ובסוף אפריל נפלה סאלום (Sallum). בעקבות כך הגרמנים כבשו מחדש את כל מה שהאיטלקים הפסידו בשל מבצע מצפן.
המערכה במזרח אירופה
- ערכים מורחבים – המערכה בבלקן במלחמת העולם השנייה, המערכה על יוון, הפלישה ליוגוסלביה
הבריטים היו נחושים למנוע את נפילת יוון בפני הגרמנים והאיטלקים, עד כדי כך שהעבירו כוחות מאפריקה לבלקן. אולם הרמטכ"ל היווני אלכסנדרוס פאפאגוס, סבר שצבא יוון יכול להסתדר עם האיטלקים בעצמו, ותכנן לבקש עזרה רק במקרה שהגרמנים יתערבו. בהדרגה היה ברור שפלישה גרמנית אכן בדרך, יחידות גרמניות רוכזו ברומניה ובולגריה (שהיו בעלות ברית של גרמניה).[24] הפיקוד העליון של הוורמאכט, הוציא ב-12 בנובמבר 1940, את "הוראה מס' 18", במסגרת ההוראה תכננו הגרמנים להשתלט על יוון וגיברלטר, ובכך לנטרל את השליטה הימית של הבריטים בים התיכון. היטלר נפגש עם שליט ספרד פרנסיסקו פרנקו במהלך ועידת אנדאי, והציע לו פעולה ספרדית-גרמנית משותפת נגד גיברלטר ("מבצע פליקס"). פרנקו שארצו הייתה עדיין עייפה ממלחמת האזרחים שעברה, לא שש להסתבך בהרפתקה נוספת, על כן הציב בפני היטלר סדרת דרישות מוגזמות שהניאו את היטלר מהתוכנית. היה ברור שבלי עזרה ספרדית או פורטוגלית, לא ניתן יהיה לכבוש את גיברלטר, על כן צמצם הוורמאכט את מרחב הפעולה של התוכנית ליון וכרתים בלבד.
מה שזירז את הגרמנים להראות נוכחות בבלקן, הייתה "ההפיכה ביוגוסלביה", הנסיך היוגוסלבי הצעיר פטר השני, הדיח את עוצר הממלכה פאבלה, וביטל את ההסכמים שהלה חתם עם גרמניה.[25][26][27] הגרמנים חששו מחזית יוונית-יוגוסלבית-בריטית שעלולה למחוץ לחלוטין את האיטלקים, ואף לחבל במבצע שהיטלר תכנן לכיבוש רוסיה.[28] לפיכך ב-6 באפריל 1941, במקביל להתקדמות רומל באפריקה, פתחו כוחות גרמנים, רומנים, הונגרים, ובולגרים, בהתקפה על יוגוסלביה. הצבא היוגוסלבי התפרק תוך 10 ימי לחימה,[29] המלך פטר נמלט ליוון,[30] ויוגוסלביה חולקה בין בולגריה, גרמניה, איטליה, קרואטיה, רומניה, והונגריה.[31]
לאחר נפילת יוגוסלביה, פתחו גרמניה ובולגריה ב"מבצע מריטה" לכיבוש יוון. כבר בכמקביל לפלישה ליוגוסלביה, חדר הגנרל הגרמני וילהלם ליסט לתראקיה, דרך בולגריה. כוחותיו נקלו ב"קו מטאקסס", מערכת של 19 מצודות שהיוונים הקימו במיוחד עבור מקרים מסוג זה. היוונים לחמו באומץ, אולם לא יכלו לעליונות האווירית של הגרמנים. המצודות היווניות נפלו בזו אחר זו, וכוחות גרמניים נוספים בפיקודו של מקסימיליאן פון וייכס, חדרו אל מקדוניה דרך יוגוסלביה, עוקפים בכך את קו מטאקסס. ב-9 באפריל נפלה סלוניקי, כוחות אוסטרללים וניו זילנדיים קטנים, עשו ניסיון נואש לעצור את הגרמנים במעבר תרמופילאי (שבו התרחש שנים רבות לפני כן קרב תרמופילאי המפורסם), אולם נכשלו.[32] לפיכך ב-18 באפריל התפנו הכוחות הבריטיים מיוון לכרתים. מפקד הצבא היווני פאפאגוס סירב להיכנע, אולם הצבא נכנע ללא רשותו בפני הגרמנים ב-20 באפריל. מוסוליני זעם על כך שהכניעה נעשתה בפני הגרמנים ולא בפני האיטלקים, על כן כעבור שלושה ימים נכנעו היוונים פעם שנייה בפני האיטלקים. יום לאחר מכן הונף דגל צלב הקרס באקרופוליס של אתונה.
ברנרד פרייברג הניו זילנדי מונה כמפקד כוחות בעלות הברית בכרתים. כרתים הייתה חשובה לבריטים מכמה סיבות: ראשית, נמלים מצוינים סיפקו מקום עגינה נוח לצי המלכותי במזרח הים התיכון. שנית, שדות הנפט בפלוישט שברומניה היו בטווח הפצצה אווירית מכרתים. הגרמנים החלו בפשיטות הפצצה תכופות נגד האי. אלו, יחד עם דרישה למטוסים בחזית בצפון אפריקה כמו גם ההכרה של הבריטים בנחיתותם האווירית, הביאו בסופו של דבר את חיל האוויר המלכותי להעתיק את מטוסיו לאלכסנדריה ובכך להעניק ללופטוואפה עליונות אווירית. פרייברג ריכז יותר מ-40,000 לוחמים,[33] אולם רבים מהם לא היו כשירים לקרב.[34] הגרמנים תקפו את האי ב-20 במאי, לאחר יום קרבות, אף יעד של הגרמנים לא הושג והגרמנים ספגו אבדות כבדות. במהלך היום שלמחרת, בעקבות טעות טקטית של הכוח המגן ובשל הבנה שגויה של המצב על ידי מפקדי בעלות הברית, נפל שדה התעופה מאלמה שבמערב כרתים לידי הגרמנים. אובדן מאלמה איפשר לגרמנים להטיס תגבורת כבדה ולהכריע את כוחות בעלות הברית.[35]
סוריה ולבנון
- ערך מורחב – המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה
סוריה, ולבנון היו שתיהן תחת מנדט צרפתי מאז מלחמת העולם הראשונה. בתחילת הפלישה הגרמנית לצרפת, המפקד המקומי אז'ן מיטלהאוזר תמך בארצו והפציר בנשיא לא להיכנע.[36][37] אולם לאחר שחתמה צרפת על הסכם שביתת הנשק עם גרמניה ואיטליה (הסכם שהיה בפועל כניעה), והוקמה ממשלה חדשה בהנהגתו של אנרי פיליפ פטן, הכריז שמבחינות הפסקת האש חלה גם על סוריה ולבנון, והצהיר שאזורים אלו יישארו נייטרליים.[38][39][40] אולם ב-3 ביולי 1940 התפטר מיטלהאוזר מתפקידו ושב לצרפת. הוא הוחלף בגנרל פרנסואה מרי ז'אק פוז'ר (François-Marie-Jacques Fougère).[41] שהוחלף גם הוא בז'וזף דה ורדיליאק.[42] במקביל, הוחלף המושל האזרחי גבריאל פואו בנציב בשם קיאפ, לאחר שפואו התנגד לכמה דרישות מצד איטליה.[43][44][45] מטוסו של קיאפ הופל בטעות בידי חיל האוויר האיטלקי, ועל כן מונה במקומו אנרי פרנאן דנץ.
