Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מתנדבי היישוב לצי המלכותי הבריטי היו יהודים מן היישוב העברי בארץ ישראל שהתגייסו לצי המלכותי הבריטי (RN) בשנת 1942, באמצעות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, כדי לתרום למאמץ הכולל במלחמה בגרמניה הנאצית וכדי לרכוש ידע בנושאי הימאות. הימאים היו פזורים בכלי שיט ובמספנות הצי באגן הים התיכון ושירתו גם בצוללות, בטרפדות ובמשחתות.
המתנדבים לא התפרסמו במעשי גבורה ותהילה מיוחדים במינם, אך עבודת שגרתם היומיומית הצטברה בסופו של דבר למאזן הישגים מרשים אשר הטביע את חותמו על הימאות הישראלית ועל התפתחות הצי הישראלי והקמתו של חיל הים הישראלי. הם טיפחו יחסים טובים עם עמיתיהם האנגלים, קידמו יחסי אחווה והבנה הדדית וידעו לעמוד על כבודם הלאומי. הם הוכיחו עצמם בשירותם בצי כאחראים וכמסורים לתפקידיהם הרבים והמגוונים, והפיקוד האנגלי ידע להעריכם. הם התחבבו על הקהילות היהודיות בתפוצות, שימשו כשגרירים בלתי מוכתרים של המדינה שבדרך, ופעלו למען עליית יהודים ארצה.
התגייסותם של אנשי היישוב העברי בארץ ישראל לצי המלכותי הבריטי במלחמת העולם השנייה הייתה חלק ממגמת התנדבותם למלחמה בגרמניה הנאצית, ובפרט נבעה ממדיניות ברורה ומוגדרת של הסוכנות היהודית וההגנה "לקנות בכל מחיר ידע צבאי בים באוויר וביבשה".
בשנים 1940–1941 נרשם דף קודר במצב בעלות הברית באזור הים התיכון : הם נסוגו מן האי כרתים, והגרמנים פתחו בהתקפה רבתי וזרעו מוקשים בנתיבי האספקה בים. היה צורך דחוף להתחיל בבניית ספינות שולות מוקשים לפינוי עורקי הים לשם אספקה סדירה. הבריטים למדו מהר לדעת כי בעלי מקצוע רבים מרוכזים בעיקר בחיפה. לכן ראתה המפקדה הימית במזרח התיכון (מפקדת הלבנט ששכנה בסטלה מאריס בחיפה בפיקודו של קפטן גאי אונסלו ליידקר) את המקום המתאים ביותר להקמת מספנות בעיר נמל זו. גישתם הייתה להפוך במהירות את אוניות הדייג לשולות מוקשים. הבריטים היו מודעים ליכולת הטכנולוגית בעיר, ונעזרו בשירותיהם של בית הספר בסמ"ת, של התכניון העברי וכן בשירותי מספנות קירשטיין את גרינשפון , כיום נקראת החברה Israel Kirstein Corp. Ltd.
עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 פנו יורדי ים רבים, עובדי נמל ואנשים במקצועות אחרים הקשורים למקצועות הימיים, למוסדות הלאומיים ולשלטונות הבריטיים וביקשו לגייסם לצי המלכותי. אולם, למרות מצבם הקשה, בעיקר אחרי כניעת צרפת בשנת 1940, לא התלהבו הבריטים מן הפניות והבקשות מסיבות שונות. הסיבה הראשונה הייתה היוקרה הבריטית, שכן השירות בצי נחשב לשירות בכיר (Senior Service) והאנגלים לא ראו בעין יפה שירות בצי של יהודים ארץ ישראלים בתפקידי קצונה ובתפקידי נגדים בכירים, אשר יפקדו על ימאים בריטיים ותיקים. הסיבה השנייה והעיקרית הייתה מעצורים פוליטיים ושיקולים של משרד המושבות הבריטי. שערי הצי היו נעולים, אפוא, בפני המתנדבים היהודים, ורבים מהם פנו לכוחות היבשה. חלקם שירתו ביחידות הסווארים שעסקו בפריקת מטענים בנמלים. תרומתן של יחידות אלו הייתה ניכרת, וצ'רצ'יל נתן לכך בטוי בנאומו על חזית קירינאיקה (Cyrenaica) ויוון.
מגמת המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית וההגנה בגיוס ימאים הייתה לשתף יהודים מארץ ישראל במאבק נגד הנאצים, לנצל את המלחמה לעיצוב כוח צבאי יהודי, וליצור אפשרות של רכישת נשק. רבים מבני היישוב יוצאי אירופה רצו לקחת חלק פעיל במלחמה ולנקום את דמם של בני משפחותיהם שנרצחו . אבל הרכב כוח האדם של המגויסים היה מגוון, וכלל יוצאי אירופה ואחרים. ביחידות ימיות של ממש שירתו מתנדבים מעטים, שכן רובם שירתו במתקנים ובכלי שיט חופיים במקצועות מכונאות, מסגרות, נגרות או הנדסה. 13 קצינים ממינוי הסוכנות היהודית עסקו במקצועות המכונה, חשמל ואלקטרוניקה, וקצין אחד התמנה לתפקידים מיוחדים. סך הכל מנתה ההתנדבות לצי הבריטי כאלף ומאה יהודים ארצישראליים.
המתנדבים לצי היו מעוניינים לעבוד ולשרת בים, אך מעטים זכו להגיע לכלי השיט. במרוצת הזמן הוצבו שבעה ממתנדבי היישוב בצוללות, שמונה עשר בטרפדות, מאתיים בסירות מנוע בתוך הנמלים, מאה וחמישים באוניות מלחמה שונות, שמונה עשר שירתו כאלחוטאים, והשאר ביחידות חוף שונות בנמלי הים התיכון וגם לעיתים מחוצה לו, בעיקר בתפקידי הנדסה ותחזוקה של אוניות.
היו מתנדבים שהתגייסו לצי תוך עקיפת מנגנוני הביורוקרטיה של ההגנה והסוכנות. מינוי הקצינים היה של הסוכנות, לפי מפתח השכלה אקדמית. הקצינים היו מהנדסים[1] בהשכלתם, וקיבלו מנוי של לוטננט (סרן בצי) ואחר כך מינוי נמוך יותר של סב-לוטננט (סגן בצי), אף שלא כל מהנדס קיבל מנוי של קצין. כקצין קישור למתנדבי הצי הבריטי התמנה רב חובל זאב הים.
