ולטה

**ולטה**
**La Valletta**
סמל ולטה סמל ולטה	דגל ולטה דגל ולטה
	מראה ולטה מהעיר סלימה. הכנסייה הכרמליתית במרכז התמונה
	מראה ולטה מהעיר סלימה. הכנסייה הכרמליתית במרכז התמונה
מדינה	מלטה
ראש העיר	אלפרד זמיט
תאריך ייסוד	1566
על שם	זא'ן דה לה ולט
שטח	0.80 קמ"ר
גובה	0 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	6,444 (31 במרץ 2014)
‑ צפיפות	7,491 נפש לקמ"ר (2014)
קואורדינטות	35°53′52″N 14°30′45″E
אזור זמן	UTC +1
	www.cityofvalletta.org
אתר מורשת עולמית
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1980, לפי קריטריונים 1, 6
חלק מתוך	Port Region (Port)
	מפת מיקום; מפה מפורטת; לחצו כדי להקטין חזרה

וָלֵטָה או לה ולטה (La Valletta) היא בירת מלטה והבירה הקטנה ביותר בשטחה (כחצי קמ"ר בלבד) ובאוכלוסייתה באיחוד האירופי. שמה הרשמי של העיר שניתן לה על ידי אבירי מלטה הוא "Humilissima Civitas Valletta" (בלטינית "העיר הצנועה ביותר ולטה"), אך עם צמיחתה של העיר הוענק לה הכינוי ההפוך "Superbissima", היינו, "הגאה ביותר". בפי תושביה מכונה העיר לעיתים "איל בלט" (Il-Belt), היינו, "העיר" במלטית.

ערך זה עוסק בבירת מלטה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ולטה (פירושונים).

עובדות מהירות מדינה, ראש העיר ...

סגירה

העיר שוכנת על חצי האי שברס (Sceberras) הגבעי בדרום-מזרחה של מלטה. היא תופסת כחצי משטחו של חצי האי, אורכה כקילומטר ורוחבה כ-600 מטר. שטחה הזעיר של ולטה – 0.8 קמ"ר – העניק לה את תואר הבירה הקטנה באיחוד האירופי, ואחת מערי הבירה הקטנות בעולם. העיר מוקפת בים משלושת צדדיה – מצפון לה נמל מרסמשט (Marsamxett), מדרום הנמל הגדול ובמזרח היא מגיעה עד לים התיכון. במערב גובלת ולטה בעיר פלוריאנה (Floriana).

העיר בנויה בתבנית שתי וערב ובה שבעה רחובות אורך ושמונה רחובות רוחב. שלושת רחובות האורך החשובים החוצים אותה מדרום מערב לצפון מזרח לאורך שיא גובהו של הרכס, הם רחוב הרפובליקה (Triq ir-Repubblika) במרכז, רחוב הסוחרים (Triq il-Merkanti) מדרום לו ורח' המאפיה (Triq l-Ifran) מצפון לו. מצירים אלה משתפלים רחובות הרוחב של העיר בתלילות עד לשפת הים המקיף אותה.

בעיר שלושה גנים קטנים למדי, שניים מהם לאורך החומה הדרומית – גני ברקה העיליים (Il-Barrakka ta' Fuq) שנוסדו כגן פרטי ב-1661, וגני ברקה התחתיים (Il-Barrakka t'Isfel) ובהם אנדרטה למצור הגדול ואנדרטה נוספת לאלכסנדר בול (Alexander Ball) שהיה משליטי האי הבריטים; וכן גן לאורך חלק מהחומה המערבית.

האקלים בעיר, כמו בכל מלטה, ים תיכוני אופייני. הקיץ שחון ולח, ועיקר המשקעים, כ-500 מ"מ בשנה בממוצע, יורדים בחודשי החורף.

לאחר שהסולטאן סולימאן המפואר הצליח לכבוש את האי רודוס מידי אבירי "מסדר יוחנן הקדוש של בית החולים בירושלים" המכונים גם ההוספיטלרים, ולהבריחם לאירופה ב־1522, קיבלו האבירים את השלטון על האי מלטה מידיו של קארל החמישי. הם ביצרו את האי והחלו להציק לטורקים בשוד ופשיטות על ספינות מוסלמיות תוך שהם מסכנים את נתיבי השיט של הטורקים לצפון אפריקה. במאי 1565 החליטה האימפריה העות'מאנית לחסל סופית את המסדר והטילה מצור על האי.

