Loading AI tools
סופר צ'כי-יהודי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרנץ קפקא (בגרמנית: Franz Kafka, שם יהודי: אנשיל [אשר]; 3 ביולי 1883 – 3 ביוני 1924) היה סופר יהודי יליד פראג שכתב בשפה הגרמנית, ונחשב לאחד מגדולי הסופרים היהודים בעת החדשה של המאה העשרים.
יצירתו של קפקא מתאפיינת בהצגתם של יחידים חסרי-אונים, הנקלעים למצבים משונים וחסרי-פשר מתוך התנגשות עם כוחות בירוקרטיים וחברתיים עלומים ומרוחקים הרומסים אותם. היא עוסקת ברגשות של ניכור, חרדה, אשמה ותחושת אבסורד, הנטועות בהוויה הקיומית, ומשלבת ריאליזם ופנטזיה. המושג "קפקאי" השתרש כדי לתאר הוויה אבסורדית כמו זו הנוכחת בכתביו. הידועים מבין כתביו הם הסיפור הקצר "הגלגול" והרומנים "המשפט" ו"הטירה".
קפקא עבד כסוכן ביטוח, וכתב בזמנו הפנוי. הוא מיעט לפרסם, ובימי חייו לא נודע כסופר. את רוב פרי עטו השמיד במו ידיו, ובצוואתו אסר להוציא לאור את הנותר, אך ידידו מקס ברוד התעלם מהדרישה והדפיס את עזבונו הספרותי. ברבות השנים זכו כתבי קפקא להכרה בינלאומית, והם תורגמו לשפות רבות.
פרנץ קפקא (בשמו היהודי: אנשיל[1]) נולד למשפחה[2]יהודית דוברת-גרמנית בפראג אשר בממלכת בוהמיה (בצ'כיה של היום) שבאימפריה האוסטרו-הונגרית. אביו, הרמן קפקא (בשמו היהודי, חנוך הֶעניך; 1852–1931), היה סוחר עצמאי שעסק במסחר במוצרי מותרות. האב הרמן נולד בכפר הקטן ווֹסֶק, וכמו יהודים כפריים רבים גדל כשהוא מדבר בניב היהודי ובצ'כית, אך למד גם גרמנית. אמו של פרנץ, יֶטְל - יוליה[2] (מבית לוי, 1856–1934), בתו של בעל מבשלת שיכר מצליח, זכתה להשכלה טובה יותר מזו של בעלה. במכתב לאביו בשם מכתב אל האב מ-1919, תיאר עצמו קפקא כ"בן משפחת לוי עם שמץ של משקע קפקאי". אמרה זו חושפת את מערכת היחסים הנוקשה שלו עם אביו הסמכותן והתובעני, שתואר כאיש עסקים "מגודל, אנוכי ושחצן". קפקא תיאר את הפחד שלו מאביו ואת תחושת הרמיסה על ידיו. מול האב החסון והמאיים הרגיש קפקא שברירי חלש ומועד לכישלון. האם, לעומת זאת, נתפסה בעיניו כענוגה רוחנית ושברירית. היא ייצגה בעיניו את הצד היהודי, השרוי במחוזות אסתטיים והעקור מן העולם. קפקא הרגיש דומה לאמו וחש כי אביו לא סלח לו על כך.[2]
קפקא היה הבכור מבין שישה ילדים. שני אחיו הצעירים, גאורג והיינריך, מתו לפני שמלאו להם שנתיים, והוא גדל עם שלוש אחיותיו הצעירות: גבריאלה (אלי) (1889–1942), ואלרי (ואלי) (1890–1942) ואוטילי (אוטלה) (1892–1943). שני ההורים עבדו בעסק של האב במשך שעות מרובות, והילדים טופלו במרבית הזמן בידי משרתים ואומנות. שלוש האחיות ומשפחותיהן נספו בשואה בגטאות ובמחנות ריכוז.
בשנים 1889–1893 למד בבית הספר הגרמני היסודי לבנים בפראג. חינוכו היהודי באותה תקופה היה מוגבל, והתמצה בביקור בבית כנסת שערך יחד עם אביו בחגים ארבע פעמים בשנה ובחגיגת הבר מצווה שלו בגיל שלוש עשרה.
בתום לימודיו היסודיים התקבל לגימנסיה הממשלתית בפראג, שהייתה בעלת אוריינטציה חזקה ללימודים קלאסיים ומשמעת קפדנית, וגם בה שפת ההוראה הייתה גרמנית. הלימודים נמשכו שמונה שנים, וב־1901 עבר קפקא בהצלחה את בחינות הגמר.
