Loading AI tools
המוסד הפיננסי המרכזי של היישוב מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בנק אנגלו-פלשתינה (עד שנת 1931, בנק אַפַּ"ק) היה המוסד הפיננסי המרכזי של היישוב בסוף התקופה העות'מאנית בארץ ישראל, בכל תקופת המנדט הבריטי, ואף בראשית ימי מדינת ישראל. הבנק הוקם בשנת 1902 כחברה בשם "אנגלו-פלשתינה" ובאנגלית: ".The Anglo – Palestine Co" (אפ"ק),[1] שהייתה חברה בת של אוצר התיישבות היהודים שנרשמה בבריטניה. החברה החלה לפעול כבנק ביפו בשנת 1903, ובשנת 1931 קיבלה את השם "בנק אנגלו-פלשתינה". ההסתדרות הציונית העולמית, באמצעות אוצר התיישבות היהודים, הייתה בעלת השליטה בבנק, והיא השתמשה בו למימון פעולותיה במשק הארץ-ישראלי.
.jpg)
במהלך השנים הראשונות לאחר הקמת מדינת ישראל, טרם הקמתו של בנק ישראל, שימש בנק אנגלו-פלשתינה כבנק המרכזי של המדינה הצעירה. בשנת 1951 הוקמה חברה ישראלית בשם בנק לאומי לישראל, שאליה הועברו כל הנכסים והפעילויות של בנק אנגלו-פלשתינה, שהיה חברה בריטית שנרשמה בלונדון.
.JPG)
אַפַּ"ק ("אנגלו-פלסטין קומפני", חברת אנגלו-פלשתינה), נוסדה ב-27 בפברואר 1902 בלונדון כדי "לפתח ולטפח יוזמה עסקית בתעשייה, בנייה, חקלאות, תשתיות ועוד". המילה "בנק" נעדרה משם החברה ומרשימת המטרות, כנראה בשל הרצון להימנע מהדרישות המיוחדות של הרשויות הבריטיות מבנק מסחרי. הבנק נוסד על ידי הבנקאי ההולנדי יעקובוס קאן ברוח חזונו של בנימין זאב הרצל.
משרדיו הראשונים של הבנק נפתחו ברחוב עג'מי שהפך לימים לרחוב יפת 18 ביפו ב-26 ביולי 1903, וכמנהל מונה זלמן דוד ליבונטין. מזכירו ויד ימינו בבנק ב-1908 היה חיים זיידמן. בשנת 1907, לאחר ארבע שנות פעילת, עמד הבנק לפני פשיטת רגל, וחולץ באמצעות הלוואה של 150,000 ליש"ט ממייסדו יעקובוס קאן. באותה תקופה הייתה יפו עיר הנמל החשובה בארץ ישראל. נמל חיפה טרם הוקם, ואל נמל יפו הגיעו האוניות מנמלי אירופה, בעיקר מטריאסטה ומאודסה, והביאו עמם עולים לארץ ישראל. העיר יפו הייתה המרכז המסחרי של המושבות הראשונות שהוקמו בשפלת יהודה על ידי העלייה הראשונה. איכרי המושבות וסוחרי יפו, יהודים וערבים כאחד, יכלו לקבל שירותים בנקאיים ברמה של בנק בריטי, בניהולו של מי שרכש את הניסיון הבנקאי שלו ברוסיה ובלונדון. אמנם, היו בארץ עוד שלושה בנקים זרים: בנק קרדיט ליונה, בנק אימפריאל עותומאן ודויטשה פלשתינה בנק, וכן בנק יהודי פרטי בירושלים - 'בנק משפחת ולירו'; אך מסגרת עסקיהם עם איכרי המושבות הייתה מצומצמת.
עסקי החברה הבנקאית התנהלו בפרנקים צרפתיים, שהיו אמצעי התשלום המקובל ביישוב היהודי. לעומת זאת מאזן החברה, שפורסם בלונדון, היה נקוב בלירות שטרלינג. בשנת 1902 הסתכם מאזנה ב-58,000 ליש"ט. הונה העצמי עלה מ-39,000 ליש"ט בסוף 1903 ל-106,400 ליש"ט כעבור עשר שנים.