בשלהי שנת 1941, כאשר המחסור החמור בכוח אדם מקצועי העיק ביותר, נאלצו אנשי הצי להסכים לגיוס בעלי מקצוע מיומנים בני עמים זרים שנחשבו בעלי ברית פוטנציאליים למלחמה בגרמנים. בין היתר ניאותו לגיוס יהודים ארצישראליים. מפקדי הצי המלכותי הבריטי בבסיס חיפה, קפטן (אל"ם בצי) גאי אונסלו ליידקר ולוטננט-קומנדר (רס"ן בצי) מיצ'ל, הכירו היטב חלק מן הארצישראלים שעבדו כאזרחים במספנות ובבתי המלאכה של הצי בתיקון כלי שיט ובמתן שירותים כמו הפיכת סירות דיג לשולות מוקשים, והתרשמו לטובה מכישוריהם. לאחר שיחות בינם ובין ראש המחלקה הימית של הסוכנות היהודית בר כוכבא מאירוביץ, בא כוח המחלקה הימית בחיפה ד"ר נפתלי וידרא, מזכיר מועצת פועלי חיפה ולשכת העבודה בנמל חיפה אבא חושי, היועץ המשפטי של הסוכנות דב יוסף, וראש המחלקה המדינית משה שרת - הסכימו לידקר ומיצ'ל להמליץ בפני הממונים עליהם במפקדת הצי באלכסנדריה על גיוס יהודים לצי הבריטי לתפקידי חוף בלבד.
קודם לכן גויסו בודדים לצי בהמלצת הסוכנות. היו אלו שבעה מתנדבים, אחד מהם בדרגת תת-קצין, שתפקידם היה להציב את הרשת נגד מוקשים ואנשי צפרדע בכניסה לנמל חיפה. אלו היו אנשי ה-Boom-Defence בראשותו של מוריס אריה. מסתבר מתוך מכתב שהמתנדבים שלחו למשה שרת כי תנאי שירותם היו משפילים. הם קיבלו פחות שכר מהמלחים הבריטיים, לא קיבלו תלבושת רשמית ומדים וגם לא צוידו במסמכים המעידים על היותם אנשי הצי, אלא ברישיון כניסה לנמל בלבד.
במקביל בדקו אנשי השלטון הבריטי גם את סוגיית גיוס ערבים ארצישראלים לצי. מפקדת הצי באלכסנדריה הטילה על לוטננט-קומנדר סקין-דוף לבדוק את הסוגיה, והלה הוציא מזכר בעניין ביום 20 בפברואר 1942. במזכרו הדגיש סקין-דוף את הצורך בגיוס יהודים וערבים במידה שווה לאותן יחידות. הוא הסביר כי המצב בפלשתינה מסובך, והמליץ לאנשי הצי לנקוט במשנה זהירות. מאידך, הסביר את יתרון גיוס היהודים בשל נאמנותם, המוטיבציה להילחם באויב משותף, וזמן ההכשרה הקצר יותר בזכות השכלתם. בנוסף הסביר כי תהיה בעיה לערבי לקבל פקודות מיהודי ולהפך. הוא המשיך לבקר את מדיניות שלטונות המנדט כנגד המעפילים בפרשת סטרומה ובגירוש מעפילים לאי מאוריציוס. במזכרו הדגיש כי המושג פלשתינה ריק מתוכן, וכי אין לערבים נציג בר שיחה. כמו כן ביקר את רצח אברהם שטרן (יאיר), והסביר כי הבריטים יוצרים במו ידיהם אויב מידיד. בסיכומו של עניין נתקבלה המלצת לידקר ומיצ'ל, ובחודש אפריל 1942 גויסו כ-25 בעלי מקצוע.
בדברים שנשא בוועידה הראשונה של איגוד חיילים משוחררים שהתרחשה ב-1946 אמר משה שרת: ”במלחמה הזאת שהייתה לא עמדנו לפני ברירה אם להתגייס לצבא הבריטי או לגלות בדרך אחרת את פעולתנו במלחמה. הברירה הייתה רק אחת: להתגייס כאשר התגייסנו, או לא להתגייס כלל, לשבת בחיבוק ידיים במלחמה הזאת. מוצא של כבוד, מוצא של כוח היה רק אחד. מפעלו של החייל היהודי, האזרח במלחמה הזאת הוא נכבד בבניין המדינה היהודית של העתיד. המדינה היהודית בוא תבוא והצבא העברי קום יקום...”. בדברים אלו באה לידי בטוי אמונתו של שרת ביעודם של המגויסים לקראת התפקידים לעתיד לבוא, להקמת מדינה יהודית בה האמין בכל מאודו.
נאמנים לקו זה של חתירה בלתי פוסקת להגדלת מספר המגויסים, פונה בר כוכבא מאירוביץ במרס 1942 בתזכיר מפורט לתנאי הגיוס של מתנדבים יהודים לצי בריטי, והתנאים שהוצגו היו:
במכתבו מ-18 באפריל 1942 מודיע קפטן ליידקר למשה שרת כי לפי החלטת המפקדה באלכסנדריה יגויסו הארצישראלים לשירות ביחידות חוף באגן המזרחי של הים התיכון. למרות מכתב זה, טרם החל הגיוס. משה שרת תוהה במכתבו מן ה-26 במאי 1942 על הסחבת ומציין כי האנשים שהוועדו לגיוס ליחידות הצי, קצרה רוחם מלחכות והם התגייסו ליחידות הצבא באשר עז רצונם להילחם בנאצים.
קפטיין ליידקר מיהר לענות על מכתב זה למחרת היום והוא מודיע לצערו עדיין אין תזוזה בעניין זה במפקדת הצי באלכסנדריה. יש להניח כי הגורמים פרו ערביים במטה הכללי בקהיר וממשלת המנדט עשו מאמצים כדי לבטל את הגיוס כליל כי במכתב אל משה שרת מ-8 באוגוסט 1942 מודיע לידיקר כי מפקד הצי באגן המזרחי של הים התיכון ביקש להודיע על דחיית הגיוס של יהודים ארץ ישראלים לצי הבריטי מבלי לנקוב בתאריך.
ראש המחלקה המדינית של הסוכנות עשה מאמצים רבים לגייס לעניין את מיטב ידידי הרעיון הציוני באנגליה לבטל את הדחייה. המשא ומתן עבר לדרגים בכירים של האדמירליות ומניסטריון המלחמה בלונדון.