באותה שנה התקבל לאוניברסיטת קארל בפראג הגרמנית, שם החל בלימודי כימיה, אך עבר לשביעות רצונו של אביו תוך שבועיים ללימודי משפטים, שאפשרו לו מגוון רחב יותר של אפשרויות מקצועיות. מסלול זה שהיה ממושך איפשר לקפקא לקחת, בנוסף, קורסים בלימודים גרמניים ובהיסטוריה של האמנות. בין חבריו ללימודים באוניברסיטה היה שמואל הוגו ברגמן.
באוניברסיטה הצטרף לאגודת סטודנטים גרמנית שארגנה אירועים ספרותיים, ערבי קריאה ופעילויות נוספות. בשלהי שנת הלימודים הראשונה פגש במקס ברוד שהפך לחברו הקרוב, ואת העיתונאי פליכס ולטש שלמד גם כן משפטים. ב-8 ביוני 1906 הוענק לקפקא תואר דוקטור למשפטים, והוא עבד בשנת התמחות ללא תשלום כפקיד משפטי בבתי משפט אזרחיים ופליליים.
ב-1 בנובמבר 1907 התקבל לעבודה בחברת הביטוח האיטלקית אסיקורציוני ג'נרלי, בה עבד קרוב לשנה. מכתביו בשנה זו עולה חוסר שביעות רצון משעות העבודה שהתמשכו מ־8 בבוקר ועד 6 בערב, שהקשו עליו ביותר להתרכז בכתיבה שהייתה בראש מעייניו. ב־15 ביולי 1908 התפטר, ולאחר שבועיים מצא לעצמו עבודה מתאימה יותר בחברה ממשלתית לביטוח עובדים מפני תאונות, בה עבד עד נסיעתו לגרמניה ב־1923. עם זאת לא הפגין אדישות כלפי עבודתו ואף קודם מספר פעמים, דבר המעיד על מסירותו לעבודה. הפרופ' לניהול פיטר דרוקר מייחס לקפקא את פיתוח קסדת הבטיחות לעובדים אזרחיים, אך אין לכך אישור בשום מסמך מצד מעבידו.
קפקא למד בתחילה גרמנית,[דרושה הבהרה] ואת יצירותיו כתב בשפה זו. הוא שלט היטב גם בצ'כית, ובשלב מאוחר יותר רכש ידיעות בשפה הצרפתית ובתרבות צרפת. אחד מהסופרים הצרפתיים האהובים עליו היה גוסטב פלובר.
במקביל לעבודתו היה קפקא מחויב ליצירתו הספרותית. יחד עם חבריו הקרובים, מקס ברוד ופליכס ולטש, הקימו חוג ספרותי בשם "המעגל הקרוב [או המצומצם] של פראג" (Der enge Prager Kreis). בשנת 1908 פרסם קפקא לראשונה קטעי פרוזה בכתב העת "היפריון". קטעים אלו ואחרים שהתפרסמו בין השנים 1908–1912 נאספו לקובץ הסיפורים התבוננות.
ב-1911 הציע קארל הרמן, בעלה של אחותו אלי, לקפקא לשתף פעולה בפרויקט עסקי – הקמת מפעל אזבסט. קפקא הצטרף לפרויקט ונדרש להקדיש לו את מרב זמנו. בתקופה זו מצא עניין רב בהופעות התיאטרון האידי, שהעלו שחקנים נודדים בפני קהל המהגרים היהודי המזרח-אירופאי בבירה, על אף חששותיהם של חבריו הקרובים ומקס ברוד, שבדרך כלל תמך בו בכל עניין אחר. המופעים הללו החלו מעוררים אצל קפקא עניין ביהדות שהלך והתגבר מאז.
ב־1912 פגש קפקא בביתו של מקס ברוד את פליציה באואר (אנ') שהתגוררה בברלין ושימשה כנציגת חברת דיקטפון (חברה למכשירי הקלטת קול). במשך חמש השנים הבאות נרקמה ביניהם חליפת מכתבים הדוקה, הם נפגשו מספר פעמים והיו מאורסים פעמיים, אך אירוסיהם התבטלו. מערכת יחסים זו הסתיימה לבסוף ב־1917.
ב־1917, בגיל 34, לקה קפקא בשחפת שהצריכה תקופות החלמה ממושכות, בהן נתמך על ידי משפחתו ובמיוחד בידי אחותו אוטלה. על אף חששו מדחייה פיזית ומנטלית, הרשים את הסובבים אותו במראהו הנערי הנקי והמוקפד, התנהגותו השקטה והקרירה, האינטליגנציה המופגנת וחוש ההומור היבש שלו.
