Loading AI tools
יציאת היהודים מארצות ערב והאסלאם מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פליטים יהודים ממדינות ערב הוא פרק חשוב בתולדות העם היהודי, אשר התרחש בעיקר במחצית השנייה של המאה ה-20, לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948. כ-850,000 יהודים[1] אשר עזבו את מדינות ערב בהן נולדו וחיו, ללא רכושם שהולאם, והיו לפליטים, והביא את הקץ על קהילות יהודיות בנות מאות ולעיתים אלפי שנים.
התהליך שהחל בשנות ה-30 של המאה ה-20, התעצם בשלהי שנות הארבעים בהכוונתה של הליגה הערבית[2][3] והקמת מדינת ישראל, ונמשך בשנות ה-50 וה-60. ב-16 במאי 1948 זעקה הכותרת הראשית של הניו יורק טיימס, "יהודים בסכנה חמורה בכל הארצות המוסלמיות".[4]
לפני הקמת מדינת ישראל, חיו יהודים רבים בארצות ערב והמזרח התיכון במשך מאות ולעיתים אלפי שנים, בקהילות מבוססות ששגשגו מבחינה תרבותית, דתית וכלכלית. עם זאת, בעקבות הקמת המדינה והסכסוך הישראלי-ערבי, מצבם של היהודים במדינות ערב הפך להיות מורכב ולעיתים קרובות מסוכן, מה שהוביל להגירה מסיבית, לגירוש ולנטישת קהילות שלמות. תהליך זה התקיים במקביל לתהליך ההגירה והגרוש של מיליוני נוצרים מהמזרח התיכון עקב שילוב של נסיבות, כולל התנכלות דתית, רצח עם, מלחמות וסיבות כלכליות וחברתיות.
היווסדן של רוב הקהילות היהודיות באזורים בהם שוכנות כיום מדינות ערב[א] מתוארכת, על פי מסורות, לאלף ה-1 לפנה"ס.[7] חלק מהקהילות הוקמו בעקבות הגליות, כגון גלות בבל, וחלק עם הגעתם של סוחרים ומתיישבים יהודים.
לאחר התפשטות האסלאם במזרח התיכון במהלך המאה השביעית, הקהילות היהודיות שמרו על יהדותן ואורח חייהן כבני חסות תחת שלטון שהטיל עליהן מיסים, הגבלות ואיסורים. לפי חוקי האסלאם עמי הספר (בקוראן היהודים, הנוצרים ואף הזורואסטרים) זכאים לחיות במעמד של בני חסות הנקרא ד'ימי, שחובותיו ומגבלותיו הוגדרו במסמך אסלאמי קדום המכונה חוזה עומר. מעמד זה אינו מונע מהם מלשמר את דתם ומאפשר להם לחיות בארצות האסלאם, אך גם מהווה מעמד משפטי נחות שהמשתייכים אליו נתונים לשורה של הגבלות. רבות מההגבלות המוטלות על הד'ימי היו סמליות, ונועדו להבהיר את מעמדו העליון של האסלאם, המוסלמים ולעיתים אף הערבים.
אמנם לחוזה עומר הייתה חשיבות בקביעת היחס ללא-מוסלמים מצד השלטון המוסלמי, אולם שלטונות מוסלמים רבים סטו מהוראותיו. מעמד היהודים תחת שלטון מוסלמי היה מורכב ונתון לשינוי תמידי לאורך תקופות, אזורים ושליטים שונים. בעוד שליטים מסוימים ראו את היהודים כגורם יצרני שיכול לסייע לשלטון במטרותיו ולכן לא אכפו את הגבלות חוזה עומר באדיקות, היו שליטים שהפרו את חוזה עומר לרעה ורדפו את היהודים באלימות. כשלעיתים יהודים אף אולצו להתאסלם בכפייה, ונאלצו לתלות את תקוותם לחיים בטוחים ושלווים בשליטים שהתחלפו במהלך ההיסטוריה.
רדיפות נגד יהודי ארצות האסלאם בימי הביניים לא היו מאורע נדיר, והתנכלויות כנגד יהודים כללו איומים, מעשי שוד, שרפה של רכוש, סקילה, הכאה ואירועי טבח המוניים שהסתיימו לעיתים במותם של מאות ואלפי יהודים. בין אירועי הטבח הגדולים ביותר כנגד יהודי ארצות האסלאם בימי הביניים ניתן למנות לדוגמה את פוגרום גרנדה, הטבח ביהודי פאס (1033) ואת רדיפות אל-מוואחידון. לעומת זאת, ימי הביניים היא גם התקופה בה יהודי ארצות האסלאם זכו לפריחה תרבותית גדולה שהתבטאה בין השאר בתור הזהב של יהודי ספרד, וגם התקופה בה העולם המוסלמי חווה את תור הזהב של האסלאם, והתקיימו השפעות הדדיות בין שתי התרבויות. על סמך השפעות הדדיות אלו, ישנם היסטוריונים יהודים אירופאים בני המאה ה-19 כגון צבי גרץ שהשתמשו במונחים כגון "הרמוניה" כדי לתאר את היחסים בין יהודים למוסלמים בימי הביניים. בצורה זו הם גם ביקרו כדרך אגב את היחס כלפי יהודים בחברה האירופאית-נוצרית בת זמנם.[8] אולם מקובל בקרב חוקרים בני ימינו להתייחס להשקפה היסטורית זאת כמיתוס,[9] תוך אזכור מעמדם החברתי והמשפטי הירוד של יהודים והרדיפות נגדם בתקופות שונות.
| 1948 | 1976 | |
|---|---|---|
 מרוקו | 265,000 | 17,000 |
 אלג'יריה | 140,000 | 500 |
 תוניסיה | 105,000 | 200 |
 לוב | 38,000 | 20 |
 מצרים | 100,000 | 200 |
 עיראק | 135,000 | 400 |
 סוריה | 30,000 | 4,350 |
 לבנון | 55,000 | 1,000* |
 תימן (עדן) | 8,000 | 0 |
| סה"כ | 881,000 | 25,620 |
ערכים מורחבים – אנטישמיות מוסלמית, אנטישמיות ערביתגל ההתנכלויות המשיך ביתר שאת לתוך המאה ה-20, על רקע נסיבות רבות, מגוונות ומשולבות אחת בשנייה. צמיחת הציונות והתגובות העוינות לה בעולם הערבי, צמיחת הלאומיות הערבית, הקולוניאליזם האירופי, התפוררות האימפריה העות'מאנית ותעמולה פאשיסטית שימשו כדלק נוסף להסתת הציבור הערבי כנגד הקהילות היהודיות. לאלה התווספה אנטישמיות מסורתית כלפי יהודים, שמתוארים בקוראן בתור אלה שהפנו גב למוחמד בראשית דרכו וסילפו את התנ"ך כדי להקשות על מאמינים אחרים, ולעיתים הצליחו מבחינה כלכלית יותר מהאוכלוסייה המוסלמית המקומית. בין הפרעות כנגד קהילות יהודיות באמצע המאה ה-20, בשנים שבהן החל זרם העזיבה ההמוני של מדינות ערב, ניתן למנות את הפרהוד, פרעות טריפולי, פרעות עדן, פרעות חלב (1947), פרעות אוג'דה וג'ראדה, ועוד.