חודשי הקיץ של 1942 היו החדשים הקריטיים ביותר במלחמת העולם השנייה. קלגסי היטלר צרו על סטלינגראד ורומל התכונן לפרוץ את קו הביצורים האחרון לפני עמק הנילוס, אם כי הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה ב-8 בדצמבר 1941 הפיחה תקווה חדשה כי הניצחון בו יבוא, עדיין נכונה הייתה מלחמה ארוכה ועקובה מדם. המצב הקשה בחזיתות האיץ את ההחלטה לגיוס.
הפעילות המדינית נשאה פרי. במכתב מ-26 באוקטובר 1942 הודיע ליידקר למשה שרת כי האדמירל מפקד כוחות הצי באלכסנדריה, נתן אישור לגיוס יהודים לצי הבריטי וכי קציני הקישור יוצבו בלשכות הגיוס בארץ. המכתב נשלח ביומו השלישי של קרב אל-עלמיין השני, מה שהמחיש עוד יותר את המצוקה הבריטית. כ-1,100 מתנדבים ארצישראלים גויסו לשורות הצי וכ-13 קצינים, המתנדבים הארצישראלים לצי השתייכו ל-RNVR) Royal Navy Volunteers Reserves).
לשכת הגיוס של הצי שכנה ברחוב יפו 104 בחיפה.
משאבי כח האדם לגיוס היו האגודות הימיות "הפועל"[2], זבולון צופי-ים, אשר חונכו מגיל צעיר לתפקידי ים, עובדי בתי מלאכה ליד הנמלים ומתקני הצי הבריטי ובעלי מקצועות טכניים אחרים. רוב המגויסים הופנו ללשכות הגיוס בהמלצת ארגון "ההגנה".
אבל המאבקים לא תמו. רוב המתנדבים רצו לשרת ביחידות ימיות של ממש דבר שלא ניתן להם בנקל ורק מספר מועט הצליח לעלות על כלי שיט.
האנגלים ידעו מעט מאוד אודות המתנדבים היהודים, והעניין היהודי היה רחוק מהם. הם נהגו להתנשא מעל הארצישראלים, יהודים וערבים כאחד. האנגלים ששירתו בארץ ישראל היו נתונים להשפעת הגישה הבריטית האנטי-ציונית ותדמיתן השלילית של המחתרות היהודיות שפעלו נגד שלטון המנדט. לעיתים עמדו ברקע גם אנטישמיות בסיסית וזיהוי היהודים עם קומוניזם ועם השאיפה להשתלט על המזרח התיכון. ותיקי הימאים הבריטים התקשו להשלים עם הגעת בחורים צעירים ומוכשרים שהתקדמו מהר מהם בסולם הדרגות, ולעיתים אף הפכו למפקדיהם. לימים, זכו הימאים היהודים לכבוד, לאמון ולהערכה בזכות מסירותם ומקצועיותם, בעוד שגיוס ימאים ערבים הופסק והם נפלטו מהצי לאחר מספר מקרי חבלה בבסיס האדמירליטי במפרץ חיפה.
במהלך השרות בצי נרשמו מספר מקרי עימות בין האנגלים למתנדבים:
בסיס מורטה - HMS Moreta: עם התגייסותם הוצבו המתנדבים היהודים בבסיס מורטה שבחיפה. מבסיס זה הופנו בהדרגה למספנות באלכסנדריה, בפורט סעיד, בתעלת סואץ, בטריפולי ובבנגזי. היו גם שהגיעו לביירות, למאסאווה, למלטה ולמתקנים אחרים. בסיס מורטה היה למרגלות הכרמל, במקום בו נמצאים היום קריית אליעזר ומוזיאון ההעפלה וחיל הים. בבסיס זה גרו מתנדבי הצי ששירתו בחיפה. שלמה יעקבסון[4], יוצא המחלקה הסורית, שרת בו כמש"ק משמעת ושלישות. אימוני המתנדבים התנהלו בבסיס טירה במבואות הדרומיים של חיפה. הבסיס נסגר עם סיום המלחמה. בתקופת מלחמת העצמאות הוא נמסר לסוכנות היהודית ושימש כמרכז קליטה לעולים חדשים.
בסיס מספנות חיפה - RN Haifa Shipyards: בנמל חיפה. שירתו בו בעלי מקצוע שונים ביניהם, ג'ו נוביק, המהנדס ליווטיננט רינגר, ולוטננט קומנדר מיטשל שסייע רבות ביחסו האוהד בגיוס המתנדבים לצי.
בסיס מידוויי - HMS Midway: היה בביירות והגיש שירותים לכלי שיט שונים. שירתו בו 10 מתנדבים ארץ ישראלים.
בסיס פורט סעיד: בשל היותו בפתח תעלת סואץ היה מהחשובים שבבסיסי הצי. בתי המלאכה טיפלו בקשת רחבה של כלי שיט. היו אלה אוניות קיטור מכל הגדלים, כולל ספינות טורפדו וצוללות. אנשי הצי התגוררו בבית הצי Navy House. בסיס זה מנה 200 ימאים, מהם חמישים יהודים.
בסיס סנדרס - HMS Sanders: לא רחוק מאסמאעיליה. טיפל בכלי נחיתה וכלים קטנים. שירתו בו מאה אנשי צי, מתוכם שלושים יהודים.
בסיס סטג - HMS Stag: בקרבת נמל סואץ ותפקידו היה להגיש שירותים טכניים שונים לכלי שיט שבאו מאזור הקרבות במזרח הרחוק. שירתו בו מספר יהודים.
בסיס אדבייה HMS Adabiya: ליד פורט פואד. מילא תפקיד חשוב בהכנת הפלישה לסיציליה כאשר לוטננט בנימין קסל שיפץ בפעולת חרום את מנועי סירות הנחיתה האמריקניות, שנחשבו בלתי אמינים והתקלקלו לעיתים תכופות. על פעילותו זו הומלץ לדרגת לוטננט-קומנדר (רס"ן), אך הנציב העליון לא אישר את העלאתו בדרגה. הוצע לו גם פיקוד על אוניית תיקונים גדולה במזרח הרחוק, אך סיום המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט ביטל את המנוי. בבסיס שירתו 500 ימאים, מתוכם 15 בעלי מקצוע יהודים.
בסיס די.אי.אם.אס - Defensively Equipped Merchant Ships) HMS DEMS), פורט תאופיק: מחנה קטן שעסק בהדרכת תותחנות לימאים מצי הסוחר. הצוות אימן את הימאים בתותחנות. שירתו בו שלושים אנגלים ועשרה יהודים.