לפי המדיניות של ליבונטין, אשר אומצה על ידי הבאים אחריו וזכתה לאישור מוסדות התנועה הציונית, לא היה קשר ישיר בין ההסתדרות הציונית לבין הבנק, וההסתדרות הציונית לא נתנה לחברה הוראות הקשורות בניהול העסק הבנקאי. אמנם, הבנק פעל ממניעים ציוניים, מימן ואף קנה קרקעות, מימן בניית בתים ביישובים עירוניים וכפריים וסיפק הון חוזר לתעשייה, אך פעילותו הבנקאית הייתה מבוססת על שיקולים מקצועיים מתוך דאגה לאמינותו בעיני הציבור, כבנק שהלקוחות יכולים להפקיד בו את כספם וחסכונותיהם בלא חשש. ליבונטין הקפיד שהבנק יפעל על בסיס שיקולים עסקיים בלבד. ואכן, התוצאה הייתה, כי בעת מלחמת העולם הראשונה סוכנויות הבנק המשיכו לפעול כרגיל. כמו כן, במשבר הבנקים שפרץ בארץ ישראל בשנת 1933, לא זו בלבד שאפ"ק היה הבנק היחיד שנשאר פתוח לציבור, אלא אף היה בידו להושיט סיוע לבנקים האחרים.
הקשר היחיד של הבנק עם ההסתדרות הציונית היה דרך "המועצה" של אוצר התיישבות היהודים. המועצה נדרשה לאשר החלטות מסוימות של מועצת המנהלים של הבנק, כמו את הדו"חות הכספיים ואת מינויים של מנהלים ומבקרי חשבונות לחברה הבנקאית. בנוסף, מועצת אוצר התיישבות היהודים מינתה שני "גוברנורים" (נציגים בעלי זכויות ניהול) שהייתה להם זכות וטו על פעולות מסוימות של הבנק, כמו מתן אשראים ללקוחות בסכומים חריגים. חברי המועצה והגוברנורים היו לרוב עסקנים ציוניים, אך לא נשאו במשרה ציבורית ציונית אחרת במקביל לשירותם במועצה. מדיניות זאת נומקה בכך שמצד אחד היה לחברי המועצה ניסיון ציבורי שעזר להם בהכוונת הפעולה הכללית של הבנק, אך מצד שני לא היה להם אינטרס חזק להטות את פעילות הבנק לאפיקים ציבוריים שאינם עולים בקנה אחד עם האינטרס הבנקאי.
לאחר פתיחת המשרד הראשון ביפו החלה פעילות נמרצת של פתיחת סניפים ברחבי הארץ. בשנת 1904 נפתח סניף בירושלים[2], משיקולים עסקיים לא פחות משיקולים לאומיים, שכן ירושלים הייתה מרכז הארץ, מושב מוסדות הממשלה ומושב הפאשא ופקידיו. כמו כן היוותה ירושלים מרכז כספים גדול שכן בה נערך המסחר בשיקים הבאים מחו"ל עבור מוסדות החלוקה. ליבונטין הכיר בפוטנציאל המסחרי של מוסדות הצדקה. לפי חישוביו היו תקבוליהם השנתיים כ-5 מיליון פרנק (לשם השוואה אדמות שכונת אחוזת בית בתל אביב שנרכשו עלו 6% מסכום זה).
ביולי 1906 נפתח סניף שלישי בביירות. באותם הימים, ימי האימפריה העות'מאנית, היו סוריה, ארץ ישראל ולבנון יחידה מדינית אחת. ביירות שימשה כמטרופולין המסחרי של ארץ ישראל, משום שהיה בה נמל ראוי לשימוש בכל עונות השנה - כמו באלכסנדריה שבמצרים - אוכלוסייה עתירת ניסיון פיננסי ומסחרי, וסוחרים יהודים אמידים. באמצעות הסניף בביירות ניתן היה להשקיע את אמצעי הבנק שהיו מוחזקים כרזרבה במוסדות כספיים מובחרים בביירות, כמקובל בבנקאות המסחרית. כך כתב ליבונטין על פתיחת הסניף בביירות:
מיום שייסדנו סניפנו בבירות, פסקו הבנקים באירופה להביט עלינו כאל מוסד צדקה והתחילו להתייחס אלינו כאל בנק.
