שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה

מקס ברוד

סופר ישראלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מקס ברוד
Remove ads

מקס בְּרוֹד (נכתב גם: מכס ברוד; בגרמנית: Max Brod;‏ 27 במאי 1884 – 20 בדצמבר 1968) היה סופר, פובליציסט ומלחין ישראלי יליד בוהמיה (חלק מצ'כיה), אז חלק מאוסטרו-הונגריה, בעל תואר דוקטור למשפטים מטעם אוניברסיטת קארל בפראג, שיצר בשפה הגרמנית. היה ידידו הקרוב של פרנץ קפקא, ופרסם את כתביו של קפקא לאחר מותו. בשלושת העשורים האחרונים לחייו חי בישראל.

עובדות מהירות לידה, פטירה ...
Remove ads
Thumb
מקס ברוד בדרזדן, 1914
Thumb
מקס ברוד (ימין) עם במאי הבימה: ברוך צ'מרינסקי (מרכז) וצבי פרידלנד (שמאל), 2 באפריל 1942
Thumb
מקס ברוד עם פאול בן-חיים ואשתו הלה
Thumb
שלט ארד המנציח את מקס ברוד בפראג
Thumb
לוחית זיכרון על ביתו של מקס ברוד ברח' הירדן 16 בתל אביב
Remove ads

קורות חייו

שנים ראשונות

מקס ברוד נולד בפראג, ממלכת בוהמיה (צ'כיה) שהייתה אז נחלת כתר אוסטריה במסגרת אוסטרו-הונגריה (כיום בירת צ'כיה העצמאית) בשנת 1884, וגדל כיהודי דובר-גרמנית. בילדותו לקה בנכות קשה כתוצאה מעקמת בגבו. כתוצאה מכך הוכרח להסתובב בילדותו כלוא בכלוב ברזל ורק בגלל עקשנותה של אימו הצליח להשתקם ולהישאר בחיים[1]. ברוד למד משפטים באוניברסיטת קארל בפראג. בשנת 1902 פגש את הסופר פרנץ קפקא, וקשר עמו קשרי ידידות. ברוד עבד כפקיד ממשלה זוטר, והיה למבקר תיאטרון. היה פעיל בתנועה הציונית מאז שנת 1912. זמן קצר לפני סיפוח צ'כוסלובקיה, במרץ 1939 הצליח להימלט מאימת הנאצים, עם פליקס ולטש ומשפחתו ברכבת האחרונה, ועלה לארץ ישראל.

פועלו בארץ ישראל

בארץ התגורר ברוד עד מותו בתל אביב והיה ליועץ דרמטי בתיאטרון "הבימה". עיבודו למחזה של ספרו של ירוסלב האשק "החייל האמיץ שווייק", בתרגומו של אביגדור המאירי ובכיכובו של מאיר מרגלית, הועלה על ידי תיאטרון "האהל" בשנת 1936, והיה לאחת ההצלחות הגדולות של תיאטרון זה. הוא הוצג כאלף חמש מאות פעמים במשך עשרות שנים.

Remove ads

יצירתו הספרותית

הרומנים ההיסטוריים הנודעים של ברוד "ראובני שר היהודים", "דרכו של טיכו ברהה אל האלוהים" ו"גליליי הכבול", המהווים יחדיו טרילוגיה היסטורית גדולה, שאותה כינה ברוד "המאבק על האמת", הופיעו בתרגום עברי.

בשנת 1948 זכה ברוד בפרס ביאליק לספרות יפה, בגין הערכים הגלומים בספרו "גליליי הכבול", החלק האחרון של הטרילוגיה שלו, שפורסם אותה שנה בתרגומו של דב שטוק; הייתה זו הפעם הראשונה שהפרס הוענק לסופר שאינו כותב בעברית. בטקס קבלת הפרס סיכם ברוד את זהותו במילות השונמית: "בתוך עמי אנכי יושבת". בשנת 1954 זכה בפרס אנגל לשם כבוד.[2]