בנוסף למאורעות אלימים, בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-20 ואחרי הקמת מדינת ישראל הטילו השלטונות על הקהילות היהודיות עונשים ואיסורים שהקשו על חיי היומיום[13] הפגנות המוניות נגד יהודים התקיימו במצרים, תימן ועיראק. לבנון, שחלק ניכר מאוכלוסייתה היו נוצרים, לא רדפה את היהודים למעט מאורעות אחדים, ואף חלק ניכר מיהודי סוריה ברחו אליה עם הקמת המדינה. למרות זאת עם שינוי האווירה בחלוף השנים, נותרו בלבנון רק כ-50 יהודים.
במהלך מלחמת העצמאות העריכו גורמים במשרד החוץ כי הטענה שכל היהודים בארצות ערב מצויים בסכנה קיומית דחופה היא מוגזמת, אם כי אכן יש כאלו המצויים בסכנה. וממילא אין דרכים מעשיות לסייע להם, אלא דרך ארגוני סיוע בין-לאומיים. עזרא דנין, שהיה יועץ לענייני ערבים במשרד החוץ באותה עת, טען כי מבקשי הסיוע מונעים על ידי "שיקולים עדתיים" והתנגד למעורבות המשרד. כך כתב אז: "יום־יום מרעישים אותנו באיומים ובהודעות על יהודים אומללים אלה שנשארו כבני־תערובות. אני משוכנע שהתמונה היא מסולפת ומוגזמת, אם כי יש בה סכנות חמורות."[14]
יהדות ארצות האסלאם הייתה חלק משמעותי מיהדות התפוצות. מספרם הכולל של היהודים שחיו במדינות מוסלמיות לפני התמוטטות הקהילות מוערך בכמעט מיליון נפש.[15][10] מספרם הכולל של יהודי מדינות מוסלמיות שהגיעו לישראל בין 1948 ל־1951 היה כ-340,000.[ב] כשליש (כ-130,000) באו מקהילות שונות בטורקיה, איראן, סוריה לבנון, מצרים, מרוקו ותוניסיה, אך רובם (כ-210,000) באו מתימן, מלוב ומעיראק, שלוש קהילות שהתפנו כמעט בשלמותן לישראל במסגרת "עליית הצלה". העלייה צמצמה את מספר היהודים במדינות האסלאם והנותרים התרכזו בעיקר באיראן ובטורקיה, מדינות מוסלמיות לא ערביות. הרוב היהודי הגדול שחי במדינות ערב באותן שנים היה בצפון אפריקה: יותר מחצי מיליון יהודים חיו במרוקו, באלג'יריה ובתוניסיה. כ-30,000 נפש, עלו לישראל בשנותיה הראשונות.
ב-1956 לאחר שתוניסיה ומרוקו זכו בעצמאות הצטמצמה העלייה ממדינות אלה וחודשה רק בראשית שנות השישים. מרבית יהודי מרוקו הגיעו לישראל, והיתר עברו בעיקר לצרפת. ב-1962, משזכתה אלג'יריה בעצמאות, התפנו כמיליון מתיישבים בעלי אזרחות צרפתית והועברו לצרפת, ועימם כמעט כל יהדות אלג'יריה, כ-130,000 נפש.
לעימותים בין ישראל לשכנותיה הערביות הייתה השפעה על הקהילות שנותרו במדינות ערב לאחר גלי העלייה של שנות ה-50 וה-60. בעקבות מבצע קדש גירשו שלטונות מצרים יותר מ-30,000 יהודים. הקהילות היהודיות הקטנות בעיראק ובלוב שידעו שגשוג ופריחה סבלו לאחר מלחמת ששת הימים מהתנכלויות ונאלצו לברוח. יהודי איראן עזבו ברובם לאחר המהפכה האירנית ב-1979. בסוריה הוחזקה ההקהילה היהודית כבת ערובה ויציאתם הותרה רק בשנות ה-90. גם שארית יהודי תימן עזבו בשנות התשעים.
כשני שלישים מיהודי מדינות האסלאם היגרו לישראל והשאר לארצות שונות במערב אירופה, בעיקר לצרפת, וכן לצפון ודרום אמריקה. כיום נותרו בארצות האסלאם פחות מ-30,000 יהודים, רובם כאמור באיראן ובטורקיה, מדינות לא ערביות. במדינות ערב נותרו כ-7,000 יהודים.[17]
על פי החוק לשמירה על זכויותיהם לפיצוי של פליטים יהודים יוצאי ארצות ערב ואיראן פליט יהודי הוא מי שמתקיימים בו כל אלה:
החוק קובע כי "במסגרת משא ומתן להשגת שלום במזרח התיכון, תכלול הממשלה את נושא מתן פיצוי על אבדן רכוש לפליטים יהודים יוצאי ארצות ערב ואיראן, לרבות רכוש שהיה בבעלות קהילה יהודית בארצות אלה".
אנשי ארגון "צדק ליהודים מארצות ערב" טוענים במסמך מ-2007[1] כי היהודים שנאלצו לעזוב את ארצות ערב כתוצאה מהפרת זכויות אדם ורדיפות בשנות ה-40, ה-50 וה-60 הם בעלי מעמד פליטים.
בין השאר, נסמך הארגון על הצהרתו של אוגוסט לינדט, נציב האו"ם לפליטים, שהכריז בשנת 1957, בשתי הזדמנויות שונות, שמעמדם של היהודים יוצאי מדינות ערב עולה בקנה אחד עם הגדרת "פליט" של הנציבות ועל כן יש לנציבות את ייפוי הכוח לטפל בעניינם.[1]
בשיח הציבורי שהתקיים בישראל הצעירה קולטת העלייה ומאזרחת את העולים, בפרסומי מערכת החינוך ואף בעמדתה הרשמית של מדינת ישראל מול פורומים בין-לאומיים כונו היהודים שהגיעו מארצות ערב עולים. כינוי זה הדגיש את המניע הציוני, אידאולוגי להגעתם ארצה ורצונם לתרום לבניין מדינת ישראל. במקביל, כינוי זה רמז להסכמתם לקבלת מרות המדינה, תוך קבלת הצהרת כוונות מדינת ישראל על פי גישת "כור ההיתוך". משנות ה-70 החל להישמע קולם של היהודים יוצאי ארצות ערב בישראל ובתפוצות, שיח הפליטות היהודית, שהעלו לדיון את מושג הד'ימי, בן החסות, כמאפיין מרכזי של חיי היהודים במרחב המוסלמי, דחו את הטענה על קיומה של סימביוזה יהודית-מוסלמית, וקשרו את האקסודוס היהודי מארצות ערב בהלאמת רכוש, טרור, וטיהור אתני בהכוונת השלטונות המקומיים.