לאחר נפילת צרפת הוקמה בבריטניה תנועה מהפכנית שזכתה לכינוי "צרפת החופשית". בהנהגתו של שארל דה גול, לחמה התנועה בצד בעלות הברית נגד אנשי וישי. דה גול היה זקוק בדחיפות לניצחון גדול שיוכיח את יעילות הצבא שלו, במיוחד לאחר שצבאו ספג תבוסה משפילה מידי וישי בקרב על דקר.[46] דה גול קיווה בתחילה שסוריה ולבנון יערקו לצד שלו מרצון,[47] אולם החלפתם של פוז'ר ופואו בוורדיליאק ודנץ גנזה את תקוותיו. הבריטים לא גילו עניין מיוחד בלבנט, בעוד הגרמנים שלחו את ורנר אוטו פון הנטיג לביירות כדי שישכנע את הצרפתים לסייע באופן פעיל למדינות הציר (במהלך שהותו בבירות קיבל הצעה מאיש הלח"י נפתלי לובינצ'יק לתאם שיתוף פעולה גרמני-יהודי נגד הבריטים[48]). אולם לאחר שבמהלך המרד העיראקי שלחו הצרפתים, האיטלקים והגרמנים סיוע מסיבי למורדים דרך סוריה ולבנון, הבין צ'רצ'יל שיש לפתור את בעיית הלבנט אחת ולתמיד.[49]
הפלישה יצאה לדרך ב-8 ביולי 1941. לרשות מפקד הכוחות הבריטיים גנרל ארצ'יבלד וייוול (שטרם הודח מתפקידו אז), עמדו בעיקר חיילים הודים ואוסטרלים, וכן אנשי חיל הספר העבר-ירדני ואנשי צבא צרפת החופשית.[50] כוח שקול ואף נחות לעומת הצבא הצרפתי.[51] במיוחד חסרו התוקפים טנקים וארטילריה,[52] בעוד לצרפתים היו תשעים טנקים, רובם מדגם רנו R-35 החדיש[53] שעל אף שנחשב לטנק קל, היה הטנק הטוב ביותר בשדה הקרב, ולרשות הצרפתים עמדו שני גדודים שהפעילו טנק זה, ומיעוטם מדגם רנו FT-17 המיושן, ששימש עוד במלחמת העולם הראשונה.[54]
הבריטים ציפו לכל היותר להתנגדות צרפתית סמלית, אולם במהרה התברר שלא כך הדבר. הצרפתים לחמו באומץ, וניצלו היטב את יתרונם בטנקים. הם ניתקו את קווי האספקה של הבריטים וההתקדמות הייתה אטית ורבת אבדות. ויוול העביר כוחות נוספים מעיראק לסוריה, וב-21 ביוני נפלה דמשק.[55] הכוחות שנעו מעיראק כבשו את תדמור ב-3 ביולי,[56] וכוחות נוספים איימו על ביירות. ב-14 ביולי (הוא "יום הבסטיליה") חתם דנץ על הסכם כניעה שכונה "הסכם עכו", במסגרתו נמסרו סוריה ולבנון לבריטניה.[57]
חצי האי האיברי
המצב בחצי האי האיברי היה מורכב מאוד. בספרד שלט הרודן פרנסיסקו פרנקו, פרנקו עלה לשלטון לאחר מלחמת אזרחים עקובה מדם בתמיכתן הנלהבת של גרמניה ואיטליה, לפיכך חש פרנקו מחויבות לגמול להן. בנוסף על כך פרנקו הנהיג בארצו משטר פשיסטי-גזעני, הדומה מאוד למשטרן של גרמניה ואיטליה. כמו איטליה פרנקו סבל מהנוכחות הבריטית בגיברלטר ומלטה ומהנוכחות הצרפתית במרוקו ותוניסיה, לפיכך טבעי היה שיסייע למדינות הציר. אולם פרנקו הבין שארצו אינה יכולה להיכנס למלחמה, בשל מצבה הכלכלי הרעוע. פרנקו לא התנגד כאשר דיוויזיה של מתנדבים ספרדים נשלחה ללחום לצד הגרמנים, עם זאת גם לא התנגד לכך שהמוני יהודים נמלטו דרך ארצו.[58][59] כל ניצחון גרמני או איטלקי התקבל בשמחה רבה בספרד, והעיתונות הייתה פרו-נאצית.[60] היטלר ששאף להפוך את ספרד לבעלת בריתו ולספח בעזרתה את גיברלטר מלטה ופורטוגל, נפגש עם פרנקו באוקטובר 1940. מוסוליני התנגד באופן נמרץ לצירופה של ספרד לברית, משום שחשש ממתחרה חדשה על השליטה בים התיכון.[61]
פרנקו הסביר להיטלר ש-"ספרד לא יכולה להיכנס למלחמה בשביל הכיף".[60] הוא הציב בפני היטלר סדרה ארוכה של דרישות שהיטלר לא היה יכול לעמוד בהן, בין היתר אספקה מלאה של תחמושת ציוד מזון ומזומנים לצבא הספרדי, וכן שליטה ספרדית על גיברלטר ושטחי האימפריה הצרפתית (שהיטלר לא רצה להעניק אותם כיוון ששאף לחזק את צרפת של וישי[61]). היטלר גם הוא הציב סדרת דרישות שנראו לפרנקו מוגזמות, בין היתר הוא דרש את כניסת הצבא הגרמני לספר עצמה, והפיכת המושבות הספרדיות באפריקה לבסיסי צבא גרמניים.[61] בשל הסיבות הללו נאלץ היטלר לגנוז את רעיון הפלישה לגיברלטר. אולם למרות זאת האיום הספרדי-גרמני על הים התיכון המשיך להיות משמעותי מאוד, צ'רצ'יל כותב:
לא היה דבר קל לספרדים מהציב תריסר תותחים כבדים בהרים מאחרי אלג'זיראס... זכאים היו לעשות זאת בכל עת, וכיוון שהוצבו התותחים אפר היה לירות בהם בכל רגע, ובסיסי הצי והתעופה שלנו שוב לא יהיה בהם חפץ. גיברלטר תוכל לעמוד במצור ממושך, אבל לא תהיה אלא סלע. ספרד החזיקה במפתח לכל מעשי הבריטים בים התיכון, ומעולם לא סגרה עלינו, אף בשעות האפלות ביותר. כה רבה הייתה הסכנה עד שמשך קרוב לשנתיים החזקנו בתמידות משלחת של למעלה מחמשת אלפים איש, על אניותיהם, המוכנה לתפוס את האיים הקנריים, שבהם נוכל לקיים פיקוח אווירי וימי על הצוללות, ולקיים קשר אל אוסטרליה מסביב לכף, אם אי פעם יימנע מאיתנו נמל גיברלטר על ידי הספרדים.