Remove ads

הידידות עם קפקא

מקס ברוד ופרנץ קפקא היו ידידים קרובים במשך 22 שנים, עד מותו של קפקא בשנת 1924. קפקא, שהיה חולה שחפת וצפה את מותו, לא הותיר צוואה, אולם במגירת שולחן הכתיבה שלו מצא ברוד שני פתקים בכתב ידו של קפקא, שנכתבו בתקופות שונות. בפתקים הורה קפקא לברוד לאסוף את כתביו ולשרפם. ברוד, שהתמנה למנהל עיזבונו של קפקא, היה מודע לגדולתו של קפקא, ולכן נטל לעצמו את החירות והוציא לאור את כתבי קפקא לאחר מותו. הוא נימק את החלטתו בכך שכבר בעת שהביע קפקא בפניו בעל-פה את משאלתו האמורה הודיע לו ברוד כי אין בכוונתו לקיימה, וכן העובדה שקפקא עצמו פרסם מספר יצירות לאחר אותה הוראה שנתן בעל-פה לברוד, ומכך הסיק ברוד שקפקא לא התכוון כי יצירותיו יושמדו. בין היצירות היו שלושת הרומנים הגדולים "המשפט", "הטירה" ו"הנעדר" שזכו לתהילת עולם. כן פרסם ברוד את יומניו של קפקא וכתב ביוגרפיה אודותיו.

מקס ברוד נפטר בתל אביב בשנת 1968.[3] הוא נקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב. חרף עשרות שנותיו בישראל, המשיך לכתוב את כל יצירותיו, רשימותיו, ספריו ומכתביו - בלשון הגרמנית. ארכיונו שמור בספרייה הלאומית[4].

פועלו המוזיקלי

סכם
פרספקטיבה

ברוד החל ללמוד נגינה בפסנתר בגיל שש אצל המלחין אדולף שרייבר. בגיל 16 החל להלחין. בין יצירותיו המוקדמות היו 19 שירים וכן יצירות מאת שיקספיר, גתה, שילר וכן מוזיקה למזמורי תהילים. כן כתב מוזיקה לכמה ממחזותיו.[5]

עם עלייתו ארצה בשנת 1939, החל להלחין בסגנון שכינה "ים תיכוני", המבוסס על שימוש במקורות הקיימים ליצירת מוזיקה אמנותית ישראלית. בספרו על המוזיקה הישראלית, טבע מונח זה יחד עם אלכסנדר אוריה בוסקוביץ'. מושג חשוב זה הוא הנפוץ והמוכר ביותר לתיאור הסגנון המוזיקלי-אמנותי בישראל בשנות ה-40' וה-50' של המאה הקודמת.[6]

ברוד כתב מחקרים על מוזיקה ישראלית מאז התפתחותה המוקדמת דרך המוזיקה של מנדלסון ומאהלר, שכותרתו Die Musik Isreals (1951), יחד עם חלק שני מאוחר יותר Werden und Entwicklung der Musik בישראל (צמיחה ופיתוח של מוזיקה בישראל). היה גם הביוגרף הראשון של לאוש יאנאצ'ק. שימש יועץ דרמה בתל אביב והיה מבקר מוזיקה, פעילות שהתחילה בפראג והמשיכה בישראל. מחקרו על גוסטב מאהלר, שכותרתו Beispiel einer Deutsch-Jüdischen Symbiose (דוגמה לסימביוזה גרמנית-יהודית) (1961), זכה לכבוד רב.[5]

בישראל פנתה יצירתו המוזיקלית לשילוב של ירושות אמנותיות אירופאיות ומזרח תיכוניות. גם הוא, בדומה למלחינים ישראלים אחרים, תמך בשימוש במקורות הקיימים ליצירת מוזיקה קלאסית ישראלית. מאמצים אלה ניתן לשמוע ביצירות הפסנתר "סוויטת הים התיכון", אופ. 28, "המתים שלנו", אופ. 29, "היישוב" (סוויטת העם בארצם), אופ. 34, "שני ריקודים כפריים ישראליים" לפסנתר ותזמורת, אופ. 30 ועוד. "הרקוויאם העברי" לבריטון, פסנתר ותזמורת, אופ. 20, שנכתב לזכר אשתו של ברוד ושני השירים "מוות" ו "גן עדן" (1951, מתוזמרים בשנת 1952) נחשבים לקול האישי ביותר של ברוד.[5]

