Loading AI tools
בתקופת מלחמת העולם הראשונה נשלטה ארץ ישראל על ידי האימפריה העות'מאנית, שהטילה גזירות קשות ורבות על היישוב היהודי בארץ. תקופה זו הסתיימה עם החלתו בהדרגה של המנדט הבריטי על שטחי ארץ ישראל מקיץ 1917 עד סוף 1918 כאשר נשלמה המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה ובריטניה השלימה כיבושה של כל שטחה של ארץ ישראל מידי העות'מאנים.
יהודים שלא היו אזרחים עות'מאניים סבלו מיחס בלתי אוהד של השלטון הטורקי בארץ ישראל, עוד טרם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. עם פרוץ המלחמה, בעקבות כניסתה של טורקיה למלחמה, נותקה ארץ ישראל ממדינות ההסכמה וממקורות אספקה של הון וסחורות שפסקו ברובם מלהגיע מחוץ לארץ. הירידה התלולה בייבוא והגיוסים הרחבים גרמו להאטה בכלכלה, ונוצר מחסור חמור במזון ותרופות.
השלטון העות'ומני הטיל על התושבים בארץ ישראל מיסים כבדים, כמו מס מלחמה, וביצע החרמות של בהמות עבודה, כלים ומזון. בעקבות ניתוק הקשר עם מדינות אחרות, נפגעו הסוחרים ונעצרה קבלת התרומות ממדינות שהיו במצב מלחמה עם האימפריה העות'מאנית. אסונות טבע, כמו ארבה (בו נלחמו ללא הצלחה רבה על ידי עשיית רעש או הכאות בשקים) הוסיפה לפגיעה ביישוב היהודי. רבים מתו ברעב, אנשי היישוב שהיו תלויים בתרומות מחוץ לארץ, במיוחד אנשי היישוב הישן, רעבו ללחם וסבלו מעוני. המחסור הרב והימצאותם של חיילים רבים בארץ, היו כנראה הגורמים לתופעת זנות רחבה בעיקר בירושלים. כתוצאה מכך שגברים רבים גורשו מהארץ או ירדו למחתרת כדי להתחמק מגיוס לצבא העות'מאני, בראש משפחות רבות עמדו נשים[1].
הניתוק מחוץ לארץ והפסקת ייבוא הסחורות הביאו למשבר פיננסי ולסגירת כל הבנקים. כדי למלא את המחסור באמצעי תשלום הנפיקו גופים שונים שטרות כסף משל עצמם. בעקבות המשבר, עלו מחירי הסחורות באופן חד, החיים הציבוריים נהרסו, ומחלות התפשטו לממדי מגפות, כמו מגפת הטיפוס שהפילה חללים רבים.
היחס של הממשל ליהודים הקשיח ככל שמצבם במלחמה הידרדר והקשה עוד יותר על תפקוד היישוב. מצב זה נמשך קרוב ל-4 שנים. ראשית הכריזו השלטונות על ביטול משטר הקפיטולציות (חסינות לאזרחים זרים) וכתוצאה אלו שהגיעו ממדינות ההסכמה (כולל יוצאי רוסיה שהיו רוב העולים) עתה נחשבו כנתיני האויב.
השלטונות פגעו בזכויות היהודים: נאסר עליהם לשאת נשק, נאסרה החזקת בולי הקרן הקיימת, כתיבת מכתבים ביידיש ובעברית. הונהגה חובת לימוד טורקית בבתי ספר, איסור על הנפת הדגל הציוני. הייתה דרישה מחסרי הנתינות העות'מאנית להתעת'מנות, וכפועל יוצא, גיוס לצבא הטורקי של אלה בגיל הגיוס. אלה מבין בעלי הנתינויות הזרות שסירבו להתעתמן נדרשו לעזוב את הארץ.[2]
הטורקים גרשו את רוב האליטה היישובית מהארץ. בדצמבר 1914 התחולל גירוש יפו, בו אספו הטורקים אנשים שהסתובבו ברחובות תל אביב ויפו והעבירו אותם בכפייה באניה למצרים. ב-1917 הטורקים ביצעו את גירוש תל אביב של יהודים תושבי תל אביב ויפו, והחלו בתוכניות לגירוש היהודים תושבי ירושלים, והמושבות.[3] בין השאר, עקב התקדמות החזית הבריטית מדרום לארץ שכן, הטורקים חששו שהיהודים יסייעו לבריטים להשתלט על הארץ. אזרחים זרים גורשו מתחומי ארץ ישראל, רובם למצרים, חלקם לדמשק וכ-800 בעלי נתינות צרפתית, חלק גדול מהם ממוצא אלג'יראי, בהנהגת הרב טולידאנו גורשו בהתחלה לביירות ומשם לקורסיקה.