בפורטוגל שלט באותה עת שלטון יחיד אנטוניו דה אוליביירה סלזר, בדומה לפרנקו גם הוא שלט כרודן, ומשטרו היה בעל אופי פשיסטי. סלזר, בדומה להיטלר ומוסוליני הגיש תמיכה לפרנקו במהלך מלחמת האזרחים הספרדית. בניגוד לפרנקו, סלזר סבל פחות מהנוכחות הבריטים בים התיכון, וארצו הייתה קשורה לבריטניה ב"הסכם וינדזור" (הברית העתיקה ביותר בעולם שעדיין תקפה). ב-17 במרץ 1939 חתמו סלזר ופרנקו על "האמנה האיברית", במסגרתה הנהיגו ארצותיהם שיתוף פעולה. סלזר סירב להזמנת השגריר האיטלקי בליסבון להצטרף להסכם אנטי-קומינטרן, בעוד ספרד כן חתמה עליו. היטלר תכנן שתי תוכניות לכיבוש פורטוגל "מבצע פליקס" ("Operation Felix") ו"מבצע איזבלה" ("Operation Isabella"), שני המבצעים לא יצאו לפועל מעולם. על אף שבתחילה הניח סלזר לסוכנים גרמניים לפעול באופן חופשי בפורטוגל, בהדרגה החל להתקרב יותר ויותר לבריטניה, בין היתר לאחר שהיפנים בני בריתם של הגרמנים ביצעו טבח באזרחים פורטוגזים בטימור. סלזר אפשר לטייסים בריטיים ואמריקאיים לנחות בשטחי פורטוגל, ואף החכיר לבריטניה בסיס חשוב באיים האזוריים.
עם פתיחת מלחמת העולם השנייה היה ברור שיש לבצר ולהגן על גיברלטר, מנקודה זו הגנו הבריטים על כל הים התיכון, וכן תכננו להעביר דרכה אספקה למלטה הנצורה בידי הגרמנים והאיטלקים. לפיכך פונו המוני אזרחים מאי בתחילת המלחמה, המפונים נשלחו למרוקו הצרפתית, אולם אז הוקמה ממשלת וישי הפרו-גרמנית, ונוצרה בעיה קשה, אך בקושי הצליחו הבריטים להוציא את האזרחים, שעלו לספינות באיומי כידונים של חיילים צרפתים. אולם לא ניתן היה להחזיר אותם לגיברלטר, משום שברור היה שאז לא ניתן יהיה לפנותם בשנית. בסופו של דבר נשלחו חלק מהמפונים לבריטניה, וחלק לפורטוגל. הבריטים החלו לבצר את האזור, אולם כבר בספטמבר 1940, הותקפה גיברלטר בידי טייסת צרפתית שיצא מאוראן שבאלג'יריה. ההפצצה באה כנקמה על השמדת השייטת הצרפתית במרס אל כביר, אולם הישגיה היו מצומצמים. עוד באותו החודש ביצעו הצרפתים פשיטה נוספת, גדולה יותר אולם גם הישגיה היו לא מרשימים במיוחד. האיטלקים ערכו גם הם סדרת פשיטות על גיברלטר, האבווהר הקים רשת של סוכנים ספרדים וגיברלטרים שניסתה לחבל בתעשייה הצבאית הבריטית בגיברלטר, אולם הרשת לא הגיעה להישגים משמעותיים פרט להטבעת מספר ספינות מלחמה בריטיות.
המצור על מלטה
- ערך מורחב – המצור על מלטה (מלחמת העולם השנייה)
פעילות של הקריגסמרינה (הצי הגרמני) בים התיכון החלה עם הקמת בסיס צוללות גרמני בסלמיס שביוון, בספטמבר 1941. מהבסיס חיבל הקריגסמרינה בשייטות בריטיות למלטה וטוברוק. בסיסים נוספים הקומה בפולה שבקרואטיה, ולה ספציה באיטליה. על הפעולות פיקד המפקד העליון של החזית הדרומית אלברט קסלרינג. פרט לגיברלטר, היה חשוב לבריטים להגן גם על מלטה. עבור בריטניה, הייתה מלטה מבצר ימי בעל חשיבות מרובה, בהיותה הבסיס היחיד של בעלות הברית בכל המרחב שבין גיברלטר לבין אלכסנדריה שבמצרים. בשל כך הפכה לחלק חיוני בשטחי האימפריה הבריטית מעבר לים: תחנת ביניים חיונית על עורק החיים של בריטניה שעבר דרך מצרים ותעלת סואץ בדרך להודו ולמזרח הרחוק. מבחינתה של הספנות הבריטית, ששטה אל היעדים הללו ומהם, הייתה מלטה כנווה מדבר. בנוסף, הייתה מלטה בסיס מצוין ליציאה למתקפות כנגד מטרות באוויר, בים וביבשה באגן המרכזי של הים התיכון. בשל היותה חשופה לפגיעה מצד כוחותיה של איטליה השכנה, הועברה באוקטובר 1939 מפקדת כוחות הצי המלכותי של הים התיכון מוולטה שבמלטה לאלכסנדריה שבמצרים. הגרמנים והאיטלקים תכננו לפלוש למלטה במסגרת מבצע הרקולס.