מדינת ישראל התעלמה משיח הפליטות עד תחילת המאה ה-21.[18] במאה ה-21 חל שינוי בעמדת ממשלת ישראל וגורמי חוץ כלפי שיח הפליטות: ממשלת ישראל העשרים ותשע בשנת 2002[19] ו־30 משנת 2003[20] והקונגרס האמריקאי בהחלטה 185 משנת 2008[21] מכירים ביהודים שנעקרו ממדינות ערב כפליטים וממשלת ישראל הצהירה על נקיטת צעדים להערכת שווי הרכוש, הנאמד במיליארדי דולרים, והולאם על ידי מדינות ערב.[10] בשנת 2012 הגישה המועצה לביטחון לאומי נייר עמדה שבו המליצה ליצור זיקה בין בעיית הפליטים הפלסטינים לבין הפליטים היהודים מארצות ערב.[22] ב-21 בספטמבר 2012 התקיים במרכז האו"ם בניו יורק כנס בשם "צדק לפליטים יהודים ממדינות ערב" שבו אמר סגן שר החוץ, דני אילון: "לא נגיע להסכם שלום בלי לפתור את סוגיית הפליטים – אבל סוגיה זו כוללת גם את הפליטים היהודים. הצדק אינו שוכן בצד אחד בלבד וצעדים זהים צריכים להינקט בשני המקרים".[23]
בשנת 2014 אישרה הכנסת את החוק יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן, התשע"ד-2014.[24] המשרד לשוויון חברתי מרכז ומנהל מאגר הצהרות של יהודים יוצאי ארצות ערב ואיראן וצאצאיהם, בישראל ומחוצה לה, על רכוש שהושאר בארצות המוצא, פרטי וקהילתי.[25] פרס ראש הממשלה לעידוד והעצמת חקר קהילות ישראל בארצות ערב ואיראן הוענק לראשונה ב-2017 ומוענק מדי שנה.[26]
ישנם גורמי ממשל בארצות הברית, מומחי זכויות אדם והיסטוריונים הגורסים כי קיימת סימטריה מסוימת בין שיח הפליטות של היהודים ממדינות ערב ובין בעיית הפליטים הפלסטינים, היוצרת זיקה בין הכרה בין-לאומית בשני הסיפרים לבין תוחלתו של כל פתרון צודק וכולל לסכסוך הערבי-ישראלי.[27] בכל ההסכמים הרב-צדדיים והדו-צדדיים הבין-לאומיים הרלוונטיים, ובהם החלטה 242, מפת הדרכים ומסמכי ועידת מדריד השימוש במונח "פליט" הוא גנרי,[1] ובכך מאפשר את ההכללה וההכרה של כלל הפליטים במזרח התיכון, בהם גם יהודים, נוצרים ומיעוטים אחרים.
הנסיבות ליציאת הקהילות היהודיות מהמדינות המוסלמיות היו שונות בין ארץ לארץ, מרביתן לאו דווקא מסיבות ציוניות: היהודים בארצות שלקחו חלק בפלישה לארץ ישראל ולאחר מכן למדינת ישראל למחרת הקמתה, חששו מהתדרדרות פוליטית, בצפון אפריקה ובאיראן המניעים היו כלכליים, ובטורקיה היהודים נפגעו קשות מרדיפות כלכליות. כמעט בכל ארצות ערב התרחשו פרעות אלימות נגד יהודים, שגבו קורבנות בנפש, הביאו להתמוטטות כלכלית וחיזקו את מגמת בריחת היהודים. בארצות מסוימות, כגון מצרים, היהודים גורשו מהמדינה בהוראת הממשלה, ובמדינות אחרות הממשלות נקטו באמצעים שונים כדי לעודד את עזיבת היהודים. לעומת זאת במדינות כגון סוריה הוטלו מגבלות על עזיבת היהודים, ואלה נאלצו להימלט מהמדינה בחשאי או תמורת שלמונים. בארצות המגרב היהודים עזבו בעיקר על רקע האלימות וחוסר היציבות שליוו את המאבקים הלאומיים הצפון אפריקאיים לעצמאות מצרפת, אך לעיתים גם בשל ההסתה שהובילה התקשורת המקומית כלפי מדינת ישראל שהופנתה כלפי האוכלוסייה היהודית המקומית, ומתוך חשש למעמדם העתידי במדינות צפון אפריקה העצמאיות.
על פי פרופ' נורמן סטילמן, חוקר תולדות יהדות ארצות האסלאם, מקובל בקרב היסטוריונים לחשוב ששילוב כוחות דחיפה (Push) ומשיכה (Pull) גרמו ליהודים לעזוב את ארצות ערב. כלומר, בזמן שגורמים כגון פרעות, סנקציות, מגבלות, פחד לגבי עתידם ויחס חברתי עוין גרמו ליהודים לרצות להימלט מארצות ערב, הקמת מדינת ישראל מצד שני עוררה את רצונם של רבים לעלות לארץ ישראל. השילוב בין הגורמים הוביל לתנועת ההגירה ההמונית של היהודים מארצות ערב לישראל.[28]
ערכים מורחבים – יהדות סוריה, פרעות חלב (1947)
בשנת 1947 פרצו בחלב פרעות אלימות נגד יהודים (פרעות חלב (1947)), שבמהלכן הרובע היהודי בעיר הוצת ועלה בלהבות. 75 יהודים נרצחו, מאות נפצעו, וכמחצית מהקהילה היהודית נמלטה מהעיר.[29] במהלך הפרעות ניזוק קשות בית הכנסת המרכזי של חלב, ששימש כמקום פולחן יהודי לפחות מהמאה ה-5. בשנת 1948 יהדות סוריה מנתה כ-30,000 נפשות. בשנים הבאות ממשלת סוריה הטילה מגבלות חמורות על היהודים במדינה, כולל מגבלות על הגירה. יהודי סוריה ניסו להימלט מהמדינה, ובעזרת סיוע מאישים כגון ג'ודי פלד קאר אלפים מהם הצליחו בכך. באוגוסט 1949 רימונים הושלכו על בית כנסת בדמשק, ו-11 יהודים נהרגו.[30]
לאחר ועידת מדריד בשנת 1991 ממשלת ארצות הברית הטילה לחץ רב להקל את המגבלות ולאפשר למספר אלפי היהודים שנותרו בסוריה לעזוב אותה. בפסח 1992 סוריה החלה לאפשר ליהודים להגר, בתנאי שיתחייבו לא לעלות לישראל. כתוצאה מכך רבים היגרו לארצות הברית, וחלק המשיכו בכל זאת לישראל.
