רייקה

רייקה
**Rijeka**
סמל רייקה סמל רייקה	דגל רייקה דגל רייקה
	מרכז העיר והנמל
	מרכז העיר והנמל
מדינה	קרואטיה
מחוז	מחוז פרימוריה־גורה
ראש העיר	וויקו אוברסנל
על שם	רייצ'ינה
שטח	44 קמ"ר
גובה	0 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	107,964 (31 באוגוסט 2021)
‑ במטרופולין	305,505 (2011)
‑ צפיפות	2,926 נפש לקמ"ר (2011)
קואורדינטות	45°19′47″N 14°25′56″E
אזור זמן	UTC +1
	http://www.rijeka.hr
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת קרואטיה רגילה) זאגרב ספליט אוסייק זאדאר דוברובניק הונגריה ס; ר; ב; י; ה; מונטנגרו אל. בוסניה; והרצגובינה; אוסטריה סלובניה אי. איטליה הים; האדריאטי; רייקה

רייקה (בקרואטית: Rijeka ‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏; באיטלקית: Fiume; בסלובנית: Reka; בשלוש השפות "נהר" או "נחל"; בעבר נקראה בהונגרית: Szentvit ובגרמנית: St. Veit am Flaum/Pflaum) היא עיר נמל בקרואטיה. העיר שוכנת על מורדות האלפים הדינריים, בקצהו הצפוני של מפרץ קוורנר, שהוא שלוחה של הים האדריאטי.

עובדות מהירות מדינה, מחוז ...

סגירה

בשנת 2011 התגוררו כ־128,000 תושבים בעיר, והיא הייתה השלישית בגודלה במדינה (אחרי זאגרב וספליט)^[1]. במרחב העירוני של רייקה התגוררו אותה עת כ-305,000 תושבים.

רייקה היא מרכזו האדמיניסטרטיבי של מחוז פרימוריה-גורה (Primorsko-goranska županija) והנמל שלה הוא הגדול במדינה. בעיר פועלים מספנות, בתי זיקוק לנפט ותעשיות מנועי דיזל, ייצור מנופים וציוד לאוניות, ומפעלי נייר.

לעיר היסטוריה עשירה, ושורשיה בעת העתיקה עת הייתה יישוב קלטי, ליבורני ולאחר מכן רומאי. מאמצע המאה ה-15 ועד תחילת המאה ה-20 נשלטה רייקה על ידי בית הבסבורג האוסטרי כמעט ברציפות, ולאחר מלחמת העולם הראשונה קמו בה שתי ישויות עצמאיות שלא האריכו ימים. לאחר מכן הייתה לחלק מאיטליה הפשיסטית ובהמשך חלק מיוגוסלביה, ומשזו התפרקה ב־1991 הייתה רייקה לעיר השלישית בגודלה בקרואטיה, אחרי הבירה זאגרב וספליט.

רייקה שוכנת על מישור צר לחופו הצפוני של מפרץ קוורנר, ושכונותיה הצפוניות בנויות על הגבעות המהוות את הרכס הקרוב ביותר לים באלפים הדינריים. אורכה של העיר הוא כ־11 ק"מ במקביל לחופו של המפרץ, ורוחבו של השטח העירוני הבנוי הרציף מגיע לכקילומטר עד קילומטר ומחצה. עם זאת שכונותיה החדשות מגיעות למרחק של עד 3 ק"מ מהחוף ולגובה של עד 350 מטר. רובו של קו החוף תפוס על ידי מתקני הנמל ורק בחלקה המערבי של העיר, ברובע קנטרידה (Kantrida) שנחשב לאזור היוקרה שלה, מפנה הנמל את מקומו לשני מעגנים, מתקני ספורט וחוף רחצה המשתרעים לאורך של כשני ק"מ. בהמשכו של החוף שוכנת עיר הנופש אופטיה המרוחקת 13 ק"מ ממרכזה של רייקה. בין שתי הערים קיים רצף בנייה.

נחל רייצ'ינה (Rječina), הזורם דרך העיר אל מפרץ קוורנר, העניק לעיר את שמה. סמוך לכיכר טיטו (Titov trg), כ־400 מטר משפך הנהר אל הים, נחפרה תעלת מרטבי (Mrtvi Kanal - "התעלה המתה") הזורמת גם היא אל מימי מפרץ קוורנר ויוצרת אי מלאכותי קטן בצורת משולש ששמו דלתה (Delta). ממזרח לנחל רייצ'ינה משתרע רובע סושאק (Sušak) המטפס על גבעה, וגם בו נמצאים מתקני נמל. מצפון לרובע סושאק שוכנת גבעת טרסט (Trsat) החולשת על העיר.

סמלה של העיר – עיט דו־ראשי הניצב על הרי גיר לבנים לחוף הים, ואוחז ברגלו השמאלית בכד כתום ממנו נובע נהר, מסמל את מיקומה של העיר. בתחתית הסמל מופיע לעיתים הכיתוב הלטיני Indeficienter שמשמעו "בלתי אכזב".

האקלים בעיר ים תיכוני מתון. כ־1,529 מ"מ של משקעים יורדים בעיר בממוצע של 86 ימים גשומים בשנה, והטמפרטורה השנתית הממוצעת עומדת על 14.3 °C. עוד מתגאה העיר בממוצע של 2,120 שעות שמש בשנה.

מידע נוסף אקלים ברייקה, חודש ...

אקלים ברייקה
חודש	ינואר	פברואר	מרץ	אפריל	מאי	יוני	יולי	אוגוסט	ספטמבר	אוקטובר	נובמבר	דצמבר	שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°)	5.6	6.1	8.7	12.4	17	20.6	23.3	23.3	19.1	14.5	10	6.9	14.3
משקעים ממוצעים (מ"מ)	133.7	109.3	105.9	114.4	99.3	104.7	79.6	97.8	166.1	180.5	181.8	155.9	1,529
מקור: השירות המטאורולוגי וההידרולוגי של קרואטיה (DHMZ^[2]).

סגירה

העת העתיקה

הממצאים המוקדמים ביותר בעיר עצמה הם מתקופת הברונזה ושייכים ליישוב הקלטי טרסטיקה (Tarsatica) שיושב על ידי שבטי הקרנים. שמם של הקרנים השתמר בשמו של מפרץ קוורנר.

טרסטיקה הקלטית, שנודעה מאוחר יותר בשם "טרסטה ליבורנה" (Tarsata Liburna) על שם הליבורנים, מוקמה על גבעה בגובה של 138 מטר מעל פני הים בצפון מזרחה של העיר, ושמה נשתמר בשם המודרני של מצודת טרסט. טרסט שוכנת על גדתו השמאלית של נהר רייצ'ינה וידועה גם בכינוי "המצודה" (Gradina). טרסטיקה הייתה אחת מחמש גבעות שהקלטים חיברו יחדיו בחומות. ארבע האחרות הן סולין, מרטינשצ'יצה, ווליוורך וגרדישצ'ה (Solin, Martinšćica, Velivrh ו־Gradišće בהתאמה).

