Loading AI tools
עיקרון משפטי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חופש הימים (או ים חופשי) הוא עיקרון במשפט הבינלאומי ובאמנת האומות המאוחדות בדבר משפט הים, המדגיש את החופש לשוט בימים. העיקרון גם מסתייג ממלחמה בים. לפי העיקרון הפרת החירות מותרת רק בהסכמה בינלאומית.
![Thumb](#/media/קובץ:"Freedom_of_Seas_is_in_Your_Hands"_-_NARA_-_514332.jpg)
עיקרון זה היה אחד מארבע עשרה הנקודות שהציע נשיא ארצות הברית וודרו וילסון במהלך מלחמת העולם הראשונה. בנאומו בפני הקונגרס אמר הנשיא: ”חופש שיוט מוחלט על הים, מחוץ למים טריטוריאליים, בשלום ובמלחמה כאחד, למעט אם הימים עשויים להיסגר במלואם או בחלקם על ידי פעולה בינלאומית לאכיפת אמנות בינלאומיות.”
בעלות הברית של ארצות הברית, בריטניה ו-צרפת, התנגדו לנקודה זו, שכן גם בריטניה הייתה מעצמה ימית ניכרת באותה תקופה. כמו נקודות אחרות של וילסון, "חופש הימים" נדחה על ידי ממשלת האימפריה הגרמנית.
ניתן למצוא את המושג "חופש הימים" באמנת האומות המאוחדות, בדבר דיני הים, לפי סעיף 87(1) הקובע: ”המים הבינלאומיים פתוחים לכל המדינות, בין אם הן שוכנות על חוף או בין אם הן מדינות ללא חוף".” סעיף 87(1) (א) עד (ו) נותן רשימה לא ממצה של חירויות, לרבות שיט, טיסה, הנחת כבלים תת-ימיים, בניית איים מלאכותיים, דיג ומחקר מדעי.
בין סוף המאה ה-15 ועד המאה ה-17 תבעו מעצמות שונות ריבונות על חלקים מהים. בשנת 1609 כתב המשפטן והפילוסוף ההולנדי הוגו גרוטיוס את מה שנחשב ליסוד הדוקטרינה המשפטית הבינלאומית בנוגע לימים ואוקיינוסים, Mare Liberum, כותרת לטינית שפירושה "חופש הימים".[1] המושג "חופש הימים" של גרוטיוס התקבל רק לאחר ויכוח בן מאה שנה בין רעיונותיו של גרוטיוס לבין אלה של ג'ון סלדן.
אף על פי שמקובל להניח שגרוטיוס היה הראשון שהציג את עקרון חופש הימים, מדינות באוקיינוס ההודי ובימים של אסיה קיבלו את הזכות של חופש שיוט ללא הפרעה הרבה לפני שגרוטיוס כתב את "על חוק השלל" בשנת 1604. במאה ה-16 הניח התאולוג הספרדי פרנסיסקו דה ויטוריה את הרעיון של חופש הים בצורה יותר בסיסית, תחת העקרונות של Jus gentium.[2] במהלך מלחמת העולם השנייה החלו מדינות להתרחב ולתבוע שטחי מים בכל הסביבה החופית שלהם. היו ארבע אמנות בינלאומיות שנוסחו בקפידה בסוף שנות ה-50 ועד שנות ה-70, אך הסוגיות לא נפתרו בין המדינות עד 1982, כאשר התקבלה אמנת האומות המאוחדות בדבר חוק הים - (UNCLOS (United Nations Convention on the Law of the Sea. זהו הסכם של זכויות וחובות של מדינות בנוגע לשימוש שלהן באוקיינוסים, עם קווים מנחים של סחר, סביבה וניהול משאבים ימיים. UNCLOS החליף את ארבע האמנות הבינלאומיות שנוסחו בסוף שנות ה-50 עד שנות ה-70. נכון לשנת 2013, 165 מדינות והאיחוד האירופי הצטרפו לאמנה.