ערך מורחב – יהדות לבנוןבשנת 1948 היו בלבנון כ-24 אלף יהודים, שהשתכנו בעיקר בביירות. בניגוד לארצות ערב האחרות, הקהילה היהודית בלבנון לא פחתה לאחר 1948 אלא גדלה, בעיקר מכיוון שהגיעו אליה פליטים יהודים מארצות ערב האחרות, כגון סוריה ועיראק. מה שגם כן תרם לביטחונם היחסי של היהודים בלבנון הוא הדומיננטיות של הנוצרים המרונים בלבנון באותה תקופה. עם זאת, מחוץ לביירות מצבם של היהודים בלבנון היה יותר מעורער, ובעיר טריפולי נערכו פרעות בנובמבר 1945 שבהן נהרגו 14 יהודים.[31] בשנת 1948 התחוללו בעיר הפגנות שבמהלכן רכוש יהודי נפגע והושמעו קריאות אנטי-יהודיות. בעקבות חוסר הביטחון המתמשך רבים מיהודי טריפולי עזבו אותה לטובת ביירות בשנים אלו. בשנת 1950 הונחה פצצה תחת בית הספר של כל ישראל חברים בביירות, ומנהל בית הספר נהרג בפיצוץ. בשנת 1953 נאסר על תנועת מכבי לפעול במדינה.[32]
בשנות ה-50 המוקדמות התמעטו הפגיעות והפעולות נגד היהודים בלבנון, שחיו ברובם באזור ביירות. עם זאת לאחר פרוץ מלחמת האזרחים הראשונה של לבנון בשנת 1958 ועד 1967 מרבית יהודי לבנון היגרו ממנה, בעיקר לישראל, לאירופה ולארצות הברית. בשנת 1971 ראש הקהילה היהודית בלבנון בן ה-69, אלברט אליה, נחטף על ידי סוכנים סורים, נעצר ועונה בדמשק יחד עם יהודים סורים שניסו להימלט מהמדינה. בקשה אישית לשחררו מצד ראש סוכנות האו"ם למען פליטים נענתה בהתעלמות מצד סוריה. בשנות ה-80, במהלך מלחמת האזרחים בלבנון ארגון חזבאללה חטף מספר אנשי עסקים יהודים לבנונים. שרידי הקהילה היהודית היגרו ברובם מאימת המלחמה.
ערך מורחב – יהדות מצריםבשנת 1948 מספר יהודי מצרים עמד על כ-75,000 נפשות. האווירה הציבורית החלה להשתנות נגד יהודי מצרים, כמו גם נגד בני מיעוטים אחרים במדינה, עוד מימי מלחמת העולם השנייה. תעמולה פשיסטית איטלקית וגרמנית ענפה פעלה במצרים, ותנועות כגון האחים המוסלמים והמצרים הצעירים פסלו את היהודים אם מפני שאינם מוסלמים ואם מפני שלא ראו בהם כ"מצרים אמיתיים". יהודי מצרים היו נתונים לסדרה קשה של מעשי אלימות בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. בשנת 1945, במהומות אלימות בקהיר ואלכסנדריה 11 יהודים נהרגו ועשרות נפצעו. בשנת 1948 שורה של פרעות, פיגועים, מעצרים המוניים ומעשי אלימות והתנכלות כוונו נגד יהודי מצרים. כך ביוני 1948 התפוצצה פצצה ברובע היהודי-קראי בקהיר והרגה 22 יהודים.[33] חודש לאחר מכן נערכו התקפות דומות על בית כנסת בקהיר וחנויות יהודיות, ו-19 יהודים נהרגו. מספר היהודים שנרצחו או נחטפו ונעדרו לאורך כל אותה שנה הוערך בדיווח בן הזמן ב-150 נפשות.[34] באותה שנה נעצרו מאות יהודים על ידי הרשויות של מצרים ורכוש יהודי רב הולאם. עד שנת 1950 כ-40 אחוז מיהודי מצרים נמלטו ללא רכושם מהמדינה.
הצעדים המשמעותיים ביותר נגד יהודי מצרים ננקטו בשנת 1956 לאחר פרוץ מלחמת סיני. כחלק מגירוש יהודי מצרים כ-1,000 יהודים נעצרו על ידי הרשויות של מצרים, 500 בתי עסק וחשבונות בנק יהודיים הופקעו, ובעלי מקצוע יהודים רבים (כגון רופאים, עורכי דין ומורים) איבדו את הזכות לעסוק במשלח ידם. אלפי יהודים קיבלו הוראה מהרשויות לעזוב את מצרים תוך היתר לקחת איתם תיק-יד וסכום מזומנים קטן בלבד. יהודים רבים נאלצו לחתום על הצהרה שהם "תורמים" את רכושם לממשלת מצרים. כחלק מצעדים אלו למעלה מ-25,000 יהודים ברחו וגורשו ממצרים, והגיעו בעיקר לישראל, אירופה וארצות הברית.[35] עד שנת 1957 מספר היהודים במצרים צנח ל-17,000 נפשות, ועד מלחמת ששת הימים הקהילה פסקה למעשה מלהתקיים, למעט מספר עשרות בודדות של יהודים.