בסיס נייל - HMS Nile: בסיס מפקדת הצי הבריטי של האזור המזרחי של אגן הים התיכון. מכאן פעלו המשימות המבצעיות של השייטות השונות. בסיס זה טיפל בנושאי אפסנאות וכח אדם. בבסיס זה שירת זאב הים כקצין קישור של המגויסים היהודים באזור. בבסיס שירתו ימאים יהודים שהפעילו סירות מנוע. בשנת 1942 הוקם באלכסנדריה, בראס אל תין, בסיס קטן לתחזוקה ותיקון של עשר ספינות משמר חופים שצדו צוללות אויב בחופי מצרים. היהודים היוו סמל למקצוענות, ולימים נתמנה למהנדס הבסיס לוטננט שניידר היהודי.
בסיס פרומתאוס - HMS Prometheus: בנמל אלכסנדריה, התמחה בתיקון אביזרים קטנים לכלי שיט. בבסיס שירתו 80 בעלי מקצוע ומתוכם 15 יהודים.
בסיס קנופוס - HMS Canopus: בסיס מגורים לבעלי המקצוע בנמל אלכסנדריה היו בו בריטים ויהודים.
בסיס ספינקס - HMS Sphinx: שימש כמחנה מעבר מרכזי של הצי הבריטי במצרים. שכן בשולי העיר אלכסנדריה. גרו בו מתנדבים יהודים גם כן.
בסיס ס.ס.מ.ד - HMS S.S.M.D: שכן בלב אלכסנדריה. הוקם בראשית 1943 באחוזת הברון היהודי פליקס דה מנשה. בחווילה הותקנו חדרי שירותים שונים וצוותים בהם כ-120 ארצישראלים התאכסנו בה. מפקדיהם גם הם ארצישראלים, לוטננט שניידר ולוטיננט גינזבורג.
בסיס מוסקיטו - HMS Mosquito: שכן באלכסנדריה ובו טופלו טרפדות וכלי שיט קטנים ונערכו מבחנים מקצועיים כמו גם קורסים כגון, צלילה לעומק 10 מטר לצורך עבודה תת-ימית. בקורסים השתתפו ארצישראלים שתורגלו גם בהגנת הנמל, בצלילה ובבדיקת דפנות אוניות מפני מוקשי עלוקה.
בסיס מאסאווה - HMS Bull Massawa: שכן בעיר מאסאווה בחבל אריתריאה לחופו של הים האדום. טרם הגעת בנות הברית שימש הבסיס את הצי האיטלקי[5]. היה בו מעגן ומפרץ טבעי והיווה נקודה אסטרטגית לצי שלחם בגזרת האוקיינוס ההודי. עם נסיגתם מן הבסיס[6],טיבעו האיטלקים מספר אוניות-בבסיס HMS-Bull מאסאווה[7] כדי למנוע מבעלות הברית שימוש בו. הבסיס היה ברשות האמריקאים כאשר המהנדס היהודי קומנדר אדוארד אלסברג[8], ראש יחידת ה-Salvage של הצי האמריקאי, מפנה את כל כלי השיט הטבועים. הבסיס הועבר לצי הבריטי, והיו בו מספר ארצישראלים שהיו שותפים להמשך פינוי כלי השיט הטבועים והפיכת הבסיס לשירות תיקונים עם מבדוקים. תנאי השרות בבסיס זה היו קשים ביותר, והטמפרטורה בו על המבדוק הצף הגיע ל-50 מעלות ומעלה[9]. לשם כך, הוציאה מפקדת הצי הנחיות לחופשה רפואית של שבוע, אחת לשבועיים באסמרה. היו יחסי כבוד בין הארצישראלים לבין הבריטים, האמריקאים והאיטלקים. מפקד הבסיס היה קפטיין אדמונד פרנסיס פיצג'רלד[10][11] אשר היה אוהד של המתנדבים הארץ ישראלים, מפקד מחלקת הנדסה היה לוטננט קומנדר ויליאם גדס הסקוטי שהיה אוהד אף הוא של המתנדבים הארץ ישראלים ושמר עמם על קשר עת עברו ליחידות אחרות.
בסיס פניקס - HMS Phoenix: בסיס זרוע האוויר של הצי (FAA) פניקס (Phoenix) הגיעו שני מתנדבים לקורס טיס של הצי, כאשר אימון הטייס עצמו היה צריך להתרחש באנגליה או בארצות הברית.
עג'מי: בית הסוהר של הצי הבריטי באלכסנדריה. תנאי הכליאה בו היו קשים. תקופת הכליאה בו הייתה 21 ימי מחבוש. העבירות שנענשו היו היעדרות ללא רשות, משמעת ועריקה ומעשים פלילים. בודדים מן הארצישראלים הגיעו לשם.
אבו כביר: בסיס זה שכן בקרבת אלכסנדריה. שיפצו בו מנועי מטוסים של חיל האוויר המלכותי (ה-RAF) ומנועי סירות טורפדו. בסוף 1942 שירתו בו 25 מכונאים ארצישראלים.
בנגאזי: עם כיבוש בנגאזי על ידי הארמייה השמינית, נשלחו לבסיס 15 בעלי מקצוע יהודים מחיפה ואלכסנדריה לתחזוקה ולתיקון כלי שיט בנמל. בשעות הערב של 1 במאי 1943 נשמעה אזעקה בבסיס. ממגדל התצפית דווח כי מטוסי צלילה גרמנים התקיפו שיירה ימית בריטית, ומספר אוניות במרחק עשרה מייל מהבסיס טבעו. בשיירה היו אנשי יחידת התובלה היהודית 462. המתנדבים יצאו מיד עם סירות וחילצו כמה עשרות ניצולים יהודים.
טריפולי: בסיס זה הוקם לאחר שכוחותיו של רומל מוגרו. לבסיס הגיעו 10 יהודים מחיפה שעזרו בהתארגנות הבסיס מבחינה מקצועית. שימש כבסיס זניקה לפלישה לסיציליה. לויטננט קומנדר מיצ'ל שעזר רבות בגיוסם של הארץ ישראלים נהרג בו מהתפוצצות מדחס.
בסיס ביירות מחנה מיידון: מחנה זה שימש כבסיס הצי הבריטי בביירות ושימש בתחילת המלחמה, אחרי כיבוש לבנון מצרפת של וישי, כמקום מושבו של קפטן לידקר עד אשר העביר את דגלו ומושבו לנמל חיפה. הבסיס הגיש שירותי תיקונים ואספקה לכלי השיט שהגיעו לאזור. בבסיס זה שירתו עשרה ארצישראלים בתפקידים שונים.