הקלטים נטמעו מאוחר יותר בליבורנים, עם של ימאים ושודדי ים, אשר ישבו בחלקו הצפוני של החוף המזרחי של הים האדריאטי, החל במאה ה־11 לפנה"ס ועד למאה ה־1 לפנה"ס. הליבורנים כינו את רייקה בשם ליבורנה ובסמוך לנמל בעיר נתגלו ממצאים מתקופתם. כמו כן התגלו על גבעה מצפון למרכז העיר שרידי חומה מתקופה זו שרוחבה מגיע ל־2 מטר וגובהה עומד על 3 מטר. ממצאים אלה נמצאים בשטחה של העיר עצמה, שכונתה מאוחר יותר בשם "טרסטיקה הרומית" (Tarsatica Romana).

לראשונה נזכרה העיר במקורות רומיים בשנת 60 לפנה"ס^[3]. בתקופת אוגוסטוס בנו הרומאים מוניקיפיום לחופו של נהר רייצ'ינה, וכינוהו "פלומן" מהמילה הלטינית לנחל (Flumen). חפירות במרכז העיר חשפו שרידי נקרופוליס, חומות ושער מהתקופה הרומית. במאה ה־4 הוקדשה העיר לוויטוס הקדוש, הקדוש המגן של העיר גם כיום, ושמה שונה ל"פלומן סנקטי ויטי" (Flumen Sancti Viti) על שמו.

ימי הביניים

עם פלישת הסלאבים לבלקן במאה ה־7, התיישבו במקום הקרואטים. מאתיים שנה מאוחר יותר שלח קרל הגדול את צבאו לכבוש את העיר, אך הקרואטים הדפו אותו בשנת 799 ומפקד הצבא הקרולינגי מצא את מותו בקרב. דבר זה הכעיס את קרל הגדול, והוא שלח כוחות גדולים יותר אל העיר והכריעה. העיר נשלטה על ידי הפרנקים משך זמן קצר, ובמאה ה־9 חזרה לשליטת הקרואטים. במאה ה־13 הייתה העיר לחלק מהממלכה המשותפת לקרואטיה והונגריה, ושגשגה תחת שלטונם של הנסיכים הפרנקופנים מקרק. נסיכים אלה פרסמו ב־1287 את ספר החוקים של וינודול (Vinodol), הנחשב לאחד העתיקים באירופה. בתקופה זו הוקמו על הגדה הימנית של נהר רייצ'ינה שני יישובים מוקפי חומה – ריקה (Rika) וסווטי ווידה (Sv. Vida) – ואוכלוסייתם מנתה 3,000 תושבים לערך. בשדה גרובניק שבקרבת העיר, נערך ב־1242 קרב שדה גרובניק בו ניצחו הקרואטים צבא מונגולי בפיקוד קאדאן.

שלטון בית הבסבורג

עד כיבוש העיר בידי נפוליאון

ב־1466, בתקופת פרידריך השלישי, החל שלטונו של בית הבסבורג בעיר, ושמה הוחלף ל"סנקט וייט אם פלאום" (St. Veit am Flaum, "פלאום" בגרמנית מ־Flumen הלטינית). אותה עת התגוררו בעיר כ־3,000 איש, ותחת שלטונו של בית הבסבורג היא התפתחה והייתה ליריבתה של הרפובליקה של ונציה, עד כי ב־1509 הותקפה על ידי כוחות ונציאניים אשר שילחו בה אש והרסו חלקים ממנה. עם סיפוח הונגריה לאוסטריה, הפכה רייקה לחלק מהונגריה, אם כי נשלטה ישירות על ידי האוסטרים. ב־1595 הגיעו העות'מאנים לקרבת העיר, אך לא כבשו אותה. שגשוגה של העיר נמשך במאה ה־16 עם התפתחות המסחר, התעשייה, החינוך והאומנות בעיר. בית הספר הישועי הוקם בתקופה זו ומאז הוא פועל ללא הפסקה. ב־1717 הנהיג הקיסר קרל השישי מדיניות כלכלית של מרקנטיליזם, אשר אפשרה שיט חופשי בים האדריאטי. עקב כך קיבלו ב־1719 רייקה, וטריאסטה מעמד של נמל חופשי^[4], ובין שתי הערים – רייקה ה"הונגרית" וטריאסטה ה"אוסטרית" – התפתחה יריבות. התפתחותה של העיר המשיכה והואצה הודות לסלילת דרך יבשתית לווינה ב־1725 וב־1729 הוקמה בעיר המספנה המודרנית הראשונה, ענף שהיה לעמוד התווך בכלכלת העיר מאז. ב־1750 פקדה את רייקה רעידת אדמה שכמעט החריבה את העיר לחלוטין, אך העיר השתקמה ואף התפתחה והוקם בה בית זיקוק לסוכר שפעל עד 1828. מבנה בית הזיקוק שוכן עדיין מול תחנת הרכבת ממערב למרכז העיר. בהוראתה של מריה תרזה ב־1779, הייתה רייקה לקורפוס ספרטום, "גוף נפרד" שנשלט ישירות על ידי השלטון המרכזי.

לאחר תבוסת נפוליאון

בשנת 1805 כבש נפוליאון את העיר וסיפח אותה לאיטליה ארבע שנים מאוחר יותר. לאחר תבוסתו, חזרה העיר לשלטונו של בית הבסבורג בשנת 1815, ונותרה בחזקתו עד 1918. ב־1848 צורפה רייקה לקרואטיה ויוסיף ילצ'יץ' (Josip Jelačić), הבאן של קרואטיה, הורה על הפיכתה של העיר לעיר מן המניין, והיא איבדה את מעמדה המיוחד. ב־1855 שופץ הנמל ונהר הרייצ'ינה הוטה לאפיקו הנוכחי. לאחר הסכם הפשרה בין אוסטריה להונגריה ב־1867 (Ausgleich), הושבה רייקה להונגריה ושוב הוענק לה מעמד של "עיר חופשית". רייקה הייתה למרכזה של היחידה האדמיניסטרטיבית ההונגרית "העיר רייקה וסביבותיה" (הונגרית "Fiume város és területe"; קרואטית "Grad Rijeka i okolica") שבראשו ניצב באן קרואטי, ונחשבה לנמלה העיקרי של הונגריה. כחלק משינויים אלה הופרד רובע סושאק שבמזרח העיר מהעיר עצמה, ובעוד שרייקה השתייכה להונגריה ניתנה סושאק לקרואטים. ב־1873 חוברה רייקה אל רשת מסילות הרכבת של אוסטריה והונגריה, ושנה לאחר מכן נפתח קו הרכבת לטריאסטה. בעיר התפתח ענף הבנקאות והוקמו חברות שעסקו בשיט. נמלה של העיר דורג במקום השמיני באירופה מבחינת גודלו, וב־1882 הוקם בעיר אחד ממפעלי זיקוק הנפט הראשונים ביבשת. בנוסף פעלה בעיר תעשיית נייר וטבק, מספנות ומפעל נשק שעסק בייצור פצצות הטורפדו הראשונות בעולם. בעיר הוקם התיאטרון הלאומי של רייקה (כיום התיאטרון הלאומי הקרואטי על שם איוון זייץ) ובו אולם ל־1,600 צופים.

