אקלים ים-תיכוני

אקלים ים-תיכוני או אקלים סובטרופי של קיץ יבש הוא סוג של אקלים סובטרופי בעל שתי עונות, הנפוץ בשטחי חוף הים התיכון. האקלים הים-תיכוני מאפיין כ־5% מן השטחים היבשתיים של כדור הארץ, וכמעט כולם נמצאים בין קווי הרוחב 30° ל־45° מצפון ומדרום לקו המשווה.

  אקלים ים-תיכוני קיץ-חם (CSa)

  אקלים ים-תיכוני קיץ-חמים (CSb)

  אקלים ים-תיכוני קיץ-קר (CSc)

נוף ים-תיכוני בקפריסין

נוף ים-תיכוני בקוסטה בראווה, ספרד

מזג אוויר זה מאופין במחזוריות של קיץ יבש וחורף גשום. היובש בקיץ מקשה על הצמחייה המקומית, לכן סוג אקלים זה מאופיין בצמחייה נמוכה ודלילה, בעיקר שיחים. בחורף מושפע האקלים מחזית המגיעה מהקוטב ולכן הוא משתנה תכופות, לרוב הטמפרטורה נוחה. הקיץ הוא חם ויבש, בשל השפעת הרמה הסובטרופית, למעט באזורים הסמוכים לחוף, היכן שהקֵיצים קרירים יותר בהשפעת זרמי האוקיינוס הקרים. הצמחים, בעקבות ברירה טבעית, מותאמים למחזוריות זו, אך לעיתים מקבלים גוון צהבהב עד חוּם בעונה היבשה.

בישראל, רוב השטח המיושב מתאפיין אקלים ים-תיכוני, בעיקר בחלק הסמוך לים התיכון.

סיווג על פי שיטת קפן

האקלים מסומן באותיות Cs בשיטה המקובלת ביותר למיון אזורי אקלים, שיטת קפן, על שמו של ולדימיר קֶפּן (Wladimir Köppen). האות 'C' מורה על 'אקלים ממוזג' והאות 's' על קיץ יבש. האות השלישית a, b ,c מורה על הקיץ אם הוא חם, חמים, או קר.

מקובל לחלק את האקלים הים-תיכוני לשלושה סיווגי משנה:

• אקלים ים תיכוני קיץ-חם (CSa): הסוג הנפוץ ביותר, הידוע גם בשם "אקלים ים תיכוני טיפוסי". אזורים עם צורה זו של אקלים ים תיכוני חווים טמפרטורה חודשית ממוצעת מעל C°‏ 22 בחודש החם ביותר, וטמפרטורה חודשית ממוצעת בין C°‏ 0 ל־C°‏ 18 בחודש הקר ביותר. רוב הגשמים יורדים בחורף, ואילו הקיץ חם ויבש, לפעמים חם ויבש מאוד. במספר מקרים, הקיץ יכול להיות דומה לקיץ באקלים צחיח או צחיח למחצה. עם זאת, טמפרטורות גבוהות מאוד במהלך הקיץ נפוצות פחות מאשר באקלימים הצחיחים בשל נוכחות של גוף מים גדול הסופג חלק מהחום. לכל האזורים עם תת־סוג זה יש חורפים גשומים, אך באזורים מסוימים שבהם תת־קרקעית הים התיכון חם, יכולים להיות גם חורפים קרים מאוד, עם שלג מדי פעם. אזורי האקלים 'קיץ־חם' נמצאים בעיקר סביב הים התיכון, וכן בדרום-מערב אוסטרליה, דרום־מערב דרום אפריקה, חלקים של מרכז אסיה, חלקים צפוניים של איראן ועיראק ועוד.
• אקלים ים תיכוני קיץ-חמים (CSb): נקרא לפעמים גם "אקלים ים תיכוני קיץ-קריר". צורה פחות נפוצה, הדומה מאוד לאקלים המאפיין את חופי הים התיכון אך כמעט אינה קיימת שם אלא באזורים אחרים בעולם. בסיווג האקלימי 'קיץ חמים', בשונה מהסיווג האקלימי 'קיץ חם', הטמפרטורה הממוצעת של החודש החם ביותר נמוכה מ־C°‏ 22 וממוצע בחודש הקר ביותר בין C°‏ 18 ל־C°‏ 0. הגשמים בעיקר בחורף. לפחות בארבעה מחודשי השנה חייב להיות ממוצע של לפחות C°‏ 10. האקלים 'קיץ חמים' נמצא באזורים: צפון מערב חצי האי האיברי, דהיינו גליסיה וצפון פורטוגל, חוף קליפורניה, מערב וושינגטון ואורגון, חלקים דרומיים של האי ונקובר בקולומביה הבריטית, צפון רמת הגולן, מרכז צ'ילה, חלקים של דרום אוסטרליה וחלקים מדרום־מערב דרום אפריקה.
• אקלים ים תיכוני קיץ-קר (CSc): צורה נדירה הנמצאת בעיקר במקומות מפוזרים בגובה רב לאורך החופים המערביים של אמריקה הצפונית והדרומית. סוג זה מאופיין בקיץ קריר, עם פחות מ־4 חודשים עם טמפרטורה ממוצעת ב־C°‏ 10 או מעל. באמריקה הצפונית, ניתן למצוא את רכס הרי אולימפיק, רכס קסקייד, הרי קלאמת, וסיירה נבדה שבקליפורניה. מיקומים אלה נמצאים בגובה רב ליד אזורים נמוכים הסמוכים המאופיינים באקלים ים־תיכוני קיץ־חם (Csa) או באקלים ים־תיכוני בקיץ חמים (Csb). מקרה נדיר של אקלים זה מתרחש באזורים הטרופיים, על פסגת הר הגעש הליאקלה בהוואי. באמריקה הדרומית, אזורים אלו ניתן למצוא לאורך הרי האנדים בצ'ילה ופרו. העיירה באלמצ'דה בצ'ילה היא אחת העיירות הבודדות עם האקלים הזה.

תפוצה גאוגרפית

רק כ־5% מן השטחים היבשתיים של כדור הארץ מסווגים כבעלי אקלים ים־תיכוני. האקלים הים־תיכוני אופייני לאזורים שעל חוף הים התיכון המהווים את השטח הגדול ביותר המאופיין על ידי אקלים זה. השפעת הים התיכון גורמת להתפשטות האקלים הים־תיכוני מזרחה לתוך יבשת אסיה עד רמת פמיר. ובנוסף, האקלים הים-תיכוני אופייני לצד המערבי של היבשות בין קווי הרוחב 30° ל־45°. אקלים ים־תיכוני קיים בדרום קליפורניה, באזור סביב קייפטאון בדרום אפריקה, במרכז צ'ילה ובדרום מערב אוסטרליה.

באגן הים התיכון הוא נפוץ על כל חופיו (יוצאת דופן באופן מלא היא מצרים ובאופן חלקי לוב) הוא מכסה את כל חצי האי הבלקני וחצי האי האפניני וכ־90% מחצי האי האיברי. במקומות כמו אסיה הקטנה, המזרח התיכון, המגרב, ומדינות הבלקן (למעט יוון) משתרע האקלים הים תיכוני החל מכ־50 עד 200 קילומטרים מהחוף (בשני הנתונים לא נכללים מקומות קרים בגלל גובהם הרב). מנגד, בחופי צרפת, האקלים הים תיכוני משתרע רק עד מרחק של 20 קילומטר מהחוף. בנוסף לכך אקלים ים תיכוני נמצא על כל שטחי איי הים התיכון: (קפריסין, מלטה, רודוס, כריתים, סיציליה, סרדיניה, קורסיקה ועוד). מעוז מעט מבודד של האקלים הים־תיכוני הוא דרומו של חצי־האי קרים, אשר בצפון הים השחור.

האקלים בישראל הוא מסוג Csa באזורי מישור החוף וההר, ומדברי או ערבתי (Bs או Bw) בערבה, בנגב ובעמק הירדן. רק פסגת הר מירון, אזור הר חרמון וצפון הגולן מסווגים כאקלים מסוג Csb^{[דרוש מקור]}, במרומי החרמון האקלים הוא אקלים יבשתי (Dfb)^{[דרוש מקור]}.