בשלהי שנת 1941, עוד לפני פתיחת שערי הגיוס הרשמי לצי, הסכימה מפקדת הצי בחיפה לפי בקשתו של דוד הכהן למסור חלק מהגנת נמל חיפה ליהודים. הנמל היווה מטרה להתקפת צי הצוללות האיטלקי, אשר הצליח לשלח לפתח הנמל טורפדו שפגע באונייה. תשובת הבריטים הייתה משולבת, התקנת רשת פלדה לחסימת פתח הנמל נגד תקיפת טורפדו, והתקנת פונטונים לפניה כהגנה נגד סירות נפץ מיחידת הצי האיטלקי בפיקודו של האציל מבית בורגזה. תפקידם המוגדר של אנשי הגנת הנמל היה לשמור על רשת החסימה לנמל כנגד צוללים קרביים עוינים (אנשי צפרדע). הקבוצה מנתה 12 איש, בתוכם בוגרי הקורסים הימיים של ההגנה מקבוצת הכ"ג ומקבוצת החפרים ששירתו ביוון. הימאים הפליגו בסירות והיו זורקים פצצות עומק כדי לפגוע בצוללי אויב. אנשי היחידה התגוררו במלון רקס בחיפה, ואחר כך הועברו לבסיס מורטה. חלקם עסקו בהברחת נשק בסיוע חיילי הבאפס ששמרו על שובר הגלים, ומפקד יחידה זו תת-קצין מוריס אריה נעצר ונכלא לשנתיים יחד עם עוד מלח בעוון הברחת נשק להגנה מן היחידה. מתנדב אחר ששירת כחיל ביחידה זו הוא לובה אליאב.
מספר מגויסים יהודים הגיעו ליחידת המבצעים המשולבים של הצי[12] . הייתה זו יחידת קומנדו שהנחיתה לוחמים בעורף האויב. בין הימאים היהודים ששירתו ביחידה זו היה דוד פרומר לימים ממלא מקום מפקד שייטת 13. בין המבצעים הייתה הפשיטה לדודקנז.
המניעים והסיבות שהביאו לשירותם של בעלי מקצוע בצוללות, בטרפדות, ובכלי שיט אחרים היו רבים ושונים, אך בין העיקריים שבהם בלטו במיוחד:
בצוללות שירתו 7 מתנדבים ארצישראלים. משה בוק[13] שירת בצוללת HMS Partin כמכונאי ומכשירן. בסיס הצוללות היה בביירות. לאחר מכן, עבר לצוללת חדישה יותר וזו השתתפה בהורדת אנשי קומנדו לחופי אויב ותקיפת אוניות גרמניות. עם כניעת גרמניה, הודות לכך שגרמנית הייתה שפת אמו, נבחר בוק לצוות מיוחד של צוללנים שמשימתם הייתה לקבל מן הגרמנים צוללות שלל מבסיסם בנורווגיה. היו אלו צוללות חדישות עם "שנורקל" לטעינת מצברים מתחת למים. טכנולוגיה שטרם הייתה ידועה לצי הבריטי, אחרי המלחמה פתח בוק חנות צילום ושעונים בחיפה, חנות שהפכה למקום מפגש חברתי ליוצאי הצי הבריטי והישראלי. צוללן ארצישראלי נוסף בשם משה מירון (מירצ'י) שירת כמכונאי בצוללת. צוללן נוסף היה יצחק מרק ששירת כמכונאי בצוללת. במהלך הקרבות הצוללת בה שירת טובעה, אבל יצחק, למזלו, היה בחופשה לרגל נישואי אחותו. לאחר המלחמה יצחק השתתף בהקמת כפר הדייגים "מכמורת", עסק בעלייה ב' ובמלחמת העצמאות, שירת בחיל הים.
המתנדב עקיבא פסטרנק שירת בטרפדת בתפקיד אחראי חדר מכונה. הטרפדת השתייכה לשייטת העשירית של הצי המלכותי ופיטרלה במימי דרום איטליה וצפון אפריקה. בסיסה היה במלטה. המתנדב אורי ליפמן, יהודי יחיד בספינה. החליף את אחראי חדר המכונות שנהרג בפעולה בספינת קרב חופית. תפקידם היה ללוות שיירות ולבצע פעולות קומנדו בים האגאי בשיתוף עם לוחמי המחתרת היוונית. הצוות שמנה 15 איש השתתף בפלישה לאיטליה.
ראובן בראון שהיה ספק לאוניות הצי ושירת בבסיס חיפה צורף לקראת סוף שירותו לסיירת אהמ אג'קס (HMS Ajax (22)) אשר צוותה השתתף במרדף אחר אוניית המערכה זוטא אדמירל גרף שפה בקרב נהר לה פלטה טרם שירת באונייה. שירת כשנתיים עד שנדרש להשתתף עם הצוות בתרגול השתלטות על אוניות מעפילים. משסרב בשל היותו יהודי, הורד מהסיירת והוחזר ארצה. מאוחר יותר, לכדה סיירת זאת את אקסודוס (אוניית מעפילים)).
בין המגויסים לצי הבריטי הייתה קבוצה של אלחוטנים יהודים שהשתתפו במבצעים שונים. הקבוצה אומנה בבית הספר לאלחוט באלכסנדריה. הם הופלו, ולא הוכנסו בסוד הצפנים. בשלהי 1944 הורגש מחסור גדל באלחוטנים עקב ההכנות לפלישה לסיציליה. קבוצה של אלחוטנים יהודים, ביניהם גד בן-ארי נשלחו לסקונר חופים בת 150 טון שסיפקה נשק ותחמושת ללוחמי המחתרת היונים באיי הדודקנז, שם השתתפו בפעילות הקומנדו נגד הגרמנים ובמעקב מוסווה אחרי תנועתם בבסיס הצוללות.
ספינת קיטור מיושנת ששימשה במלחמת העולם הראשונה כשולת מוקשים. אחר כך שימשה כבית ספר צף לתותחנות נגד מטוסים לימאי הצי המסחרי. מאחר שספינה זו ביצעה את תפקידה קרוב לחוף, החליטה מפקדת הצי להפעילה על ידי צוות ארצישראלי שמנה 30 מכונאים וסיפונאים יהודים ו-10 בריטים בתפקידי פיקוד ומנהלה. המתנדב אברהם רוזן, שירת על שולת מוקשים.
אונייה בת 2000 טון, שימשה למדידות ובסיסה היה בפורט סעיד. מיפתה את עומק הים. שירתו עליה מספר ימאים יהודים.
