קבר רבי שמעון בר יוחאי
מקום הקבורה של רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מקום קברו של רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י), תנא בן המאה ה-2, הוא נושא שנוי במחלוקת. לפי התלמוד נראה כי הוא ובנו רבי אלעזר נקברו בביריה, בעוד גרסת המדרש היא במירון הקדומה. יעקב בן נתנאל הכהן בן המאה ה-12, כנראה הראשון מבין עולי הרגל לציין את קברם במירון, בעוד מנחם החברוני (המאה ה-13), הנוסע היחיד המציין את קברם בכפר חנניה. כיום, הקבר בהר מירון נחשב לקונצנזוס יהודי והוא מהמפורסמים בארץ ישראל ובעולם, והאתר הדתי השני בארץ במספר המבקרים השנתי בו, אחרי הכותל המערבי. ההילולה הנערכת במקום מדי שנה בל"ג בעומר, היא האירוע האזרחי-דתי השנתי הגדול בישראל. מנהג נפוץ הוא לבצע במקום את החלאקה, טקס התספורת הראשונה בגיל שלוש.
![Thumb](#/media/קובץ:כניסה_לציון_רבי_שמעון_בר_יוחאי_תשע"ט.jpg) | |
| הכניסה למתחם קבר רבי שמעון בהר מירון | |
| נתונים כלליים | |
|---|---|
| תאריך פטירה | סביב 163 לספירה (משוער) |
| תאריך הילולה | ל"ג בעומר (מסורת מהמאה ה-17) |
| תקופה | המאה ה-2 |
| עיר | שנוי במחלוקת |
| בית הקברות | שנוי במחלוקת |
| מיקום |
ביריה (לפי התלמוד) מירון הקדומה (לפי המדרש) מושב מירון (זיהוי מהמאה ה-12) כפר חנניה (זיהוי מהמאה ה-13) |
| קואורדינטות | 32°58′52″N 35°26′27″E |
|
(למפת אצבע הגליל רגילה)   קבר רבי שמעון בר יוחאי | |
הקבר בביריה
בסיפור פטירתו של רבי אלעזר ברבי שמעון, בנו של רשב"י, המובא בתלמוד הבבלי (המאה ה-3 - המאה ה-5), מתואר כיצד העבירו אותו אנשי ביריה ("בירי", המזוהה עם ביריה) ממקום פטירתו בעכברא, למערה שבה נקבר אביו, בעורמה במהלך ערב יום הכיפורים, וזאת עקב התנגדותם של אנשי עכברא להעברת גופתו של רבי אלעזר[1]. אמנם, בתלמוד לא מבואר אם אנשי בירי רק התעסקו בקבורתו או שנקבר בביריה עצמה.
הקבר במירון הקדומה
בפסיקתא דרב כהנא[2] (המאה ה-5, מדרש ארץ ישראלי מסוף תקופת האמוראים) וכן במדרש קהלת רבה[3] (מדרש ארץ ישראלי מתקופת הגאונים), מובא מעשה דומה, כאשר שם הנוסח הוא כי אנשי מירון ("מרוניא", המזוהה עם מירון הקדומה) הוליכו את גופתו של רבי אלעזר ברבי שמעון מגוש חלב למערת קבורת אביו, לאחר שרבי שמעון התגלה בחלום לאנשי מירון וביקש מהם להביא את בנו לקבורה במערת קבורתו. אך גם כאן לא ברור אם אנשי מרוניא רק התעסקו בקבורתו או שנקבר במירון עצמה.
זיהוי הקבר בהר מירון
קברו הנוכחי במירון נוסד ככל הנראה רק במחצית השנייה של המאה ה-12. יעקב בן נתנאל הכהן, שכתב יומן מסע בארץ ישראל לפני 1187 (כ-1000 שנה אחרי פטירת רשב"י), מתאר לראשונה את הקבר במירון: "במירון ר' שמעון בן יוחאי עם בנו, שני ציונים בבית המדרש שלו, כי עדיין הוא קיים"[4]. מעט קודם לכן, עולי רגל בולטים כ-בנימין מטודלה (1168-1170 בקירוב) ורבי פתחיה מרגנשבורג (1180 לערך) המתייחסים למירון ומציינים שם את מערת הלל ושמאי (הנמצאת בקרבת מתחם קבר הרשב"י) ושאר קברים, אינם מציינים כלל את קבר רשב"י או בנו.