ב־3 בנובמבר 1905 פורסמה בעיר "החלטת רייקה" (Riječka rezolucija). החלטה זו הייתה מצע בחירות משותף של כל מפלגות האופוזיציה הקרואטיות והסרביות. אלה דגלו בצירוף דלמטיה, שהייתה יחידה אדמיניסטרטיבית נפרדת באימפריה האוסטרו־הונגרית והייתה שייכת לכתר האוסטרי, אל קרואטיה, ובהרחבת סמכויות השלטון האוטונומי הקרואטי. מפלגות אלה הצליחו בבחירות שהתקיימו בשנת 1906 והדבר גרר להתגברות התסיסה הלאומית הקרואטית בעיר^[5].

ערב מלחמת העולם הראשונה מנתה אוכלוסיית העיר 30,000 תושבים, והייתה בעלת אופי קוסמופוליטי. בעיר התגוררו קרואטים, איטלקים, הונגרים ובני לאומים נוספים. במקביל התפתחה זהות ייחודית של "בני פיומה", ושפת הרחוב המדוברת ביותר (לצידן של איטלקית, גרמנית והונגרית ששימשו לעניינים רשמיים), הייתה פיומית (Fiuman), ניב של ונטית. עם זאת באזורים שסביב לעיר הייתה האוכלוסייה ממוצא קרואטי בעיקרה והשפה המדוברת הייתה קרואטית.

ממלכת קרנארו האיטלקית

בשנות מלחמת העולם הראשונה סבלה רייקה קשות מהמצור הימי שהוטל על מצר אוטרנטו בדרום הים האדריאטי ונמלה שותק. ב־1915 נחתמה בחשאי ברית לונדון אשר הסדירה את הצטרפותה של איטליה למדינות ההסכמה, והבטיחה לה, לאחר הניצחון, את דלמטיה ואת איסטריה, אך לא את רייקה. עם תבוסתה של אוסטרו־הונגריה במלחמה, התעוררה שאלת מעמדה הבינלאומי של רייקה אשר הייתה עיר חופשית משך כ־140 שנה, כמעט ללא הפסקה. הן איטליה והן ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים טענו לבעלות בעיר.

המצב בעיר החל גולש לאנרכיה, ובנובמבר 1918 הוצבו בה כוחות בריטים, צרפתים ואמריקאים. נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, ששימש בורר בסכסוך, הציע כי רייקה תהיה למדינה חופשית ואף העלה את הרעיון שחבר הלאומים יקים בה את משכנו, אך ב־1919 הוחלט בוועידת פריז על מסירתה של העיר לממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים. בתגובה להחלטה, נכנס גבריאלה ד'אנונציו, משורר ולוחם איטלקי פשיסט, אל העיר ביום 12 בספטמבר 1919 בראש כוח צבאי, וגירש את הכוח הבינלאומי ששהה בה. מטרתו של ד'אנונציו הייתה לספח את העיר לממלכת איטליה, אך הממשל האיטלקי לא שיתף עמו פעולה ואף דרש את כניעתו. עקב כך הקים ד'אנונציו, שנה מאוחר יותר, ב־8 בספטמבר 1920, את ממלכת קרנארו האיטלקית (Reggenza Italiana del Carnaro), שנקראה על שמו האיטלקי של מפרץ קוורנר. בכך נפתחה תקופת בת שני עשורים בהם הייתה רייקה לעיר ספר שקו גבול בינלאומי חוצה אותה. המדינה החדשה אימצה חוקה שהיוותה השראה לחוקה של איטליה הפאשיסטית בתקופתו של מוסוליני, וד'אנונציו הכריז על עצמו כדיקטטור שנשא בתואר דוצ'ה. המדינה החדשה ששלטה בפועל בשטח של כ־675 קמ"ר, לא זכתה להכרה בינלאומית מאף מדינה.

במקביל, ב־12 בנובמבר 1920, נחתם הסכם רפאלו בין איטליה לממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים, ולפיו יועדה רייקה להיות למדינה חופשית כפי שהציע וילסון. ההסכם קבע כי המדינה החדשה תהיה מדינה עצמאית דה־פקטו משך שנה ודה־יורה משך ארבע שנים. דא'נונציו התעלם מהסכם רפאלו ולבסוף אף הכריז מלחמה על איטליה עצמה. לאחר הפצצה מן הים על ידי הצי האיטלקי והתערבות כוח צבאי יבשתי בקרבות "חג המולד העקוב מדם" (Natale di sangue), נכנע ד'אנונציו ב־30 בדצמבר 1920. שבעת ימי הלחימה גבו את חייהם של 39 לוחמים משני הצדדים ושל חמישה אזרחים. בכך בא הקץ על ממלכת קרנארו האיטלקית.

מדינת פיומה החופשית ושלטון איטליה

בסוף שנת 1920 קמה מדינת פיומה החופשית מכוחו של הסכם רפאלו, וזכתה להכרה בינלאומית מיידית על ידי ארצות הברית, צרפת ובריטניה. בחודש אפריל 1921 נערכו הבחירות הראשונות לפרלמנט, וריקארדו זנלה ממפלגת האוטונומיה נבחר לנשיא המדינה. אולם שלטונו נמשך חודשים מעטים בלבד וביום ה־3 במרץ 1922 הוא הודח מתפקידו בהפיכה פשיסטית ויצא לגלות. בינואר 1924 נחתם הסכם רומא בין איטליה לבין ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים, אשר הסכימו על סיפוחה של רייקה לאיטליה. סיפוח העיר יצא לפועל ביום 16 במרץ 1924, והעיר הפכה לפרובינציה האיטלקית של פיומה (Provincia italiana di Fiume). לפי ההסכם נותר רובע סושאק שממזרח לנהר רייצ'ינה בשליטת ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים, אם כי רשויות הנמל של העיר נותרו מאוחדות בשתי המדינות. עם זאת, העיר נותקה מהעורף הגאוגרפי שלה, וממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים עשתה שימוש בעיקר בנמל סושאק. דבר זה גרר להאטת התנועה בנמל רייקה ולקיפאון כלכלי בעיר.

העיר נשלטה משך 19 שנה על ידי איטליה הפשיסטית, אשר כפתה איטליזציה על האוכלוסייה הקרואטית ובתקופה זו התיישבו איטלקים רבים בעיר, שמספרם גדל לכמחצית מהאוכלוסייה. עם נפילת משטרו של מוסוליני ב־1943 עברה העיר לידי גרמניה הנאצית, אשר השמידה כמחצית מהנמל לקראת סוף המלחמה, והעיר אף ניזוקה באורח קשה מהפצצות בעלות הברית. ב־1944 פורסם ביוגוסלביה "מזכר ליבורניה", ובו הומלץ על הקמת קונפדרציה בת שלושת הקנטונים רייקה, סושאק וביסטריצה, אליהם יצורפו האיים קרק, צרס ולושין. זנלה, הנשיא הגולה של מדינת פיומה החופשית, התנגד למזכר ועמד על חידוש עצמאותה של מדינה זו. מששוחררה העיר על ידי הצבא היוגוסלבי ב־3 במאי 1945, היא הפכה, יחד עם איסטריה, לחלק מיוגוסלביה והדבר אושר בחוזה פריז מ־1947.