אונייה בת 4000 טון. עסקה בנושאי תקשורת והנחת כבלים באזור המזרחי של אגן הים התיכון. שירתו עליה מספר אלחוטנים יהודים.
אונייה בת 1000 טון. שימשה כשולת מוקשים באגן המזרחי של הים התיכון. שירתו עליה מספר יהודים.
אונייה בת 6000 טון. עגנה באלכסנדריה והוגדרה כאוניית אם לתיקונים, ובעיקר עסקה בשיפוץ צוללות. בין 300 בעלי המקצוע ששירתו עליה היו כ-20 יהודים.
אונייה אחות לבלנהיים, אשר עגנה בקרבתה, גם עסקה בתיקוני אוניות. הוצבו בה שישה בעלי מקצוע יהודים.
גולת הכותרת בצי הבריטי הייתה זרוע האוויר שלו (FAA Fleet Air Arm), וחלומם של מתנדבים היה לשרת כטייס בנושאות מטוסים. הפיקוד העליון של הצי ומשרד המושבות, חששו מגיוס המתנדבים לתפקידים מבצעיים, כדי למנוע שימוש בהכשרה הצבאית נגד בריטניה לכשמלחמת העולם תסתיים. הגיוס לחיל האוויר המלכותי היה במשורה, ובמנויי הסוכנות היהודית. איש מהמתנדבים לא הגיע לתפקידים אלה בכוחות עצמו.
בשנת 1943–1944 היה מחסור חמור באנשי צוות אוויר בחזית היפנית והאירופית, והצי יצא בקריאה למתנדבים משורותיו. לקריאה זו נענו שניים: אדמונד וילהלם ברילנט[14] וצבי אבידרור[15].
אדמונד וילהלם ברילנט היה יוצא פלוגת משמר הרכבת. הוא היה בעל הכשרה בתעופה, ושימש כמדריך טיס של ההגנה בקלוב התעופה הארץ ישראלי בכפר ילדים. ברילנט שאף להיות טייס בצי, נשלח לקורס טיס והומלץ לקצונה על ידי קפטיין פיצג'רלד מפקד בסיס מסוואה ולוופטיננט קומנדר ויליאם גדס מפקד הנדסה בבסיס מסוואה. הוא שירת גם בבסיס חיל האוויר של הצי הימי (Phoenix), והשתלב בקורס הכשרת טייסים על נושאות מטוסים. הקורס לא יועד לארצישראלים, וברילנט הודח כשמפקדת הצי "גילתה" שהוא מתנדב ארצישראלי. הוא שירת בצי עד שנת 1946.
צבי אבידרור, שהיה מתנדב בצי הבריטי, עשה את ראשית שרותו על המשחתת "קרלייל" (HMS Carlyle) שהופצצה על ידי חיל האוויר הגרמני ליד כרתים וטובעה. משחתת הצי שעברה במקום משתה את אבידרור מהמים, והוא ניצל והוצב במצרים, שם ניסה להגיע לזרוע האוויר של הצי. הוא הוצב כמקלען על מטוס קטלינה PBY-5A לאחר תום המלחמה, ושירת בצי עד 1946. הסיבה הרשמית שנמנע ממנו להגיע לקורס טיס הייתה שאלת האנגלים "מה יקרה אם יפול בשבי כיהודי?". עם קום המדינה שירת בחיל האוויר וקיבל דרגת ייצוג של רס"ן בתפקיד קצין קדטים של הקורס הראשון בחיל האוויר. בשנת 1952 פרש מחיל האוויר במחאה על נטילת דרגתו והורדתו לדרגת סמ"ר. אבידרור שירת בטייסת 69 והביא את ה-B17 למוזיאון חיל האוויר בחצרים.
מהימאים היהודים שבשירות הצי הבריטי נמנע לבוא לעזרת בני עמם באירופה, אך רבים מהם מצאו דרך לסייע במשימות ההגנה וההעפלה, וכן בארגון הקהילות היהודיות במצרים מחשש פורענויות אפשריות.
אחד מן המתנדבים, גרשון ריטוב, פעל באלכסנדריה במסגרת ארגון ההגנה בהתאם להנחיות נציג הסוכנות היהודית יעקב צור. נציג הסוכנות היה מעביר ידיעות על המתרחש בארץ ישראל בעת מפגשים של חברי ההגנה בבתי ציונים מבני המקום. לעיתים הגיעו לשם משה שרת ואליהו גולומב, שהיו מעבירים תדריכים באשר למדיניות ההגנה. באלכסנדריה אורגנו מגויסי הצי לחוליות ומחלקות, והקצו להם אזורי מגורים של יהודים כדי להגן עליהם במקרה של פרעות. כאשר הבריגדה היהודית התכוננה להפליג ממצרים לאיטליה נצטוו אנשי הצי, בראשותו של גרשון ריטוב, לרכז מידם כלי נשק ופנקסי חיילים. נאספו 300 פנקסים למחתרת בארץ. פירוש הדבר היה 300 עולים, אלו היו הכפילים לחיילי הבריגדה. בנוסף פעלו המתנדב מרדכי רון וחבריו באיסוף "תעודות מסע", וכך אפשרו לצעירים מן המקום לעלות ארצה עם אוניות המשא הישראליות "עמל", "עליזה" ו"עתיד".
מתנדבי הצי בחיפה סייעו בהברחת מעפילי האונייה חנה סנש שהגיעה לחיפה בערב חג המולד בשנת 1945 באמצעות שליחת משאיות נהוגות בידי נהגים יהודים מבסיס הצי. תרומה משמעותית נוספת הייתה של המתנדב ש. בן-קיקי, שרכש קשרי ידידות קרובים עם המפקד הבריטי של בסיס חיפה והצליח לרתום אותו לסיוע ברכישת נשק, אמצעי לחימה, תצלומי אוויר ואף אוניות.
השרות הארוך בנכר יצר הווי מיוחד בין הימאים הארצישראלים, בעיקר בשעות הפנאי שלאחר שעות פעילות. בבסיסים קטנים ומרוחקים הייתה פעילות חברתית מצומצמת, והמתנדבים העבירו זמנם בקנטינה, בצפייה בסרט, בסיורים באזורם ובביקורים ביחידות שכנות. בערי הנמל הגדולות החיים היו תוססים יותר. הייתה פעילות חברתית מגוונת וקשר עם בני היישוב מיחידות אחרות ובעיקר, עם בנות היישוב מיחידת ATS. הוקם ועד של אזרחי המקום, מעין "ועד למען החייל היהודי", אשר אירח את המשרתים מכל הזרועות בבתי משפחות יהודיות, התפתחו קשרים ואף נקשרו בקשרי נישואין.