הקבר בכפר חנניה
מנחם החברוני שכתב יומן מסע בארץ ישראל סביב שנת 1215 (כ-1000 שנה אחרי פטירת רבי שמעון) הוא הנוסע היחיד אשר ציין את קבר רשב"י בכפר חנניה לצד אשתו ובניו, בסמיכות לבית כנסת פעיל של רבי שמעון.
וגם בכפר חנניה ראיתי מערה אחת ובה קבר ר' שמעון בן יוחי ואשתו ובניו ובתוך העיר בהכ"נ (= בית הכנסת) שלו אשר בנה לו בחייו ושם מתפללין בני העיר עדיין
קבר רבי אלעזר בן רבי שמעון בטבריה
רבי שמואל ב"ר שמשון שכתב יומן מסע בארץ ישראל סביב שנת 1210, הוא הנוסע היחיד אשר מציין את קבר רבי אלעזר בן רבי שמעון בטבריה, בסמוך לקברי רב כהנא ורבי יוחנן בן נורי, לא רחוק מקבר רבי מאיר.
קבר רבי יוסי ברבי אלעזר
בתלמוד הבבלי[5] מסופר אודות פטירת רבי יוסי ברבי אלעזר (נכדו של רשב"י), כי חפצו לטמון את רבי יוסי במערת אביו (אלעזר ברבי שמעון), וגילו נחש בפתח המערה. המלווים דרשו מהנחש שיפתח את פיו "ויכנס בן אצל אביו" ולא פתח. באותם הרגעים "העם היו סבורים לומר, שזה גדול מזה", אז יצאה בת קול ואמרה: "לא מפני שזה גדול מזה. אלא, זה היה בצער מערה[6] וזה לא היה בצער מערה".
התלמוד לא מפרט היכן הייתה המערה ומי נקבר בה מלבד אביו. אמנם, במסכת סנהדרין[7] מסופר כי רבי יהושע בן לוי פגש את אליהו הנביא בפתח מערת רבי שמעון בר יוחאי ואמר: "שנים ראיתי וקול ג' שמעתי". בתשובה לכך המהרש"א (בן המאה ה-16), פירש: "ואפשר שהם רשב"י ובנו רבי אלעזר ברבי שמעון ובן בנו רבי יוסי בן רבי אלעזר". הרב ישעיה אשר זליג מרגליות (בן המאה ה-20), ביאר כי לכאורה לא נטמן בגוף המערה אלא בפתחה או סמוך לה.
קבר רבי יצחק
בחדר קטן בכניסה למתחם הקברים במירון, בצד המדרגות לגג מצוין קבר המיוחס לרבי יצחק[8] ציון זה מוזכר לראשונה בכתבי השל"ה (בן המאה ה-16, כ-1400 שנה אחרי תקופת רשב"י)[9].
ראשית המנהג
על פי ההיסטוריון אלחנן ריינר, ניהלו את המקום יהודים מוסתערבים עוד קודם לגירוש ספרד והתבססות קהילה ספרדית בארץ ישראל, כאשר הקהילה הספרדית שהתבססה בארץ במאה ה־16, ירשה את המתחם ואת מנהגי ל"ג בעומר בו, מהקהילה הוותיקה[10].
המנהג שהיה רווח לפני העלייה לקבר הרשב"י היה עלייה למערת הלל ושמאי בפסח שני, מנהג שקשור בניסים של מים שנבעו מהמערה, ולתפילה על הגשמים. עדות מהימנה לעלייה לקבר הרשב"י בל"ג בעומר יש רק מהמאה ה-15[11]. לפיה[12]:
מטיברייא רחוק כמו י"ב מילין יש מקום נקרא מירוני, יש מערה אחת נקברו בה עשרה זקנים חשובים ובכללם שמאי והלל. מעט רחוק משם יש מערה אחרת, נקברו בה ר' שמעון בר יוחאי ובנו, ובתוך המקום יש בית הכנסת מר' שמעון בר יוחאי, ואין שם מים חיים כלל, עד שלא יוכלו לדור שם בני אדם מהעדר המים, אך יבואו העברים שלש רגלים לראות קבורות הצדיקים החשובים הנזכרים, ובייחוד קבורת ר' שמעון בר יוחאי, ויתחננו עם תפלות סליחות ותחנונים לאל יתברך שיתן להם מים שיוכלו לעמוד שם ימים אחדים, ומיד יבוא מטר, והישמעאלים ימלאו הבורות שלהם וכיליהם מים, אז יתנו ליהודים לאכול ולשתות כל מעדני מלך.
