Loading AI tools
פרעות ביהודי פאס במרוקו מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
התריתל היו סדרת פרעות אנטי-יהודיות בעיר פאס שבמרוקו, שהתרחשו בין 17 ל-19 באפריל 1912 (ל' בניסן - ב' באייר התרע"ב), שבוע לאחר חג פסח וחגיגות המימונה, בעקבות כישלונם של מורדים מוסלמים מתנגדי הסכם פאס, לפגוע בנכסים צרפתיים שונים בעיר. במהלך הפרעות פרצו אלפי חיילים מוסלמים והמונים מתושבי העיר פאס למלאח (הרובע היהודי) של העיר, בזזו אותו ותקפו את תושביו היהודים. בפרעות נהרגו 51 יהודים, הועלו באש חלקים גדולים מהמלאח, ו-12,000 תושביו נאלצו להימלט ונותרו ללא קורת גג למשך שבועות ארוכים.
"תְרִיתֵל"[1] היא מילה בערבית מרוקאית שקיבלה במרוקו משמעות מקבילה למושג "פוגרום".[2] עוד בכתבים מהמאה ה-19 ניתן למצוא שימוש במילה 'תריתל' כשם לפשיטות של גדודי צבא מרוקאים על המלאח (הרובע היהודי) בערים השונות של מרוקו. כך, למשל, הכומר והארכאולוג הצרפתי לאון ניקולא גודאר, שביקר במרוקו באמצע המאה ה-19, תיאר שכאשר יש פיגור בתשלום המשכורות של גדודי הצבא, הם מפצים על כך על ידי תריתל נגד היהודים – פשיטה על הרובע היהודי וביזתו.
את הפרעות בפאס בשנת 1912 כינו יהודי פאס בשם "ה-תריתל", בהא הידיעה, עקב היקף המאורעות. פירושה המילולי המקורי של המילה תריתל הוא "לנסות לגלות ולדלות חפצים המוסתרים באדמה". בהרחבה, משמעותה גם "ביזה", והיא תיארה בעבר פשיטות של כוחות כפריים על אסמי הדגן העירוניים.[4]
פרעות נגד יהודים במרוקו לא היו מאורע נדיר בשנים 1900–1912, כחלק מאי היציבות ששררה במרוקו והובילה להפיכתה למדינת חסות צרפתית. במסגרת המרידות שהוביל בו חמארה, שהיה ידוע באכזריותו כלפי היהודים, נערכו מעשי טבח ביהודים בעיר תאזה ב-1903 (40 הרוגים), בעיר סטאת ב-1907 (50 הרוגים) ובקזבלנקה ב-1907 (30 הרוגים).[5] הקהילה היהודית בפאס הצליחה להנצל ממאורעות אלו, אך במאי 1911 גם היא נמצאה בסכנה ממשית עקב מרידה של שבט בֶּרְבֶּרִי. ניסיון של פורעים לפרוץ למלאח (הרובע היהודי) של פאס ולפרוע באוכלוסייה היהודית נבלם בזכות ההגנה שסיפקו חומות המלאח ומאבטחיו.
ב-30 במרץ 1912, כתוצאה ממשבר אגדיר, נחתם הסכם פאס שהפך את מרוקו למדינת חסות של צרפת. סדרי הממשל החדשים כללו מינוי נציב עליון צרפתי, שהיה המושל בפועל, וכן הקמת מנהלות שמילאו את תפקידי המשרדים הממשלתיים ובראשן עמדו פקידים צרפתים. רבים מתושבי מרוקו המוסלמים לא ראו בעין יפה את הפיכתה של ארצם למדינת חסות שכפופה למעצמה זרה. זעם הופנה הן כלפי סולטאן מרוקו מולאי אל-חפיז על "בגידתו" וחתימתו על הסכם פאס, והן כלפי הממשל הצרפתי החדש.