גורמי השפעה עיקריים

גורמי ההשפעה העיקריים על מאפייני האקלים הים־תיכוני הם ההשפעות של הרמה האטמוספירית הסובטרופית בקיץ והרוחות המערביות בחורף. בזמן הקיץ, הרמה הסובטרופית מתפשטת לטווח המקסימלי ומשפיעה על החופים המערביים עד לקווי הרוחב 40° צפון ודרום. התמוככות האוויר מרמה זו, בצירוף השפעת זרמי הים הקרים לאורך חופים אלה, יוצרים תנאים אטמוספיריים יציבים.

בחורף נודדת הרמה הסובטרופית דרומה, ובמקומה מושפעים האזורים מרוחות מערביות שמקורן באזורים הקרובים לקטבים. השפעה נוספת על האקלים מהווים גושי אוויר שמקורם משתנה מן האזורים הימיים הטרופיים, מן האזורים הימיים הקוטביים או מן האזורים היבשתיים הקרים. ציקלונים בגובה בינוני הנוצרים ברוחות המערביות גורמים לעיקר המשקעים במהלך החורף.

באביב בולטים שינויי מזג אוויר בלתי מחזוריים. אוויר חם ויבש (שרב) הקרוי בערבית שַרקִיָּה (מזרחית), ובארצות רבות שירוקו (אנ') (מאיטלקית, שיבוש של השם הערבי) מיובא מהמדבריות הנרחבים בקווי הרוחב הנמוכים, שחוממו על ידי השמש חימום־יתר. רוחות אלו עם טמפרטורה של C°‏ ±38 ולחות יחסית של 10%-‏20%, הנושבות במשך יום או יומיים ללא הפסקה, עשויות להסב נזק לצמחייה. אובך שמקורו באבק דק ומחניק שלעיתים מסתיר את השמש מלווה את התחממות הטמפרטורה. לאחר שוך הסופה מוחלפת רוח השירוקו החמה ברוחות צפוניות קרות הקרויות בדרום צרפת מיסטרל ובּוֹרָה (אנ') בים האדריאטי.

מאפיינים עיקריים

זית ופריחה חורפית בהר הכרמל.

אורנים בפורטוגל.

אקלים ים-תיכוני בדרום קליפורניה.

טמפרטורה

הטמפרטורות הנוחות עקב השפעת גופי המים הגדולים שבסמוך, מאפשרות תנאי מחיה נוחים במשך רוב השנה. הטמפרטורות באזורים סביב הים התיכון גבוהות מאלו שבאזורים המושפעים ממי האוקיינוס הקרים. בשום חודש לא יורדת הטמפרטורה הממוצעת מ־C°‏ 0 וקיימים לפחות שלושה חודשים שבהם הממוצע גדול מ־C°‏ 10. הממוצע החודשי הגבוה הוא בסביבות ה־C°‏ 28. במזג האוויר היציב נוצרים תנאים לשמים בהירים, ולכן באקלים הים־תיכוני יש ימי שמש רבים. השמים הבהירים קיימים הן ביום והן בלילה, ובשל כך מתרחש תהליך של קליטה ואיבוד חום משמעותיים במהלך היממה. עקב כך, האקלים מאופיין בטמפרטורות יומיות גבוהות בקיץ, והלילות חמימים אף הם בשל פליטת החום מכל המשטחים שקלטו חום במשך היום. על אף שהאקלים מתאפיין בטמפרטורות נוחות בחורף (בין C°‏ 5 ל־C°‏ 10 בחודש הקר ביותר), קיימת סכנת קרה כשהאוויר היבשתי הקר חודר לאזור, או גלישת אוויר קר בעמקים (אינוורסיה).

משקעים

המאפיין העיקרי של מזג האוויר הים־תיכוני הוא משטר הגשמים העונתי. כפי שתואר לעיל, הקיץ היבש הוא תוצאה של הרמה הסובטרופית. התמוככות של הרמה הסובטרופית מדכאת התפתחות עננים וירידת משקעים. בנוסף, נוכחות זרמי הים הקרים עוזרת לייצב את האוויר, ובכך למנוע סיכויים לגשם.