ערך מורחב – המצור הגדול על מלטה

לאחר שהמצור הטורקי נכשל, ייסד הגראנד מאסטר (ראש המסדר), זא'ן דה לה ולט (Jean Parisot de la Valette), את העיר ביום 28 במרץ 1566, על חצי האי שיבראס שבקצהו הצפוני כבר ניצב אותה עת מבצר סנט אלמו. העיר שנקראה על שמו של לה ולט לאחר שמת ב-1568, תוכננה על ידי פרנצ'סקו לפרלי בתבנית שתי וערב, ובמרץ 1571 העתיק המסדר את מיקומו מבירגו (ויטוריוסה) אל ולטה. מרבית מבניה החשובים של העיר הוקמו בתקופת ההוספיטלרים, החל במאה ה-16 ועד כיבושו של האי על ידי נפוליאון בשנת 1798. חיילי נפוליאון בזזו את אוצרות ההוספיטלרים באופן שיטתי, אך הכיבוש הצרפתי נמשך שנתיים בלבד, ובשנת 1800 כבשו הבריטים את האי ואת העיר, ואלה היו לחלק מהאימפריה הבריטית באופן רשמי ב-1814. בתקופה זו שוב ידעה העיר תנופת פיתוח שהואצה עם פתיחתה של תעלת סואץ. העיר סבלה קשות מהפצצות הגרמנים והאיטלקים בעת המצור על האי במלחמת העולם השנייה, ועם עצמאותה של מלטה ב-21 בספטמבר 1964 הייתה לבירת המדינה.

אוכלוסייתה של ולטה מנתה 6,315 תושבים בנובמבר 2005, ובמהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 צנחה באופן קבוע לכשליש משיאה, בעיקר כתוצאה מהגירה אל הפרוורים.

אף שהעיר משמשת כנמל החשוב ביותר במדינה ובשנים האחרונות הוקם בה מעגן לספינות טיולים, 70% מתושביה עוסקים בענפי התיירות, השירותים והממשל; ולמרות גודלה, בעיר עדיין מרוכזת עיקר הפעילות השלטונית והכלכלית במדינה.

רחובותיה של ולטה צרים וצפופים, וחלקם מיועדים להולכי רגל בלבד. קו אוטובוס מקיף את העיר לאורך חופיה ובשנת 2006 יצאה אל הפועל תוכנית "חנה וסע" המאפשרת להותיר כלי רכב פרטיים מחוץ לחומות העיר, בתחומי פלוריאנה, ולהמשיך אל תוכה בתחבורה ציבורית. תחנת האוטובוסים הראשית של העיר, שהיא הראשית במלטה כולה, ממוקמת גם היא בתחומי פלוריאנה, בסמוך לשער העיר (City Gate או Bieb il-Belt). קו מעבורת פנימי למטען מקשר בין העיר לאי גוזו ומהנמל שירותים ימיים בינלאומיים, בעיקר לסיציליה. נמל התעופה הבינלאומי של מלטה ממוקם מדרום לוולטה בעיר לואה, ומקושר אל העיר בקווי אוטובוס ובמוניות.

הנמל הגדול
שער העיר ולטה – המרכז התחבורתי של האי מלטה
שדה התעופה של מלטה מדרום לוולטה
אוטובוסים בתחנה המרכזית בשער העיר ולטה

ולטה נהנית מעושר תרבותי ואדריכלי המרוכז בצפיפות רבה בכל קנה מידה, ואשר הביאו את ארגון אונסק"ו להכריז עליה כאתר מורשת עולמית בשנת 1980. המבנים החשובים ביותר הם קתדרלת הרובע – יוחנן הקדוש (St John's Co-Cathedral), תיאטרון מנואל (Teatru Manoel), הכנסייה הכרמליתית שכיפתה חולשת על קו הרקיע של העיר, ארמון הגראנד מאסטר (Grandmaster's Palace), ארמונות האוברז' (Auberge) וחומות העיר ומבצר סנט אלמו (Fort Saint Elmo). בשנת 2015 נחנך בעיר בית הפרלמנט החדש.

קתדרלת יוחנן הקדוש

קתדרלת יוחנן הקדוש נבנתה על ידי ההוספיטלרים בין 1573 ל-1578 בהוראתו של הגראנד מאסטר ז'אן דה לה קסייר ויועדה להיות בית התפילה העיקרי של המסדר. הקתדרלה תוכננה על ידי האדריכל המקומי ג'רולאמו קסאר, ואף שחזיתה מזכירה מבצר צבאי, פנים המבנה עשיר בעיטורים בסגנון הבארוק. האביר והאומן הקלברי, מתיה פרטי (Mattia Preti) אחראי לעיטורי התקרה ולתמונות מחייו של יוחנן הקדוש שעל המזבחים. העיטורים ועבודות החריטה נעשו אין סיטו על קירות המבנה העשויים מאבן גיר מקומית, ולא הוצמדו אליהם לאחר שהוכנו מבעוד מועד. בקתדרלה שמונה קפלות, כמעט כולן מוקדשות לאחד משמונת הקדושים הפטרונים של שמונה לשונות המסדר (Langues), וכן קפלה נוספת שאינה משויכת לאף אחת מהן:

פרובאנס – קפלת מיכאל הקדוש
צרפת – קפלת פאולוס הקדוש
איטליה – קפלת קתרינה מאלכסנדריה
אנגלו-בווריה – קפלת תשמישי הקדושה, בה נהגו האבירים לשמור תשמישי קדושה שהגיעו לרשותם
גרמניה – קפלת התגלותו של ישו
אוברן – קפלת סבסטיאן הקדוש
אראגון – קפלת גאורגיוס הקדוש
קסטיליה, לאון ופורטוגל – קפלת יעקב הקדוש יעקב בן חלפי
קפלה נוספת המוקדשת לסקרמנט הקדוש

בקתדרלה מספר יצירות אמנות ידועות, אך החשובה שבהם היא תמונתו של קאראווג'ו מ-1608, המתארת את עריפת ראשו של יוחנן המטביל. הציור הוא היחיד שנחתם על ידי האומן ונחשב ליצירתו הידועה ביותר.

ב-1816 העניק צו אפיפיור לקתדרלה מעמד זהה לזה של קתדרלת פאולוס הקדוש בעיר מדינה, ומכאן שמה "קתדרלה במשותף" (-Co).

חזית הכנסייה
פנים הקתדרלה
קפלה בקתדרלה

תיאטרון מנואל

תיאטרון מנואל (Teatru Manoel) ברח' התיאטרון הישן (Triq it-Teatru l-Antik) הוא התיאטרון השלישי בגילו באירופה שעדיין מתפקד, ומשמש משכן לתיאטרון הלאומי ולתזמורת הלאומית של מלטה (Orkestra Nazzjonali). באולם התיאטרון האליפטי 650 מושבים ויש בו שלוש קומות של יציעים. המבנה בנוי בסגנון הרוקוקו המצועצע, מתקרתו בצבע התכלת (המטעה לחשוב כי מדובר בכיפה), משתלשלות נברשות וינאיות ויציעיו עשויים עץ ומצופים בזהב. מתחת לרצפה יש מאגר מים התורם לאקוסטיקה של האולם.

בשנת 1731 הורה הגראנד מאסטר אנטוניו מנואל דה ויליינה (António Manoel de Vilhena) על הקמתו של התיאטרון, ומימן את הקמתו, וזאת "להנאתם של הצנועים" (ad honestam populi oblectationem), סיסמה שנחקקה מעל כניסתו הראשית של המבנה. ההקמה הושלמה תוך עשרה חודשים והתיאטרון שנקרא אז "התיאטרון הציבורי" (Teatro Pubblico) והיה בצורת פרסה, החל לפעול בחודש ינואר 1732. לאחר הכיבוש הבריטי שונה שמו של התיאטרון ל"תיאטרון המלכותי" (Teatro Reale), וב-1812 הוא הורחב ונוספה לו קומת יציעים נוספת. ב-1866 חדל התיאטרון את פעולתו בעקבות הקמת בית האופרה המלכותית החדש בעיר, והוא הפך למקלט עבור חסרי בית וחברה שולית. עם זאת ב-1873 שונה שמו של המבנה לשמו הנוכחי והוא חזר לפעול למשך ארבע שנים.

בית האופרה המלכותית החדש חרב בהפצצת מדינות הציר ב-7 באפריל 1942, ולאחר המלחמה שוקם תיטרון מנואל על ידי ממשלת מלטה ונפתח שוב ב-1960.

ארמון הגראנד מאסטר

ארמון הגראנד מאסטר ששימש בתקופת ההוספיטלרים למגורי הגראנד מאסטר, משמש כיום כבית הנבחרים של מלטה ומשכנו הרשמי של נשיא המדינה. הארמון ששוכן בכיכר הארמון ברח' הרפובליקה במרכזה של העיר, תוכנן על ידי ג'רולמו קסאר והושלם בשנת 1571. בארמון התגוררו 21 גראנד מאסטרים מ-1575 עד הכיבוש הצרפתי ב-1798, וב-1800 היה למקום מושבו של המושל הבריטי.