מאז מלחמת העולם השנייה

כינונה של ריבונות יוגוסלבית ברייקה שינתה לחלוטין את המאזן הדמוגרפי בעיר. תושביה האיטלקים של רייקה נדרשו לאמץ זהות יוגוסלבית או לעזוב את העיר ואת המדינה. חמור מכך, גל של הוצאות להורג של חשודים בפשיזם, עובדי ציבור איטלקים, חיילים ואזרחים, הביא לנטישה המונית של 58,000 מ־66,000 תושביה האיטלקים של העיר. את מקומם של העוזבים תפסו תושבים קרואטים חדשים והעיר החלה להתאושש. הנמל והתעשייה שופצו, והעיר חזרה לשמש מרכז שלטוני ומסחרי. בשנות השישים של המאה ה־20 החל שיפוצו של מרכז העיר, וטירת טרסט עברה גם היא שיפוץ מסיבי. ב־1973 הוקמה בעיר אוניברסיטת רייקה (Sveučilište u Rijeci), ובה פקולטות לרפואה, משפטים, פילוסופיה, הנדסה, כלכלה, תיירות וימאות. לאוניברסיטה קמפוסים ברייקה, אופטיה, פולה וגוספיץ'. בשנת הלימודים 2006/7 למדו באוניברסיטת רייקה 16,423 תלמידים^[6].

העיר לא סבלה מהקרבות שליוו את פירוקה של יוגוסלביה ב־1991, אולם גם מלחמה זו לוותה בחילופי אוכלוסייה – סרבים שהתגוררו בה עזבוה, ופליטים קרואטים מאזורי הקרבות עברו להתגורר בה. בעוד שב־1991 התגוררו בעיר 18,891 סרבים, עשר שנים לאחר מכן עמד מספרם על 8,946 בלבד. עקב כך הפכה אוכלוסיית העיר להומוגנית יחסית, ויותר מ־80% מהתושבים הם קרואטים. הקבוצה הלאומית השנייה בגודלה היא הסרבים שמונים 7% מתושבי העיר, אך בעיר יש ייצוג לכל עמי האזור. בנוסף לכך עקרו חלק מהמוסדות בעיר לזאגרב שהפכה לבירת המדינה.

אף על פי שבעיר עצמה אין חוף רחצה ותשתית לתיירות נופש, התפתחותה המואצת של התיירות בקרואטיה הביאה לשגשוגה של רייקה בגלל מיקומה על צומת דרכים ורכבות בריביירה הקרואטית ובסמוך לשדה התעופה הבינלאומי באי קרק. בשל כך פועלות בעיר מספר קונסוליות של מדינות סקנדינביה, איטליה, אוסטריה וסרביה. מדי שנה, מאז 1982, נערך בעיר קרנבל הנחשב לגדול בקרואטיה. בשנת 1998 הושב לעיר סמל העיט הדו־ראשי שסימל את מדינת פיומה החופשית, לאחר עשרות שנים בהן נאסר השימוש בו הן על ידי האיטלקים והן על ידי השלטון היוגוסלבי.

בשנת 2011 מנתה אוכלוסיית העיר כ־128,000 תושבים, כ־82% מהם קרואטים, והייתה העיר השלישית בגודלה בקרואטיה. במפקד שנערך בשנת 2001 נמנו בעיר 144,043 איש שהתפלגו מבחינה מגדרית באופן לא שוויוני. הגברים מנו 68,511 בעוד שמספר הנשים עמד על 75,532. נתון נוסף הראה כי אוכלוסיית העיר הייתה מבוגרת למדי והגיל הממוצע עמד על 41.2 שנים^[7].

לפי המפקדים שנערכו בין 1971 ועד 2011, התפלגה אוכלוסיית העיר לפי שיוך לאומי, כדלקמן:

מידע נוסף שנה, סה"כ ...

שנה	סה"כ	קרואטים	סרבים	יוגוסלבים	בוסנים	איטלקים	סלובנים	אחרים
2011^[8]	128,624	106,136 (82,52%)	8,446 (6.57%)	-	2,650 (2.06%)	2,445 (1.9%)	1,090 (0.85%)	7,857 (6.1%)
2001	144,043	115,797 (80.39%)	8,946 (6.21%)	-	1,975 (1.37%)^[9]	2,763 (1,92%)	1,575 (1,09%)	12,987 (9.01%)
1991	167,964	117,178 (69,76%)	18,891 (11,24%)	6,925 (4,12%)	4,803 (2,85%)	3,247 (1,93%)	2,709 (1,61%)	14,211 (8,46%)
1981	159,433	103,248 (64,75%)	14,436 (9,05%)	27,167 (17,03%)	2,505 (1,57%)	1,917 (1,20%)	2,897 (1,81%)	7,263 (4,55%)
1971	132,222	98,121 (74,20%)	14,079 (10,64%)	6,152 (4,65%)	1,487 (1,12%)	2,964 (2,24%)	3,944 (2,98%)	5,475 (4,14%)

סגירה

רוב הקרואטים והאיטלקים, ובסך הכל 88% מתושבי העיר, הם נוצרים קתולים. הסרבים שמונים כ־7% הם נוצרים אורתודוקסים, ובעיר יש מיעוט מוסלמי וכ־70 יהודים. רייקה היא מקום מושבו של הארכיבישוף האחראי על הארכידיוקסיה הקתולית של רייקה שחולשת על שלוש דיוקסיות, וזו הסיבה שיש בעיר קתדרלה. הארכיבישוף הנוכחי הוא איוואן דווצ'יץ' (Ivan Devčić).

הנמל

נמל רייקה (Luka Rijeka) הוא החשוב בנמלי קרואטיה, והוא משרת גם את הונגריה ואוסטריה שנהנות ממעמדו כנמל חופשי. הנמל מנוהל על ידי רשות שהוקמה לשם כך, שטחו הכולל של הנמל הוא כ־2 קמ"ר והוא מחולק לחמישה מעגנים נפרדים, ואזור מחסנים גדול בשקרליבו (Škrljevo). אורך הרציפים מגיע לכ־8 קמ"ר וכולל 41 עמדות עגינה. בנמל מסופים לסוגי סחורה שונים, ובין היתר - סחורה מוצקת, סחורה נוזלית, מכולות, מטעני גל־נוע (Ro-Ro: Roll on Roll off), דגנים, פוספטים, בשר קפוא ודגים, פירות, עץ וסחורה מסוכנת. בשנות התשעים של המאה ה־20 סבל הנמל מהמלחמה ביוגוסלביה, וסחורות שכעניין שבשגרה עשו את דרכן אליו, הגיעו לנמלי טריאסטה באיטליה וקופר בסלובניה, שהכפיל את היקף הסחורה שעוברת דרכו בתוך עשור. עם זאת, החל ב־1996 מצבו של נמל רייקה להשתפר ובשנת 2006 הוא טיפל ב־5,877,906 טון סחורה נוזלית וב־5 מיליון טון של סחורה אחרת^[10]. לאוסטריה ולהונגריה זכויות בנמל החופשי של רייקה מאז שנת 2000 ו־2001 בהתאמה.