 |
ראו גם – יהדות עיראק, הפרהוד, מבצע עזרא ונחמיה, יהדות כורדיסטן |
בשנת 1948 היו כ-150,000 יהודים בעיראק, בעיקר בבגדאד ובצרה. בשנת 1941, בעקבות ההפיכה הפרו-נאצית של רשיד עאלי אל-כילאני, התרחשו בבגדאד פרעות הידועות בשם הפרהוד. במהלך פרעות אלה 180 יהודים נהרגו, 240 נפצעו, 586 בתי עסק יהודיים נבזזו ו-99 בתים נהרסו.[36] כמו רוב ארצות ערב, עיראק תחילה אסרה על עלייה לישראל מהחשש שזה יחזק את ישראל הצעירה. למרות האיסור, בשנת 1949 כ-1,000 יהודים עזבו את עיראק כל חודש. בהמשך, בהובלת נורי א-סעיד, הממשלה העיראקית שינתה את מדיניותה ועברה לעודד את עזיבת היהודים. בשנת 1950 ממשלת עיראק העבירה חוק התקף לשנה שקבע שליהודים מותר להגר מהמדינה אם הם מוותרים על אזרחותם העיראקית, וכתוצאה מכך מותירים את רוב רכושם לממשלת עיראק. לפי החוקר איאן בלאק הסיבות לשינוי המדיניות היה הרצון של עיראק לקבל נתח מרכוש היהודים לקופת המדינה, וכן רצון להיפטר מהמיעוט היהודי שנתפש כמערער את היציבות במדינה. באוגוסט 1950 נורי א-סעיד איים על חברת התחבורה שהייתה אחראית להובלת היהודים אל מחוץ למדינה שאם היא לא תעמוד במכסה של 500 יהודים שעוזבים את המדינה כל יום, רישיונה יישלל. בספטמבר הוא איים שאם קצב העזיבה לא יוגבר, הוא ייקח את כל היהודים לגבול ויגרשם. כחודשיים לפני שפג תוקפו של החוק, לאחר שכבר 85,000 יהודים נרשמו לעלייה, החלה סדרה של פיגועים נגד מטרות יהודיות בעיראק. ממשלת עיראק עצרה 28 יהודים בהאשמה שהם אחראים לפיגועים, והוציאה להורג 2 מהם.
החוק הוארך לתקופה נוספת, ובמהלכה כמעט כל יתר יהודי עיראק עלו לישראל. במחצית השנייה של 1951 הועברו חוקים שהוציאו את הציונות מחוץ לחוק, והורו על גירוש מעיראק של כל יהודי שלא יסכים לחתום על הצהרה נגד הציונות.[37]
מתוך היהודים המעטים שנותרו בעיראק, בשנת 1969 כ-11 יהודים הוצאו להורג בפומבי אחרי משפטי ראווה. הרדיו העיראקי קרא להמונים לצאת לרחובות, ואכן הגופות הוצגו בפני עשרות ומאות אלפי אנשים באווירת קרנבל.[38]
ערך מורחב – יהדות לובבשנת 1948 יהדות לוב מנתה כ-38 אלף נפשות. סדרת פרעות בטריפולי בנובמבר 1945 הותירה 130 יהודים הרוגים (כולל 36 ילדים), מאות פצועים ו-4,000 שאיבדו את ביתם והפכו לחסרי קורת גג. חמישה בתי כנסת בטריפולי וארבעה נוספים בעיירות סמוכות נהרסו על ידי הפורעים. למעלה מ-1,000 בתים וחנויות יהודיות נבזזו בטריפולי לבדה.[39] הפרעות זעזעו את יהודי לוב. ביוני 1948 התרחש פוגרום נוסף, שבמהלכו נהרגו 15 יהודים ו-280 בתים נהרסו. בעקבות הישנותם של מקרי אלימות, וההתרגשות שעוררה הקמת מדינת ישראל, בשנים 1948–1951 עלו לישראל כ-30 אלף מיהודי לוב. בשנת 1967 נותרו עוד מספר אלפי יהודים במדינה, ועל רקע מלחמת ששת הימים התרחש פוגרום נוסף, שבמהלכו נהרגו 18 יהודים נוספים. ממשלת לוב הצהירה שעל היהודים "לעזוב את לוב באופן זמני", ואפשרה להם לעזוב עם רכוש בשווי 50$ בלבד, תוך הותרת רוב רכושם מאחוריהם. ביוני-יולי 1967, כ-4,000 יהודים מלוב הגיעו לאיטליה, מתוכם 1,300 המשיכו לישראל, 2,200 נותרו באיטליה והיתר היגרו לארצות הברית.
בשנת 1970 ממשלת לוב חוקקה חוקים חדשים שהפקיעו את הרכוש היהודי במדינה. שארית היהודים היגרו מלוב בשנים הבאות. בפברואר 2002 נפטרה היהודייה האחרונה בלוב, סמראלדה מגנאג'י.
ערך מורחב – יהדות תוניסיהיהדות תוניסיה מנתה כ-105 אלף נפשות בשנת 1948. משקיבלה תוניסיה עצמאות ב-1956 החל השלטון להתנכל ליהודים. כך למשל נאסר קיומו של ועד הקהילה היהודי ונאסרה פעילותם של האגודות ומוסדות התרבות והספורט היהודיות. באותה שנה החל גל פיגועים נגד מטרות יהודיות.[40] ב-1958 התגברו ההתנכלויות, בוטלה פעילותו של בית הדין הרבני, הרובע היהודי בתוניס, כולל בתי כנסת עתיקים, נהרס בידי השלטונות ובית העלמין היהודי הופקע עבור "חידוש עירוני" ו"לטובת הכלל".[41] בעקבות צעדים אלה והחשש לגבי עתיד היהודים במדינה, עזבו את תוניסיה לאורך שנות ה-50 וראשית שנות ה-60 כשמונים אלף יהודים. בשנת 1960 חולל בית הכנסת הגדול של תוניס. בשנת 1967 נערכו פרעות ברכוש היהודי ובבתי הכנסת שנותרו בתוניסיה. אף על פי שהשלטון הפרו-מערבי של תוניסיה בראשות חביב בורגיבה דיכא במהירות את האלימות נגד יהודים בשנת 1967, החל גל נוסף של הגירת יהודים מתוניסיה, וכ-7,000 יהודים נוספים עזבו אותה, בעיקר לצרפת.[41] קהילה יהודית קטנה נותרה במדינה גם לאחר מלחמת יום כיפור, בעיקר בג'רבה ובתוניס. למרות התפרצויות אלימות שונות לאורך השנים, כולל פיגוע בשנת 1985 שבו חייל תוניסאי ירה למוות ב-5 מתפללים בבית כנסת בג'רבה, הקהילה הקטנה זכתה לרוב להגנה מצד הרשויות.[41]
ערך מורחב – יהדות אלג'יריההחל משנת 1870 היו יהודי אלג'יריה אזרחי צרפת. כתוצאה מכך היו היהודים בתווך שבין השלטון הצרפתי והפייה-נואר (המתיישבים האירופאים באלג'יריה), לבין האוכלוסייה המוסלמית המקומית שלא זכתה לאזרחות צרפתית. יהודי אלג'יריה הצרפתית זכו לרוב להגנה ונהנו מביטחון תחת הממשל הצרפתי, אך לעיתים נפגעו מהתפרצויות אנטי-יהודיות מקומיות. מקרה הטבח הזכור ביותר נגדם הוא הפרעות של אוגוסט 1934 שפרצו בעיר קונסטנטין לאחר שיהודי הואשם בהעלבת דת האסלאם – פרעות שבהן נהרגו עשרות יהודים ובתי עסק יהודיים רבים נבזזו.[43] מהומות אלה לא גרמו לגל עזיבה, אך נותרו בתודעת יהודי אלג'יריה וגרמו להידוק קשריהם עם צרפת. בזמן מלחמת העולם השנייה הורע מצב יהודי אלג'יריה, אך עם תום המלחמה זכויותיהם הושבו להם. במהלך מלחמת העצמאות של אלג'יריה (1956–1962) מוסדות הקהילה היהודית נקטו בעמדה נייטרלית מוצהרת, אך למרות זאת יהודים רבים נפגעו במהלך המלחמה. כך למשל, בין ראש השנה ליום כיפור של שנת 1961 נערכו סדרה של מהומות אנטי-יהודיות באלג'יר ואוראן. כוחות הצבא הצרפתי הצליחו להדוף את הפורעים מהשכונות היהודיות, אך בכל זאת יהודי אחד נהרג ונער יהודי בן 15 נפצע קשות.[44] התנקשויות בחייהם של מספר אישים יהודים מפורסמים, בהם הזמר הנודע רמונד לריס, גם כן זיעזעו את יהודי אלג'יריה. כמעט כל היהודים עזבו את המדינה בשנים 1960–1962, עם נסיגת צרפת מאלג'יריה, יחד עם למעלה ממיליון המתיישבים האירופאים שעזבו את המדינה.