— הנוסע מקנדיה, ה'רל"ג – 1473
במאה זו יש תיעוד של יחוס ל"ג בעומר לתאריך חתונתו של הרשב"י, וכן של פטירתו. למעשה, מקור המילה "הילולה" הוא במילה הארמית ל"כלולות". עם זאת, באותה התקופה עדיין מדווח על עלייה למירון להורדת גשמים בעת בצורת בקברי הלל ושמאי. למעשה, עד שלהי המאה ה-15, מרבית הדיווחים קבעו כי העלייה היא לקברי הלל ושמאי, והזכירו את קברי הרשב"י ובנו כבעלי חשיבות משנית ולא כיעד לעלייה. דיווח בסוף המאה ה-15 מעיד על עלייה לקברי הרשב"י ובנו בשלושת הרגלים, הכוללת הופעת מים כגשם, ומאותה התקופה נעלמת, בהדרגה, ההתייחסות לקברי הלל ושמאי. ככל הנראה, המעבר מקברי הלל ושמאי לקבר הרשב"י נעוץ במסורת ספר הזהר, שהובאה על ידי יהודי ספרד שעלו לארץ בתקופה זו. כמו כן, נהוג היה אז לערוך משמרות תפילה על קברו בראש חודש.[13][14] במאה ה-16 נבנה מבנה על הקבר[15].
חלק מן המעבר המתואר היה נעוץ בהעתקת המשמעות מדגש על קדושת ההר, לדגש על קדושת הצדיק הקבור בו[14]. כמו כן, ייתכן שדמותו של הרשב"י היוותה תחליף מיתי לדמותו של יהושע בן נון, שהר מירון יוחס גם לו. המרה זו מסבירה מדוע התאריך עבר מפסח שני, הוא י"ד באייר, לל"ג בעומר, הוא י"ח באייר, התאריך של צום יהושע לזכר פטירתו. מלבד התאריך, קיימת עדות מהמאה ה-14 המזהה את קברו של יהושע בהר מירון, לימים מוקד העלייה לרגל בל"ג בעומר. הר מירון זוהה באותה תקופה כמי מרום, אתר הלחימה של יהושע במלכי הצפון. בנוסף, ייתכן שחצור, אותה החריב יהושע, זוהתה עם מירון והייתה בעלת משמעות סמלית רבה. כמו כן, פטירתו של יהושע מוזכרת בהקשרים של רעידת אדמה, בדומה לתכונת הרעדת האדמה של הרשב"י[16]. מלבד זאת, סביר כי המעבר נעוץ בכך שההילולות נמשכו שלושה ימים, מפסח שני עד ל"ג בעומר, והתאריך החשוב הפך לתאריך סיום ההילולה[13][14]. בתוניסיה נהוג גם בעידן המודרני לערוך סעודה לרבי מאיר בעל הנס או לרשב"י בפסח שני, דבר העשוי להעיד על התאריך המקורי של הילולת הרשב"י.[17]
כאמור, המנהגים הקודמים היו בעיקר תפילה על המים. אולם, עולי ספרד הביאו מנהגים עשירים יותר, והפכו את מירון למקום התעלות רוחנית. שלושת סוגי הביקורים במירון היו: ביקור לשם תפילה בעתות משבר, ותפילה להורדת גשם בסוכות; ביקורי מקובלים וחבורותיהם לצורכי התייחדות ועיון בזהר בשלושת הרגלים כתחליף לעלייה לירושלים, בהשראת האר"י; קביעות של לימוד תורה וקבלה לצורך תפילה ותיקון על הגלות. התייחדות במירון בהקשר קבלי המשיכו, בתאריכים שונים, גם במאות הבאות[13]. המשמעות הרוחנית של העלייה למירון, הייתה חלק בלתי נפרד מהתפיסה החדשה, הקבלית, של חיבור לנשמת הצדיק ולבורא,
, באמצעות מקום קבורתו, לצורך התעלות. קבר הרשב"י היה היעד המרכזי, אך נוספו אליו גם ההשתטחות על קברי הלל, שמאי ור' יוחנן הסנדלר[14].