האיטלקים הבינו גם הם את חשיבותה האסטרטגית של מלטה, והיו נחושים לכבוש אותה נפסלה התוכנית של פלישה דרך הים, על כן החליטו האיטלקים להטיל על מלטה מצור אווירי. ב-10 ביוני 1940, טסו מעל מלטה 55 מפציצים ו-21 מטוסי קרב איטלקים והטילו 142 פצצות על שלושה שדות תעופה בלואה, בחאל פאר ובטא' אלי. בהמשך טסו בשמי האי 10 מטוסי סבויה מרקטי SM.79 ו-20 מטוסי מאקי C-200 ( (Macchi C.200) ללא התנגדות. עם תחילתן של פשיטות אוויריות אלה, כלל הכוח האווירי שנועד להגן על מלטה מטוסי גלוסטר גלדיאטור מיושנים של גף הקרב שהוצב בחאל פאר. על פי המיתוסים כלל הכוח רק שלושה מטוסים, אך במציאות היו לפחות שישה מטוסי גלדיאטור בנוסף למטוסי הוקר הוריקן שביצעו את רוב העבודה. בתחילה לחמו האיטלקים לבד, אולם לאחר שנשלח קורפוס אפריקה בפיקודו של רומל לאפריקה, היה הכרח במטכ"ל הגרמני להעביר לשם אספקה ותחמושת. לפיכך היוו הכוחות הבריטיים במלטה בעיה רצינית. ב-2 בינואר 1941 הגיעו היחידות הגרמניות הראשונות לטרפאני שבחוף הדרומי של סיציליה. שתי היחידות של הלופטוואפה היו קבוצות של מפציצי הצלילה יונקרס Ju 87 ("שטוקה"). היחידות כללו 80 מפציצים. הגעתם של המטוסים הרחיבה משמעותית את היקף ההפצצות על מלטה. הפקודה שניתנה ליחידות הגרמניות הייתה ליירט את הספינות הכבדות ביותר ובמיוחד את נושאות מטוסים. זמן קצר לאחר מכן קיבלו המטוסים הגרמנים פקודה להטביע את נושאת המטוסים של הצי המלכותי הבריטי ה-"אילוסטריוס" (HMS Illustrious). עם תחילתה של הפעולה הגרמנית הראשונה, עמדו לרשותו של המפקד הגרמני בזירה הנס גייסלר, 95 מטוסים ו-14,389 איש בסיציליה. גייסלר שכנע את פיקוד הלופטוואפה להקצות לו ארבע קבוצות מפציצי צלילה נוספות. ב-10 בינואר הוא היה מסוגל לקבץ 255 מטוסים (מתוכם 179 כשירים) כולל 209 מפציצי צלילה ומפציצים בינוניים.
המצור גרר מחסור חמור במזון וסחורות במלטה, והמזון חולק באי לפי קצבה. אולם בהדרגה פחת הלחץ, כיוון שהלופטוואפה נאלץ לנהל מערכות בבלקן ובצפון אפריקה במקביל. מה שאפשר לבעלות הברית לתגבר באופן משמעותי את הגנת מלטה. הצי המלכותי הבריטי ומפקדי הכוח האווירי יחד עם המושל הצבאי של מלטה ויליאם דובי, דרשו שמטוסים חדישים, במיוחד מטוסי ספיטפייר, ישלחו למלטה. מפקד הכוחות האוויריים במזרח התיכון ארתור טדר שלח את קפטן קבוצה בזיל אמברי (Basil Embry) למלטה כדי להעריך את המצב. הטייסים אמרו לאמברי שההוריקנים הם חסרי ערך ושמטוסי הספיטפייר הם תקוותם היחידה. הם טענו שהגרמנים הטיסו את מטוסיהם בחזית מטוסי ההוריקן כדי להראות את עליונותם של מטוסי המסרשמיט. מפקדי הטייסות טענו שהנחיתות של מטוסיהם משפיעה על המורל. אמברי הסכים והמליץ על שליחת מטוסי ספיטפייר בכמויות מספיקות. המטוסים החלו להגיע במרץ 1942. הספיטפיירים השפיעו באופן משמעותי על המערכה, אולם הפשיטות על מלטה פסקו סופית רק בנובמבר של אותה שנה.
מפנה באל-עלמיין
- ערכים מורחבים – מבצע צלבן, קרב גזאלה, קרב אל-עלמיין
ב-18 בנובמבר 1941, פתח מפקד הכוחות הבריטיים במזרח התיכון קלוד אוקינלק, בהתקפה מוחצת על הכוחות הגרמניים בלוב. ההתקפה שזכתה לשם הקוד "מבצע צלבן" ("Operation Crusader"), התבררה כהצלחה מסחררת, תוך 7 שבועות שוחררה טוברוק, הכוחות הגרמניים נסוגו מבליטת קירנאיקה, אל עמדותיהם המבוצרות באל-עגילה. אולם הישגי "מבצע צלבן" לא האריכו ימים, וכבר ב-21 בינואר עברו כוחותיו של רומל, שקיבלו תגבורות חזקות, להתקפת נגד. תוך כשבועיים הם כבשו מחדש את מרבית בליטת קירנאיקה, ואילצו את הכוחות הבריטיים לסגת לקו גזאלה-ביר חכים, ולהתארגן שם להגנה, לאחר שהסבו להם אבדות ניכרות. הצדדים היריבים היו זקוקים לפסק זמן לצורך התארגנות מחדש והשלמת אבדות, וכתוצאה מכך התייצב קו החזית ונותר ללא שינוי עד ל-26 במאי, אז פתח רומל ב-"מבצע ונציה", הוא התקדם במהירות וכעבור שלושה שבועות הנחיל תבוסה מוחצת לכוחות בעלות הברית בקרב גזאלה.[62] טוברוק נכבשה מחדש, והמפקד הבריטי ניל ריצ'י הודח, ואוקינלק נטל לעצמו את הפיקוד.