חומות העיר ומבצר סנט אלמו

ערך מורחב – מבצר סנט אלמו

ולטה מוקפת חומה מכל עבירה וחלק ממנה צמוד לשפת הים. בקצה הצפון מזרחי של העיר שוכן מבצר סנט אלמו השולט על הכניסה לשני הנמלים של העיר. לפני הגעתם של ההוספיטלרים לאי, שכן במקום מגדל תצפית, וב-1533 החלו עבודות להרחבת המבנה, כך שבעת המצור העות'מאני ב-1565 כבר עמד במקום מבצר. המבצר ספג הפצצות טורקיות מסיביות, אך 100 האבירים ו-700 חיילים שבו, הצליחו להתנגד לטורקים משך חודש, עד נפילת המבצר ב-23 ביוני 1565. רק 9 חיילים נפלו בשבי ובודדים הצליחו להימלט מהמבצר בשחייה.

למרות שהמבצר חרב במצור, הוא הוקם מחדש לאחר שהמצור הסתיים ושולב בחומת הים של העיר. כיום משמש המבצר, בין היתר, כבית הספר לשוטרים של משטרת מלטה וכמוזיאון המלחמה, שבו שמור צלב ג'ורג' המקורי שהוענק למלטה על עמידתה במלחמת העולם השנייה. במצודה צולמו סצנות הכלא בסרט אקספרס של חצות.

שער ויקטוריה

ערך מורחב – שער ויקטוריה

בולטה ממוקם שער בכניסה לעיר, שנבנה במאה ה-19 על ידי הבריטים.

בתקופת ההוספיטלרים

יהודים התגוררו במלטה עד שגורשו ממנה לאחר 1492 כחלק מגירוש ספרד. בתקופת ההוספיטלרים אשר נהגו להתקיף ספינות ולקחת את יושביהן בשבי, היו גם יהודים אשר מצאו את דרכם אל האי בדרך זו, ומאחר שהוחזקו בשבי במתקן כליאה לכל דבר בוולטה, לעיתים במשך שנים, יצא לאי שם של מושבת עבדים בקרב היהודים. לפי מקור אחד העדיפו ההוספיטלרים לקחת בשבי דווקא סוחרים יהודים שכן אלה נודעו כבעלי ממון ונהגו לבטח את עצמם, והכופר שנדרש תמורתם היה גבוה יותר.^[1] מספרם הגבוה יחסית של היהודים שעסקו במסחר ימי באותה תקופה הביא לכך שמספרם בקרב השבויים היה ניכר. עובדות אלה הן שהביאו את היהודים ליחל למפלתם של ההוספיטלרים ונראה שאף הולידו את הסברה כי היהודים מימנו את המצור הגדול על מלטה. יהודים חופשיים אשר ביקשו לבקר באי נדרשו לאישור של הגראנד מאסטר. תנאי הכליאה ומצבם של היהודים אשר נאלצו לשאת אות קלון צהוב תוארו על ידי האנגלי פיליפ סקיפון (Philip Skippon) ב-1663:

"The Jews are distinguih’d from the rest by a little piece of yellow cloth on their hats or caps. We saw a rich Jew who was taken about a year before, who was sold in the market that morning we visited the prison for 400 scudi; and supposing himself free, by reason of a passport he had from Venice, he struck the merchant that bought him; where-upon he was presently sent hither, his beard and head were shaven off, a great chain clapp’d on his legs, and bastinado’d with 50 blow"s.^[1]

עם זאת, קיימות גם עדויות לכך שבקרב יהודי מלטה היו גם נאמנים לאבירים. קלייר אליאן אנגל (Claire-Eliane Engel) כתבה בספרה "ההיסטוריה של מסדר יוחנן הקדוש", כי בזמן המצור הגדול:

"Les juifs de Malte avaient ete d'une loyaute au-dessus de tout eloge"

"יהודי מלטה הפגינו נאמנות ראויה לכל שבח".^[2]

לפי סיפור אחד היו בין המתנדבים להגיע למבצר סנט אלמו הנצור גם שני יהודים, ומקור אחד מספר על יהודי בשם יוסף כהן אשר סיכל מזימה של עבדים מוסלמים להתנקש בגראנד מאסטר.

הקהילה בעת החדשה

לאחר כיבוש מלטה על ידי נפוליאון הגיע מצב זה לסיומו והיהודים שוחררו. עם בוא האנגלים התיישבו בוולטה יהודים גם מגיברלטר, אנגליה, טורקיה, פורטוגל, דוברובניק וצפון אפריקה. ב-1846 הוזמן יוסף תייר לשמש כרבה הרשמי הראשון של מלטה בתקופה המודרנית, ובית כנסת הוקם ברחובה הראשי של ולטה. מאוחר יותר הועבר בית הכנסת לרח' ספורס^[3] ושוב לדירה ברח' אורסולה הקדושה. בית כנסת זה נהרס בשנת 1979 כאשר האזור שוקם ונבנה מחדש. כיום מונה הקהילה היהודית בוולטה ובמלטה כולה מספר עשרות.