הקהילה היהודית בפאס מנתה בשנת 1912 כ-12,000 נפשות מתוך אוכלוסיית העיר הכוללת שמנתה כ-100,000 נפשות. עם תחילת משטר החסות הצרפתי במרוקו, נהנו יהודי פאס מביטחון רב יותר ולא נקטו עוד בצעדי הזהירות להם הורגלו בתקופת אי היציבות. מנהל בית הספר של כל ישראל חברים (כי"ח) בפאס, עמרם אלמליח, תיאר את הרקע לפרעות במכתב ששלח להנהלת כי"ח: "היהודים, שסמכו על הביטחון שהעניקה נוכחות הגדודים הצרפתיים בפאס, לא הסתירו עוד את חפצי הערך שלהם במחבואים, הרווחים גדלו והביאו שגשוג מסוים ברובע. הביזה הורידה הכל לטמיון".[6]
הפרעות פרצו ב-17 באפריל 1912 (ל' בניסן תרע"ב), שבוע לאחר סיומו של חג פסח וחגיגות המימונה על ידי הקהילה היהודית במלאח. ההתנגשות החלה לאחר שכוחות הצבא המוסלמים-מרוקאים בעיר פאס התקוממו נגד המדריכים הצרפתים שלהם וירו בהם למוות. למעלה מ-5,000 חיילים מרוקאים חמושים היטב השתתפו בהתקוממות. לאחר מכן צעדו קבוצות של חיילים מרוקאים לעבר מבנה שגרירות צרפת, אך נתקלו בירי כבד מצד חיילים צרפתים ונסוגו לכיוון המלאח. המלאח של פאס היה רובע מסוגר, מוקף בחומה גבוהה ובפתחו שער גדול. היהודים ניסו לנעול את השער של המלאח תחת מטר יריות החיילים המוסלמים, אך ללא הצלחה. החיילים פרצו למלאח ואחריהם הגיעו גם המוני מוסלמים מתושבי העיר, ובמהלך היומיים הבאים בזזו את החנויות, הבתים הפרטיים ובתי הכנסת במלאח. רכוש יהודי רב נהרס והועלה באש, יהודים רבים נורו למוות או הוכו, ואירעו מקרי אונס של נשים ונערות. ר' שלמה הכהן תיאר את מצבו של המלאח במהלך הפרעות בחיבורו "יומן פאס":
בתי כנסת מהם נשרפו ונהרסו, ספרי תורה קרועים מתגלגלים ברחוב בתוך הבוץ וגויים דורכים עליהם בעוה"ר (בעונותינו הרבים) וספרי תורה שלא נשרפו הוציאו אותם החוצה קרעו אותם, והשליכו אותם כדי שיהיו למרמס לעוברים ושבים, ושברו הכוסות (כוסות של שמן זית לתאורה שבבתי כנסת) וספסלי בתי הכנסת. היהודים, מבוגרים וקטנים, ילדים ותינוקות, לא אכלו ולא שתו במשך שלושה ימים והולכים נודדים לחץ ואין, האמונים עלי תולע חבקו אשפתות (איכה ד, ה). גופות יהודים הרוגים מושלכות בטיט, ועוברי דרך דורכים עליהן.[7]
בכמה מחלקיה האחרים של פאס התנהלה לחימה בין הכוחות הצרפתים לבין המורדים המוסלמים. לאחר שהחלו הצרפתים בהפגזות לתוך שכונות פאס אל-ג'דיד ופגעו גם בצריח אחד המסגדים, נפתח משא ומתן בין השגריר הצרפתי לבין נכבדי העיר. המשא ומתן הסתיים בהסכמות בין הצדדים וחיילים ושוטרים צרפתיים נכנסו לשמור על העיר ועצרו את החיילים המוסלמים שהתקוממו לפני כן. יום לאחר שוך הפרעות כמאה מתנדבים יהודים נכנסו בהשגחת כוחות צרפתים חזרה למלאח ופינו את גופות הקורבנות. בשבועות לאחר מכן פונו ההריסות מהמלאח, ובעזרת תרומות מקהילות יהודיות אחרות מרחבי מרוקו ומארצות אחרות החלה בנייתו מחדש.