אוקינלק התקשה להחליט אם לנהל את קרב ההכרעה נגד רומל בקו מרסא מטרוח, מכיוון שאגפו השמאלי של מערך ההגנה הבריטי, היה חשוף לאיגוף מדרום מצד כוחות השריון של הציר. מטרתו הייתה לעכב את התקדמות כוחותיו של רומל במרסא מטרוח, ולנהל שם קרב השהיה, במטרה להרוויח זמן נוסף לצורך ביצור קו אל-עלמיין, שנמצא כ-160 ק"מ מזרחה משם, וכ-70 ק"מ ממערב לנמל אלכסנדריה. בנקודה זו, המרחק בין חוף הים התיכון לבין שקע קטארה, הבלתי עביר לתנועת שריון, היה כ-65 ק"מ בלבד, עובדה שהקשתה על כוחות אויב לאגף מדרום את כוחות הארמייה השמינית הבריטית, וצימצמה את רוחב החזית עליה נדרשה הארמייה להגן. ב-26 ביוני 1942, פתח רומל בהתקפה. הוא תכנן לאגף את הכוחות הבריטיים במרסא מטרוח, אלא שהכוחות הבריטיים נהנו מעדיפות מספרית בולטת, ויכלו למחוץ את כוחותיו,[63] אלא שהבריטים לא הבינו את מצב האויב שמולו הם עומדים, ועל כן בחרו לסגת לאל-עלמיין. הכישלון בהגנתה של מרסא מטרוח עורר פאניקה במפקדת הצבא הבריטי בקהיר וגרם לאוקינלק לתכנן תוכנית לנסיגה ולפינוי קהיר במקרה שעמדת אל-עלמיין תיכבש. עם זאת, הוא החל להקים עמדות הגנה מערבית לאלכסנדריה והציף במים אזורים נרחבים בדלתא של הנילוס.[64] ב-1 ביולי, פתח רומל בהתקפה על אל-עלמיין ("קרב אל-עלמיין הראשון"), אולם לא הצליח לפרוץ את הקו, מאידך גם הבריטים ספגו אבדות כבדות ולא הצליחו להדוף לחלוטין את הכוחות הגרמניים.
באוגוסט של אותה שנה הוחלף אוקינלק בברנרד לו מונטגומרי.[65] עוד באותו החודש הצליחו כוחות הארמייה השמינית להדוף ניסיון של רומל לאגף מדרום את קו אל-עלמיין במסגרת קרב עלם חלפה. הבריטים הזרימו כוחות רבים לאל-עלמיין, וצ'רצ'יל רצה לפתוח במתקפת נגד במהירות האפשרית, אולם מונטגומרי יחד עם הרולד אלכסנדר שכנעו אותו לדחות את המתקפה עד שתושלם הבאת התגבורת. ב-23 באוקטובר פתחו הבריטים במתקפה ("קרב אל-עלמיין השני"), שהתפתחה לניצחון גדול. הקווים הגרמניים נשברו, ואלפי חיילים גרמניים נפלו בשבי. לוב נכבשה, והאיום הגרמני-איטלקי על המזרח התיכון הוסר אחת ולתמיד. צ'רצ'יל כותב בזיכרונותיו: "לפני אל-עלמיין לא ידענו ניצחון, אחרי אל-עלמיין לא ידענו עוד תבוסה".[66][67]
המעורבות האמריקנית
- ערכים מורחבים – ההתקפה על פרל הארבור, מבצע לפיד, המרוץ אל תוניסיה, המערכה בתוניסיה
ב-7 בדצמבר 1941, תקף הצבא היפני הקיסרי את הצי האמריקאי בפרל הארבור. למחרת היום הכריז נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט מלחמה על יפן. ב-11 בדצמבר כיבדו היטלר ומוסוליני את בריתם עם היפנים והכריזו מלחמה על ארצות הברית המלחמה הפכה כעת למלחמת עולם. האמריקאים רצו לסיים קודם כל את הזירה האירופית והים תיכונית, והציעו פלישה אמפיבית לאירופה. הבריטים לעומת זאת חששו מכך, והעדיפו קודם כל למגר את אזורי השליטה של מדינות הציר באפריקה. רגש זה של הבריטים התחזק לאחר הפשיטה על דייפ הכושלת, שבה השתתפו בין היתר כחמישים לוחמי יחידת הריינג'רס של צבא ארצות הברית שהתפזרו בין הכוחות השונים שלחמו על החוף על מנת לקבל ניסיון קרבי.[68] לאחר מכן הוחלט לבצע נחיתה של כוחות בעלות הברית בחופי צפון אפריקה, שם נותרו לצרפתים שלוש מושבות חשובות מרוקו תוניסיה ואלג'יריה.
מיד לאחר קבלת ההחלטה הסופית על ביצוע הנחיתות בצפון אפריקה, הוסכם כי הגנרל האמריקאי דווייט אייזנהאואר (לימים נשיא ארצות הברית), מפקד כוחות צבא ארצות הברית בזירת המלחמה האירופאית, יקבל את הפיקוד העליון על כוחות בעלות הברית שישתתפו במבצע, ולסגנו מונה גנרל מארק קלארק. איזנהאואר היה קצין מטה חסר ניסיון כלשהו בפיקוד קרבי, אך השנים שהוא עשה באגף המבצעים של משרד המלחמה האמריקני העניקו לו חוש מעולה לאסטרטגיה. ראשי המטות האמריקנים האמינו, שהקסם האישי וכישורי "יחסי האנוש" המעולים של אייזנהאואר, יקלו עליו לגשר על המחלוקות בין בעלות הברית המערביות, והמפקדים הצבאיים הבכירים שלהן בשטח, ולתאם מבצעים צבאיים משותפים בהשתתפות צבאות ארצות הברית ובריטניה. עם זאת, במהלך המבצע, ואף לאחריו, נשמעו תלונות מהצד הבריטי לגבי הדרך בה ניהל אייזנהאואר את המבצעים של צבאות בעלות הברית במהלך המערכה בצפון אפריקה, והשגות על מספר החלטות אופרטיביות שלו.[69]
בעלות הברית ריכזו 125,000 לוחמים, מולם יכלו הצרפתים להעמיד לכל היותר 60,000.[70] חלק מהקצינים הצרפתיים שיתפו פעולה עם בעלות הברית. לדוגמה הגנרל אנטואן בתואר (Antoine Béthouart), מפקד הגנת החופים של מרוקו.[71] ערב הפלישה הוא השתלט על מוקדי כוח בבירה רבאט. אולם לאחר חילופי אש קצרים, הצליחו אנשי וישי בראשות מפקד אזור קזבלנקה, תת-אדמירל פרנסואה מישלייה (François Michelier), והמושל הכללי של מרוקו (ששימש גם כמפקד צבא צרפת בצפון אפריקה), הגנרל שארל נוגס (Charles Noguès), להשתלט על המצב, ולשים את בתואר במעצר (לאחר סיום הפלישה שוחרר בתואר, והמשיך לשרת בתפקידים בכירים בצבא צרפת החופשית ובצבא צרפת לאחר המלחמה). פעולתו של בתואר רק הביאה לכוננות מלאה של אנשי וישי במרוקו ערב הפלישה. נוגס, קיבל מברק אישי מן הנשיא רוזוולט המפציר בו לסייע לכוחות הנוחתים של בעלות הברית, אולם לא שינה את דעתו והמשיך להתנגד לפלישה.[72] ב-8 בנובמבר הגיע למרוקו כוח הפלישה של בעלות הברית בפיקודו של ג'ורג' פטון, הכוח חולק לשלושה ראשים, כאשר הכוח העיקרי נחת באזור קזבלנקה, ושני כוחות משניים פעלו מדרום, באזור העיירה סאפי (Safi), ומצפון באזור פור ליוטי (Port-Lyautey). על החוף נתקלו הכוחות הנוחתים בהתנגדות צרפתית כבדה, והצליחו להשתלט על יעדיהם רק לאחר שלושה ימי לחימה, שעלתה להם במחיר של 150 הרוגים.[73] ב-11 בנובמבר נכנע נוגס לכוח הפולש.[74] במקביל לפלישה למרוקו הונחתו כוחות בעלות הברית גם באוראן, אולם הצליחו לכבוש אותה רק יומיים לאחר מכן. כמו כן החלו להנחית חיילים אמריקאים ובריטים בנמל אלג'יר. הכוחות הנוחתים לא התקשו להקים שלושה ראשי גשר באזור העיר, ולנטרל את הגנות החוף הצרפתיות. בכך סייעו להם משתפי פעולה צרפתים בעיר עצמה, ובמיוחד אנשי המחתרת היהודית בפיקודו של ז'וזה אבולקר שהתחפשו לאנשי וישי והשתלטו על מוקדי תקשורת וכוח בעיר.[75][76]