יחסו של קפקא לציונות היה מורכב. הוא אמנם ביקר בקונגרס הציוני ה־11 שנערך בווינה בספטמבר 1913, אך תיאורו את האירוע לא היה מחמיא. הוא העיד שנאלץ להאזין "לצרחות ללא קץ" באולם הדיונים, ותיאר את העסקן הציוני הטיפוסי כבעל "ראש עגול קטן ולחיים קפואות". מאוחר יותר במהלך חייו התקרב קפקא לציונות, ואף הביע רצון לבקר ואולי אף לעבוד במסעדה בארץ ישראל. עם זאת, באחד ממכתביו האחרונים הודה כי הנסיעה לפלשתינה היא מבחינתו "רעיון להשתעשע בו" ו"סוג של פנטזיה".[3]
בעקבות בעיות בריאותיות שונות, וכן מטעמים אתיים, אימץ קפקא תזונה צמחונית. וכפי שמסופר בביוגרפיה עליו מעטו של חברו מקס ברוד, זמן קצר לאחר שאימץ דיאטה זו, ביקר באקווריום ואמר לדג "עכשיו אני יכול להביט בך בשלווה, אני לא אוכל אותך יותר."[4]
בראשית שנות ה־20 פיתח רומן אינטנסיבי אך כאוב עם העיתונאית והסופרת הצ'כית מילנה יסנסקה, שאף תרגמה אחדים מכתביו לצ'כית. ב-1923 עבר לזמן קצר לברלין במטרה להרחיק עצמו מהשפעתה החונקת של משפחתו, וכדי שיוכל להתרכז בכתיבה, שם התאהב בדורה דיאמנט, גננת בת 25 ממשפחה יהודית מסורתית יוצאת פולין, בת לחסידי גור, שניהלה אורח חיים עצמאי. דורה השפיעה עליו לפתח עניין בתלמוד. כשביקש את ידה, שלח אביה הרש'ל דיאמנט מכתב שאלה אל הרבי מגור האם לאפשר את הנישואים, והוא השיב בשלילה. באותה עת למד עברית אצל הרב יוליוס גרינטל בבית המדרש הגבוה ללימודי יהדות בברלין, ואף ביקר בביתו.[5]
קפקא נפטר ממחלת השחפת, ב־3 ביוני 1924, בגיל 40,[6] ונקבר בפראג, העיר שבה כתב את יצירותיו והתגורר בה רוב שנות חייו. לאחר מותו מהווה קברו מוקד בו נוהגים להשאיר פתקים עם תפילות, בקשות ומילים נרגשות.[7]
יצירותיו של קפקא עוסקות בחוסר האונים של האדם אל מול כוחות גדולים ממנו. ברוך פליקס ולטש, עיתונאי וסופר שהיה חבר קרוב של קפקא ושל ברוד, טען שבעולם של קפקא הגורל לובש תמיד צורה של מנגנון בירוקרטי.[2] כתיבתו של קפקא עוסקת בנושאים של ניכור, חרדה קיומית, אשמה, בושה ואבסורד. כתיבתו מינימליסטית ומשלבת ריאליזם ופנטזיה. גיבוריו מתמודדים עם מצוקה לא ברורה ולעיתים סוריאליסטית. הגיבור בסיפוריו חש שכוחות סוציו-בירוקרטיים מתנכלים ורודפים אחריו מבלי שהוא מבין את הסיבה לכך.
המונח מציאות קפקאית, שקפקא מרבה לתאר ביצירותיו, הם מצבים אבסורדיים בהם האדם עומד חסר אונים מול מערכות בירוקרטיות רבות עוצמה ודורסניות, בהשפעת הטכנולוגיה על החברה וברגשות ניכור ואטימות ביחסים בין בני האדם.[8][9]
ז'וזה סאראמאגו, זוכה פרס נובל לספרות, כתב כי האנטגוניזם שקפקא מעולם לא התגבר עליו - האב המתנגש בבנו, והבן המתנגש באביו - הוא עמוד התווך של כל יצירתו, ממנו היא נגזרת, כמו ענפי עץ היוצאים מן הגזע.[10][2]
קפקא הכיר היטב את הגישה הפסיכואנליטית, והתעניין בנושאים פסיכולוגיים. הוא הרבה לתאר דמויות בעלות מאפיינים סכיזואידיים, למשל בנובלה הקצרה "הגלגול", אך גם ביצירותיו האחרות. יש הטוענים כי המצב הסכיזואדי הוא ממאפייני העולם המודרני אותו ביקש קפקא לתאר ביצירותיו.[11]
מעדויות של קרוביו וגם עדותו שלו עצמו ניתן להבין כי ייתכן וסבל מחרדה חברתית, והיא זו שהעצימה את תחושות הניכור והבדידות שחש. כמו כן נוטים לחשוב כי הוא סבל מתקופות ממושכות של דיכאון, ומתופעות של מיגרנות, הפרעות שינה ועצירות[6] כתוצאה מלחצים וממתחים משפחתיים ואחרים בהם היה נתון. הוא ניסה לטפל בבעיותיו באמצעות התבוננות עצמית וגם באמצעות תזונה צמחונית ונטורופתיה.[12] כתיבתו המבריקה אך הקודרת משקפת ומושפעת במידה רבה מהמצבים הנפשיים בהם היה נתון בתקופות שונות בחייו.