בנמל רייקה נמצא גם מסוף הנוסעים אדאמיץ' (Adamićev gat). המסוף שוכן בחזית ארמון הים האדריאטי בסמוך למרכז העיר ולתחנת האוטובוסים המרכזית, ומשרת את קווי המעבורת והנוסעים של חברת ידרוליניה (Jadrolinja) המגיעים עד דוברובניק בדרום המדינה, וכן מעניק שירות גם לחברות אחרות. בחודשי הקיץ פועל קו מעבורת בינלאומי מרייקה לרוונה שבאיטליה.

מראה כללי של נמל רייקה מגבעת טרסט. מימין בנין "ארונית המגירות" וארמון הים האדריאטי, שניהם בכיכר הים האדריאטי
הנמל. ארמון הים האדריאטי נראה במרכז התמונה
סמל חברת ידרוליניה על ארמון הים האדריאטי
מעבורת של ידרוליניה עוגנת ברציף

רכבת

רייקה יושבת בצומת מסילות רכבת חשוב בצפון קרואטיה, סמוך לגבול סלובניה, דרכה מתאפשר קשר יבשתי אל איטליה, אוסטריה ויתר מדינות אירופה המערבית. תשתית הרכבות באזור רייקה מיושנת וכמעט שאינה משרתת רכבות נוסעים אזוריות, אם כי קיימים קווי רכבת בינלאומיים למספר ערים במרכז אירופה. ממשלת קרואטיה מתכננת לבנות קו רכבת חדש מרייקה להונגריה דרך זאגרב, אך זה לא יחנך לפני שנת 2012. קו הרכבת החדש אמור לשרת רכבות משא ונוסעים שיוכלו לנוע במהירות של עד 250 קמ"ש, ולגמוע את המרחק מרייקה אל זאגרב בתוך כשעה.

כבישים

רייקה מחוברת לרשת הכבישים המהירים הקרואטית באמצעות הכביש המהיר A6 המוביל מזרחה לכיוון בוסילייבו, ומשם לזאגרב. הכביש משמש גם ככביש טבעת מצפון לעיר ומאפשר גישה אליה באמצעות שלושה מחלפים - רייקה מזרח, מרכז ומערב (Centar, Istok ו־Zapad).
לכיוון מערב יוצא מהעיר הכביש המהיר A8 המחבר אותה לאיסטריה דרך מנהרת אוצ'קה (מנהרת אגרה).
בנוסף מקשר הכביש המהיר A7 את רייקה אל הגבול הסלובני, השוכן 20 ק"מ בלבד מצפון לה.

תחבורה ציבורית

תחנת האוטובוסים המרכזית נמצאת בכיכר ז'ביצה (Žabica) סמוך לארמון הים האדריאטי במרכז העיר. קווי אוטובוס סדירים פועלים בין רייקה לרוב עריה הגדולות של קרואטיה, אם כי הנסיעה עשויה להיות איטית. בנוסף פועלים שירותי אוטובוס בינלאומיים למספר ערים באיטליה, סלובניה אוסטריה וגרמניה. בעיר עצמה ובסביבותיה פועלת רשת מסועפת של קווי אוטובוסים המופעלת על ידי חברת KD Autotrolej.

קשרי תעופה

שדה התעופה הבינלאומי "רייקה" (Zračna luka Rijeka) שוכן במרחק של 26 ק"מ מהעיר על האי קרק, המחובר אל היבשה באמצעות גשר אגרה מאז 1980. אורך מסלול הנחיתה היחיד בשדה הוא 2,500 מטר, והוא משרת טיסות פנים כמו גם טיסות למספר יעדים באירופה ולתל אביב. בשנת 2005 עברו בשדה התעופה של רייקה 130,000 נוסעים.

תחנת רייקה
תחנת האוטובוסים המרכזית בכיכר ז'ביצה
מעבורת ברייקה
נמל התעופה של רייקה באי קרק

ברייקה שוכנים מספר מוזיאונים. המוזיאון לאומנות מודרנית ועכשווית (Muzej Moderne i Suvremene Umjetnosti) נפתח ב־1949 ומתמקד באומנות קרואטית. בארמון המושל על גבעה מצפון לעיר העתיקה (Guvernerova Palača) שוכן המוזיאון הימי וההיסטורי של קרואטיה שלאורך הים (Pomorski i Povijesni Muzej Hrvatskog Primorja). המבנה שימש כמשכנו של המושל ההונגרי בעיר מ־1869 ועד 1918, ומכאן שמו, והוא נבנה משיש לבן בסגנון הרנסאנס. במוזיאון מוצגים ציורים ודגמים העוסקים בשיט ובספנות וממצאים היסטוריים וארכאולוגיים מסביבת העיר. מול ארמון המושל שוכן מוזיאון העיר רייקה (Muzej Grada Riheka) שהוקם ב־1961 והמתמקד בדברי ימיה של העיר, ובמיוחד בתקופת מלחמת העולם השנייה. מוזיאון נוסף בעיר הוא המוזיאון להיסטוריית הטבע (Prirodoslovni Muzej) שמציג מאז 1946 מוצגים הקשורים לעולם הטבע בסביבת העיר. בספריית האוניברסיטה (Sveučilišna Knjižnica) מספר אוספים שמונים למעלה מ־300,000 ספרים וכ־67,000 כתבי עת ועיתונים^[11], אך גולת הכותרת של האוסף היא תערוכה קבועה של כתבי יד וספרים מודפסים באלפבית גלגוליטי המכונה Glagoljica. התערוכה מוצגת בספרייה מאז 1968 וכוללת מוצגים שהמוקדמים שבהם הם מהמאה ה־15.

קרנבל רייקה (Riječki Karneval) נחשב לקרנבל הגדול בקרואטיה, והוא נערך לראשונה בשנת 1982 כאשר שלוש קבוצות של חובשי מסכות צעדו ברחובות העיר. בשנת 1994 כבר צעדו 4,000 איש בתהלוכת הקרנבל ומספר הצופים הגיע ל־100,000 איש^[12]. שנה לאחר מכן, ב־1995 הפכה העיר לחברה בהסתדרות ערי הקרנבל של אירופה (FECC). בקרנבל נקשרו גם דמויותיהן של המורצ'יצ'י (Morčići). אלה הן דמויות של גברים או נשים כושים שהיו סמל מסורתי של רייקה בהשפעת דמויות המורטי (Moretti) שהובאו מוונציה במאה ה־17 ובמאה ה־18. המורצ'יצ'י הופיעו על תכשיטים שונים, בעיקר על עגילים אך גם על מחרוזות, טבעות ועוד, ונראו בהם דמות של גבר שחור בטורבן לבן או אישה שחורה עם כובע קש. בתחילה יועדו התכשיטים לנשים בלבד אך בהמשך אימצו אותם גם מלחים ודייגים כקמע, וענדו אותם על אוזן אחת בלבד. ב־1991 אימצה העיר באופן רשמי את דמות המורצ'יצ'י כסמלה^[13], והדמות, שהיא לעיתים חסרת מין מוגדר כיום, מככבת בעונת הקרנבל.