לאחר עצמאות אלג'יריה בשנת 1962 חוקק חוק אזרחות חדש (1963) אשר מנע מלא-מוסלמים לקבל אזרחות.[45] החוק קבע כי רק מי שאביו או סבו מצד האב הם מוסלמים, יכול לקבל אזרחות.[46] מעמדם המורע של לא-מוסלמים באלג'יריה העצמאית, ופרוץ מלחמת האזרחים האלג'יראית, גרמה למרבית היהודים שנותרו במדינה לעזוב גם כן. מוסדות יהודיים רבים הולאמו והופקעו בידי השלטונות, ובשנת 1975 הוחרם אף בית הכנסת הגדול של אוראן על ידי הממשלה האלג'ירית ונהפך למסגד.
ערך מורחב – יהדות מרוקו.jpg)
יהדות מרוקו הייתה הקהילה הגדולה שבקהילות היהודיות בארצות ערב, ומנתה בשנת 1948 כ-205 אלף נפשות. עד שנת 1956 מרוקו נותרה מדינת חסות של צרפת, סטטוס שלרוב הטיב עם היהודים. עם זאת, גם בתקופת הממשל הצרפתי התרחשו פגיעות בביטחון היהודים במרוקו. בשנת 1912, עם תחילת החסות הצרפתית, התרחש פוגרום ביהודי פאס (הידוע גם בשם התריתל) שמנו אז כ-12,000 נפשות. 52 יהודים נטבחו במהלך התריתל בפאס, וחלקים רבים מהמלאח (הרובע היהודי) נהרסו במהלך הביזה שנמשכה שלושה ימים ברציפות.[47] ב-15 בנובמבר 1942, מעט לאחר שחרור קזבלנקה על ידי הכוחות האמריקאים כחלק ממבצע לפיד במלחמת העולם השנייה, התרחש פוגרום ביהודי העיר על ידי האוכלוסייה המוסלמית ובעידוד פקידים צרפתים אנטישמים.
העלייה ממרוקו התגברה במיוחד לאחר פרעות אוג'דה וג'ראדה של שנת 1948, במהלכם נהרגו 42 יהודים, כולל רב הקהילה של ג'ראדה ומשפחתו. בשנה לאחר הפרעות עלו לארץ כ-18 אלף יהודים ממרוקו. באוגוסט 1953 שבו ונערכו פרעות בעיר אוג'דה שבמהלכן 4 יהודים נהרגו, כולל ילדה בת 11. באותו חודש המשטרה הצרפתית מנעה מהמון מוסלמי לפרוץ גם למלאח של רבאט.[48] בשנת 1954 בעיירה פטיז'אן (הידועה כיום בשם סידי קאסם) נערכו שוב פרעות נגד יהודים, במהלכן נהרגו 7 סוחרים וגופותיהם עברו התעללות אכזרית. בשנת 1955 המונים מוסלמים התפרצו לרובע היהודי בעיר מזאגאן ובזזו עשרות בתים. 1,700 יהודים נמלטו ומצאו מחסה בחלק האירופאי שבעיר. מספר רב של בתים ברובע היהודי הוצתו ונשרפו עד יסוד ו-200 יהודים נותרו ללא קורת גג לחזור אליה.[49] כחלק מאותו גל פרעות נערך טבח בעיר וואדי זם (אנ') ובו נהרגה משפחה בת חמש נפשות ושני יהודים נוספים.[50] היציבות במרוקו כולה הייתה מעורערת בשנים אלה, עקב המאבק הלאומי המרוקאי לעצמאות מצרפת שהיה בחלקו גם מאבק חמוש.
לאחר עצמאות מרוקו בשנת 1956, הוטלו איסורים על הגירה יהודית ממרוקו ועל הוצאת רכוש יהודי. במשך שלוש שנים התקיימה עלייה חשאית לישראל שכחלק ממנה עלו כ-30,000 יהודים ממרוקו. אולם סופה של העלייה החשאית היה באסון מר, טביעתה של ספינת אגוז כשעל סיפונה עשרות עולים ממרוקו ואנשי צוות ישראלים. לאחר שנת 1961 השלטונות המרוקאים נקטו במדיניות של עצימת עין לנוכח עזיבת יהודי מרוקו, תמורת תשלום מישראל עבור כל עולה. אולם ההגבלות על הוצאת רכוש נמשכו, ומרוקו הגבילה את שיעור ההון שניתן להוציא מהמדינה לסכום זעיר בשווי כ-60 דולרים בלבד.[51] בעקבות זאת פעלו רשתות הברחת הון בניסיון להוציא חלק מהרכוש היהודי מחוץ למדינה, אך לא בפני רבים עמדה אפשרות זו. שיטה נפוצה יותר להברחת כספים הייתה המרתם לתכשיטים או לחפצים אישיים אחרים, שאותם כן היה ניתן להוציא מהמדינה. מלחמת ששת הימים הובילה לגל העזיבה האחרון של יהודים ממרוקו על רקע התגברות האיום על ביטחונם עקב המלחמה. רוב יהודי מרוקו עלו לישראל, וחלק ניכר היגרו לצרפת או לשאר מדינות אירופה וצפון אמריקה.