קפקא היסס כל ימיו בין אפשרויות שונות, ופנה לכיוונים מגוונים, אחד ממאפייני העידן המודרני הפותח בפני האדם אפשרויות רבות מספור לעיצוב כיוון חייו. בתחילת 1922, כשנתיים לפני מותו, העיד על עצמו:
אני עצמי לא כיוונתי את חיי הכוונה שהיה בה איזה ממש. כאילו סומן גם לי, כמו לכל אדם אחד, מרכז המודל, ואז היה עליי ללכת במחוג הקובע ולהתוות את המעגל היפה. במקום זה זינקתי שוב ושוב אל המחוג, אבל שוב ושוב נאלצתי לקטוע אותו מיד. (דוגמאות: הפסנתר, הכינור, שפות, פילולוגיה גרמנית, אנטי ציונות, ציונות, עברית, גננות, נגריה, ספרות, ניסיונות נישואים, דירה משלי.)[13]
רובן הגדול של יצירותיו הספרותיות של קפקא, ובכלל זאת כל הרומנים הארוכים והידועים שלו, לא פורסמו בימי חייו אלא רק לאחר מותו. הוא היה ספקן לגבי איכות היצירה שלו.[2] חברו הטוב, מקס ברוד, פרסם את יצירותיו על אף בקשה מפורשת של קפקא להשמיד את היצירות לאחר מותו.[14] ברוד הצדיק את עצמו הן בכך שקפקא ידע שהוא לא יבצע את הצוואה, ואם הפקיד אותו עליה, משמע שהשלים עם פרסום כתביו. ההצדקה השנייה, שברוד הודה שדי בה כשלעצמה מבחינתו, הייתה ערכו הספרותי הרב של העיזבון. ברוד הצליח להציל רק חלק מכתביו של קפקא היות שקפקא שרף את חלקם בעצמו. בין כתבי קפקא שפורסמו לאחר מותו נכללים הרומנים "המשפט", "הטירה", ו"אמריקה", שכתיבתם לא הושלמה.
בשנת 2018 התפרסמה גלויה שכתב קפקא למשפחתו בפראג בשנת 1912. גלויה זו נמצאה בארכיון של מקס ברוד, והתפרסמה לציון 50 שנה לפטירת ברוד.[15]
בצוואתו הוריש מקס ברוד את כל רכושו, ובכלל זאת את כתבי קפקא שהיו ברשותו, למזכירתו אילזה הופה, אך הוסיף לצוואתו גם הוראה, שלאחר מותו יועברו הכתבים לספרייה של האוניברסיטה העברית בירושלים, לספרייה בתל אביב או לספרייה ציבורית אחרת. לאחר מותה של הופה התפתח קרב ירושה על הכתבים בין בנותיה של הופה לספרייה הלאומית.[14][16][17] ב־12 באוקטובר 2012 קבע בית המשפט לענייני משפחה בישראל כי כתביו של קפקא יועברו לספרייה הלאומית.[18] ערעור על פסק דין זה נדחה בבית המשפט המחוזי,[19] ובית המשפט העליון דחה גם הוא ערעור שהגישו בנותיה של הופה.[20]
בעניין זה הביע פרופסור דן מירון את דעתו כי מוטב היה לו כתבי קפקא היו מועברים למכון קפקא (גר') במרבאך (אנ') כרצון הבנות, משום שבמכון מרוכז החלק העיקרי של כתבי היד של קפקא, ובמשך עשרות שנים נעשתה שם עבודת מיון ופיענוח על ידי צוות של חוקרים מומחים, שאפשרה את העמדת המהדורה הביקורתית רבת הכרכים של כתבי קפקא. לפי מירון, בית המשפט היה צריך להשיב על השאלה אם הערך היהודי הלאומי של כתבי היד הצדיק את הפגיעה בדיון הספרותי־המחקרי בהם, על ידי הרחקתם ממכון החקר שממימיו שותים חוקרי קפקא בכל אתר ובכל לשון.[21]
עיריית פראג ואגודת פרנץ קפקא מעניקות החל משנת 2001 את פרס פרנץ קפקא לסופר שכתב יצירה בעלת "אופי הומניסטי ותרומה לסבלנות תרבותית, לאומית, לשונית ודתית".