מיד לאחר השלמת ההתבססות במרוקו ובאלג'יריה, המטרה האסטרטגית העיקרית של בעלות הברית הייתה השתלטות מהירה על צפון תוניסיה, ובמיוחד על נמלי תוניס וביזרטה. לאחר תבוסת כוחות הציר באל עלמיין, והנסיגה המהירה של שרידיהם מערבה, לשטח לוב, פיקוד בעלות הברית העריך שכיבוש נמלי תוניסיה יותיר את כוחות הציר בים התיכון תלויים בנמל טריפולי, כנמל היחיד דרכו יוכלו להמשיך לקבל אספקה ותגבורות. בנוסף לכך, בעלות הברית חששו, שהקרבה היחסית של נמלי צפון תוניסיה לבסיסי הציר באיטליה ובסיציליה, תאפשר לכוחות הציר להתבצר ולהחזיק בתוניסיה בקלות יחסית, ובכך למנוע מבעלות הברית להשלים את השתלטותן על חופי צפון אפריקה.
הפיקוד הגרמני הבין אף הוא את החשיבות האסטרטגית של השליטה בנמלי צפון תוניסיה, ואת האיום שיצרו נחיתות בעלות הברית במרוקו ובאלג'יריה על כוחות הציר בצפון אפריקה, ופעל במהירות רבה. כבר ב-9 בנובמבר (יום לאחר תחילת הפלישה) תפסו יחידות מוטסות גרמניות את שדה התעופה אל-עואינה שבתוניסיה, והחל מה-13 בחודש החלו יחידות גרמניות ואיטלקיות לזרום בדרך הים והאוויר לצפון תוניסיה בקצב של יותר מאלף איש ליום. המפקדים הצרפתיים התקשו להחליט כיצד לפעול, והגרמנים ניצלו זאת כדי להשתלט במהירות על האזור. גנרל בארה, מפקד הכוחות הצרפתיים בתוניסיה, החליט לבסוף להורות לכוחותיו לסגת מערבה, כדי לחבור עם כוחות בעלות הברית המתקדמים מכיוון אלג'יריה. עד סוף נובמבר כבר כללו כוחות הציר בתוניסיה כ-15 אלף חיילים ו-100 טנקים. כוחות אוויר חזקים של הציר התבססו בשדות התעופה של תוניסיה, ובמשך זמן קצר שלטו באוויר, גרמו אבדות כבדות לכוחות הים והיבשה של בעלות הברית, ותקפו את הנמלים שבשליטתן.[77][78] האמריקאים פתחו במתקפה אולם נכשלו, והגרמנים נטלו לידיהם את היוזמה ופתחו בהתקפה שהניסה את כוחות הברית מתוניסיה. נפתחה המערכה בתוניסיה, שנמשכה עוד 25 שבועות שבסופם הוכרעו לבסוף הגרמנים בידי היתרון המספרי הגדול של בעלות הברית, ונאלצו לפנות את תוניסיה.
הפלישה לסיציליה
- ערך מורחב – פלישת בעלות הברית לסיציליה
לאחר שנכבשה האימפריה הצרפתית באפריקה, והושמדו כוחות קורפוס אפריקה, הוחלט במטה הכללי של בעלות הברית לבצע התקפה על סיציליה. זאת במטרה לערער את משטרו של מוסוליני, שכבר החל לאבד את תמיכת ההמונים, וכן לפתוח חזית נוספת עבור הגרמנים כהכנה לפלישה המתוכננת לצרפת ב-1944. בזכר רשמי שפרסו ראשי הצבא הבריטי נקבע כי "הים התיכון מזמן לנו הזדמנויות לפעולה שיכולה להיות מכרעת בסתיו הקרוב... יש לנו סיכוי גדול לשבור את הציר ולסיים את המלחמה בהצלחה עד מאי 1944."[79] באי החזיקו כ-200,000 חיילים איטלקים בפיקודם של אלפרדו גוצוני,[80] וכן 40,000 חיילים גרמנים בפיקודם של אלברט קסלרינג ופרידולין פון זנגר אונד אטרלין.[81] בין המפקדים הגרמניים לאיטלקים שררו חילוקי דעות רבים, באופן רשמי היה גוצוני המפקד העליון של כל הכוחות באי אולם בפועל נאלץ לציית לקסלרינג וזנגר.[82]
לפלישה קדם מבצע הונאה מתוחכם שכונה "מבצע קציצה". במסגרת המבצע הוטלה בחופי ספרד גופה שנשאה מסמכים מזויפים על פיהן היעד האמיתי של הפלישה הן סרדיניה ויוון. המסמכים נפלו לידי סוכני האבווהר, מה שגרם לגרמנים להתכונן לפלישה ביעדים אלו במקום בסיציליה.[83][84][85] לפלישה עצמה קדמו הפצצות אסטרטגיות מהאוויר. ב-9 ביולי החלו בעלות הברית לנחות בסיצילה באמצעות מצנחים ודאונים, רוח נגדית חזקה גרמה לכך שהכוחות התפזרו ורק חצי מהם נחתו ביעדים המתוכננים. למרות זאת, חלק מהיעדים המתוכננים נכבשו, והאמריקנים אף הצליחו להשתלט על העיר ג'לה.[86] המורל בקרב היחידות האיטלקיות היה נמוך, וחייל אמריקאי אחד סיפר מאוחר יותר, שנחת בטעות הרחק משאר היחידה שלו ומצא את עצמו לבד בשטח האויב, להפתעתו ניגשו אליו שלושה חיילים והודיעו לו שהם נכנעים.[79]
הגנרל האמריקני ג'ורג' פטון, הורה על הצנחת כוחות נוספים בגזרת ג'לה, הפעולה לא תואמה עם הבריטים, מה שגרם לכך שחיילים אמריקאיים ובריטים ירו אלו על אלו. התקרית הסתיימה במותם של אמריקאים רבים, ומדגימה את הרשלנות שגילו בעלות הברית במהלך הפלישה.[87] המערכה עברה כעת מהים והאוויר ליבשה, בעלות הברית כבשו את פאצ'ינו, סירקוזה, ליקאטה ואוגוסטה. פטון תקף את בירת סיציליה, פלרמו. הגנרל הבריטי הרולד אלכסנדר, הורה לו לעצור, אולם פטון טען שלא קיבל את השדר והמשיך במתקפה. הגנרל הגרמני האנס הובה, בנה קו הגנה חזק מסביב לעיר הנמל מסינה, והחל דרכה לפנות את הלוחמים הגרמנים והאיטלקים. הבריטים והאמריקאים תקפו את הקווים הגרמניים שוב ושוב, אולם הצליחו להיכנס לשערי מסינה רק כאשר אחרון החיילים הגרמניים כבר היה על אדמת איטליה.