בשנת 1907 נפתח סניף רביעי בחברון. בשנת 1908 נפתח סניף בחיפה ומנהליו היו נתן קייזרמן ושלמה זלמן נתנזון והסגן היה ישעיהו קרניאל.[3] בשנת 1910 נפתח סניף בצפת ומנהלו בזמן מלחמת העולם הראשונה היה ישעיהו קרניאל, ובשנת 1913 נפתח סניף בטבריה, ומנהלו הראשון היה ברוך בן-טובים, סך הכול שבעה סניפים[4]. ערב מלחמת העולם הראשונה נפתח סניף גם בעזה, אשר שימש אמצעי למימון המסחר בחיטה, שהתרכז בדרום הארץ, ולרכישת האדמות ששימשו לאחר מכן להקמת היישוב רוחמה.[5] לליבונטין היו תוכניות לפתוח סניפים גם בדמשק וברחבי סוריה. כמו כן השקיע ליבונטין בהקמת הבנק הערבי קומרסיאל דה פלסטין על מנת להתגבר על המכשלות של קניית קרקעות בידי יהודים.
כיוון שברשת סניפי הבנק בערים לא היה די כדי לסייע למתיישבים במושבות, הקים ליבונטין מוסד כספי נוסף למטרה זו: אגודת "קופות מלווה". כל חבר באגודה הפקיד בקופה כל חודש סכום קבוע; חבר שהתמיד בחסכונו יכול היה לבקש הלוואה, וכך זכה בכל שנה שיעור מסוים של חוסכים לקבל הלוואה, אשר חלקה ניתן מכספי אפ"ק. לוועד האגודה הייתה דעה מייעצת, אבל ההחלטה לגבי הענקת הלוואות הייתה בידי הבנק. בסוף 1913 היו באגודות 1,833 חברים. בתקופת היישוב הוקמו מוסדות הלוואה וחסכון נוספים עבור המושבות, על ידי מוסדות פיננסיים אחרים, שהעתיקו את הדגם של ליבונטין מבנק אפ"ק, כמו למשל אגודת הלוואה וחסכון.
הסופר משה סמילנסקי[6] מספר כי מוסדות אשראי אלה, שהיו בנויים על יסוד קאופרטיבי, הצליחו במיוחד במושבות: בזכרון יעקב וכן ברחובות, בפתח תקווה ובחדרה.
בכספת סניף בנק אפ"ק ביפו נשמרו גם מסמכים חשובים של המושבות. בכתב בוררות של הרב קוק נקבע שעותק נאמן למקור של ספר האחוזה של פתח תקווה יישמר "בארון ברזל מיוחד בבנק אפ"ק ביפו, והמפתח יהיה תחת יד ראש ועד המושבה".[7]
זלמן ליבונטין מספר בספרו "לארץ אבותינו" כי גרם לשינוי מהותי בנוהלי ההלוואה שנהגו אז בפלשתינה, אשר התבססו כהגדרת ליבונטין על "אומץ רוחו וגבורתו של המלווה". על פי נהלים אלו, גבר אלים היה נותן הלוואות בהיותו בטוח שבכוח זרועו יצליח בגביית החוב. אחרים הסתמכו על שוחד לשלטון הטורקי כדי לגייס עזרה בגביית חובות, אם היה בכך צורך. ליבונטין מספר כי אפילו הבנק הגרמני, שפעל ביפו בטרם נוסד שם בנק אנגלו-פלשתינה, היה נותן אשראי למספר מוגבל של סוחרים לתקופה קצובה, וסומך על ה"קונסולים" שיסייעו לו לגבות את החוב. בניגוד לשיטות אלו, ליבונטין דרש מן הלווים ביטחונות בהתאם למקובל בעולם המערבי (בהתאם לעקרון שלושת ה-"C": "Capital, Character, Capacity"). לתושבים היהודים הוא הלווה בשיטה הבאה: למגדלי הגפנים — עד קבלת היבול במשכנתה על הכלים ועל היין, למתיישבים האחרים — במשכנתה על התבואות, ולסוחרים — במשכנתה על נפט המובא למכירה.