לפי החוק הבינלאומי, סעיף 92 לאמנה המתאר ספינות, ספינה תפליג תחת דגל של מדינה אחת בלבד, ולמעט במקרים חריגים שנקבעו במפורש באמנות בינלאומיות או באמנה זו, יהיה כפוף לסמכות השיפוט הבלעדית שלה. בים הפתוח;[3] עם זאת, כאשר ספינה מעורבת במעשים פליליים מסוימים, כגון פיראטיות,[4] כל מדינה יכולה להפעיל סמכות שיפוט לפי דוקטרינת סמכות שיפוט אוניברסלית. הים הפתוח הוגדר ככל חלק בים שאינו ים טריטוריאלי או מים פנימיים, מים טריטוריאליים ואזורים כלכליים בלעדיים. סעיף 88 לאמנת 1982 קובע כי הים הפתוח יישמר למטרות שלום. מדינות רבות עוסקות בתמרונים צבאיים ובניסויים של נשק קונבנציונלי ונשק גרעיני בים הפתוח.[5][6]
על מנת לתת את העונש הנכון לאדם או למדינה הנכונים, ספינות חייבות להיות רשומות למדינה כדי להציג הוכחה לבעלות.[7] הבעלים של כלי השיט מעדיף לפעמים לשלם את דמי הרישום הנמוכים יותר על ידי בחירת מדינות כמו פנמה, ברמודה, איטליה, מלטה והולנד. לפי איגוד חברות השייט הבינלאומי, 90% מכלי השיט המסחריים הפוקדים את נמלי ארצות הברית מניפים דגלי חוץ.[8] כדי להימנע מהעלות הגבוהה עם יותר חוקים וכללים, ספינות ומכליות מעדיפות לפעמים רישום בעלויות נמוכות יותר עם סטנדרט נמוך יותר של בדיקה ורגולציה על ידי בחירת מדינה שמפעילה פחות שליטה על הספינות הרשומות שלהן,[9]אף על פי שספינות רבות נמצאות בבעלות יחידים או חברות במדינה אחרת תחת מערכת הנקראת "דגל נוחות".
רישום ספינה בפנמה פירושו שהספינה נשלטת על ידי הכללים הימיים של פנמה ולא על פי מדינתו של בעל הספינה. בעלי ספינות עושים זאת מכיוון שלפנמה יש מיסים נמוכים ופחות תקנות עבודה ובטיחות מאשר לרוב המדינות האחרות. בעלי אוניות יכולים לגרום לצוות שלהם לעבוד שעות ארוכות יותר בסביבות פחות בטוחות, וכך למקסם את הרווחים. גם מדינות אחרות: ליבריה, קפריסין ואיי בהאמה, מציעות דגלי נוחות, אבל לפנמה יש הכי הרבה ספינות הרשומות במסגרת התוכנית. ספינות הרשומות בארצות הברית יעלו יותר, ושכר העובדים יהיה אפילו גבוה יותר. חופש הימים מאפשר לאוניה לנוע בחופשיות על האוקיינוס כל עוד היא פועלת בהתאם לחוק הבינלאומי.
מהוויקינגים לאירופה, מרכז אסיה, אפריקה וצפון ודרום אמריקה, הסחר שימש תפקיד חשוב בהיסטוריה, והיה גורם מפתח בכלכלה צומחת. סחר מעביר את הבעלות על טובין מאדם או ישות אחת לאחרת על ידי קבלת מוצר או שירות בתמורה מהקונה. כאשר ספינה יוצאת להפלגה, עשויים להיות נמלים רבים שמחכים לה להביא סחורות מכל העולם למסחר ולמכירה. סחר חופשי פתיחת שווקים לספקים זרים מגבירה את התחרות. ללא סחר חופשי, ייתכן שחברות מקומיות נהנו ממונופולים או אוליגופולים שאפשרו להן לשמור על מחירים הרבה מעל העלויות השוליות. ליברליזציה של הסחר תערער את כוח השוק הזה.[10]
ארגון הסחר העולמי קובע כי "האוקיינוס הוא חלק גדול מהסחר החופשי המתרחש ברחבי העולם. כל יום אנו רואים משי מיובא מסין, פירות ממקסיקו, תבלינים מהודו, שוקולד מאפריקה ועוד הרבה סחורות בביתנו יובאו ממדינה אחרת. האוקיינוס איפשר למדינות רבות להעלות את המטענים שלהן על ספינות ולהעבירם על פני האוקיינוס. עשרות מדינות הצטרפו לארגון הסחר העולמי. עם סחורות שיסחרו ממנה אומה אחת לאחרת באמצעות הובלה על ספינות בגדלים שונים מחוף לחוף, סחר קידם ערך כלכלי רב יותר לסחורות שבהן סחורות ושירותים מיוצרים כדי לתמוך בהיצע וביקוש של המשתתפים בארגון."[11]
חוק צי הסוחר (Merchant Marine Act of 1920), הידוע גם בשם Jones Act הוא חוק ימי השולט בסחר החופים בתוך ארצות הברית וקובע אילו ספינות רשאיות לעסוק באופן חוקי באותו סחר והכללים לפיהם הם חייבים לפעול.[12] החוק נועד להגן על משרות עבור אזרחי ארצות הברית ואנשיה העובדים בנמלים בארצות הברית, ובספינות של ארצות הברית. ספינות רבות מסביב לגלובוס משייטות תחת דגלים רבים ושונים, ויש להן צוותים שונים ממקומות שונים בעולם שבהם שיעור השכר נמוך בהרבה מארצות הברית. ומגביל הסעות נוסעים לאורך החוף. החוק מגביל גם את השימוש בכלי שיט זרים לפעילות מסחרית או להובלת דגים במימי ארצות הברית.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