הם גם פעלו לגירוש אישים - דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי גורשו מחוץ לגבולות האימפריה למרות הצהרת הנהגת הציונות על תמיכה באימפריה. מניה וישראל שוחט, מראשי "השומר", גורשו לפנים טורקיה.
היחס של השלטונות עורר חילוקי דעות רבים בקרב הנהגת היישוב. דוד בן-גוריון, מנהיג במפלגת הפועלים "פועלי ציון", אמר שאולי הגיוס יגרום לאהדה מצד הטורקים. חיילים יהודים גויסו ל"עמליות" - גדודי עבודה שבהם עסקו בעבודות שירות קשות, שהורגשו כמשפילות. בסוף המלחמה היה היישוב היהודי בשפל המדרגה. לפי האומדנים המקובלים, מספרו ירד מ-84,000 ל-56,000, והוא סבל מקשיים כלכליים ניכרים.
יהדות ארצות הברית ואף הממשל האמריקני החלו בגיוס כסף ומזון ושליחתם באוניות לארץ ישראל. שתי בעיות עמדו בפניהם. הראשונה הייתה הצורך בהסכמת נשיא ארצות הברית לשליחת הסיוע – פעם ראשונה שממשל אמריקאי מפעיל מדיניות פרו-ציונית מחויבת. השנייה הייתה לקבל את הסכמת הטורקים שהמזון והכסף יועברו ליהודים ולא יוחרמו על ידיהם. הסכימו בסוף תמורת כ–45% מהסיוע. ארצות הברית וגרמניה (שותפתה של טורקיה במלחמה) לחצו עליה נגד גירוש היהודים. האינטרס של גרמניה הוא לשפר את תדמיתה שנפגעה בעיני העולם ויהודי ארצה.
היישוב עצמו התארגן והחל לעזור לתושביו – "הוועד להקלת המשבר" בראשות מאיר דיזנגוף, פעל בתחום הכלכלי ויש לו נציגים בכל היישוב. "המשביר" - מחלק מצרכים לנזקקים. שלוש אפשרויות מדיניות עמדו בפני המתיישבים:
- התעת'מנות – קבלת האזרחות הטורקית על כל החובות שבכך (בעיקר גיוס ומס).
- שיתוף פעולה עם הבריטים – רשמי (גדוד נהגי הפרדות, הגדודים העבריים), ומחתרתי (ניל"י).
- בריחה – בעיקר למצרים, נתיב הבריחה הקרוב ביותר, כדי שיוכלו לחזור בקלות לאחר המשבר.
עמדת ההסתדרות הציונית הייתה ברורה. הרוב הגדול של המנהיגים הציונים צדד בהזדהות עם גרמניה - זאת תשחרר את יהודי רוסיה מעול הצאר, וטורקיה אשר הצטרפה אל גרמניה תשנה את דעתה על היהודים. לעומת זאת, תמיכה במדינות ההסכמה תספק עילה לחיסול היישוב היהודי. עם זאת, הזדהות עם גרמניה תסכן את מיליוני יהודי רוסיה ופולין, ומדינות ההסכמה לא ייענו לתביעותיהם הלאומיות של היהודים. בשל שיקולים אלו הוחלט לבסוף על נייטרליות. עמדה זאת דורשת להעברת מרכז ההסתדרות מברלין, ומעשה זה יכול להיתפס בידי גרמניה כבגידה. אי לכך, המשרדים נותרו בברלין אך הוקמו משרדים גם בדנמרק הנייטרלית.
חיים ויצמן וזאב ז'בוטינסקי צידדו באקטיביזם פוליטי ולא בנייטרליות. הם העריכו כי האימפריה העות'מאנית מתפוררת ובריטניה תכבוש את ארץ ישראל. ולכן השקיעו את מאמציהם בניסיונות למצוא דרכים לשיתוף פעולה עמה. (כבר הרצל השיג בתוכנית אל עריש מחויבות מסוימת מצד האנגלים). זאב ז'בוטינסקי הציע להקים מסגרות לחימה ליהודים במסגרת הצבא הבריטי. בתמורה הם יכירו בזכות המוסרית של היהודים לתבוע מבריטניה תביעות מדיניות. לעומתו חיים ויצמן ביקש הכרזה מדינית על זכויות היהודים בטענה כי לבריטים אינטרס אסטרטגי לסייע ליהודים - דריסת רגל באזור. הוא ניסה לעורר רגש הומני אצל האנגלים ליהודים הסובלים. ויצמן ניסה לשכנע שטוב לבריטניה לעזור ליהודים ולעומתו ז'בוטינסקי השתמש בעובדות בשטח. שיטתו של ויצמן עבדה באופן מלא במתן הצהרת בלפור, ואילו של ז'בוטינסקי רק באופן חלקי בהקמת הגדודים העבריים. צרפת לעומת זאת תמכה בנוצרים בלבנון ולא ביהודים.