ליבונטין דרש ביטחונות מכל הלווים, בכלל זה אף מהמושל הטורקי של ירושלים, אשר ליבונטין אישר לו רק הלוואה קטנה יחסית לאחר ששיעבד לבנק את הכנסותיו ממסים במחוז חברון. נוכח מוסר התשלומים הירוד של המושל, כאשר נאספו המיסים מרועי הצאן בחברון, ישב אחד מפקידי הבנק במקום וקיבל מהרועים את תשלומיהם לממשלה בתור פירעון לחוב. עם פתיחת "הבנק העות'מאני" בירושלים, התחמק ליבונטין מהלוואות נוספות למושל בטיעון "אין לנו להיכנס לגבולי עסקי הבנק הזה".
פתיחת בנק אפ"ק הביאה לירידה בריבית שהייתה נהוגה עד אז בהלוואות למגזר החקלאי. החקלאים יכלו ללוות מהבנק על פי חישובי ריבית מקובלים בבנקאות האנגלית, ולא להזדקק לבעלי דוכנים למתן הלוואות אשר גבו "15 תמורת 10", כלומר על כל עשר מטבעות שניתנו בעת הזריעה, על הלווה לשלם 15 מטבעות בעת האסיף.
ליבונטין הבין כי הפעלתו של הבנק החדש תלויה בראש וראשונה בצוות אשר יעבוד בו. הוא שילב בעמדות מפתח בבנק עובדים ממשפחות מבוססות ומוערכות בארץ: מני, אלישר, ריבלין, סלונים, בן-טובים, שלוש, הורביץ וחסון. משפחות אלה, שהיו בעלות מעמד והשפעה ביישוב היהודי בארץ ישראל, היו שותפות להכרעות כלכליות ביישוב היהודי ובניהן היוו את הצמרת הניהולית של הבנק עד הקמת המדינה. ליבונטין אף הקדיש תשומת לב מיוחדת להכשרת צוות העובדים לתפקידו. המונח "פקיד" לא עורר חיבה ביישוב הישן ובמושבות החדשות ועל ליבונטין היה מוטל האתגר לגרום לשינוי תדמיתו של המונח, על ידי הכשרת פקידים בעלי אופי עבודה שונה.
לצורך שינוי תדמית זה הוא נקט במספר צעדים:
כך נוצרה מציאות שבה פקידי הבנק דיברו עברית, ידעו את עבודתם, ונהנו מתנאי עבודה משופרים לתקופתם. כך גם צומצמה למינימום התחלופה של עובדי הבנק, שעלולה הייתה לפגוע בעקרון הסודיות הבנקאית. עקרונות אלה נשמרו בבנק במשך עשרות בשנים. בתום עשור לפעילות הבנק מנה צוות העובדים 70 פקידים ומנהלים.
היות הבנק מוסד ציוני, והעובדה שמנהלו ליבונטין לא היה רק מומחה בנקאי אלא גם איש מפתח מן היישוב (ממייסדי ראשון לציון), השפיעו על תחומי פעילות הבנק. בין תחומי הפעילות הבולטים של הבנק הייתה קניית קרקע ברחבי ארץ ישראל. אחד מעוזריו הראשיים של ליבונטין היה אליהו ספיר - איש מומחה ומנוסה בחוקי הארץ ובמנהגיה, "ונטייה עזה בנפשו לגאולת הארץ" - כפי שהגדיר זאת ליבונטין.
בין הקרקעות שרכש הבנק בעשור הראשון של המאה ה-20 היו 4000 דונם מאדמות הכפר דיר טריף ליד לוד,[8] לימים, בן שמן, שם ניטע יער לזכרו של הרצל (הוא יער הרצל) ולידו הוקמה חווה חקלאית. כן נרכשה אדמת חולדה, וגם עליה נוסדה חווה חקלאית. אדמת פג'ה נמכרה ועברה לידי אנשים פרטיים בפתח תקווה. בדרום ימת הכנרת נרכשה אדמת כפר דליקה וכפר אום ג'וני, ועל אדמתם הוקמו דגניה א' והחווה החקלאית כנרת. קרקעות נוספות נרכשו ברחובות, בגדרה, בנס ציונה, בבאר יעקב, בכפר תבור ובכפר חיטים. רכישה גדולה במיוחד תוכננה באזור ה"ג'יפתליק" בבקעת הירדן (מצפון לים המלח), במטרה להקים במקום התיישבות אשר תנצל את משאבי הטבע של ים המלח. אפ"ק אף שימש כערב לקרן קיימת לישראל לצורך רכישת אדמות העיר תל אביב. (אורכב 18.05.2008 בארכיון Wayback Machine)
לליבונטין היו תוכניות ענפות, לרכוש אדמות ברחבי ארץ ישראל ב"גבולות ההבטחה", כל עוד לא היו מיושבות. לפיכך תכנן התיישבות אף בחצי האי סיני, ומימן סקר מקיף לבחינת אפשרות זו. היו לו תוכניות רכישה מקיפות בעבר הירדן ובסוריה. ליבונטין ראה את מרחבי האימפריה העות'מאנית - "מחוז סוריה וארץ ישראל" כולו - כאתר התיישבות פוטנציאלי ליהודים.