הזירה האיטלקית
- ערכים מורחבים – פלישת בעלות הברית לאיטליה, הזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה
כיבוש פלרמו, העניק לבעלות הברית עמדה אסטרטגית שממנה יכלו להתחיל בהפצצות אסטרטגיות על ערי איטליה. עובדה זו גרמה למוסוליני לאבד את תמיכת ההמונים. ב-24 ביולי כינסו גליאצו צ'אנו ודינו גראנדי את המועצה הפשיסטית העליונה, וברוב מוחץ הוחלט להדיח את מוסוליני. יום לאחר מכן הוא נעצר, ומרשלו פייטרו באדוליו מונה כראש ממשלה זמני בידי המלך. באדוליו הכריז שאיטליה תמשיך להילחם לצד גרמניה, אולם בפועל החל ליצור מגעים חשאיים עם בעלות הברית. היטלר, שחשש מכך, נתן לכוחות הגרמניים באיטליה הוראה להיות בכוננות לתפוס עמדות אסטרטגיות בכל רחבי חצי האי האפניני. ב-3 בספטמבר, נחתם הסכם שלום רשמי בין מנהיגי איטליה לבעלות הברית, ועוד באותו היום החלה פלישת בעלות הברית לאיטליה. ב-8 בספטמבר פורסם ההסכם בעיתונות, והגרמנים פתחו במבצע מזורז להעברת השליטה באיטליה לידיים גרמניות. הכוחות שכבר שהו באיטליה, בסיוע כוחות שפלשו מצפון השתלטו במהירות על צפון איטליה כולל הבירה רומא. הכוחות הצבאיים של איטליה לא קיבלו הוראות מסודרות כיצד להתמודד עם בעלי בריתם לשעבר, ההתנגדות לפלישה הייתה מזערית ביותר, וחיילים איטלקיים נפלו בשבי בהמוניהם. בניגוד למה שקרה בצבא, הצי האיטלקי קיבל הוראות מדויקות יותר, ספינותיו התחמקו מהישג ידם של הגרמנים ורק ספינות מעטות נפלו בידיהם. בפני החיילים האיטלקים שנפלו בשבי הגרמני הועמדה הברירה להישאר בשבי או להצטרף ללחימה הגרמנית כנגד בעלות הברית. רק מעטים בחרו באפשרות השנייה. אלפי חיילים איטלקים שהצליחו להתחמק מהגרמנים עברו לבלקן והצטרפו לכוחות הפרטיזנים שם. כדי לעקוף את האיסור על העסקתם של שבויי מלחמה ככוח עבודה, הגדירו הגרמנים את השבויים האיטלקים כ"עצירים צבאיים" ושלחו אותם ככוח עבודה זול לגרמניה.
כבר עם החתימה על הסכם השלום עם איטליה, החלו בעלות הברית בהנחתת כוחות באיטליה. כוח הסחה נחת בקלבריה, בעוד עיקר הכוח היה אמור לנחות בסלרנו. המפקד הגרמני אלברט קסלרינג, לא האמין שאכן מטרת כוחות הברית היא קלבריה, והותיר לכוחות האיטלקיים שטרם ידעו על הכניעה להגן עליה. האיטלקים כצפוי נכנעו מיד, אולם הגרמנים נסוגו נסיגה טקטית כשהם מותירים מאחוריהם אדמה חרוכה. ב-9 בספטמבר כאשר התפרסמה הכניעה, והצי האיטלקי הסגיר עצמו לבריטים, פתחו הגרמנים במבצע מזורז ותפסו את כל העמדות שהאיטלקים פינו. בעלות הברית פתחו בהתקפה על נמל טאראנטו, ההתקפה תוכננה בצורה רשלנית מאוד, והעיר נתפסה רק כעבור ימים רבים לאחר שחיילים אמריקאים ובריטים רבים נהרגו. אולם למרות זאת, כעת היו בידי בעלות הברית מספר בסיסים בעלי חשיבות אסטרטגית רבה באיטליה. הגרמנים, כבשו מצדם במהירות רבה את צפון איטליה. לאחר שברינדיזי נפלה, נמלט באדוליו, והגרמנים כבשו את הבירה רומא. במקביל כוחות קבוצת ארמיות E של הוורמאכט, נאבקה בכוחות הבריטיים והאיטלקים ביוון ובאיים הדודקאנסיים. יוון נכבשה בסערה, והגרמנים טבחו באכזריות בבעלי בריתם לשעבר האיטלקים, אך גם ביוונים ויהודים רבים. הבריטים קיוו לכבוש את רודוס בעזרת חיל המצב האיטלקי שבו, אולם הגרמנים העבירו לאי כוחות נוספים וסיכלו את התוכנית. אולם כיבוש רודוס מיצה את משאבי הגרמנים בזירה זו, בעוד הבריטים נהנו מיתרון מספרי וגם מחיפוי של חיל האוויר הדרום אפריקאי, שקבע את מושבו בקוס.[88] המפקד הגרמני בזירה זו, גנרל פרידריך-וילהלם מילר[89] ביקש מהיטלר אישור לפנות את רודוס וכרתים, אולם היטלר סירב בטענה שנפילת האיים תגרום לדמורליזציה בקרב הכוחות הגרמניים בים התיכון.[90]
רומא הייתה כעת בידי הגרמנים, אולם הם היו זקוקים לדמות שתייצג אותם בקרב המוני העם האיטלקי. היחיד שיכל למלא תפקיד זה היה מוסוליני, אולם הוא נכלא כאמור, ומקום כליאתו נשמר בסוד. הגרמנים איתרו לבסוף את האתר, היה זה המלון באתר קמפו אימפטורה, אתר סקי בהר גראן סאסו שברכס הרי האפנינים, כ-100 קילומטרים מצפון-מזרח לרומא. ב-12 בספטמבר, במה שנודע כ"פשיטת גראן סאסו", קבוצת צנחנים גרמנים בפיקודו של אוטו סקורצני פשטה על המלון ושחררה את מוסוליני. מוסוליני, מונה בידי הגרמנים כמנהיגה של ממשלת בובות שזכתה לכינוי "הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית" (או "הרפובליקה של סאלו"). מוסוליני הבטיח להמוני העם דמוקרטיה, אולם בפועל נקם באכזריות באחלו שגרמו להדחתו (ביניהם חתנו גליאצו צ'אנו), והסתובב