היומון המקומי החשוב ביותר באזור הוא נובי ליסט (Novi list, "הרשומה החדשה") המופיע מאז 1890. העיתון היה ידוע בעמדותיו העצמאיות והביקורתיות כלפי ממשלתו של פרניו טוג'מן בשנות ה־90 של המאה ה־20. יומון נוסף שרואה אור בעיר הוא לה ווצ'ה דל פופולו בשפה האיטלקית (La voce del popolo, "קול העם"). RiTV היא רשת טלוויזיה מקומית ובעיר וסביבותיה פועלות מספר תחנות רדיו כמו רדיו רייקה, רדיו־SVID, רדיו טרסט ורדיו סושאק.

מאז 1925 פועל בעיר מועדון הכדורגל הקרואטי (Hrvatski nogometni klub או HNK Rijeka). המועדון אשר הוקם בתקופת השלטון האיטלקי בשם "אוניונה ספורטיבה פיומיאנה" (Unione Sportiva Fiumana, "איגוד הספורט של פיומה"), זכה מספר פעמים בגביע יוגוסלביה ובגביע קרואטיה, וכן השתתף מספר פעמים באליפות אופ"א. עוד פועלות בעיר קבוצת הכדורגל "אוריינט רייקה" מרובע סושאק, ומועדון הכדורסל קוורנר רייקה המתמודד בליגה הבכירה. מאז 1969 פועל מסלול המרוצים בגרובניק בצמוד מצפון לעיר. אורכו של המסלול הוא 4,168 מטר והוא פעיל משך 300 ימים בשנה^[14].

הקורזו ומגדל העיר

במרכזה של העיר העתיקה שוכן מדרחוב קורזו (Korzo, שיבוש של המילה האיטלקית Corso - "דרך") המוביל לאורך כחצי קילומטר מכיכר ידרנסקי (Jadranski trg - "כיכר הים האדריאטי") במערב עד לכיכר ילצ'יץ' (Jelačićev trg) על הגדה המערבית של תעלת מרטבי. הרחוב נבנה על תוואי חומת העיר העתיקה שחרבה ברעידת האדמה ב־1750.

במרכזו של המדרחוב, בצידו הצפוני, ניצב מגדל העיר (Gradski toranj) המכונה לעיתים "מגדל השעון" (באיטלקית Torre d'orologio ובקרואטית Pod Uriloj - "תחת השעון"). המגדל הוקם בסגנון הבארוק במקום בו ניצב בעבר שער הים של העיר העתיקה. מתחת לשעון הקבוע במגדל מאז המאה ה־17, מופיע סמל העיר ומתחתיו נראה תבליט של העיט הדו ראשי, סמל בית הבסבורג. בין שני התבליטים תבליט נוסף של הקיסרים קרל השישי ולאופולד הראשון. על גגו של המגדל הותקנה בשנת 1890 כיפה והוא שופץ לאחרונה ב־1983.

בכיכר הים האדריאטי בקצה המערבי של המדרחוב ניצב ארמון הים האדריאטי (Palača Jadran) שנבנה בסוף המאה ה־19. המבנה שימש כמשכן לחברות ספנות מאז הקמתו וכיום הוא משמש כמשרדיה של חברת הספנות הקרואטית ידרוליניה. עוד ניצב בכיכר מבנה מודרני שנבנה בשנות השלושים של המאה ה־20. המבנה בן 12 קומות מכונה גורד השחקים של רייקה (Riječki neboder) ועל שום צורתו הוא זכה בפי תושבי העיר לכינוי "ארונית המגירות".

תעלת מרטבי ורובע סושאק במזרחה של העיר. משמאל למעלה נראית טירת טרסט באופק
מגדל העיר
ארמון הים האדריאטי
מגדל "ארונית המגירות" בכיכר הים האדריאטי

כיכר החלטת רייקה

מצפון לקורזו שוכנת כיכר החלטת רייקה (Trg Riječke rezolucije) שבה ארבעה מבנים עיקריים.

הארמון העירוני (Palača Municipija) היה במקור מנזר אוגוסטיני ונבנה בין 1315 ל־1408. המבנה המקיף את הכיכר משלושה כיוונים, שימש כבית העירייה של רייקה החל ב־1833. הוא חודש וקיבל את מראהו הנוכחי ב־1873.

במרכז הכיכר ניצב עמוד הדגל (Stendardac) אשר הוקם ב־1509 על ידי מקסימיליאן הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה לאות תודה על נאמנותה של רייקה לאימפריה הרומית הקדושה במאבקה כנגד הרפובליקה של ונציה. העמוד עשוי אבן ובימי חג מונף עליו דגל העיר. על העמוד תבליט אבן של ויטוס הקדוש הנראה אוחז בענף דקל בימינו ובדגם של העיר בשמאלו.

חזיתו המזרחית של הארמון העירוני מחוברת אל כנסיית הירונימוס הקדוש (Crkva Sveta Jeronima), וזו סוגרת על הכיכר ממזרח. הכנסייה נבנתה יחד עם הארמון העירוני והושלמה בשנת 1363, אך נפגעה משתי רעידות אדמה ב־1750 וב־1768. היא שופצה מספר פעמים בסגנון הבארוק והורחבה בדרך של בניית חזיתה על חלק משטח הכיכר. בספינה 23 קשתות ותחתן נקברו נכבדי העיר עד שהקיסר פרנץ יוזף הראשון אסר על קבורה בכנסיות. המצבות הוסרו והועברו למקום אחר ב־1880 והמבנה זכה לריצוף חדש.

צידה הדרומי של הכיכר נתחם על ידי חזיתו של בניין רדיו רייקה (Radio-Rijeka). המבנה הוקם ב־1848 ושימש כאולם קריאה וכמרכז תרבות, וכאן התקבלה בשנת 1906 "החלטת רייקה" (ראו לעיל) אשר על שמה נקראת הכיכר. במרכז החזית מרפסת תלויה הנשענת על ארבעה עמודים ומתחתיה מוביל מעבר דרומה אל מדרחוב קורזו.

כנסיות העיר

כנסיית ויטוס הקדוש (Crkva Svata Vida) הבנויה בצורת רוטונדה נבנתה במקום בו ניצבה בעבר כנסייה קודמת שהוקדשה לוויטוס הקדוש, הקדוש המגן של העיר. בניית הכנסייה ששמשה בתחילה את חברי מסדר הישועים, החלה ב־1638. היא נמשכה בהפסקות משך כמאה שנים, והכיפה הונחה בשנת 1727. בכנסייה ניצב קרוסיפיקס גותי מהמאה ה־13, ולפי המסורת, בשנת 1296 יודתה בו אבן והוא החל שותת דם. הדם עדיין שמור בכנסייה. כיום נחשבת הכנסייה כקתדרלת העיר.