פרוץ מלחמת העולם הראשונה השפיע באופן מיידי על הנהלת הבנק. משום שהיה נתין של רוסיה, מדינה שהוכרזה כמדינת אויב באימפריה העות'מאנית, נאלץ ליבונטין להישאר באלכסנדריה שבמצרים, שם שהה בעת שפרצה המלחמה. הוא פתח בעיר סניף זמני אשר שירת את אלפי הפליטים שגורשו מארץ ישראל. רבים מן הפליטים היו בעלי חשבון באחד מסניפי בנק אנגלו-פלשתינה בארץ. בעזרת כספים שהגיעו מאוצר התיישבות היהודים, חברת האם בלונדון, ניתן היה לאפשר לפליטי ארץ ישראל לפדות כספים מן הבנק, על חשבון פיקדונותיהם בסניפי הבנק בארץ. כפי שליבונטין כותב בעצמו:
" על פי החוקים השוררים לא הייתה עלינו שום התחייבות לשלם במ צ ר י ם הפקדונות שקבל האפ"ק בא ר ץ – י ש ר א ל אבל לא יכולתי לעזוב את אלו שהיה להם הכסף בהבנק שלנו שירעבו או שילכו לבקש נדבות על פרוסת לחם... עבודתי זו היה קשה ביותר מפני כי רבים מהמפקידים דרשו בכל זאת כל כסף פיקדונותיהם ולא חפצו להבין, כי אין על האפ"ק שום התחייבות וכי אנכי עושה עמהם לפנים משורת הדין בשלמי להם את פקדונותיהם ויריבו בי וימררו את חיי".
— זלמן דוד ליבונטין, לארץ אבותינו, ספר שלישי עמ' 13–14.
החל משנת 1915, עקב היעדרו של ליבונטין מן הארץ, עבר ניהול הבנק באופן מעשי לאליעזר הופיין, שהיה אזרח הולנד - מדינה ששמרה על נייטרליות כל זמן המלחמה. תרומתה העיקרית של הנהלת הבנק בזמן המלחמה הייתה בשמירת נכסי הבנק, שערכם עלה בזמן המלחמה. ”ד"ר ארתור רופין, שישב כגולה באיסטנבול, הצליח לארגן משלוחי כסף גדולים דרך גרמניה באמצעות קצינים של הצלב האדום הגרמני שבראשו עמד הד"ר תאודור זלוציסטי. כספים אלה עברו דרך הקונסול הכללי הגרמני בבירות, ומדי פעם הוטל עלי התפקיד הקשה לנסוע לבירות ולקבל מהקונסול את הכסף בזהב ממש ולהעבירו בסתר לטבריה. מנהלנו הראשי א.ז. הופיין השתתף פעמיים בנסיעות האלה. הדרך לבירות וחזרה הייתה קשה מאוד”.[9]
הופיין ניהל משא ומתן ארוך ומורכב עם השלטונות העות'מאניים, אשר הורו על פירוק הבנק תוך 14 יום. ההוראה לוותה באיומו של ג'מאל פאשה, המושל הצבאי של הארץ, לעצור את הופיין ולהגלותו. הודות לעמדת הקצינים הגרמנים במפקדה הטורקית, לא יצאה הוראה זו לפועל. בסופו של דבר, בקיץ 1916, נתנו השלטונות הטורקיים הוראה לפתוח מחדש את סניפי הבנק כדי "לבצע פירוק מסודר". מפרק רשמי לא מונה, ומלאכת הפירוק הוטלה על הפקידים הזוטרים של הבנק. ה"פירוק" לא הסתיים עד תום המלחמה, וכך, עם הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל, נפתחו משרדי הבנק לציבור. בדצמבר 1917 עצרו השלטונות העות'מאניים את מנהל סניף טבריה ברוך בן-טובים והעמידו אותו למשפט בדמשק. לאחר מכן הוגלה לבתומי והורשה לחזור לטבריה רק בחודש מרץ 1919.