Remove ads

מגלה גאונים

ברוד נחשב כבעל השפעה רבה בחוגי התרבות בצ'כיה ובארצות הדוברות גרמנית. הוא תרם תרומה מכרעת לפרסום "החייל האמיץ שווייק" מאת ירוסלב האשק בארצות אלה, כאשר השווה את המחבר לסרוונטס ורבלה בעיתונות הגרמנית.[7]

בתחום המוזיקלי, תרגם ברוד את האופרה "ינופה" מאת לאוש יאנאצ'ק לגרמנית ושכנע את הוצאת אוניברסל היוקרתית להוציא לאור את האופרה וזו זכתה להצלחה גדולה. כן תרם להצלחתה של האופרה "שוונדה" מאת יארומיר ויינברגר, גם כאן באמצעות הוצאת אוניברסל.[8]

Remove ads

עיזבונו

סכם
פרספקטיבה

מקס ברוד הוריש את עיזבונו הספרותי למזכירתו, אסתר אילזה הופה (Esther Ilse Hoffe)[9]. בצוואתו, הוא הפריד בין הזכויות החומריות (כגון תמלוגים), לבין המסמכים עצמם, והורה כי כתבי-היד, המכתבים, וכל המסמכים והתעודות שבעזבונו ימסרו לספריית האוניברסיטה העברית בירושלים, או לספריה העירונית בתל אביב, או לארכיון ציבורי אחר בארץ או בחו"ל. העזבון כלל חומרים הקשורים לקפקא, כולל כתב היד המקורי של "המשפט". גב' הופה לא מילאה אחר הצוואה, ומכרה את כתב היד של קפקא ומסמכים נוספים בחו"ל[10].

לאחר מותה של גב' הופה בשנת 2007, נודע באופן מקרי למאיר הלר, עורך הדין של הספרייה הלאומית כי שתי בנותיה של הופה, חוה (אוה) ורות, מבקשות לאשר את צוואתה, שבה קבעה כי עזבונו הספרותי של ברוד יעבור לבנותיה, בניגוד לצוואת מקס ברוד, וכי בית המשפט עומד לדון בכך. לדיון התפרץ עורך הדין ודרש לעצור את אישור הצוואה של גב' הופה ותבע את ההוצאה לפועל של הסדר יורש אחר יורש, בהתאם לצוואת מקס ברוד שלפיו הספרייה הלאומית הנה יורשת העזבון[11][12].

באוקטובר 2012, קיבל בית המשפט את התביעה, קבע כי הספרייה הלאומית היא יורשת עזבונו הספרותי של מקס ברוד. כמו כן דחה בית המשפט את טענת בנותיה של גב' הופה, לפיהן מקס ברוד בחייו נתן במתנה את כתבי קפקא לגב' הופה, וקבע כי גם כתבי קפקא שהיו בבעלות ברוד הם חלק מעזבונו.

בית המשפט הורה[13] למנהל עזבון ברוד לרשום את העזבון הספרותי כהקדש, וכי בהתאם לצוואת המנוח, מנהל העזבון ימנה את הספרייה הלאומית כנאמן ההקדש וכי העזבון הספרותי של מקס ברוד כולל כתבי קפקא שהיו בבעלותו, יעבור לידיה.

ערעור על פסק הדין נדחה על ידי בית המשפט העליון[14].