ב-2021, לאחר מאבק משפטי שנמשך כשנתיים, עלו לאתר הספרייה הלאומית מאות כתבי יד של קפקא, מתוך ארכיון מקס ברוד ואוסף כתבי יצירתו, בהם כתבי יד ספרותיים, מכתבים, קטעי יומן, מחברות ללימוד עברית, טיוטות ואיורים פרי עטו, וניתן לעיין בהם באופן חופשי.[22]
בשנת 2024, ובעיקר בחודש יוני 2024, היו אזכורים רבים בעולם כולו ובאירופה בפרט (בעיקר בגרמניה, באוסטריה וברפובליקה הצ'כית) והתקיימו אירועים רבים לציון 100 שנה למותו של פרנץ קפקא.[23][24][25][26][27][28][29][30]
בין האירועים שהתקיימו בישראל:
ב-29 בפברואר 2024 קיים בית ביאליק ערב בעקבות 'טרילוגיית הבנים': 'המסיק', 'הגלגול' ו'גזר הדין'.[31]
ב-9 באפריל 2024 קיים בית הסופרים על שם עמוס עוז יום עיון לציון 100 שנה למותו של קפקא בהנחיית ד"ר תמר סתר וענבל בראל (גוסטמן).[32]
ב-3 ביוני 2024 קיימו אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל יחד עם התיאטרון הקאמרי, כנס לרגל 100 שנה לפטירתו של קפקא.[33]
באותו מועד שודרו מספר תוכניות ופודקסטים בכאן תרבות.[34][35][36][37][38]
במלאת 100 שנה לפטירתו של קפקא, שהורה לשרוף את כל כתבי היד שלו בצוואה שלא קוימה, ולציון 100 שנה לשריפת ביתו של עגנון, קיים בית עגנון הרצאה מקוונת של יוסף סאקס, מנהל המחקר בבית עגנון, בנושא "אגדת הסופרים: עגנון וקפקא".[39]
בנוסף, פורסמו פרסומים רבים בהקשר ליצירתו של קפקא, חלקם מתועדים להלן.
ההצגה "הקוף של קפקא" בעיבוד לתיאטרון של קולין טיבן לסיפורו "דין וחשבון לאקדמיה" הועלתה לראשונה בתיאטרון חיפה במאי 2012 תרגום: שמעון בוזגלו בימוי: אילן תורן, משחק: יוסף אבו ורדה.[40]
הכישוף של קפקא 2005, תסריט מאת דיתה גרי. הסרט זכה בפרס אהוב הקהל בפיצ' של "סיפור שלנו" בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה.
היצירה תמונה למלים מיומנו של פרנץ קפקא: 25 ביוני 1914 ('מיני-אופרה' לסופרן או טנור) נכתבה על ידי יוסף טל בשנת 1978.[41]
ההצגה "קפקא" שעובדה ובוימה בידי הבמאי יוסי יזרעאלי לציון 100 שנים למותו של פרנץ קפקא עלתה בתיאטרון יפו בינואר 2024.[42]
רחובות על שמו של קפקא נקראו בתל אביב ובנתניה.
ב-17 באפריל 1996 הנפיק השירות הבולאי סדרה של שישה בולי דאר שנקראה "תרומת היהודים לתרבות העולם", ועליהם דיוקנאות של שישה יהודים שבלטו בהישגיהם ותרומתם לאנושות בתחומים שונים ושנולדו ופעלו מחוץ לישראל. כל בול בסדרה שויך לאישיות אחת, אחד מהם הוא פרנץ קפקא. האמן אד ואן אויין עיצב את הבול שהוקדש לקפקא.[43]
יותר ממאה מאמרים, מסות קצרות וכתבות נדפסו בעברית על יצירתו של קפקא. כאן מובא רק מבחר מצומצם מהם.
מאה שנים למותו:
מכּתביו:
8 החפרפרת הענקית, או מורה בית הספר בכפר,, בתרגום ענת פרי, באתר "אורות"
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.