במאה ה-16 ניתן דיווח על ישיבה של שלושה ימים של האר"י ואנשי ביתו בל"ג בעומר, וכן של גילוח שערות בנו, כמנהג שכבר היה קיים, כנראה מנהג עממי[12]:
ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ור"א בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע ואוכלים ושותי' ושמחים שם אני ראיתי למוז"ל שהלך לשם פ"א ביום ל"ג לעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים ראשו' של השבוע ההו' וזה היה פעם הא' שבא ממצרים אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אח"כ. והה"ר יונתן שאגי"ש העיד לי שבשנה הא' קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מוז"ל שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה שם יום משתה ושמחה.
— חיים ויטאל, שער הכוונות, דרושי הפסח, דרוש י"ב, מתוך שמונה שערים בעריכת שמואל ויטאל
עלייה זו נחשבת על ידי רבים למקורה של הילולת בר יוחאי[13].
בראשית מלחמת העצמאות נתפס אזור מירון בידי צבא ההצלה הערבי, אך מתחם קבר הרשב"י כמעט ולא ניזוק, למעט שימוש בחלק מחדריו לבהמות. המתחם היה נקודת מפתח בכיבושה של מירון הערבית במהלך מבצע חירם בשלהי אוקטובר 1948[18].
ניהול ובעלות
![Thumb](#/media/קובץ:THE_"LAG_BA'OMER"_HOLIDAY_NEAR_THE_TOMB_OF_RABBI_SHIMON_BAR_YOHAI,_ON_MOUNT_MERON_IN_THE_UPPER_GALILEE._חגיגות_ל"ג_בעומר_בקברו_של_רבי_שמעון_בר_יוחאי_ב.jpg)
החל משלהי התקופה העות'מאנית אתר קבר הרשב"י מנוהל כהקדש ציבורי על ידי הקדש היהודים הספרדים בצפת. קיימת מחלוקת בשאלה האם ההקדש הספרדי ניהל את האתר עוד קודם לכן, או שהמקום נרכש ונרשם על שמו רק ב־1888. ב־1920 נרשם המקום בלשכת רישום המקרקעין המנדטורית, כאשר מרבית השטח נרשם על שם ההקדש הספרדי, בעוד שטח קטן נרשם על שם ועד ההקדשות, ההקדש האשכנזי של צפת. סביבות המתחם הם אדמות בבעלות מינהל מקרקעי ישראל.
בשנת 1954 הציע משרד הדתות לשפץ את המבנה[19]. אולם האפוטרופסים על הקבר התנגדו לכל שינוי במבנה[20]. בעקבות זאת הציע ועדה של משרד הדתות להקים רשות מיוחדת שתנהל את הקבר ויצאה בתחרות לתכנון שיפוצים במקום שיאפשרו את החגיגות ההמוניות[21]. בתחרות זכתה תוכניתו של האדריכל יוסף שנברגר[22][23]. בשנת 1963 הרסו הפועלים את אחד מהלוחות העתיקים שעל הציון מתוך כוונה לישר את הציון ולהניח עליו לוחות שיש[24].
ב־1976 נחתם הסכם בין ההקדש הספרדי למשרד הדתות, לפיו ישכור המשרד את המתחם לתקופה של 5 שנים. תקופה זו הסתיימה ב־1981, אז חזר המתחם לניהול ההקדש הספרדי. עם זאת, במהלך התקופה נאחזו במקום מספר ארגונים וגופים שונים, שסירבו להתפנות ממקומם לאחר מכן.
פיצולים ומחלוקות שונות בהקדשות, הובילו לכך שארבעה גופים ציבוריים שונים היו מעורבים בניהול המתחם, בנוסף למשרד הדתות והמרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים, שהזרימו כספים לתחזוק המקום ולאירוע ל"ג בעומר השנתי. ההקדשות השונים משתמשים לצורכיהם בכספים הנאספים בקופות צדקה שונות, הפזורות במתחם.
החל מ־1998 מתנהלת התדיינות משפטית בשאלת הבעלות על האתר, בין ארבעה גופי הקדש שונים, שהם התפצלויות של ההקדש הספרדי והאשכנזי הוותיקים. ההתדיינות נערכה הן בבית הדין הרבני, והן בבית המשפט המחוזי, כאשר ערעורים הוגשו לבית המשפט העליון. מדינת ישראל הייתה מעורבת אף היא בהתדיינות המשפטית בסוגיה, ולבסוף ב־2008 החליט בית המשפט העליון על מינוי ועדה בת חמישה חברים (אחד מכל גוף הקדש, ונציג המדינה כיו"ר), שתנהל את המתחם.