בשנת 1918 לאחר כיבוש ירושלים ויפו על ידי הצבא הבריטי, נותר הסניף בחיפה מנותק מסניפיו האחרים כשבקופתו מזומנים. כדי שהכסף לא יאבד את ערכו השתמשו בו לרכישת קרקעות על הכרמל בעיקר קרקעות שהיו בבעלות הטמפלרים. קרקעות אלה שימשו לאחר מכן לייסוד שכונת מרכז הכרמל.[10]
בתקופת המלחמה, על רקע מחסור במזומנים ששרר בארץ ישראל, החל הבנק להנפיק "שקים רשומים", ששימשו כאמצעי תשלום לציבור. היו אלה המחאות פרטיות, בסכומים נקובים של 5 עד 100 פרנק, אשר עליהן הייתה חותמת וחתימה מאושרת של הבנק. הסבת ההמחאה על ידי המוטב הפכה אותה למוכ"ז. בפועל, מילאו המחאות הבנק תפקיד של שטר כסף לכל דבר - הן התקבלו ברצון וכובדו על ידי האוכלוסייה היהודית והלא-יהודית. בגמר המלחמה נפדו ההמחאות על ידי הבנק בערכן הנקוב.[11]
על מידת האמון שרחש הציבור לבנק תעיד העובדה כי חלפני הכספים היו מוכנים להמיר את השיק הרשום לזהב בשיעור 90 אחוזים מערכו - שטרות הכסף של מדינות אירופה לא זכו באותה עת למידת אמון דומה, זאת חרף העובדה כי מדובר היה בהמחאה המשוכה על שם בנק מסחרי הרשום בבריטניה, שהייתה באותם הימים במצב מלחמה עם טורקיה. הסכומים היו נקובים בפרנקים צרפתיים, כמקובל בימים ההם, בעוד שההילך החוקי באימפריה העות'מאנית היה הלירה הטורקית. בתום המלחמה התברר כי תושבי הארץ אשר העדיפו שטרות נייר של האימפריה הרוסית, האימפריה האוסטרו-הונגרית והקיסרות הגרמנית הפסידו את השקעתם, בעוד אלה אשר החזיקו בהמחאות של אפ"ק זכו לקבל את מלוא תמורתן.
ערכים מורחבים – ג'וינט, אליעזר הופיין, היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונהבמקביל לפעילות הבנקאית, נמסר לידי המנהל בפועל אליעזר הופיין ניהול כספי הג'וינט, ארגון הסיוע האמריקאי, שנועדו לחלוקה בין יהודי ארץ ישראל. הופיין היה הבכיר מבין ראשי היישוב שלא גורש מהארץ או הפך לנתין עות'מאני, והוא קיבל את המינוי בעל כורחו ב-8 ביוני 1917. הופיין רתם את מערך הסניפים של אפ"ק (ביפו, בירושלים, בביירות, בחיפה, בחברון, בצפת ובטבריה) לאחת הפעולות הסוציאליות החשובות בתולדותיו. העובדה שמוצאו של הופיין היה מאותה ארץ ממנה אורגנו משלוחי המצרכים לא"י - הולנד - הקלה על המלאכה. כל פעילותו הבנקאית והחברתית של הופיין נעשתה בהתנדבות, ממשרד שהועמד לרשותו על ידי הקונסול הספרדי בירושלים הרוזן אנטוניו דה בלובר (Antonio de Ballobar).[12] המיקום נבחר משום שספרד, כמו הולנד, שמרה אף היא על נייטרליות.