תפקיד נכבד בהווי הארצישראלי ובחיי התרבות של המתנדבים היהודים באלכסנדריה מילא מועדון ציוני שנקרא מועדון "התקווה". מועדון זה הוקם על ידי ההסתדרות הציונית, והיה מקום מפגש של כל החיילים היהודים מזרועות שונות של הצבא הבריטי. המועדון היה פתוח מידי ערב. פעלה בו ספרייה, עיתונות והיה גם מזנון. וועדת התרבות במקום דאגה לערוך מדי ליל שבת מסיבות עונג שבת, הרצאות ופגישות עם אורחים מארץ ישראל. מועדון זה היה מוקד ליצירת קשר עם יהודי המקום, ורבות מבנות המקום מצאו להן חתנים. החופות נערכו בבית הכנסת המפואר שבאלכסנדריה, בטקס רב רושם בנוסח ספרדי. ביום הניצחון על גרמניה ערכו המתנדבים היהודים מסדר צבאי מפואר בחצר בית הכנסת, ולאחר מכן התכנסו לתפילת הודיה.
מועדון "מנורה" שכן לא הרחק ממועדון "התקווה", ושימש כמסעדה לחיילים היהודים וכמקום מנוחה וקריאה. "מועדון הצי". "The Fleet Club" היה אחד ממתקני הבידור הגדולים באזור. המועדון השתרע על עשרות דונמים וגינתו בלבד שירתה כ-2000 איש. הבניינים כללו אולמי הופעות, קונצרטים, מפגשים וסרטים. היו שם ספריות, מסעדות ושירותי מלון ורחצה. בין באי המועדון היו ימאים דרום-אפריקאים, אוסטרלים, ניוזילנדים, קנדים, הודים, ארצישראלים ובריטים.
אחת לחצי שנה זכו הימאים לחופשה של מספר שבועות. אלו ששירתו במצרים נטו לתור את המקום והיו מבקרים בקהיר, לוקסור ואסואן שעל גבול סודאן. היו מקרים שהמחתרת המצרית ששיתפה פעולה עם הנאצים, ואף ניסתה לשדוד מהימאים את ספר התשלומים Seaman's Pay Book כדי להחדיר מרגלים גרמנים לצי, ללא הצלחה. מתנדבים אחרים תיירו בבעלבכ בלבנון, בדמשק הסורית ואף הגיעו לעיראק ולאיראן. היו כאלו שקיבלו חופשה לארץ ונסעו ברכבת "אקספרס מצרים-ישראל". תחנות הרכבת היו בקנטרה, ברפיח ובאל עריש, ושימשו לתדלוק קטרים וכנקודות החלפת כסף ונקודות "נאפי" לכיבוד חופשי, ללא תשלום לחיילים.
תרומת יוצאי הצי הבריטי להקמת חיל הים הייתה במספר מישורים.
המחסור הכללי בישראל באנשי מקצוע הוביל למאבקים על גיוסם של חלק מהאנשים המקצועיים יותר. לדוגמה, תכתובת בעניין המהנדס ישראל קירשטיין ששירת בצי הבריטי. קירשטיין היה קבלן אזרחי שעבד רבות בתיקון אוניות בריטיות בנמל חיפה ונחשב לגדול ביותר בתחום זה בארץ והוגדר על ידי הצי הבריטי כטוב ביותר במזרח התיכון. הוא מונה על ידי גרשון זק ב-24 במאי 1948 כקצין אחראי לתיקון האוניות כיוון שהוא היחיד בארץ המכיר אוניות מלחמה, הצבת כלי נשק עליהן וכל צרכיה. מאידך, בן-גוריון דרש אותו להקמת התעשייה הצבאית. יוצאי הצי הבריטי התקדמו בחיל הים ותרמו להעצמת כוחו וכמו כן תרמו לפיתוח הצי המסחרי והקימו את משמר החופים.
אל"ם יוסף (ג'ו) נוביק הקים וניהל את מספנת חיל-הים בשנותיה הראשונות. תפקידו היה בעקבות שירותו ב-RN והכשרת אוניות מעפילים עבור חיל הים. חזונו היה הקמת בית ספר להכשרת נוער למקצועות המספנה השונים למרות הקשיים בהגשמתו.
יהושע להב (שניידמסר), בוגר בית הספר הימי בחיפה מחזור א' (1942), עבר באפריל 1948 מחטיבת כרמלי לחיל הים. הוא היה קצין מכונות ימי בהכשרתו, ואחרי שיפוץ כלי השייט הראשונים חזר להפליג. בינואר 1949 היה בצוות שהביא את ק-28, הפריגטה הראשונה של חיל הים. להב היה בין מקימי מחלקת ההנדסה של החייל תחת פיקודו של ג'ו נוביק. לאחר לימודי הנדסה ימית בישראל ומחוצה לה ורכישת ניסיון נוסף במספנה קיבל את הפיקוד על מספנת חיל הים בשנת 1961. עבודת שיפוץ צוללת הייתה האתגר הגדול של תקופה זו במספנה ולאחר מכן נשלח לאנגליה כראש משלחת רכש צוללות שם שהה בין השנים 1964 ו-1968. להב מונה לרמחצ"ד באפריל 1968 כאחראי על הלוגיסטיקה של החיל. תקופה בה עמדו בפני חיל הים אתגרים חדשים, בין היתר משום התארכות הגבולות הימיים של המדינה לאחר מלחמת ששת הימים. המחצ"ד היה אחראי להכנת הסטילים שהגיעו "עירומים" משרבור, כולל הרכבת מערכות הנשק. קליטת הסטילים והדבורים חייבה שינוי תפיסה בלוחמה הימית ומחצ"ד נדרש להיערך לקליטת הכלים החדשים. בשנת 1971 סיים להב את שירותו בחיל הים בדרגת אל"ם, הדרגה הגבוהה ביותר אליה הגיע יוצא הצי הבריטי בחיל הים.
סא"ל שטוייר (שרטון) שירת בצי המלכותי בדרגת לוטננט מהנדס חשמל, היה מהנדס ראשי של חיל הים לימים נתמנה לנספח הימי של צה"ל בלונדון.