בשנת 2008 פרסם מבקר המדינה דו"ח חמור על המצב במקום, לפיו:
ליקויים במערך כיבוי האש ודרכי המילוט ששירותי הכבאות מתריעים עליהם מזה שנים, והמהווים סכנה לציבור, לא תוקנו על ידי ההקדשות המנהלים את המבנה. למרות זאת נתנו שירותי הכבאות בכל שנה אישור זמני לקיים את האירוע בל"ג בעומר. בל"ג בעומר התשס"ח לא היה בדרכי הגישה למתחם רשב"י כדי לספק את צורכי כוחות ההצלה והביטחון במקרה של אירוע רב נפגעים. כמו כן, היה כשל במערך התחבורה למתחם.
רמת התחזוקה של מבנה רשב"י נמוכה ואינה הולמת את קדושת המקום. המתחם אינו ערוך לקליטת אלפי האנשים שמגיעים אליו. יש צורך מיידי בשינוי המצב הקיים כדי לשמור על שלום ציבור המבקרים.
בטיפול במתחם קיים כשל מערכתי. המחלוקות בין הגורמים המעורבים נמשכות שנים ויוצרות מצב של שיתוק. דרך פעולתה של הממשלה מסכנת את מאות אלפי המבקרים בו. על משרדי התיירות, המדע, התרבות, משרדי המשפטים והבריאות, המועצה אזורית מרום הגליל, המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים, הממונה על המקומות הקדושים, מע"ץ והמשטרה לשתף פעולה ולנקוט את כל הצעדים הנדרשים כדי לשנות את המצב באתר
המבקר המליץ לבחון בהקדם את האפשרות למסור את הניהול והתחזוקה של מתחם הקבר והשטחים מסביבו לידי גורם מרכזי אחד - מטעם המדינה או גורם אחר בפיקוחה. בעקבות דו"ח המבקר והתרעת חבר הכנסת משה גפני, מונתה ועדה מטעם המדינה המכונה "ועדת החמישה" ובה מיוצגים נציגי ארבע הקדשות, ונציג מטעם המדינה המשמש כיושב ראש הוועדה.
ניסיון הלאמה והליך משפטי
בסוף שנת 2011 החליטה ממשלת ישראל להלאים את האתר מידי ההקדשות, ולהעבירו לבעלות המדינה. מאבק עז נוהל על ידי גורמים בעדה החרדית, שפחדו מאיבוד השליטה ושינוי צביונו של האתר. בסוף 2013 חתם שר האוצר על צו המפקיע את הבעלות על המקום מידי ההקדשות, ומעביר אותה לידי חברה ממשלתית חדשה. עם זאת, בינואר 2016 החליטה הממשלה לפרק את החברה הממשלתית ולהעביר את תחומי אחריותה לעמותה הממשלתית, המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים.
ב־2014 ההקדשות עתרו לבג"ץ כנגד ההפקעה. בשל שביתת פרקליטים שאירעה בסמוך לתאריך הדיון המקדים ומשיקולים שונים, הסכימו נציגי המדינה לקיצור תהליכים ולהתייחסות לעתירה כאילו הוחלט בה על מתן צו ביניים בידי בג"ץ ועל כן לעכב את הליכי ההפקעה, וזאת למרות שבפועל לא הוצא צו כזה, וביד נציגי המדינה הייתה האפשרות להתנגד לכך. המשך הדיון בנושא התעכב כשנתיים, ועל המדינה אף הוטלו הוצאות משפט כבדות בשל איחור רב במתן תשובה.
בקיץ 2016 מסרו נציגי המדינה הודעה לפיה היא מציעה הידברות עם נציגי ההקדשות על מנת להגיע לפתרון מוסכם בסוגיה. בג"ץ הסכים להצעה זו ואף נתן הארכות רבות לניסיון הפשרה למשך כשנתיים עד קיץ 2018, שבו נמסר כי הצדדים לא הגיעו לפתרון מוסכם ועל כן נקבע תאריך לדיון נוסף. בסתיו 2018, מעט קודם תאריך הדיון, הסכימו הצדדים על הליך גישור. הליך הגישור קיבל הארכות רבות, ובראשית 2020 הודיעו הצדדים כי הוסכם על תקופת ניסיון של 3 שנים בה ינוהל האתר בידי מנכ"ל מקצועי ויפונו פולשים למתחם, ובסיומה תוכל המדינה להתחיל מחדש את הליך ההפקעה במידה ולא יפתרו הבעיות במקום. ההסכם קיבל תוקף של פסק דין בידי בג"ץ[25].