בניגוד לדעה הרווחת ביישוב ולהחלטת ההסתדרות הציונית לשמור על נטראליות, השליכה רשת, שמנתה עשרות פעילים בודדים, יהבה, על ניצחון בריטי במערכה והחליט לסייע לבריטים במתן שרותי מודיעין במטרה למנף קשר מודיעיני לכדי נכס מדיני[4] על מנת לקדם את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. הם הקימו מחתרת בשם ניל"י - נצח ישראל לא ישקר. בראשה עמדו אהרון ושרה אהרנסון, אבשלום פיינברג ויוסף לישנסקי. המחתרת פעלה בארץ ובסוריה בשנים 1915–1917. הקשר בין הרשת למודיעין הבריטי התקיים באמצעות הגעת אניות בריטיות בחוף עתלית, שליחים למצרים דרך מדבר סיני ויוני-דואר (כשהיה צורך להעביר הודעות במהירות). הרשת נחשפה ב-1917, והשלטון הטורקי פתח במסע נקמה נגדה ונגד היישוב היהודי כולו. בסוף 1917 ניתנה הצהרת בלפור.
לקראת סוף המלחמה הצטרף הג'וינט, ארגון הסיוע האמריקאי, לפעולות הסיוע ליהודי ארץ ישראל. המנהל בפועל של בנק אנגלו-פלשתינה אליעזר הופיין קבל את המינוי לניהול פעולות הג'וינט בארץ. הוא היה הבכיר מבין ראשי היישוב שלא גורש מהארץ או הפך לנתין עות'מאני. והוא קיבל את המינוי במקביל לפעילות הבנקאית.
ארגון הג'וינט החל לפעול בארץ ישראל בעקבות דו"חות פסימיים של קונסול ארצות הברית (שעדיין שמרה על נייטרליות בתחילת המלחמה) בירושלים, ד"ר אוטיס גלייזברוק ושגריר ארצות הברית בקונסטנטינופול, הנרי מורגנטאו. מספר לא קטן של ארגונים יהודיים בארצות הברית אספו כסף ומזון, ושלחו אותם ליישוב בארץ ישראל באמצעות הג'וינט.
הפעילות נמשכה בחסות אמריקאית עד 1917, כשארצות הברית הכריזה מלחמה על גרמניה, בעלת בריתה של האימפריה העות'מאנית. קונסול ארצות הברית בירושלים נאלץ לעזוב את העיר, ומרכז פעילות הסעד של הג'וינט הועתק להולנד הנייטרלית, ועמד בחסות הקונסול הספרדי בירושלים, אנטוניו דה ביובר. בראש הפעילות בהולנד עמד סולומון פרדריק ואן נירופּ (van Nierop), יהודי שכיהן כמנכ"ל הבנק האמסטרדמי (Amsterdamische Bank). ב-8 ביוני 1917 פנה ואן נירופ אל הופיין וביקשו לעמוד בראש מפעל החלוקה של המזון והכספים ליהודי ארץ ישראל. הופיין הסכים, ורתם את מערך הסניפים של אפ"ק (ביפו, בירושלים, בביירות, בחיפה, בחברון, בצפת ובטבריה) לאחת הפעולות הסוציאליות החשובות בתולדותיו. העובדה שמוצאו של הופיין היה מאותה ארץ ממנה אורגנו משלוחי המצרכים לארץ ישראל - הולנד - הקלה על המלאכה. כל פעילותו הבנקאית והחברתית של הופיין נעשתה בהתנדבות, ממשרד שהועמד לרשותו בקונסוליה הספרדית בירושלים.[5] המיקום נבחר משום שספרד, כמו הולנד, שמרה אף היא על נייטרליות. הטורקים יירטו לעיתים את המברקים שעברו בין אמסטרדם וירושלים, ולפחות פעם אחת עצרו את הופיין בחשד לריגול.[6]
דו"ח הג'וינט
עם סיום המלחמה חיבר הופיין עבור ראשי הג'וינט בארצות הברית דו"ח מפורט על פעילותו בתקופה שבין ה-1 באוגוסט 1917 עד ל-31 במאי 1918.