הכנסייה הקפוצ'ינית של גבירתנו מלורד (Kapucinska Crkva Gospe Lurdske) ממערב לעיר העתיקה מתאפיינת בחזית נאו־גותית ונציאנית. ראש המסדר הקפוצ'יני בעיר, ברנרדין שקריוואניץ' (Bernardin Škrivanić), החליט על הקמתה לאחר ביקורו בלורד בצרפת, מתוך תקווה שזו תהפוך למוקד עלייה לרגל בפני עצמה. בנייתה של הכנסייה החלה ב־1904 ועיקרו של המבנה הושלם ב־1908, אך עבודות הבנייה התעכבו בשל קשיי מימון מצד המסדר. החזית נשלמה ב־1929 ובחלקה העליון קבוע פסל הבתולה, אך מגדל הפעמונים שהופיע בתוכנית המקורית לא הוקם מעולם, והכנסייה לא צברה מוניטין ולא יכולה הייתה להתחרות במעמדה של כנסיית גבירתנו מטרסט.

כנסיית העלייה השמיימה של הבתולה הברוכה (Crkva Uznesenja Blažene Djevice) שנודעה משך מאות שנים בשם "הכנסייה הגדולה" (Vela Crikva) או "הקתדרלה" הוקמה בימי הביניים בסגנון גותי במקום בו ניצבו קודם לכן מרחצאות רומיים. היא שופצה ב־1442 ונבנתה לחלוטין מחדש ב־1695 בסגנון הבארוק. לכנסייה שלוש ספינות ושמונה קפלות וסמוך למזבח המרכזי ניצב העתקה של תמונת העלייה השמיימה מאת טיציאן. מגדל פעמונים נבנה מלבנים בסמוך לכנסייה ומופיע בו כיתוב השנה 1377. בקומתו העליונה של המגדל נקבעו חלונות ביפוריים ומתחתם חלונות מונופרים. בשל נטייה של כ־40 ס"מ הוא זכה לכינוי המגדל הנטוי (Kosi Toranj).

עיטורי דלת כנסיית ויטוס הקדוש
הכנסייה הקפוצ'ינית של גבירתנו מלורד
כנסיית העלייה השמיימה וחלק מהמגדל הנטוי
המגדל הנטוי ליד כנסיית העלייה השמיימה

השער הישן וכיכר קאזלישני

השער הישן (Stara Vrata) או הקשת הרומית (Rimski Luk) הוא המבנה העתיק בעיר. תחילה סברו כי הוא נבנה כשער ניצחון לכבודו של הקיסר הרומי קלאודיוס, אולם ב־1955, כאשר נחשפו שרידי חומות המצודה הרומית, הוכח כי הוא שימש כשער כניסה אליה.

גן קאזלישני (Kazališni Park - "גן התיאטרון") ניצב בכיכר קטנה בין שלושה מבנים חשובים בעיר. התיאטרון הלאומי הקרואטי על שם איוואן זייץ (Hrvatsko Narodno Kazalište Ivan Zajca או HNK Ivan Zajca) הוקם בין הגדה המערבית של תעלת מרטבי ובין הכיכר החל בשנת 1883 ונחנך ב־3 באוקטובר 1885. סמל העיר מופיע מעל לגמלון שבמרכזו תבליט של אפולו והנימפות. פנים המבנה מעוטר בסטוקו מוזהב, וב־1981 הוא עבר שיפוץ מקיף כדי להתאימו לצרכיו של תיאטרון מודרני. במרכזה של כיכר קאזלישני ניצב פסלו של המלחין הקרואטי בן העיר איוואן זייץ שעל שמו נקרא התיאטרון. בצידה האחר של הכיכר שוכן מאז 1885 פלאצו מודלו (Palazzo Modello או Palača Modello). המבנה בסגנון וינאי משמש כמשכנו של חוג התרבות האיטלקי (Circolo italiano di cultura). מול פלאצו מודלו ומדרום לכיכר, שוכן השוק הגדול (Velika Tržnica) המורכב משני ביתנים מקורים זהים. שוק הדגים היה הראשון שנפתח במקום בשנת 1865 אך הוא נהרס ב־1912, ופינה את מקומו למבנים הנוכחיים הבנויים ממסגרת פלדה ומזכוכית.

מדרגות פטר קרוז'יץ' וכנסיית גבירתנו

538 מדרגות פטר קרוז'יץ' (Stube Petra Kružića) הנקראות על שם האיש שהחל את בנייתן בשנת 1531, מובילות דרך שער בכיכר טיטו ממזרח לנחל רייצ'ינה אל גבעת טרסט המתנשאת לגובה של 138 מטר. הטירה הניצבת במקום כיום נבנתה במאה ה־13 על ידי הנסיכים הפרנקופנים. המדרגות היו נתיב עלייה לרגל אל הגבעה ואל כנסיית גבירתנו מטרסט הניצבת במקום, והמקום החל לשמש כמוקד עלייה לרגל כבר בתחילת המאה ה־14. לעיתים דידו המאמינים במעלה המדרגות על ברכיהם.

כנסיית גבירתנו מטרסט (Crkva Gospe Trsatske) והמנזר הפרנציסקני (Franjevački Samostan) ניצבים במרכזה של הגבעה בכיכר הפרנקופנים (Frnkopanski trg). הכנסייה היא העתיקה בקרואטיה המוקדשת לבתולה, ולפי האמונה הבית בנצרת בו ניתנה הבשורה למרים חנה באתר זה משך שלוש וחצי שנים, החל ב־10 במאי 1291 ועד ה־10 בדצמבר 1294, עת נישא על ידי מלאכים ממקום מוצאו בנצרת (כיום בבזיליקת הבשורה) אל יעדו באיטליה בבזיליקת הבית הקדוש בלורטו^[15]. תושבי טרסט לא התנחמו מהאובדן, והאפיפיור אורבנוס החמישי שלח להם בשל כך איקונין עושה נפלאות של הבתולה ב־1397 שמקורו בלורטו, וזה ניצב בכנסייה עד היום. עם זאת העובדות ההיסטוריות מייחסות את האגדה לניסיונם של צלבנים ששבו מארץ הקודש להעניק לרליקים שהביאו עימם מימד של קדושה עילאית, בעוד שהרקע לאגדה השנייה היה ככל הנראה פוליטי גרידא, ונועד לבסס קשרים בין ערי איטליה לרייקה. בכנסייה שוכנים קברים של אצילים פרנקופנים וכן קברו של פטר קרוז'יץ' שהקים את המדרגות המובילות אל הגבעה.