מבנה הקבר גדול ובעל כיפות בצבע תכלת, וכולל חדרים אחדים. בחדר הגדול, בפינתו הדרומית, מצבה המציינת את קברו של רבי שמעון בר יוחאי. במרכז החדר מצבה נוספת המציינת את קברו של רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי. מקום מיוחד באתר מוקדש להנחת פתקאות ("קוויטלאך") עם בקשות ולהדלקת נרות. על מצבת רבי שמעון בר יוחאי בנוי עמוד, כעין ארובה, המתרומם מעל הגג, ועליו נערכת ההדלקה לזכרו, בליל ל"ג בעומר. ראשית בניית המבנה על מערת הקבורה מיוחסת לרב אברהם גלאנטי, שבנה ושיפץ את המתחם בהמלצתו של האר"י. בראשית המאה ה-19 נרכש המתחם (יחד עם חלק ניכר משטחה של מירון הערבית) על ידי הרב שמואל עבו, סגן קונסול צרפת בארץ, שבנה את המבנה הראשי העומד כיום על הקבר. מאוחר יותר נוספו חלקים נוספים למבנה (כדוגמת מתחם 'ישיבת בר יוחאי' הסמוכה למתחם הקבר), והרחבות נוספות נעשו בראשית המאה ה-21.
במבנה מספר רב של חדרים, התפוסים על ידי גופים וארגונים שונים, כדוגמת שני ארגוני הכנסת אורחים המספקים מזון בחינם לבאי המקום.
על שער המבנה מצוטט הפסוק: "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (דברים לא כא) וכן הפסוק: "עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִת" (מלאך וקדוש מן השמים ירד) (דניאל י ד) כמובא בליקוטי מוהר"ן:
"ר' שמעון בר יוחאי הבטיח שלא תשכח תורה מישראל על ידו, כמובא בדברי רז"ל: כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה, אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל, ואמר רשב"י שלא תשתכח, שנאמר: כי לא תשכח מפי זרעו. ... כי סופי תיבות של זה הפסוק כי לא תשכח מפי זרעו (דברים לא כא) הם אותיות יוחאי. ... דע כי התנא הקדוש ר' שמעון הוא בחינת עיר וקדיש מן שמיא נחית (דניאל ד י) ר"ת שמעון וכו':"
במהלך השנים פותחה סביבת המקום, ונבנו בה מבנים ומתקנים שונים, לשימוש ההמונים. בסמוך לכניסה הראשית למתחם התפתחה פעילות מסחרית קטנה. האתר נמצא מעט מדרום למושב מירון, ובשטחה של המועצה אזורית מרום הגליל.
בתחילת המאה ה-20, כבר היה מירון האתר המרכזי לעלייה לרגל, בכל ימות השנה, בעיקר בתקופה שלאחר פסח, ושיאה בל"ג בעומר. על פי דיווח מאותה התקופה, הגרעין של המנהג במירון הוא חסידים, שעורכים במקום וסביבו תקופות ארוכות של התייחדות, ריקודים, טבילות ותפילות. הללו אף הנהיגו הקבלה בין הרשב"י לבין רבי נחמן מברסלב, דרך גלגול נשמות. הדיווח ממשיך ומתאר כיצד ימים לפני ל"ג בעומר עוסקים במירון בתפילה, קריאת תהילים ועיון בזהר[26].
הילולת רבי שמעון בר יוחאי
ערך מורחב – הילולת רבי שמעון בר יוחאי
מי שלא ראה את שמחת ל"ג בעומר על קברו של רבי שמעון בן יוחאי במירון לא ראה שמחה מימיו, שישראל עולים לשם המוניות של חגיגה בשירים ובכל כלי שיר ובאים מכל המקומות מערי אלוקינו ומארצות אדום וישמעאל ועומדים שם לילה ויום ולומדים... ומתפללים ואומרים מזמורים.
— ש"י עגנון[דרוש מקור]
בל"ג בעומר נוהרים מאות אלפים למקום ציון קברו של רבי שמעון בר יוחאי למרגלות הר מירון. בכל שנה בערב וביום ל"ג בעומר משמשת חלקת ציונו של קברו של הרשב"י מקום להילולה, ובמשך ארבעה ימים רצופים מגיעים אליה כחצי מיליון איש. בליל ל"ג בעומר מתחילים האירועים המסורתיים של ההילולה. ההדלקה המרכזית הפותחת את אירועי ההילולה נעשית על ידי האדמו"ר מבויאן. כחלק מהאירועים, מתקיים טקס ה"חלאקה", בו נגזזים שערות ראשיהם של ילדים אשר הגיעו לגיל 3.