Remove ads

ספריו בתרגום עברי

  • ראובני שר היהודים, רומן, תרגם מגרמנית יצחק למדן, ספרית שטיבל, הוצאת ספרים, תרפ"ט, 1925 .[15],
  • הנערה הצ'כית, סיפור, תרגם גרשון חנוך, מסדה, תל אביב, תש'ה 1945.
  • הנחבא אל הכלים, רומאן, תרגם נחמיה רבן, עם עובד, תל אביב, תשי'ד 1954.
  • פרנץ קפקא - ביוגרפיה, הוצאת עם עובד, 1972.
  • דרכו של טיכו ברהי אל האלוהים, הוצאת שטיבל, 1936.
  • גליליי הכבול, הוצאת עם עובד, 1948.
  • ראובני שר היהודים; תורגם מגרמנית בידי ח' איזק; תל אביב: עם עובד, 1969. המחזה, בתרגומו של מנחם זלמן וולפובסקי, הוצג בהבימה, בשנת 1940[16].
  • אחות קטנה, רומן, תרגם מכתב-יד מאיר גנים (גרטנר), דביר, 1955.
  • בטרם מבול, רומן מימי הנעורים, מסה על המחבר פ' ולטש, תרגם מכתבי-יד דב שטוק (סדן), העיטורים - ל’ שורין, עם עובד, 1947[17].
  • הרפתקה ביפן, רומן, תרגם מגרמנית אביגדור המאירי, מוסד ביאליק, 1943.
  • אל החוף, ל"ב ציורים / מאת אריה אלואיל, עם דברי-לואי מאת מכס ברוד, ופרקי ספרות ערוכים בידי א. רוזנצויג, יבנה, תל אביב, תש'ד 1944.
  • הרפתקה של נפוליאון, סיפור, עברית - דב שטוק (דב סדן), הוצאת גזית, תל אביב, ת'ש 1940.
  • חיי מריבה, תרגם מגרמנית י’ סלעי, עריכה לשונית - שמשון מלצר, דברי מבוא - חיים יחיל, ירושלים תשכ'ז 1967.
  • חנה רובינא, רישומים - אבא פניכל, הקדמה - מכס ברוד, מסדה, רמת גן, 1967.
Remove ads

ספרי קפקא שערך בעברית

  • יומנים, מאת פרנץ קאפקא, בעריכת מאכס ברוד, שוקן, 1979.
  • הטירה, פראנץ קאפקא, מומחז על ידי מאכס ברוד, תרגם א"ד שפיר, שוקן, 1955.
  • פראנץ קאפקא, ביוגרפיה, תורגם מגרמנית בידי עדנה קורנפלד, עם עובד, 1972.

מחזות שכתב, עיבד ותרגם

לקריאה נוספת

  • נורית פגי, משינוי אידאי לשינוי פואטי, אתיקה פוליטיקה ופואטיקה ביצירות הפרוזה של מקס ברוד. זהו ספר המחקר העברי הראשון העוסק ביצירתו של מקס ברוד. 2013.
  • פליקס ולטש, 'דרכו של מאקס ברוד', מאסף דברי ספרות ג (תשכ"ב), 214–224.
  • יוסף סלעי, מאכס ברוד: עיונים במשנתו, תל אביב: עם עובד, (תשל"ב 1972.
  • מרגריטה פזי, 'דרכו של מקס ברוד אל האמת', הארץ (22 בדצמבר 1978), 23.
  • אלעזר בניועץ, 'מאכס ברוד: רשימות ביו-ביבליוגרפיות', האומה יא (תשל"ד 1974), 96–102.
  • אב"א אחימאיר, 'מכס ברוד: ציוני מדיני', בתוך: עין הקורא: כתבים נבחרים, כרך ו, עמ' 66–63.
  • צ. כרמל, 'משנתו הציונית וההומאניסטית של מאכס ברוד', הדאר נ (תשל"א 1971), 103.
  • מקס ברוד, 'מכתבים לש. שלום ולמ. גורלי', תצליל ה (תש"ל 1970), 100–104.
  • מקס ברוד, 'שלושה מכתבים לש. שלום', מאזנים כח (תשכ"ט 1969), 101–100. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  • יצחק רובין, האיש שלא שרף את קפקא, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019.[18]
  • בנימין באלינט, המשפט האחרון של קפקא, פרשת ירושה ספרותית, הוצאת מאגנס, 2024.[19]
  • Hugo Gold (Hrsg.), Max Brod: ein Gedenkbuch, 1884-1968, Tel-Aviv: Olamenu, 1969.
Remove ads

קישורים חיצוניים

סכם
פרספקטיבה
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מקס ברוד בוויקישיתוף

מפרי עטו:

Remove ads

הערות שוליים

Loading related searches...

Wikiwand - on

Seamless Wikipedia browsing. On steroids.

Remove ads