המנזר הפרנציסקני הצמוד לכנסייה משמש את נזירי טרסט משך 500 שנים והוא עשיר ביצירות אומנות שהבולטות שבהן שמורות בקפלת המנחה. הן הכנסייה והן המנזר שופצו מספר פעמים וב־1641 קיבלו את אופיים הבארוקי הנוכחי. בכנסייה נחגגים כל החגים הקשורים לבתולה וביניהם ה־10 במאי, חג גבירתינו מטרסט ויום הספנים, ה־15 באוגוסט, יום העלייה השמיימה של הבתולה, וה־8 באוגוסט, יום הולדת הבתולה. בחזית הכנסייה ניצב מאז 10 במאי 2005 פסל של האפיפיור יוחנן פאולוס השני כשהוא כורע ברך^[16].

חזית הכנסייה ופסל האפיפיור יוחנן פאולוס השני
חצר המנזר הפרנציסקני
האיקונין עושה הנפלאות בכנסייה
פטר קרוז'יץ. ציור מ־1531 בכנסיית גבירתינו מטרסט

מצודת טרסט

מצודת טרסט (Trsatski kaštel), הקרויה גם המצודה הפרנקופנית, שוכנת מערבית לכנסייה ולמנזר. האתר נושב מאז התקופה הנאוליתית וכל שליטי רייקה החזיקו בו כמעוז כוחם ושמרו על ביצוריו. המצודה השוכנת בשיאה של גבעת טרסט, חולשת על העיר שלרגליה ועל חלקו הצפוני של מפרץ קוורנר. במרכזה של המצודה חצר פנימית המכונה "קונאק" (Konak) ובה באר מים. כיום המצודה היא מוזיאון ומוקד לפעילות אומנותית ותרבותית בחודשי הקיץ, ובכלל זה הצגות תיאטרון, תערוכות, קונצרטים ועוד. למצודה צמודה כנסיית גאורגיוס הקדוש (Crkva Sveta Jurja). הכנסייה קטנה בהרבה מכנסיית גבירתנו מטרסט והיא נבנתה באמצע המאה ה־13, ונזכרה לראשונה בכתובים בשנת 1288.

המצודה מהעיר
החומות והמגדל
חצר המצודה
פסל דרקון במצודה

מבנים אחרים

על הגבעה שני מבנים מודרניים. אולם הספורט לנוער (Dvorana mladosti) הניצב כ־200 מטר מזרחית למרכזה של הגבעה, הוא אולם הספורט הגדול בעיר. נוסף לייעודו הספורטיבי משמש המקום כמרכז תערוכות, חלק מגני התערוכה של העיר, ובמשך השנה מתקיימות בו שבע תערוכות בינלאומיות. חדר הקריאה בקרואטית בטרסט (Hrvatska čitaonica na Trsatu) נבנה בשנת 1897 ושימש כספרייה וכחדר קריאה, אך כיום הוא בעיקר מקום מפגש ומרכז תרבות. כל האתרים על גבעת טרסט מוקפים על ידי גן רחב ידיים שהוקם ב־1926 שבו אנדרטה לזכר קורבנות המאבק נגד הפשיזם.

יהודי רייקה נזכרו לראשונה ב-1436^[17] וכן נזכר "משה יהודי מפיומה" בתעודות מ-1524^[18], אך קהילה יהודית נוסדה באופן רשמי בשנת 1781. בעיר השתמרה מצבה משנת 1746 וספר תורה מ-1798. ב-1831 הושמה הקהילה היהודית בעיר תחת פיקוחם של רבני ספליט, ובית הכנסת הראשון הוקם בשנת 1832 בביתו של משה הלוי ברח המקדש (Calle del Tempio). בית הקברות היהודי הוקם בשנת 1840 או סמוך לפני כן מחוץ לחומות העיר, והיה פעיל עד שנת 1874. ב-1875 הוקצתה חלקת קבורה לקהילה היהודית בבית הקברות העירוני של רייקה.

יהודים מכל רחבי האימפריה האוסטרו־הונגרית נמשכו אל רייקה בשל אופייה המסחרי כעיר נמל, והחל באמצע המאה ה-19 היגרו אליה יהודים גם מאיטליה. בשנת 1900 מנו יהודי העיר 2,000 איש והיוו כ-4% מכלל האוכלוסייה. בין שתי מלחמות העולם התגוררו ברייקה כ-2,500 יהודים, רובם חילונים או מסורתיים, אך בעיר התקיימה גם קהילה אורתודוקסית קטנה של יהודים שהגיעו אליה בעיקר מפולין, מרוסיה, מגליציה ומהונגריה.

בית הכנסת המהודר של הקהילה הנאולוגית נבנה בשנים 1902–1903. הוא תוכנן על ידי האדריכל ההונגרי ליפוט באומהורן (Lipót Baumhorn), אך חרב בשנת 1944. בית כנסת אורתודוקסי צנוע נבנה בשנת 1928 וזה עומד על תילו כיום ומשמש את הקהילה היהודית בעיר המונה כ־70 איש. זהו אחד משלושה בתי כנסת יחידים בקרואטיה שלא חרבו, נפגעו או שינו את ייעודם במהלך מלחמת העולם השנייה, והוא מתהדר בארון קודש עשוי שיש קרארה שהובא מאיטליה.^[19]

לפי הגרסה שהייתה מקובלת עד שנת 2013, אחר כניסתם לתוקף של חוקי הגזע באיטליה ב-1938, החל ג'ובאני פלטוצ'י (Giovanni Palatucci), קצין משטרה איטלקי שהוצב בעיר מאז שנת 1937, לזייף מסמכים ואשרות עבור יהודי העיר ופליטים יהודים שמצאו בה מקלט מפני רדיפות האוסטאשה בקרואטיה. הוא הצליח להשמיד את הרשומות אודות 500 יהודים בעיר ואף סיפק להם מקורות מימון ושלח אותם למחנה פליטים בדרום איטליה שנוהל על ידי דודו, בישוף העיר קמפניה (Campagna) ליד נאפולי. פלטוצ'י נעצר ב-13 בספטמבר 1944 ונידון למוות, אך תחת זאת הוא גורש לדכאו ושם מת ב-10 בפברואר 1945. ב־1990 הוכר פלטוצ'י על ידי ארגון יד ושם כחסיד אומות העולם, וב-1995 העניק לו נשיא איטליה את מדליית הזהב לגבורה אזרחית (Medaglia d'oro al merito civile). בנוסף דנה הכנסייה הקתולית באפשרות להכריז על פלטוצ'י כעל קדוש. ב-20 ביוני 2013 הועלו טענות כי לא זו בלבד שפלטוצ'י לא סייע ליהודים, אלא שהיה נאצי נלהב שלקח חלק בגירוש יהודים לאושוויץ^[20]. טענות אלו לא התבררו ופלטוצ'י עודנו מוכר על ידי יד ושם כחסיד אומות העולם.

נמל העיר רייקה שימש שער יציאה למעפילים ובהמשך לעולים לישראל. ב-1938 יצאה מנמל רייקה הספינה דְרָאגַה במסגרת עליית אף על פי ועליה 240 עולים ואנשי צוות^[21]. לאחר הקמת המדינה, בחודשים נובמבר-דצמבר 1948, עלו ארצה מנמל רייקה כ-6,000 מיהודי בולגריה ויהודי יוגוסלביה בשתי הפלגות של הספינה קֶפָאלוֹס^[22].