על רקע הצפיפות הרבה בהילולה ונוהגי הפרדה מגדרית של התרבות החרדית, נסללה בראשית המאה ה־21 דרך גישה רגלית עוקפת לציון רשב"י, שכונתה "דרך מהדרין" והוצב בה שילוט "למעבר גברים". בשנת 2016, בעקבות תלונת מרכז צדק לנשים ליועץ המשפטי של המשרד לשירותי דת בטענה לאפליה מינית, מסרה הנהלת המרכז הארצי לפיתוח המקומות הקדושים שאין ולא תהיה כל מניעה של גישת נשים לדרך. היועץ הוסיף שיצוין במפורש על גביה שהיא פתוחה לכל. יושב ראש ועד המושב מירון, השיב שמדובר בדרך פרטית בבעלות המושב ולפיכך עומדת להם זכות הקביעה מי יעבור בה. היועץ דחה את דבריו[27]. באירועי אותה שנה לא הוצבו סדרנים לאכוף את ההפרדה ולא הוצבו שלטים ברוחה[28], וכן לא בוצעה הפרדה במנהרה שמקשרת בין מירון לטרמינל העלאת הנוסעים.
עליית ז' באדר
בשנת תש"ט (1949) ארגן הרב משה צבי נריה אירוע הודיה המוני על הצלחות מלחמת העצמאות, בקבר הרשב"י במירון[29]. אירוע זה היה היסוד לעליה למירון מדי שנה בז' באדר, בנוסף לעליה הרגילה בל"ג בעומר.
- ערך מורחב – אסון הר מירון (1911)
קריסת קבר רשב"י ארעה בל"ג בעומר של שנת תרע"א (1911). כתוצאה מהקריסה נהרגו לפחות אחד עשר אנשים ויותר מארבעים נפצעו. הפצועים פונו למושב בית זקנים לטיפול רפואי.
סיבת ההתמוטטות
מקורות שונים מביאים סיבות שונות להתמוטטות. יש הסבורים שהמון אנשים נדחף למעלה בגג וכתוצאה מכך נשבר המעקה והבניין נפל. על פי גרסה מאוחרת יותר, האסון נגרם על ידי "קונה" זכות ההדלקה, "שנטל את אבוקת ההדלקה והתחיל להפחיד את האנשים שעמדו מסביבו, למען יתרחקו וכו‘ עד שמעקה הגג עליו נשענו התמוטט וכמאה אנשים נפלו לחצר שבו עמדו הכליזמרים".[דרוש מקור]
השלכות הקריסה
בקרב יהודי האזור רווחה הסברה שהאסון התרחש בשל פגיעה בקדושת האירוע: החלוצים, עולי העלייה השנייה הצעירים החילונים זימרו שירי זמר עברי במקום השירים הנהוגים לכבוד התנא (למשל בר יוחאי), וכמה מהם אף רקדו במעורב לעיני הקהל[30]. בתגובה, בלחץ חסידי צאנז שבצפת, גזרו רבני העיר חרם שלא יבואו נשים כלל להילולה למשך שבע שנים. עם זאת, רבני העיר הספרדים התנגדו לחרם, שהקשה על האבות שנאלצו לטפל בעצמם בילדים שהביאו לתגלחתם הראשונה ומיעט את השמחה, דבר חמור על־פי מסורת הקבלה. בשנת 1912 פחת מספר המשתתפים מאוד. בשנת 1914, עדה מימון פעילת הפועל הצעיר דתייה שהקימה אז בית־ספר לבנות בצפת, נכנסה ביחד עם שתי חברותיה להילולה. מאז הוסר החרם ונשים חזרו לבוא להילולה[31]. אחר־כך חלה רב החסידים בצפת יצחק רבין, ונפטר בשנת 1915/1916, והיו שאמרו שהחרם גרם לכך[32].
- ערך מורחב – אסון הר מירון (2021)
אסון הילולת רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון התרחש בליל ל"ג בעומר – י"ח באייר ה'תשפ"א, 30 באפריל 2021 - כאשר בסביבות השעה 1:00, במהלך ההילולה נמחצו עשרות אנשים כתוצאה מהדוחק הכבד ששרר בשביל היציאה ממתחם ההדלקה של חסידות תולדות אהרן. באירוע נהרגו 45 אנשים ונפצעו 102 נוספים.