בחורף, הרמה הסובטרופית מתכווצת ושקעים אטמוספיריים שמקורם באזורים הסמוכים לקוטב חודרים לאזורים וגורמים לשרשרת סופות מלוות בגשם. לעיתים, גשם עז עלול לגרום לשיטפונות ומפולות בוץ. כמות הגשמים היא בדרך כלל פחות מבינונית ובממוצע 380–500 מ"מ.

בהיותו אקלים מעבר בין אקלים סובטרופי גשום בצידו המשווני, ובין אקלים ממוזג מסוג Cs בכיוון הקטבים, ניכרת הגדלה הדרגתית בכמות המשקעים משוליו המשווניים לכוון שוליו הקוטביים. כמות המשקעים נוטה לגדול גם מפנים היבשות אל החופים, אלא אם הגובה משנה כלל זה.

שלג יורד לעיתים נדירות בגבהים נמוכים, לעומת זאת בהרים שבאזורים הים־תיכוניים יש בדרך כלל שפע של שלג. לדוגמה: המורדות המערביים של הרי סיירה נבדה בארצות הברית. בהרי האטלס שבצפון אפריקה יורד שלג מנובמבר עד אפריל. ביוון הדרומית והתיכונה בגבהים של 600–750 מטרים, יש שפע שלג הנשאר על הקרקע במשך שבועות אחדים.

אקלים ים־תיכוני סובל ממשקעים שאינם מהימנים ביותר. לדוגמה, בסנטיאגו דה צ'ילה שבצ'ילה כמות הגשמים פחותה מהנורמלית במשך שבע מתוך עשר שנים, ומספר שנים גשומות במיוחד מפצות על מחסור זה. כמות הגשמים הבינונית וחוסר מהימנותם גורם להסתמכות גדולה יחסית על השקיה.

אזורי אקלים ים־תיכוני רבים הנמצאים לאורך החוף מתכסים לעיתים קרובות בערפל. באמריקה הצפונית, האקלים מושפע מזרמי הים הקרים. האוויר החם והלח פוגש במי הים הצוננים ומתקרר. התקררות האוויר מביאה אותו לנקודת רוויה הגורמת להתעבות ולהתפתחות ערפל.

צמחייה

ערך מורחב – חורש ים תיכוני

החורש הים־תיכוני הוא יער של עצים ושיחים נמוכים או אף ננסיים, עצים גבוהים נדירים. הקרקע שבין העצים מכוסה בחלקה, או לחלוטין בצמחיית שיחים מאובקת שגונה כגון הקרקע. בכל הצמחים בולטים החלקים המעוצים יותר מהעלווה בשל הצורך להמעיט את ההתאדות. עץ הזית על גזעו המסיבי, ענפיו המסוקסים, קליפתו העבה והסדוקה ועליו הקטנים והגילדניים המיועדים למניעת הפסדי מים מהירים, משמש נציג נאמן לצמחייה זו. המינים המרכיבים את החורש הים־תיכוני אינם זהים בכל אזורי האקלים הים־תיכוני, אך צורת החורש זהה.

בתה וגריגה - צמחיית שיחים שביניהם מספר עצים ננסים נפוצה אף יותר מהחורש הים־תיכוני. סבך שיחים זה קרוי מאקי בצרפת וצ'פארל בקליפורניה.

ראו גם

• אקלים ארץ ישראל
• סופה טרופית ים תיכונית

לקריאה נוספת

• גלן ט. טריוורתה, מבוא לתורת האקלים, הוצאת יחדיו (1976)
• שמואל יפה, מזג־אוויר ואקלים, הוצאת מסדה
• ד"ר דוד גרשון וד"ר בני רזניק, מזג אוויר, ספרית מעריב
• יאיר גולדרייך, האקלים בישראל, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
מדריך למטייל בוויקימסע: אקלים ים-תיכוני
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אקלים ים-תיכוני

• על האקלים הים-תיכוני
• אקלים ים תיכוני, דף שער בספרייה הלאומית
• אקלים ים-תיכוני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)