הדו"ח כלל את תיאור המצב באותן שנים, וכן נספחים מפורטים אודות העזרה. במבוא הסביר או תרגם הופיין מונחים רבים לקורא האמריקני שאינו בקיא די הצורך במציאות הארצישראלית. ברשימת המונחים (באותיות לטיניות) המלווים בהסבר בשפה האנגלית, מופיעים מושגים כמו "פקידים ואמרכלים בארץ הקודש", "תלמידי חכמים, כולל, "מוּצתרף" (נציב טורקי, בטורקית עות'מאנית: متصرف, בטורקית mutasarrıf, ובאנגלית: Mootessarif), שטריימל ונס חנוכה. היות שחלק גדול מן הפעילות הייתה בענייני כספים, דאג הופיין לרשום בין מושגים אלו גם את "קופת הצדקה ע"ש רבי מאיר בעל הנס", החלוקה ו"שנורר".[7]
הארץ חולקה לצורך המפעל לשמונה יחידות משנה שאליהן הוזרמו מזון וכספים. חלקה של ירושלים בקבלת העזרה היה הגדול ביותר בשל אופייה הסוציו-אקונומי של אוכלוסייתה, והסתכם ב-50%. הדו"ח פירט את כמויות האורז והחיטה שנמסרו בין השאר לבתי ספר, לישיבות, לבתי יתומים לכוללים ולמלמדים (באנגלית: Melamdim). בפירוט יבש תיאר הופיין את העזרה הרפואית שהגישו רופאים שונים, עזרה שאיפשרה לתלמידים לשרוד את הרעב הקשה ששרר בארץ ישראל באותה עת. תמיכות בסדר גודל גבוה ביותר הועברו גם לגולי הארץ ששכנו בחומס שבסוריה, בסך 741 ליש"ט.
- בן-ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, א, תל אביב: הוצאת מערכות, תשט"ו-1955.
- נתן אפרתי, ממשבר לתקוה, היישוב היהודי בארץ-ישראל במלחמת העולם הראשונה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשנ"א-1991.
- רבקה ירמיאש, חיל האוויר הבריטי וביטחון האימפריה במלחמת העולם הראשונה ובעקבותיה : לקחים מאירועי שנת 1917 בארץ ישראל ועבר הירדן, הלחימה במבואות ירושלים, הכנס השנתי התשיעי - העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל. י-י"א בחשון תשע"א 18–19 באוקטובר 2010, יד לשריון - לטרון, (עורכים: עזרא פימנטל ואבי ששון), ירושלים: אריאל תשע"א 2011, עמ' 71-61.
- צבי שילוני, תמורות ומפנה בהנהלה הציונית ובקרן הקיימת לישראל במהלך מלחמת העולם הראשונה, עיונים בתקומת ישראל, 6, תשנ"ו, עמ' 163–189.
- דן גלעדי, מרדכי נאור, היישוב במלחמת העולם הראשונה, בתוך: משה ליסק (עורך), תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, התקופה העות'מאנית, חלק שני, (עורך: ישראל קולת), ירושלים: הוצאת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, מוסד ביאליק, תשס"ג-2003, עמ' יא-יב.
- שלמה שבא ודן בן אמוץ, ארץ ציון ירושלים, הוצאת ויידנפלד וניקולסון, ירושלים, 1973.
- זהבית שנקולבסקי, ילדים וילדוּת ביישוב היהודי בארץ־ישראל בזמן מלחמת העולם הראשונה. קתדרה 165 (תשע"ח), עמ' 98-67.
- מרדכי אליאב (עורך), במצור ובמצוק: ארץ-ישראל במלחמת-העולם הראשונה, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1991.
- להמר על הסוס המנצח, נאמן למקור, הספרייה הלאומית
- צבי שילוני, תמורות בהנהגה היהודית בירושלים בתקופת מלחמת-העולם הראשונה, קתדרה 35, אפריל 1985, עמ' 90-59
- מרדכי אליאב, מעורבותם של נציגי גרמניה ואוסטריה באירועי 1917 בארץ-ישראל, קתדרה 48, יוני 1988, עמ' 124-90
- שפרה שוורץ, מי יבטיח את בריאות היישוב? קופות החולים לפועלים במלחמת העולם הראשונה, קתדרה 74, דצמבר 1994, עמ' 139-120
משה מאור, על פתקאות הכסף - אמצעי תשלום לא חוקי שהומצא על ידי ועד תל אביב בתחילת מלחמת העולם הראשונה, כדי להתגבר על המחסור במטבעות, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: עת־מול, גיליון 181, מאי 2005
יובל מלחי, פרק 49: המלחמה הגדולה חלק ה – דמעות בארץ ישראל, באתר "קטעים בהיסטוריה", 10 בפברואר 2012
ניר מן, המושיעה המפתיעה של היישוב היהודי במלחמת העולם ה-1, באתר הארץ, 23 ביולי 2014- נתן אפרתי, השפעתה של מלחמת העולם הראשונה על ארץ ישראל, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2014
- מרדכי נאור, כיצד סייעה העיתונות היהודית בעולם בהצלת היישוב ב-1917
- מתנדבים ארצישראליים לצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, סרטון באתר החינוך של הספרייה הלאומית
- להיות עות'מאני או לא להיות עות'מאני – זו השאלה!, היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית
- "היישוב היהודי בארץ בארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם הראשונה", פורסם באתר ארכיון המדינה:
https://catalog.archives.gov.il/chapter/hayishuv-wwi-education/
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