51 יהודים נהרגו בפרעות מהם 18 נשים ו-10 ילדים. מספר הפצועים קשה עמד על 72 איש. במהלך הפרעות נמלטו 12,000 היהודים תושבי המלאח לאזורים בטוחים שהוקצו להם על ידי הממשל הצרפתי (בהם גן החיות הפרטי של הסולטאן), ונותרו בהם במהלך השבועות הבאים בתנאי מחיה קשים ועם מחסור באספקת מזון. מלבד הקורבנות והנזק לרכוש, בין מאות לאלפי ספרים יחידאים בכתבי יד נשרפו או ניזוקו ונאבדו במהלך הפרעות.
כל אחד מהצדדים המעורבים זכר את פרעות פאס בצורה שונה. במרוקאית יהודית הפרעות קיבלו את השם "התריתל" ("הביזה") וחוברו לזכרן מספר קינות על ידי משוררים בני הקהילה. הן נצרבו בתודעת יהודי מרוקו כסמל לסבל של היהודים בתקופה הפרה-קולוניאלית, וחיזקו את ההזדהות שלהם עם השלטון הצרפתי. בצרפתית המאורעות קיבלו את השם les journées sanglantes de Fès ("ימי הדמים של פאס"). לעומת זאת בתודעה הלאומית המרוקאית הפרעות ידועות בשם "אינתיפאדת פאס" (התקוממות פאס) ונזכרות כמאורע ההתנגדות הראשון של תושבי מרוקו לשלטון הקולוניאלי הצרפתי.
באופן יוצא דופן יחסית בהשוואה למאורעות דומים קודמים במרוקו, מאורעות התריתל קיבלו תהודה משמעותית בעיתונות הבינלאומית ובעיתונות היהודית ברחבי העולם - מארצות האסלאם האחרות ועד ארצות מזרח אירופה המרוחקות. כך למשל, כותרת ראשית בעיתון הצפירה בתאריך 28 באפריל 1912 הייתה "הטבח ביהודי מארוקו".[8] העיתון די ולט, הביטאון המרכזי בגרמניה של הציונות, הקדיש את מאמר המערכת למאורעות ונתן להן סיקור נרחב בשבועות לאחר מכן. האירוע נתפש כעוד אחד מייסורי הגלות, שמדגיש את הצורך בבית לאומי בטוח עבור היהודים.[9] העיתון דער פריינד שיצא לאור ביידיש תיאר את התריתל במילים: ”קישינב הייתה משחק ילדים בהשוואה למרחץ הדמים שהתחולל ברובע היהודי בפאס”.[10] בדומה, מספר חוקרים ערכו השוואה בין התריתל לבין פרעות קישינב שקדמו לו בשנים אחדות והיו בעלות היקף דומה, והעלו השערות כדי להסביר מדוע התריתל לא נחקק בתודעה הקולקטיבית היהודית כפי שנחקקו פרעות קישינב.[11][12] סיבה אפשרית אחת לכך היא שלאחר התריתל חל שיפור במעמדם ובביטחונם של יהודי מרוקו בעקבות הפרוטקטורט הצרפתי, בעוד שמצבם של יהודי מזרח אירופה המשיך להתדרדר ותרם לתקומתה של התנועה הלאומית היהודית.
לאחר הפרעות האשמות הופנו כנגד צרפת על כך שלא שלחה כוחות צבא מספקים כדי להגן על המלאח היהודי, ועל כך ששבוע קודם לפרוץ הפרעות הממשל הצרפתי אסף מהיהודים במלאח את מעט כלי הנשק שהיו בידיהם, וכך מנע מהם כל אפשרות להגנה עצמית. על פי פרופ' יוסף פנטון השלטון הצרפתי שיתף פעולה עם סולטאן מרוקו שלא היסס להטות את זעם עמו עקב הסכם פאס לעבר נתיניו החלשים ביותר – המיעוט היהודי.[13]
לשם שיקום הקהילה היהודית בפאס, זרמו אליה תרומות מרחבי הקהילות היהודיות במרוקו וכן מארגונים יהודיים כגון כל ישראל חברים ומהקהילה הספרדית באנגליה ובארצות הברית. כמו כן השלטון הצרפתי הבטיח פיצויים לאלפי היהודים בפאס שבתיהם נהרסו או ניזוקו במהומות. הפיצויים שולמו דרך כספים שממשלת מרוקו חבה לצרפת.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