ערכים מורחבים – יהדות בחריין, פרעות מנאמה (1947)בבחריין הייתה קהילה יהודית קטנה בת 600 נפשות נכון לשנת 1948. בעקבות החלטת החלוקה של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 החל גל הפגנות בעולם הערבי שנמשך במהלך הימים הראשונים של דצמבר אותה שנה. בבחריין הפגנות אלו התבטאו תחילה בהשלכות אבנים על יהודים, וב-5 בדצמבר התרחש פוגרום בעיר מנאמה, עיר הבירה של בחריין. חנויות ובתים של יהודים נבזזו, בית הכנסת בעיר נהרס, יהודים רבים הוכו ואישה יהודית קשישה נהרגה.[39]
רוב יהודי בחריין עזבו את המדינה, בעיקר לבריטניה. נכון לשנת 2006 נותרו בה 36 יהודים.
ערך מורחב – יהדות סודאןהקהילה היהודית בסודאן, שנוסדה במאה ה-19, מנתה בשיאה כ-1,000 יהודים ממוצא ספרדי שחיו בעיקר בעיר הבירה ח'רטום. עד אמצע המאה ה-20 פעלו בעיר גם בית כנסת והתקיימו חיים קהילתיים ערים בהנהגת הרב שלמה מלכה. החל משנות ה-50 חברי הקהילה החלו להגר מסודאן, בעיקר לאחר עצמאות סודאן בשנת 1956, והקהילה חדלה להתקיים בשנות ה-60.
ערך מורחב – יהדות תימן| |
ראו גם – מבצע על כנפי נשרים |
יהדות תימן, כולל עדן, מנתה בשנת 1948 כ-63 אלף יהודים. במהלך פרעות עדן של שנת 1947 נרצחו 82 יהודים ו-76 נפצעו. בנוסף עשרות חנויות ושני בתי ספר יהודיים נבזזו, וארבעה בתי כנסת ולמעלה מ-200 בתים הוצתו.
המצב בתימן המשיך להיות קשה, ובמהלך שנת 1948 תימן ידעה מאבקי כוח שלטוניים ואי-יציבות, וכתוצאה מכך סבלו היהודים מפרעות ומהתנכלויות קשות. השילוב של תקופה קשה מלווה ברעב בתימן וחדשות על הקמת מדינת ישראל היה זרז מספק לפגיעות אלימות נוספות ביהודים. עם זאת, לאחר ניצחון ישראל במלחמת העצמאות, ועלייתו לשלטון של אחמד בן יחיא, תימן באופן מפתיע אפשרה ליהודים לעזוב את המדינה. המוני יהודים יצאו בדרכם לעדן והגיעו למחנה חאשד, נקודת האיסוף טרם העלייה לישראל. יהודים רבים נפטרו במהלך המסע הקשה לעדן, ורבים נוספים נפטרו במחנה עצמו עקב התנאים הקשים. בסך הכול במבצע על כנפי נשרים כ-44 אלף יהודי תימן עלו לישראל. יהודי תימן יכלו על פי רוב למכור את רכושם לפני עזיבתם, אך נאלצו לעשות זאת במחירים אפסיים עקב ידיעת הרוכשים המוסלמים שהיהודים ממהרים לעזוב. קהילה יהודית זעירה נותרה בתימן גם לאחר עלייתם של רוב בני הקהילה, וממנה המשיכו לצאת עולים לישראל במיוחד בזמנים של אי יציבות בתימן, כגון מלחמת האזרחים בצפון המדינה שהחלה בשנת 1962.
ערך מורחב – יהדות פקיסטןהקהילה היהודית בפקיסטן אשר ברובה הייתה מקהילת בני ישראל (הודו), מנתה בשנת 1947 כ-2,500 בזמן חלוקת הודו ופקיסטן וקבלת עצמאות שתי המדינות, רוב הקהילה התרכזה בעיר קראצ'י ומיעוט בעיר פשאוור ובמקומות נוספים. בזמן קבלת חלוקת האו"ם לגבי מדינת ישראל, הפוגרום הראשון המכוון כלפי הקהילה היהודית התרחש כשבית הכנסת הותקף והיה ניסיון לשרוף אותו, הנזק היה רב בני הקהילה הותקפו והיה ניסיון לחטוף צעירות מהקהילה. בזמן זה החלה בריחה של חלק מבני ובנות הקהילה לכיוון הגבול עם הודו, או לחלופין עלו על אוניות שהודו סיפקה למען פליטים מפקיסטן אשר סבלו מרדיפות דת ביניהם הינדים, זורוסתרים, נוצרים, יהודים ועוד. בהמשך רבים מהם עברו לישראל.
למרות זאת נשארו מאות מבני ובנות הקהילה בפקיסטן בהסתמכם על היחסים הטובים עם שכניהם מלפני החלוקה, בעקבות מלחמת ששת הימים בסוף שנת 1967, יצאו מנהיגי דת מוסלמים וקראו לגירוש כל היהודים מהמדינה, רוב רובם עזבו להודו ומשם לישראל וחלקם למדינות כגון קנדה, אנגליה וארצות הברית בעיקר.
היהודייה הרשמית האחרונה, רחל יוסף-אווסקר עזבה בסוף שנות ה-90 ועברה לישראל בה היא נפטרה בשנת 2006. כיום רשמית לא נותרו יהודים בפקיסטן, בית הכנסת בקראצ'י נהרס עד היסוד בפקודת הממשל, בכל זאת לא כולם עזבו, היהודים הנותרים ירדו למחתרת וחיים תחת זהות דתית אחרת.