מניתוח תגובותיה של הקהילה החרדית לאסון עולה כי הקהילה התמודדה עם האסון בכמה רמות: התמודדות רגשית, התמודדות דתית-אמונית, והתמודדות אזרחית[33].
במערה
- רבי שמעון בר יוחאי (זיהוי עממי מהמאה ה-12[34], על בסיס מסורת מהמאה ה-5[35])
- רבי אלעזר ברבי שמעון (זיהוי עממי מהמאה ה-12[36], על בסיס מסורת מהמאה ה-5[37])
בפתח המערה
מערת הכוכין בפתח המתחם
- רב אדא סבא (זיהוי עממי מהמאה ה-17[41])
קרוב למתחם
- הנביא הושע בן בארי (זיהוי עממי מהמאה ה-19[42])
- תלמידי רשב"י (זיהוי עממי מהמאה ה-15[43])
- רבי יוחנן הסנדלר (זיהוי עממי מהמאה ה-11)
- הלל הזקן
- אשת הלל הזקן
- בני הלל הזקן
- שמאי הזקן
- אשת שמאי הזקן
- בית הלל ובית שמאי
- רב המנונא סבא (זיהוי עממי מהמאה ה-19[44])
- רבי טרפון (זיהוי עממי מהמאה ה-11[45])
- רבי יוסי בן קיסמא (זיהוי עממי מהמאה ה-13[46])
- רבי יהודה בן בתירא (הראשון)
- רבי יהודה בן בתירא השני (זיהוי עממי מהמאה ה-13[47])
- רבי יוסי חטופא
- אשת רבי יוסי חטופא
- תלמידי רבי יוסי חטופא
- רבי בנימין בר יפת
- רבי אלעזר חסמא (זיהוי עממי מהמאה ה-13[48])
- יוסף הגלילי, ספר מירון, תשע"ד.
- זאב וילנאי, מדריך הגליל, הוצאה מחודשת של אחיעבר - ירושלים, 1980.
- מנחם מיכלסון, יהודה סלומון ומשה מילנר, מקומות קדושים וקברי צדיקים בארץ ישראל, משרד הביטחון - הוצאה לאור, 1986.
- צבי אילן, בתי כנסת קדומים בארץ ישראל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991.
- דוח מיוחד של מבקר המדינה בנושא קבר הרשב"י, אתר מבקר המדינה, 2008
- אביבה לורי, אם הם שם, הם מתהפכים, באתר הארץ, 13 בספטמבר 2004
- אתרים מהר מירון, מורשת - "כמעיין המתגבר" - יצירתו של הרב ש. ז. כהנא.
- מירון, למה היא שייכת?, סרטונים מיום עיון שנערך במכון ון ליר במאי 2015
- רשב"י באתר של ארגון אוהל הרשב"י.
ל"ג בעומר בקבר רבי שמעון בר יוחאי - תמונות, קטעי וידאו ותפילות מהאירוע- רשב"י באתר של צדקת הרשב"י (באנגלית)
- סרטון שבו הרב משה צבי נריה מדבר על מירון לצד קטעים מעליית ז' באדר בהשתתפותו, דף ה־Facebook של מרכז ישיבות בני עקיבא
מירב ארלוזורוב, אסון מירון | הכניעה לחרדים, ההזנחה והבנייה הבלתי חוקית: כך הפך אירוע ההמונים הגדול בישראל לאסון, באתר הארץ, 30 באפריל 2021
על קריסת הקבר
- האסון במירון, הצבי, 18 במאי 1911
- ה. מרגלית, האסון במירון, הצבי, 22 במאי 1911
- סופרנו המיוחד (אונזער ספעציעלען קארעספאנדענט), דיא קאַטאַסטראָפאַ אויף דעם קבר פון ר' שמעון בן יוחאי, דער מארגען זשורנאל, 7 ביוני 1911ּ
- פרטי האסון בכפר מירון, הזמן, 8 ביוני 1911
- מכתבים מצפת, הפועל הצעיר, 27 ביוני 1911
- דותן גורן, כך הפך ל"ג בעומר במירון לאסון (ב-1911), באתר nrg, 2 במאי 2010
- מנחם רהט, נתגלו קברי הניספים בהתמוטטות במירון לפני 109 שנים, באתר "דתילי", 2 במאי 2010
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