בכל מקום עם משמר צמוד של אנשי אס אס. היטלר שוכנע על ידי מפקד צבאותיו בדרום איטליה, גנרל-פלדמרשל אלברט קסלרינג שהקרבות באיטליה צריכים להיערך רחוק ככל האפשר מהגבול הגרמני. לשם כך ניתן היה להיעזר בפני השטח ובקווי המגננה הטבעיים במרכז איטליה, ולמנוע מבעלות הברית שימוש בשדות תעופה שיקלו עליהן את משימות ההפצצה בגרמניה. היטלר השתכנע שנפילתה של דרום איטליה תעניק לבעלות הברית קרש קפיצה לפלישה אל הבלקנים, שהיוו מקור חיוני לנפט, בוקסיט ונחושת שהיו הכרחיים להמשך הלחימה. אם כי בעקבות הפלישה לנורמנדי, נאלצו הגרמנים לנהל מלחמה בו זמנית בשלוש חזיתות, ובהדרגה נסוגו על הקווים המבוצרים בצפון איטליה.
במהלך שנת 1944 התקדמו בעלות הברית צפונה תוך כדי לחימה קשה. לאחר נפילתה של רומא הקימו באדוליו ואיוונואה בונומי ממשלה חדשה, שכללה גם אנשי שמאל, ונתמכה על ידי בעלות הברית. התקדמות בעלות הברית הביאה לנפילת חלקים נרחבים מצפון איטליה, עד לעצירתם בתחילת החורף ב"קו הגותי" לאורך הרי האפנינים הצפוניים. ב-25 באפריל 1945 הגיעה הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית אל קיצה. ביום זה, הידוע באיטליה כ"יום השחרור", החלה לוחמת פרטיזנים כוללת באיטליה, ומתקפת האביב של בעלות הברית הצליחה להדוף את הגרמנים מאיטליה. ב-28 באפריל נתפס מוסוליני על ידי פרטיזנים, כשעמו מספר שרים מממשלת הרפובליקה וכמה בעלי תפקידים אחרים בממשל הפשיסטי, כשהם מנסים להימלט. רובם, ובהם מוסוליני, נורו במקום. גופותיהם נלקחו למרכז העיר מילאנו ושם התעללו בהן בפומבי ותלו אותם כשרגליהם למעלה ליד תחנת דלק.
- דניס מק-סמית, מוסוליני, הוצאת עם עובד, 2004.
- מקס הייסטינגס, נפתחו שערי הגיהנום, הוצאת מודן, 2015.
- בריג' פ. יאנג, מלחמת העולם, 1939 - 1945, הוצאת מערכות, 1969.
- אנדרו רוברטס, סערת המלחמה - היסטוריה חדשה של מלחמת העולם השנייה, הוצאת דביר, 2011.
- וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, 6-1, הוצאת עם הספר, 1957.
- שארל דה גול, מאבק לחירות, חלק ראשון "אל הדגל", הוצאת עם הספר, 1958.
- חגי ארליך, המזרח התיכון בין שתי מלחמות העולם, ספר ה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1992.
- מרטין בלומנסון, "פאטון - האיש והאגדה", הוצאת מערכות, 1989.
- ג'יימס אלטיירי, "ראשי-החנית", הוצאת מערכות, 1965.
- Bauer, Eddy; Young, Peter (general editor) (2000) [1979]. The History of World War II (Revised ed.). London, UK: Orbis Publishing.
- Peter Fitzsimons, Tobruk, Sydney: Harper Collins. ISBN 0-7322-7645-4.
- Benbow, Tim. (2011) British Naval Aviation: The First 100 Years. Ashgate Publishing. ISBN 1409406121
- Blitzer, Wolf; Garibaldi, Luciano (2001). Century of War. Friedman/Fairfax Publishers. New York. ISBN 1-58663-342-2
- Mollo, Andrew (1981). The Armed Forces of World War II. New York: ISBN 9780856132964: Crown.
{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: location (link) - Sadkovich, James (1994). The Italian Navy in World War II. Greenwood Press, Westport. ISBN 0-313-28797-X
- Walker, Ian W. (2003). Iron hulls, iron hearts : Mussolini's elite armoured divisions in North Africa. Marlborough: Crowood. ISBN 9781861266460.
- Robert Lyman, Iraq 1941, Osprey Publishing, 2006
- Clark, Lloyd (2008). Crossing the Rhine: Breaking into Nazi Germany, 1944 and 1945 – The Greatest Airborne Battles in History. New York, NY: Atlantic Monthly Press.
- Martel, Gordon, ed. (1999). The Origins of the Second World War Reconsidered. London: Routledge.
- Mack Smith, Denis (1982). Mussolini. Littlehampton Book Services.
- סגן-אדמירל ס.ו. אוסבורן, המעמד האסטרטגי בים־התיכון, מערכות גיליון 1, ספטמבר 1939
- גנרל קטרו, שאלות צבאיות של הים התיכון, מערכות 1 ספטמבר 1939
- מסמכים אמריקאיים רשמיים אודות המערכה בים התיכון (באנגלית)
- הספר "The Mediterranean and Middle East" העוסק במערכה בים התיכון. חלק ראשון חלק שני (באנגלית)
- מלחמת העולם השנייה בצבע: הים התיכון ואפריקה(הקישור אינו פעיל) אתר "יד לשריון"
- הצי האיטלקי במלחמת העולם השנייה (באיטלקית)
- לוחמה תת-מימית במלחמת העולם השנייה (באיטלקית)
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