תקופת המנדט הבריטי הייתה תקופת הפריחה של בנק אנגלו-פלשתינה. בנק מרכזי רשמי לא פעל בארץ ישראל באותם הימים - בנק ברקליס שימש רק כבנקאי של שלטונות המנדט, אשר לא ראו צורך לעסוק בנושא, לפחות לא בשלב הראשוני. אנגלו-פלשתינה היה הבנק הגדול, היציב והמכובד של היישוב היהודי בארץ ישראל. מנהליו היו שותפים להתייעצויות בנושאים כלכליים ופיננסיים. למעשה, היה שותף לכל פרויקט כלכלי חשוב: הסוכנות היהודית, חברת החשמל, מקורות, מפעלי ים המלח, סולל בונה, מלונות, מפעלי תעשייה. דעתם של מנהלי הבנק על ההיבטים הכלכליים שבניהול אותם מפעלים הכריעה במידה רבה את גורלם. בשנת 1934 הוקמה, בחסותו המלאה של הבנק, הבורסה לניירות ערך בתל אביב, אשר נקראה אז "לשכת החליפין". כאשר המוסדות הלאומיים רצו לגייס מלוות מהציבור, ניהל הבנק את גיוס הכספים מהחברות העסקיות ומהציבור הרחב. רק בתחום הממלכתי, הנפקת מטבע וניהול חשבונות הממשלה, הייתה האחריות בידי בנקים אחרים - בימי השלטון הטורקי בידי "הבנק העות'מאני" ובימי השלטון הבריטי בידי "בנק ברקליס".
ב-1923 נפתח הסניף הראשון בתל אביב, ומנהלו הראשון היה ברוך בן-טובים שהועבר מטבריה. ב-1926 עבר בן-טובים לנהל את הסניף הראשי ביפו, וכמנהל סניף תל אביב מונה אליהו לבונטין. ב-1 בינואר 1925 מונה אליעזר הופיין רשמית למנהל הכללי של הבנק. ב-1929 פרצו מאורעות תרפ"ט, במהלכם נרצח מנהל סניף חברון של הבנק, אליעזר דן סלונים, יחד עם יהודים חברוניים נוספים, דבר שהביא לסגירת הסניף בעיר. ב-1930 נסגר הסניף בביירות, עם התבססות השלטון הצרפתי בעיר. ביירות (שהייתה תחת המנדט הצרפתי) חדלה לשמש מרכז פיננסי לארץ ישראל שבשלטון המנדט הבריטי, וכובד המשקל הפיננסי בארץ עבר למצרים, שהייתה תחת השפעה בריטית. לקראת סוף שנת 1930 שונה שמה של חברת א.פ.ק. לבנק אנגלו-פלשתינה.
בשנת 1933 עלו הנאצים לשלטון בגרמניה. הבנק נדרש לפעול לחילוץ מהיר ויעיל של כספי יהודי גרמניה הנאצית. יהודים מגרמניה שהתכוונו לעלות לארץ הפקידו את כספם בגרמניה ב"חברת נאמנות", ובאמצעותם רכשה החברה בגרמניה חומרי גלם וסחורות לתעשיינים. המוצרים נמכרו בשוקי אירופה, והתמורה שהתקבלה עבורם הופקדה בחברת "העברה" שחשבונותיה נוהלו בבנק אנגלו-פלשתינה. כך יכלו הגרמנים לעקוף חרם מסחרי חלקי שהיה מוטל על ייצוא תוצרת לשוקי אירופה, ויהודים יכלו להוציא את תמורת רכושם מגרמניה. חיסרון אחד היה לכך - הפעולות בוצעו בשער חליפין לא ריאלי. חלק מן המפקידים הללו נספו בשואה ולא זכו ליהנות מפירות פיקדונותיהם.
מלחמת העולם השנייה איימה על קיומו של ענף ההדרים, שהיה בעל חשיבות מיוחדת למשק הארץ-ישראלי. המותג "תפוזי יפו" היה ענף הייצוא העיקרי של המשק הארץ-ישראלי. יצוא פרי ההדר לאירופה פסק מחוסר באוניות אשר הסכימו להפליג בים התיכון, שבו שייטו ספינות מלחמה והטילו מוקשים. כמו כן, חלק ניכר מהאוניות גויסו למאמץ המלחמתי, לצורך העברת גייסות, אספקה וחימוש מהאיים הבריטיים לאזור תעלת סואץ, שהיה תחת איום פלישה גרמני.