המצב הכלכלי של חלק מהקהילות היהודיות לפני תחילת ההתנכלויות היה טוב. הקולוניאליזם האירופאי במדינות ערב הביא לביקוש גובר במקצועות עתירי ידע בהתאם לתקופה כגון תרגום, מסחר, עמילות מכס, בנקאות וניהול כספים, שבהם היהודים שיחקו תפקיד מרכזי. הבריחה המהירה והמאולצת מארצות ערב לא הותירה לרובם ברירה ורוב רכושם נשאר מאחור. הרכוש שנותר מאחור כלל אדמות, בתים, עסקים וחנויות, סחורות, חשבונות בנק ועוד. רוב הרכוש הולאם על ידי שלטונות המדינות או נתפס על ידי אנשים פרטיים אחרים, ומעולם לא הושב לבעליו. שווי הרכוש הנטוש שהולאם מוערך במילארדי דולרים.[52]
יש הערכות שונות לגבי שווי הרכוש היהודי שנותר מאחור או שהוחרם במדינות ערב. השוני הרב בין ההערכות נובע מהקושי להעריך את סך רכוש הפליטים היהודים על פני מספר רב של מדינות, וכמו כן חוקרים וארגונים שונים מגדירים בצורה שונה מה יכול להיחשב כרכוש יהודי בר-פיצוי. הארגון העולמי של יהודים ממדינות ערב (אנ') העריך בשנת 2007 שסך כל הרכוש שהותירו מאחוריהם 900,000 הפליטים מארצות ערב הוא בשווי של כ-300 מיליארד דולר במונחים של שנות האלפיים, וסך כל הנדל"ן בבעלות יהודית שנותר מאחור מגיע ל-100,000 קמ"ר של אדמה.[53][54][55]
לעומת זאת, פרופ' סידני זבלודוף, כלכלן שמתמחה בפיצוי ניצולי השואה, בחן את סוגיית הרכוש של הפליטים היהודים מארצות ערב והפליטים הפלסטינים מארץ ישראל תוך שימוש בהגדרות שמרניות יותר לרכוש בר פיצוי. על פי מחקרו, סך כל הרכוש של הפליטים היהודים מארצות ערב שוויו כ-6 מיליארד דולר במחירי 2007, בעוד שסך כל הרכוש של הפליטים הפלסטינים שוויו כ-3.9 מיליארד דולר.[56]
בשנת 2013 פרופ' מיכאל ר. פישבך (Michael R. Fischbach), היסטוריון שפרסם בעברו ספר לגבי תביעות הרכוש של הפליטים הפלסטינים, פרסם ספר בשם "תביעות רכוש יהודיות נגד מדינות ערב" (Jewish Property Claims Against Arab Countries) המנסה להציג סקירה מקיפה של הסוגיה.[57] אולם הוא ציין גם שללא איסוף מידע שיטתי, שוויו הכולל של הרכוש היהודי שנותר במדינות ערב לעולם לא ייוודע במדויק. בנוסף, טרם נעשו מחקרים בניסיון להעריך את שווי ההפסד והרווח (דרך סיוע בנקודות מינימום ומקסימום) מאותו רכוש, ללא הופעת הגורמים המתסיסים שהובילו לבעיית הפליטות וגזילת או אובדן הרכוש.
חלק מהפליטים היגרו למדינות אמריקה ואירופה וחלקם הגיעו למדינת ישראל, נקלטו כעולים חדשים וזכו לסיוע ושירותי עזר מהמדינה. תהליך קליטת העולים יצר קשיים ומתחים עדתיים בחברה הישראלית אך אלו הלכו והתפוגגו לאורך השנים. לאחר כחמישים שנה רוב הפליטים שהגיעו מקהילה יהודית במדינות ערב לישראל, הצליחו, ממעמד של פליטים חסרי כל שנקלטו במעברות ומחנות אוהלים וסבלו מקשיי שפה, הלם תרבותי וקיפוח עדתי, להשתלב בהצלחה במרקם החברתי של מדינת ישראל. בשנים האחרונות עולות טענות בקרב חוקרים, נציגי וצאצאי קהילות יהודים ממדינות ערב, שממשלת ישראל אינה עושה די לתיעוד ולהפצת סיפורם של הפליטים היהודים ממדינות ערב לעומת מפעלי הנצחה ליהדות אירופה שמרביתה נספתה בשואה. בימינו, חלק מהקהילות היהודיות שנותרו במדינות ערב (למשל יהדות לוב, יהדות אלג'יריה ויהדות לבנון) התפוררו לחלוטין. חלק מהקהילות הקימו בישראל עמותות וארגונים שנועדו לתעד ולשמר את מסורת ומורשת תרבותם.[58]
בקרב הפלסטינים קיימת התנגדות לתפיסה לפיה יהודים שעלו לישראל ממדינות ערב הם פליטים. סאמי אבו זוהרי, דובר חמאס, אמר לאחר דברי דני אילון באו"ם: "היהודים האלה לא היו פליטים כפי שהם טוענים. הם היו אחראים למעשה לעקירת העם הפלסטיני לאחר שהיגרו בחשאי ממדינות ערב, ואז גירשו את הפלסטינים מאדמותיהם כדי לבנות מדינה יהודית על חשבונם". גם חנאן עשראווי טענה שיהודי ארצות ערב אינם פליטים וכי ישראל משתמשת בטענותיהם כניסיון ליצור סימטריה מול הפליטים הפלסטינים.[59]
האנדרטה הראשונה במדינת ישראל לזכר יציאתם וגירושם של יהודי ארצות ערב ואיראן הוקמה ב-9 במאי 2021. פסל הזיכרון ניצב בטיילת שרובר בשכונת ארמון הנציב בירושלים, תחת הכותרת "לציון היציאה והגירוש". הקמתו נעשתה במסגרת החוק שהועבר בכנסת לקיום יום זיכרון לאומי ב-30 בנובמבר לשם הגברת המודעות לפרק זה של ההיסטוריה בתולדות העם היהודי.
על האנדרטה נכתב: "עם הקמת מדינת ישראל למעלה מ-850,000 יהודים גורשו מארצות ערב ומאיראן. רבים מהפליטים עזבו את מולדתם חסרי כל ומצאו מקלט במדינת ישראל. 30 בנובמבר כל שנה נקבע כיום הזיכרון לאומי. האנדרטה הוקמה באדיבות החברה היהודית האמריקאית לשימור ההיסטוריה בשיתוף הפדרציה הספרדית העולמית, עיריית ירושלים והקרן לירושלים."
האנדרטה היא פרי יצירתו של הפסל והאומן הירושלמי סם פיליפ, דור חמישי בעיר.
"יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן" הוא יום זיכרון לאומי, שמצוין בישראל מדי שנה החל משנת 2014, ב-30 בנובמבר,[60] במטרה לציין את היציאה והגירוש של יהודי ארצות ערב ואיראן. התאריך 30 בנובמבר נקבע באופן סמלי משום שהוא למחרת כ"ט בנובמבר, יום החלטת החלוקה בעצרת האו"ם, כאשר קהילות רבות של יהודים בארצות ערב ובאיראן חשו לחץ מצד שכניהם, וכתוצאה מלחץ זה נאלצו לעזוב את מדינותיהם (ראו למשל, פרעות חלב).
עיראק:
מצרים:
תוניסיה:
לוב:
תימן:
אלג'יריה:
סוריה:
כללי:
עופר אדרת, האוצרות שיהודי ארצות ערב הותירו מאחור, באתר הארץ, 4 באפריל 2019Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