זאב ורדי הקים את בית הספר לימאות בבה"ד חיל הים בחיפה. קיבל את המשימה להקים משטרה צבאית ימית ביפו, בעזרת דב הקר, כאשר הדפוסים הועתקו מהאנגלים. ורדי מונה למפקד מחנה הנמל בכפוף למפקד הנמל. לאחר איחוד היחידות, מונה למפקד המחנה ומפקד המשטרה הצבאית הימית בחיפה. מינויו הבא היה בשייטת הקטנה, כסגן מפקד על פ-53. עבר להדרכה בבה"ד, הקים את בית הספר לימאות בבה"ד והיה מפקד בית הספר לתותחנות וימאות ואף היה קצין התותחנות הראשי של שייטת המשחתות, העביר את הקורס הראשון של סמלי סיפון, פיקד על הנוגה והיה הרל"ש של שלמה אראל, מפקד חיל הים. עם שחרורו עבר לחברת צים ושם היה ראש מחלקת הדרכה וקדטים.
שלמה יעקבסון היה מפקד בסיס הקליטה הרשמי של חיל הים שהוקם בבסיס המכ"ם הבריטי לשעבר בסידנא עלי. לבסיס הגיעו חיילים אשר אותרו על ידי נציגי חיל הים בבסיסי הקלט של אכ"א, בהם משוחררי הצי הבריטי, בוגרי אגודות ימיות ובעלי ניסיון ימי קודם. דגש ניתן לקליטת אנשים בעלי ידע טכני, אשר הופנו לבתי המלאכה בחיפה והיוו את השלד של מספנת חיל הים ומאוחר יותר של מספנות ישראל. יעקבסון שירת בצי הבריטי בדרגת רס"ר, ולכן העדיף בוגרי הצי הבריטי. לאחר תקופה קצרה הוענקה לו דרגת קצונה והוא מונה כמפקד בסיס יפו ולימים ראש מחלקת השלישות של החיל וכותב נוהג חיל הים.
המתנדבים סא"ל אדם ענב ווינטראוב וסא"ל זאב בר-זאב פרקש[17] שירתו כאנשי מכונה בחיל הים. אדם ענב שירת כראש ענף חשמל והיה בצוות שהביא את המשחתת אילת לישראל. זאב בר-זאב היה קצין מכונה במשלחת הראשונה לשרבור בפרויקט שלכת.
אדמונד וילהלם ברילנט, שירת בבסיס Massawa בצי הבריטי. היה בפלוגת הנמל ועסק בהכשרת אוניות מעפילים להפכן כאוניות חיל הים הישראלי. מניסיונו בצי הבריטי, הקים 'מדור בקרת נזקים' והנהיג את 'אימון הצפה'. ברילנט הקים את ה'ילת"מ'. היה 'הקצין הבודק' עם תפישת המשחתת המצרית איברהים אל אוול במבצע סיני וניתח בדו"ח שלו את הקרב הימי והתקיפה האווירית. במהלך תפקידיו במספנות חיל הים וכקצין מטה בענף הנדסה ואדריכלות ימית, שיפר את לוחות המטה להסבת סירות דיג לאוניות משמר שנקראו יחידת סד"ג ושינה מהותית תהליכים אופרטיביים במהלך ההסבה, ממספר ימים למספר שעות. ברילנט הושאל לצים לפרויקטים של בניית אוניות בצרפת. לאחר שחרורו, עבד כארכיטקט ימי בצים. בצרפת, היה מפקח טכני של בניית האוניה שלום במספנות "לשנטייה דה לה אטלנטיק" וכן ה"קשת" וה"נגה" במספנות "טולון". בשנת 1969 תכנן את תדלוק ספינות הטילים מבצע נועה במצר גיברלטר על ידי א.מ-לאה. .
זאב הים שנשלח לאירופה כשליח הרכש של חיל הים, רכש את סירות הנפץ שהטביעו את אוניית הדגל של הצי המצרי האמיר פארוק. עשר שנים קודם, היה ראש מחלקת השיט של בית הספר הימי בחיפה, לימים בית הספר לקציני ים עכו ע"ש כ"ג יורדי הסירה.
מלבד תרומתם העיקרית של המתנדבים להקמת הצי הישראלי ובו חיל ים ותרומתם לצי הסוחר, היו משוחררים שאף קידמו את התעשייה בארץ ואת התיירות. בהם ששירתו בבסיס מאסאווה כמו מייסד מפעל המתכת תורן בחיפה ומשה קיל ממקימי הפארק הלאומי ברמת-גן.
בין המתנדבים היו סמי עופר[18], לימים קצין בחיל הים הישראלי בדרגת סא"ל ולאחר מכן לאיל ספנות ובעליה של חברת צים. עוד מתנדב שהתפרסם היה דן בן אמוץ, אולם הוא סולק מהצי כבר בשלב הטירונות בשל בעיות משמעת.
ארגון יוצאי הצי הבריטי היה חלק מאיגוד חיילים המשוחררים בישראל (אחי"ם) ונקרא מועצת יוצאי הצי הבריטי המלכותי וחיל הים/צוות. בראש האיגוד עמדו: זאב הים, אביגדור אלון, מוריס אריה, אריה קוטיק, שלמה יעקבסון וג'ו נוביק. ארגון זה שמר על קשר ומפגשים בין המתנדבים. המפגש הראשון התרחש בשנת 1968 במלאת 25 שנים לגיוס. המפגש השני התרחש במלאת יובל לגיוס והתרחש בשנת 1993. הכינוס האחרון נערך בבית השגריר הבריטי בספטמבר 2007. הכינוס היה ביוזמת צבי אבידרור ששירת בצי הבריטי.
נספח הצי ואנשי הצי המלכותי הבריטי, עמדו בקשר עם מתנדבי הצי הארצישראלים וב-7 במרץ 1992 הוזמנו לבקר במשחתת הטילים HMS SHEFFILD בעת שביקרה בנמל חיפה. הם כובדו בשריקת המשרוקית המסורתית כאשר קצינים עולים לסיפון. איגוד החיילים המשוחררים פורק והארכיון שלו ושל משוחררי הצי הבריטי הועבר למוזיאון ההתנדבות במושב אביחיל. כיום החל פרויקט תיעוד המתנדבים לצי באתר עמותת חיל הים תחת הכותרת שותפים לדרך, כמו כן מתועדת עשייתם ותרומתם של המתנדבים לצי וכן הופקו להם דפי לוחם במוזיאון הלוחם היהודי בלטרון.
 |
לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב. |
Rear Admiral Edward Ellsberg, Under The Red Sea Sun, New York: Dodd, Mead, and Company, 1946
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