במקביל, שנים אלה היו שנות פריחה לתעשייה הארץ-ישראלית. באותם ימים הונחו יסודות התעשייה המודרנית בארץ ישראל. הבנק הקים שני מוסדות פיננסיים ייעודיים: "אוצר לתעשייה" - שהפך לימים ל"לאומי לתעשייה", שייעודו הזרמת אשראי לטווח ארוך לתעשיינים, ו"אוצר לחקלאות" - שהפך לימים ל"לאומי לחקלאות", שנועד להזרים אשראי לבנייה כפרית ולמשקים חקלאיים פרטיים. שניהם הוקמו בשיתוף פעולה ובמימון תומך של הסוכנות היהודית. כוחות גדולים של צבא בריטי אשר הגיעו למזרח התיכון לשם הגנה על תעלת סואץ, נזקקו למוצרי מזון ולמוצרי תעשייה ונמנו בין צרכניה של התעשייה בארץ ישראל.
בשנת 1945 מימן בנק אנגלו-פלשתינה רכישת צינורות מים על ידי שמחה בלאס. הצינורות שימשו בסופו של דבר את קו השילוח.
בשנת 1947 מונה אהרן ברט למנכ"ל הבנק, ואליעזר הופיין ליושב ראש מועצת המנהלים. הם החתומים על שטרי הכסף הראשונים של מדינת ישראל.
לאחר ההכרזה על קום מדינת ישראל הוקמה בבנק אנגלו-פלשתינה מחלקה האחראית להוצאת המטבע. לאחר מכן, הוטלו על הבנק תפקידים נוספים כמו ניהול מלוות המדינה. בפועל, הבנק היווה את הבנק המרכזי של המדינה עד לשנת 1954, עת הוקם בנק ישראל. במסגרת תפקידו כבנק מרכזי, דאג בנק אנגלו-פלשתינה להדפסת שטרות למדינה. מלאכת הדפסת השטרות נעשתה בניו יורק בידי American Banknote Company. על השטרות לא צוין שהם הילך חוקי, משום שעבור הדפסת שטרות של מדינה זרה נדרש אישור ממחלקת המדינה של ארצות הברית.
בשטרות לא הופיע שם המדינה משום שבעת תחילת ההדפסה טרם נקבע שם המדינה. כמו כן, הגלופות הוכנו במקור עבור סין, ולא ניתן היה להוסיף עליהן שרטוטים של אתרים לאומיים, נופים או דיוקנאות של מנהיגים. גורם הזמן היה חשוב, והשטרות היו צריכים להיות מוכנים זמן קצר לאחר ההכרזה על הקמת המדינה החדשה.
שטרות אלה, בערכים של 500 מיל (חצי לירה ישראלית), לירה אחת, 5 לירות, 10 לירות ו-50 לירות, הופצו החל מ-18 באוגוסט 1948 ושימשו כהילך החוקי במדינת ישראל עד שנת 1952.
ערך מורחב – בנק לאומי לישראלבשנת 1951 הפך בנק אנגלו-פלשתינה לבנק לאומי לישראל, ובסיס פעילותו הועבר מלונדון לישראל. אז הודפסה גם סדרת שטרות חדשה, שנשאה את שמו של בנק לאומי. סניפיו הוותיקים של בנק לאומי במדינת ישראל, עשרות במספר, היו במקור סניפים של בנק אנגלו-פלשתינה, ובהם הסניף המרכזי של הבנק בתל אביב, הסניף בחיפה (במבנה שהוגדר במשך השנים כאתר שימור על ידי המועצה לשימור אתרים) והסניף הראשי של ירושלים ברחוב יפו (מול כיכר ספרא - נודע בהמשך כבניין בנק לאומי). הסניף ההיסטורי של בנק אנגלו-פלשתינה ביפו ברחוב אפ"ק (אנגלו פלשתינה קומפני) פינת שדרות ירושלים 1, אשר הפך לסניף המרכזי של בנק לאומי לישראל בעיר יפו. בניין הבנק נמכר ליזם פרטי ובאוקטובר 2016 נהרס בניין הבנק, על חורבותיו יוקם מבנה מגורים בתכנון האדריכל גידי בר אוריין, למרות התנגדות עמותת האדריכלים והמועצה לשימור אתרים.
בנק אנגלו פלסטינה, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
